לא על השכל לבדו

המאבק ההווי עם אומות העולם 

מאז ומעולם היה שרוי עם ישראל במאבק מתמיד עם אומות העולם, אולם הנביאים מתארים זמן בו מצב זה ישתנה (מיכה ד, א-ג):  

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱ–לֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. 

באותם ימים הגויים יבואו לבית המקדש, ויבקשו ללמוד מדרכיו המוסריות והטהורות של עם ישראל. עד אשר יגיעו ימים נכספים אלה, אנו צועדים בדרך ארוכה רצופת מאבקים באומות העולם. ראשיתם של מאבקים אלה עוד בטרם הפכנו לעם. עוד אצל אבותינו מצינו התמודדות בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשו. שם מצויים השורשים הרוחניים של המאבקים המתמשכים עד ימינו אנו. המאבק יימשך כל עוד אין הכרה ברורה בקדושתם של ישראל ובכך שה' אחד ושמו אחד. 

גם בזמן הנדודים במדבר היו לעם ישראל מאבקים עם אומות העולם. המאבק הראשון במדבר היה בעמלק, והמלחמה האחרונה בתקופת המדבר, הלא היא מלחמת מדיין, מופיעה בפרשת השבוע. מלחמה זו מגיעה מכוח ציווי מפורש: "צָרוֹר אֶת הַמדיינים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כה, יז). בפרשת "מטות" אנו מוצאים כי מלחמה זו מוגדרת כמלחמת נקם: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב). הקב"ה מכנה את הנקמה "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אך משה קורא לה: "נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג).  

לכל מאבק ומלחמה יש שורש רוחני. גם מאחורי עימותים שלכאורה באים על רקע אנושי או טכני, דוגמת מלחמות על ריבונות וטריטוריה, מסתתר מאבק רוחני לכל דבר. גם הסכסוך שלנו עם ישמעאל על הזכות על ארץ ישראל והאחיזה בה, הוא מאבק ששורשיו רוחניים. עיקר גילויו בזירה הלאומית והמדינית, אולם הפן הרוחני הוא השורש. 

יחד עם זאת, ישנן מלחמות בהן הפן הרוחני דומיננטי וגלוי. בפרשיות הקודמות בני ישראל מתחילים לכבוש את ארץ ישראל, את ארץ סיחון ואת ארץ עוג שבעבר הירדן המזרחי. מדובר במאבקים על שליטה בחבלי ארץ. אצל המדיינים, לעומת זאת, אין מאבק על טריטוריה. כך גם במלחמה בעמלק. במדבר בני ישראל אינם נאבקים על שליטה בשטח. מדובר במלחמות רוחניות המעצבות את הדרך הרוחנית של עם ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל, ולא בכדי מלחמות אלה פותחות את תקופת המדבר וסוגרות אותה.  

מי אתה מדיין? 

כדי להבין את מהות המלחמה במדיינים עלינו לברר את שורשם. לראשונה נזכר מדיין בתורה בספר בראשית (כה, א-ב). מדיין, כך על פי פשט המקראות, היה אחד מבניו של אברהם אבינו מפילגשו קטורה: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ". לפי דברים אלו מדיין הוא ממש "משפחה" שלנו. גם הישמעאלים הם קרובי משפחה שלנו. ישמעאל היה בנה של הגר, ועל פי המדרש (בראשית רבה סא, ד) הגר היא קטורה. אגב, אולי לא נעים להיזכר, אבל גם עמלק הוא קרוב משפחה שלנו, ואפילו בצורה מיוחסת יותר מישמעאל. עמלק הוא צאצא של יצחק ולא רק של אברהם (בראשית לו, יב). קרבת המשפחה הזאת אינה סתמית. המאבקים היותר שורשיים של ישראל עם אומות העולם, הם תמיד אלו הבאים מתוך המשפחה. מאבקים אלו עוסקים בעומק הפער שבין ישראל לעמים.  

ביחס לבני הפילגשים אומרת התורה: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ה-ו). מה הן אותן מתנות שמסר אברהם לבני הפילגשים? על פי דברי חז"ל (סנהדרין צא, א) כותב רש"י, על אתר: "נתן אברהם מתנות – פירשו רבותינו: שם טומאה מסר להם". אברהם אבינו מוסר למדיין "שם טומאה". אנו אולי לא מבינים את התוכן המדוייק של המתנות הללו, אולם ברור שמדובר במתנות רוחניות; בכוחות של טומאה.  

שלמה המלך מלמד אותנו: "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ–לֹהִים" (קהלת ז, יד). כנגד כל שם של קדושה יש שם של טומאה. יש רוחניות של קדושה ויש רוחניות של טומאה. רוחניות הטומאה היא כוחם של בני הפילגשים, וזהו גם הכוח של מדיין. 

מבין המאבקים השורשיים והרוחניים הללו עם אומות העולם, המאבק המשמעותי והנצחי ביותר הוא עם עמלק. הפסוק: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג) ניכר כהנגדה לפסוק: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (במדבר כד, כ).1 אם זהו המאבק הניצב בראשית דרכם של ישראל אל הארץ המובטחת, ניתן לומר כי המאבק עם המדיינים הוא השני ברמת חשיבותו. בספרו "תקנת השבים" (מז, ו), אומר ר' צדוק כי המדיינים כשמם כן הם: מעוררים מדנים בין ישראל לקב"ה. ואמנם, כאשר מתבוננים מעט בהיסטוריה אנו רואים שהמדיינים מעורבים בדברי ימי עמנו משחר נעוריו. המדיינים מעורבים במכירת יוסף. מדיין הוא המקום בו מתגדל משה רבנו, אדון הנביאים. מדברי ר' צדוק משמע שמשה חייב היה לעבור במדיין כדי שיהיה ראוי להנהיג את עם ישראל (שם, נא). משה לא הגיע למדיין כאורח מזדמן. הוא חייב היה להתקשר במדיין בקשר אמיץ, והוא אכן נושא לאישה את בתו של כהן מדיין.  

מהפרשות האחרונות אנו למדים כי המדיינים לא נלחמו נגדנו באמצעים רגילים. בפרשות האחרונות אנו מוצאים רצף של עניינים מיסטיים ומאגיים. זקני מדיין באים לבלעם וקסמים בידם; הם הולכים עם שרי מואב לבלעם הנביא המקלל. כשבלעם נכשל במשימתו, עצתו היא למשוך את ישראל לזנות והמדיינים אף מצליחים בכך במידה מסוימת. מדיין קשורה תמיד במשיכה לצד הרגשי, התאוותני, הדמיוני.  

גם שתי המלחמות הגדולות במדיינים, זו המתוארת בספר במדבר וזו שבספר שופטים, אינן מלחמות רגילות. בשתי המלחמות הללו נוטלים חלק רק לוחמים מועטים. שליחתם של "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה" (במדבר לא, ד) למלחמת מדיין, המתוארת בפרשת "מטות", מצטיירת יותר כנתינת ייצוג לכל שבטי ישראל, מאשר כניסיון להפעיל כח צבאי או להגיע להכרעה. גם בספר שופטים גדעון נוטל שלוש מאות לוחמים בלבד למערכה מול מדיין. רק אותם שלוש מאות "המלקקים", הצדיקים המיוחדים שבישראל, הם היוצאים למלחמה במדיין. שתי המלחמות הללו מוגדרות כמלחמות נקמה. הנקמה אצלנו מכונה "נקמת ה'" ו"נקמת בני ישראל". גדעון ולוחמיו מכריזים במלחמתם: "חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שופטים ז, כ). בשתי המלחמות מודגש כי לא נפקדו לוחמים, שלא כבדרך הטבע. המלחמה בספר שופטים מוכרעת באמצעות שופרות. גם בפרשה "מטות" מוזכר כי למלחמה נלקחים "כְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה" (במדבר לא, ו), וחז"ל במסכת סוטה (מג, א) מבארים שהחצוצרות הם השופרות, ונראה שהשופרות אינם משמשים כאמצעי טקטי בלבד, אלא מבטאים עניין רוחני.  

במלחמת מדיין המתוארת בפרשת "מטות", מקדישה התורה פסוק לתיאור הנקמה בבלעם, כחלק מהמלחמה הכוללת. חז"ל אומרים שאותו רשע בא ליטול שכרו מהמדיינים על שעצתו צלחה, ואז נקמו בני ישראל גם ממנו ומהמדיינים יחד. בתרגום יונתן בן עוזיאל שם (במדבר לא, ח) מופיע תיאור מדהים של הריגת בלעם:  

כיוון דחמא בלעם חייבא ית פנחס כהנא רדיף מן בתרוי, עבד מלתא דקוסמין ופרח באוויר שמיא. מן יד אידכר פנחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי, ואחדיה ברישיה ואחתיה. שלף סייפא ובעא למקטליה. 

פירוש הדברים: "כיוון שראה בלעם הרשע את פנחס הכהן, ברח ממנו, עשה קסם ופרח באוויר. מייד הזכיר פנחס את השם הגדול והקדוש ופרח באוויר אחריו, תפסו בראשו והורידו, שלף חרב ובקש להורגו". בהמשך הדברים בתרגום יונתן מובא גם דו שיח פלאי המתנהל בין פנחס לבין בלעם, בדקות לפני שפנחס הורג אותו. תיאור זה מתווסף למיסטיקה הקשורה במדיין. פנחס ובלעם מרחפים באוויר; קופצים ויורדים לארץ; משלחים אחד בשני שמות של קדושה אל מול שמות טומאה של קסמים ועוד.  

יתרו, חותן משה וכהן מדיין, הוא גם דמות ייחודית. יתרו ככהן מדיין חווה חוויות רוחניות רבות בחייו, ואף עבד הרבה עבודה זרה עד שהגיע לאמונה בא-להי ישראל. יתרו מגיע לאמונה זאת לאו דווקא מתוך בירור שכלי, אלא מתוך חיבור חווייתי. הוא שומע את כל מה שה' עשה לישראל עמו: יציאת מצרים, קריעת ים סוף וניסי המדבר, והוא מתמלא בחוויה רוחנית המתוארת במילים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח, ט). מרגע זה ואילך הוא עובר לצד של ישראל.  

"מדיין" שבנפש  

כל מאבק שלנו באומה אחרת מבטא עניין רוחני מיוחד. כל מאבק נוגע בנקודות רוחניות מסוימות. מפורסמים הדברים בעיקר ביחס להתמודדות עם עמלק. יש מלחמה פיסית בין ישראל לבין עמלק, אך כידוע המאבק עם שורשו של עמלק מצוי בראש ובראשונה בקרבו של כל אחד ואחד מאיתנו. 

קשה לסמן בדיוק את נקודות המאבק מול מדיין, כפי שהן באות לידי ביטוי בנפשנו פנימה, אבל ברור שהן קיימות. כמו שיש עמלק פיזי ועמלק רוחני, כך גם לגבי המאבק במדיין. יחד עם זאת, על פי כל האמור לעיל, נראה שההתמודדות האישית שלנו עם ה"מדייניוּת" קשורה בצד הרגשי, התאוותני, הדמיוני והחווייתי.  

עבודת ה' בנויה משכל ומרגש. רוב העיסוק בלימוד התורה קשור בשכל, אולם עבודת ה' והמאבקים שהיא כוללת בתוכה, מתקיימים ברבדים השונים של הנפש. מדובר לא רק על מאבקים, אלא גם על בנייה חיובית. אדם שמבקש לבנות את אישיותו ב"שם של קדושה", נאלץ ממילא להתמודד גם עם הטומאה. 

עבודת ה' בכל חלקי הנפש 

הרמב"ם פותח את ספרו "שמונה פרקים" באומרו: "נפש האדם אחת" והוא מונה את חלקיה השונים. אמירה זו טומנת בחובה תביעה לעבוד את ה' בכל חלקי הנפש השונים. את ה' יש לעבוד לא רק בצד השכלי אלא גם בחלקים של הרגש והדמיון. כאן באה לידי ביטוי המלחמה במדיין הפנימי; בלקיחת הרבדים השונים והרבים הנמצאים באישיותנו, גם אלו הרגשיים, והכוונתם לעבודת ה' באמצעות "שם של קדושה".  

בדור שלנו אנו רואים בחוש, עד כמה התביעה לשילוב הצדדים הרגשיים והחווייתיים בעבודת ה' הולכת וגוברת. כתלמידיו של מרן הרב זצ"ל אין אנו יכולים לזלזל בכך. אם ישנה דרישה עוצמתית כל כך, הרי שהיא יוצאת ממקום ראוי. אמנם לא תמיד דרישה רוחנית זו מנווטת לכיוונים חיוביים, אבל אין בכך כדי לקבוע שהיא באה ממקום לא אמיתי. אדרבה: אדם שעובד את הקב"ה בשכל בלבד, הינו נכה מבחינה רוחנית. אדם כזה אינו יכול לפתח את מלוא אישיותו, מאחר שצדדיו הרגשיים והדמיוניים חסרים. הרצון לחיות את הדברים, לחוות אותם, ולהתחבר אליהם, הוא רצון קדוש, וכאשר מפתחים אותו כראוי נבנית באדם קומה חשובה.  

תכלת ולא "קלא אילן" 

לפני שנים התייחס הרב חיים סבתו לאחד מהביטויים של דרישה רוחנית זו לרגש ולחוויה, שבא בדמותה של לבישת ציצית תכלת על ידי רבים מבני דורנו. הרב סבתו מדבר על הניגודיות שבין התכלת לבין "קלא אילן" – אותו זיוף של צבע התכלת האמיתי שעליו מדברת הגמרא (בבא מציעא סא, ב). מאחר שהתכלת האמתית, שדמיה היו מרובים, לא הייתה מצויה, היה מי שהמציא את ה"קלא אילן" שאותו אפשר היה לקנות בפרוטות. הרב סבתו מדבר על כך שבדורנו נערים וגם מבוגרים דורשים רגשות וחוויות בעבודת ה' ולא די להם בשכל. הוא טוען כי דרישה זו מוצדקת, אולם הוא שואל: כיצד ניתן לדעת מהו רגש אמיתי בעבודת ה', ומהו זיוף? התשובה אותה מציע הרב סבתו קשורה בהבחנה שבין ריגושים לרגשות. בעבודת ה' אין קסמים. אין פטנטים שיכולים להרים את האדם בשנייה אחת לחוויה רוחנית עליונה ולהשאיר אותו שם. הדבר היחיד שיכול להחזיק מעמד הוא עבודה פנימית המבוססת רגשית. הריגוש הוא אמנם עוצמתי, אולם הוא חולף במהירות כלעומת שבא. רגשות, לעומת זאת, נותרים לשנים. זאת ועוד, רגשות מובילים לבנייה ועשייה, לעומת ריגושים המביאים לריקנות, לתוהו ולשיתוק. 

כדרכו של הרב סבתו הדברים מאירים הן מבחינת תוכנם והן מבחינת סגנונם. יחד עם זאת, לדעתי הדברים חסרים מאחר שהם אינם מתארים כיצד ניתן לרכוש כלים המביאים לרגש מתמשך. האם עבודה שכלית מאומצת של לימוד תורה ביגיעה גדולה מספיקה לשם כך? לעניות דעתי התשובה היא שלילית. בכל אופן, רוב גדול של באי בית המדרש ולומדי התורה לא יבוא לרגש רק באמצעות לימוד שכלי. לימוד תורה מהווה ללא ספק חלק משמעותי ומרכזי בעבודת ה', אולם ישנם עניינים רבים נוספים. 

כדי להמחיש את הדברים, ניתן להזכיר את העבודה בבית המקדש, בו הייתה עבודת האדם קשורה מאוד לצד הרגשי ולכוח הדמיון; האדם היה מדמה כי מה שנעשה בקרבן ראוי היה שיעשה בו (רמב"ן, ויקרא א, ט). המראות אותם רואים עולי הרגל היו מעוררים בקרבם רגשות משמעותיים (ב"ב כא, א, תוד"ה כי). גם הנבואה, שיא השיאים של עבודת ה', אינה עניין שכלי בלבדי, הכוח המדמה תופס בה מקום מרכזי ביותר. רבות מהמצוות המעשיות, כמו מצה, שופר, סוכה, ארבעת המינים, נרות חנוכה, שמחת הפורים עטופות גם הן בחוויות של רגש. התורה אף מצווה על צדדים רגשיים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ–לֹהֶיךָ" (דברים ו, ה); "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח); "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז); "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט) ועוד.  

מצוות ציצית ממחישה עניין זה של המעבר מן העבודה השכלית לעבודה החווייתית. אנו מתחילים את מצוות קריאת שמע בקבלת עול מלכות שמיים אך לא נשארים רק בהשקפות וברובד השכלי. אנו עוברים לקבלת עול מצוות, ומשם עוברים לחוויה של הציצית והתכלת בבחינת "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (במדבר טו, לט). הראיה מזכירה לנו את הים, את הרקיע ואת כסא הכבוד. זוהי ממש עבודת דמיון. סוג של עבודת ה' במובן החוויתי, שהוא חלק מהותי בפן האמוני והמעשי של קיום מצוות.  

כאן אנו חוזרים לאזהרתו של הרב סבתו שלא לזייף. אנו מבקשים למצוא "תכלת" אמתית. איננו מחפשים ריגושים רגעיים. מי שחושב שריקוד כלשהו יקפיץ אותו לשמים, שוגה בדמיונות. הריקוד חשוב כמו כל שאר מנהגי חסידים, אולם חייבים לזכור כי אלו עניינים חיצוניים הבאים לעזור. עבודה פנימית, כזו שאינה פחותה מעבודת השכל, היא עניין אחר. היא כוללת עמל ממשי ועבודה מאומצת בחלקים שונים של הנפש. זהו דבר הכרחי לכל אדם, ובעל "חובת הלבבות" האריך בכך שהתורה איננה רק חובת האיברים, כי אם כוללת גם את חובת הלב. בימינו, לאחר שהבעל שם טוב ותלמידיו פיתחו את הכיוונים הללו מאוד, הדבר פשוט אף יותר. 

דוגמאות לשפת הלב 

כדי שלא נותיר את הדברים תלויים באוויר, נתייחס לכמה דוגמהות של עבודת ה' ברגש. הראשונה שבהן היא התפילה. על הפסוק: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ–לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג), דרשו חז"ל: "עבודה שבלב זו תפילה" (תענית ב, א). לא מדובר במטאפורה. תפילה היא באמת עבודה, במובן הפשוט של המילה ובמובן הקשה של הביצוע. כיצד עובדים וכיצד מפעילים את הלב? ובכן, עבודה שכלית יכולה להשפיע על הלב. הרב זצ"ל כותב שהשכל יעורר את רצונות האדם: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון… גבורת הרצון מחוללת את היכולת" (אורות הקודש ג, עמ' פז). יחד עם זאת, פעמים רבות אין די בכך. לא פעם אנו "תקועים". השכל במקום אחד, בעוד החוויה במקום אחר לגמרי. תלמידים אומרים לי לא פעם: "אני לא מצליח להתחבר, לחיות, לחוות, את מה שלמדתי והבנתי". אפשר לענות לתלמיד כזה תשובה כמו: "תלמד עוד יותר, תעמיק עוד יותר, וכשתעמול ותבין באמת גם תרגיש". זו תשובה נכונה, אבל נראה שאין בכך די.  

אדם שרוצה להתקדם בעבודת התפילה אינו יכול לדבר רק בכלי השכל. ללמוד על חשיבות התפילה, זה מצוין וזה אפילו הכרחי. אולם דומני שהמציאות מעידה כאלף עדים שלא די בכך. הסיבה לכך היא שתפילה היא עבודה שבלב – וללב שפה משלו. אי אפשר לדבר עם הלב בשפת השכל. הרב זצ"ל אומר: "כשבאים אל הרגש בעניינים ותכנים שכליים – אין מצליחים" (אורות הקודש א, עמ' רנב).  

הדבר נכון לא רק בתפילה אלא גם במצוות אהבת ה'. זה נשמע כמו עניין שולי, אולם אהבת ה' היא מצווה שורשית ועקרונית. שמעתי פעם את הרב יהושע שפירא שהביא את לשון הגמרא (ברכות יד, ב) האומרת כי מי שקורא קריאת שמע ולא מניח תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי הוא קורא "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח) ואינו עושה מה שפיו אומר. שאל הרב יהושע: "ומה נאמר על מי שקורא 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ–לֹהֶיךָ' (שם, ה) אך אינו אוהב את ה'?". רוצה לומר: תיתכן בהחלט אפשרות שבה מדברים על אהבת ה', מבארים את עניינה, אך רק דבר אחד "קטן" חסר – לא באמת אוהבים אותו! אהבת ה' היא הרגשה וחוויה, שיש לעמול כדי להגיע אליה, ולא רק לדבר אודותיה. המטרה היא "לחיות את" ולא "לדבר על". זהו החילוק הברור בין הפן הלימודי-שכלי לזה החווייתי. התורה מצווה על הרגש, אז צריך לעבוד את העבודה הזו. 

בחסידות מדובר רבות על עבודת ה"מחשבה". קיים הבדל בין "מחשבה" ל"שכל". הבעש"ט, בעל התניא וגם האדמו"ר מפיאסצנה עוסקים בחילוק שבין השניים ומביאים הדרכות מעשיות לעבודת המחשבה. כך למשל האדמו"ר מפיאסצנה מדבר על מושג "הרחבת המחשבה" ("הכשרת האברכים", פרק ד). הבעש"ט אומר כי כדי לעורר את אהבת ה' האדם צריך "לתקוע מחשבתו בדברים המעוררים את האהבה" (מובא ב"אגרות הקודש" יא). יש דברים המעוררים את אהבת ה', כמו התבוננות בטובות ה' עלינו, בחסדי ה' ועוד. צריך להרחיב את החשיבה הזו ולהרבות בעיסוק בפרטיה. "שער הבחינה" בספר "חובת הלבבות" עוסק באריכות בעניין זה, ולמרות זאת ישנה מציאות בה אדם לומד את "שער הבחינה" בספר "חובת הלבבות", הוא אפילו מבין בשכל שהוא נדרש לעשות עבודה שכזאת, אבל כל זה נותר רק בגדר לימוד, לימוד של עוד ספר.  

כדי לעבוד את ה' ברגש לא צריך ליצור מסגרות לימוד חדשות, זוהי עבודה שדורשת התבוננות רבה וממושכת, ואין זה צד לימודי שכלי. לא מדובר ברצון להגיע לריגוש רגעי, אלא בחתירה לרגש אמיתי, חוויה מרוממת מתוך עבודה מאומצת.  

גם עבודת התפילה, אותה הזכרנו, דורשת עבודה בצד המחשבתי. הדברים מפורשים בחז"ל. המשנה בברכות (ה, א) מתארת חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה, ובעצם מדריכה אותנו כיצד יש לגשת לתפילה. הדבר דורש השקעה רבה. יש עצות מעשיות רבות לתיקון התפילה, שהצד השווה שבהן הוא שלמרות שהן אינן דורשות עמל שכלי, הן תובעות עמל נפשי רב. את עבודה זו אנו נקראים לעשות.  

עבודת ה' בכח המדמה 

ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג, ה) אומר שחסיד מעביר לנגד עיניו את המעמדות הגדולים – מעמד הר סיני, קריעת ים סוף ועוד, ומתוך כך הוא חווה את גדלות ה', הנה לנו עבודת דמיון המסייעת בעבודת ה'. הרב זצ"ל אומר כי: "יסודתה של עבודת התפילה היא בהרגש וגם בהתעוררות הכוח המדמה" (עין אי"ה, ברכות ח"ב, לב). צריך למצוא את הדרכים לכך ולממש אותן. ר' אלימלך מליז'נסק ב"נועם אלימלך" לפרשת "לך לך" מציע לדמות את עצמנו מתפללים במקדש (בראשית טו, ד), ונראה שדברים אלו כמעט מפורשים בחז"ל (ברכות כח, ב), שאמרו שבכל מקום שאדם נמצא יכוון ליבו נגד קודשי הקודשים, ודייקו שלא רק את רגליו יכוון, אלא גם את ליבו. כך גם פסק מרן ב"שלחן ערוך" (או"ח סי' צה, ב): "ויחשוב כאִלו עומד בבית-המקדש ובלבו יכוֵן למעלה לשמים". 

בהלכה מובאת דוגמה מובהקת נוספת לחשיבות השימוש בכח הדמיון. הפסוק: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) נתפס כהכוונה לעבודת הדמיון. זו לא רק עצה של גדולי החסידות. זוהי הדרכה המובאת ב"משנה ברורה" (א, ס"ק ד) בשם האר"י הקדוש. ה"משנה ברורה" אף מדריך באיזה ניקודים ידמה לעצמו את השם המפורש ומוסיף "וזה תועלת גדול לעניין היראה". 

ניתן להשתמש בעבודת הדמיון גם לתיקון המידות. כשאדם מצייר אירוע שבו הוא פוגש את המידה הפגומה, אולם הפעם הוא מדמיין חוויה מתוקנת, הדבר יסייע בידו לא ליפול בפועל. זה אולי לא עובד בפעם הראשונה, אבל מי שעושה זאת פעמים רבות רואה כי הדבר משפיע.  

אלו רק דוגמהות לעבודה רבה וגדולה שאפשר וצריך לעשות ברגש ובדמיון. עבודה זו בה האדם ממלא עצמו ברגשות ובדמיונות חיוביים בעבודת ה', היא חלק מההתמודדות עם ה"מדיין שבנפש", המציעה לנו חוויות, דמיונות וריגושים שליליים. עלינו לנסות לחדש את התכלת. לא "קלא אילן", לא זיופים. תכלת אנו מבקשים. אבל צריך לבקש אותה, להבין שעבודת ה' לא שייכת רק לרבדים השכליים. עלינו להתרומם עם כל חלקי נפשנו ולהתקדש – בשכל, ברגש ובדמיון.