התביעה לנחלה
בפרשת "מסעי" אנו נפגשים בפעם השלישית בתביעה לנחלה בארץ ישראל. ההתנחלות בארץ היא הנושא המרכזי של פרשת "מסעי", שבה מופיעה גם מצוות יישוב ארץ ישראל, שאותה מונה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, במצווה ד': "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". הרמב"ן לומד זאת מהפסוק בפרשתנו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ" (במדבר לג, נג-נד). הרמב"ן לומד מפסוק זה ציווי כפול. הראשון הוא הציווי לכבוש את הארץ, והשני הוא הציווי להתיישבות הארץ והפרחת שממתה. אני מבקש לעסוק בשורשה של מצוות הנחלה וההתיישבות, שהיא מצווה יסודית אשר זכינו לקיים בדורותינו, דורות של גאולה.
הבירור שאני חפץ לעסוק בו אינו בגדרי המצווה אלא בשורשי התביעה. כל תביעה דורשת בדיקה של השורשים מהם היא נובעת. בפרשה הקודמת התורה הציגה את בקשתם המפורסמת של בני גד ובני ראובן לנחלה בעבר הירדן (שם לב). בפרשת פנחס, הופיעה תביעתן של בנות צלפחד לנחלה (שם כז, א-יא), כאשר בפרשתנו מופיע סיפור ההמשך ובו טענתם של בני יוסף המסתמכת על קבלת תביעתן של בנות צלפחד (שם לו). מדוע אם כן פרשיית בנות צלפחד ובני יוסף לא צורפו יחד? הרי שתי הפרשיות עוסקות בנושא משותף?!
ישנה שאלה נוספת הקשורה לתביעתן של בנות צלפחד מכאן, ותביעת בני יוסף מכאן. התגובה הא-להית לשתי התביעות זהה ומצדיקה את שני הצדדים: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (שם כז, ז), וכן: "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" (שם לו, ה); כיצד יתכן ששניהם דוברי אמת? האמנם שני הצדדים צודקים? לכאורה, או שבנות צלפחד צודקות או שבני יוסף צודקים?!
ניתוק גיאוגרפי ורוחני
שלוש התביעות הללו – זו של בנות צלפחד, זו של בני יוסף וזו של שבטי גד וראובן, נראות דומות מאוד. אולם, כשאנו בוחנים את תגובתו של משה רבנו לכל אחת משלוש הבקשות, אנו מוצאים תגובה שונה. את בקשתן של בנות צלפחד משה רבנו מוצא לנכון לקבל ולברר לפני ה'. גם טענתם של בני יוסף, לפיה אם תינתן נחלה לבנות צלפחד עלולה להיגרע נחלת שבטם, מתקבלת על ידי משה רבנו. בעקבות כך בא דבר ה' ומורה לבנות צלפחד לפעול באופן מסוים. לעומת זאת כשמשה רבנו שומע את בקשתם של בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי, משה מגיב בחריפות רבה ומאשים: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (שם לב, יד). זוהי האשמה קשה, שלאחריה מתקיים סוג של משא ומתן, המסתיים בהבטחת בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים לפני המחנה במלחמה על כיבוש הארץ. מדוע שונה כל כך תגובת משה רבנו לתביעת בני גד מתגובתו לתביעות בנות צלפחד ובני יוסף?
התשובה לשאלה נעוצה בשורש הבקשה. בני גד ובני ראובן נגעו בעצב רגיש הקשור בשורש נשמתו של משה רבנו. משה זכה להתחיל בירושת ארץ ישראל. הקב"ה אמר לו במפורש "עֲלֵה רֵשׁ" (דברים א, כא). אנו רואים מפרשתנו וממקומות נוספים, כי משה רבנו אכן התחיל בכיבושה של ארץ ישראל. הוא ייחד וסימן ערי מקלט (שם ד, מא),1 וכבש את הגולן והבשן. משה לא הסתפק בכך, ליבו יוצא אל ארץ ישראל המערבית. הוא מתחנן לעבור את הירדן בתפילות (דברים כג, כה), ומבקש גם לבנות את בית המקדש: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (שם). משה רוצה בכל מאודו להשלים את המשימה האדירה בה החל במצרים ושהוגדרה בשירת הים במילים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה"' (שמות טו, יז). משה לא נח ולא שוקט עד שהקב"ה אומר לו: "רַב לָךְ" (דברים ג, כו). עד לאותו הרגע משה ציפה וייחל להגיע אל הארץ המובטחת, ולרכז סביבו וסביב בית המקדש את כל עם ישראל.
והנה, בתוך המגמת ההתקדמות אל עבר המטרה העליונה לה מצפה משה, מגיעים שני שבטים שהרעיון המרשים כלל לא מדבר אליהם. ההתיישבות בארץ ישראל והיניקה מקדושת בית המקדש, אינן תופסות אצלם מקום. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי מטעמי נוחות כלכלית. משה מבין, כי מי שיתנתק משאר השבטים ומארץ ישראל המערבית יאבד בסופו של דבר, והוא חושש מכך. ההיסטוריה הוכיחה שהצדק היה עימו. אמנם לשם כך נוטע משה רבנו בעבר הירדן המזרחי את חצי שבט המנשה, בני התורה עליהם נאמר "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים" (שופטים ה, יד), אולם הדבר לא הספיק. הראשונים שגלו מארץ ישראל היו שנים וחצי השבטים. עוד קודם לכן הללו היו מנותקים ובדרך כלל לא השתתפו במאבקים של עם ישראל. בשירת דבורה אנו מוצאים דברים קשים נגד שבט ראובן: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שם, טז). החיץ הגיאוגרפי הביא לניתוק מהעם, משאיפותיו ומהתמודדויותיו.
המפגש עם אנשים שאינם שותפים לחלומות ולשאיפות של עם ישראל, הביא את משה להתבטא באופן חריף כלפי השבטים גד וראובן. "קטנות המוחין" ואי ההשתתפות בחלום הגדול כאבה למשה רבנו. אנו חוזרים לא פעם על הצורך להיות בעלי שאיפות וחזון, בעלי חלומות בכל התחומים, בלימוד כמו גם בעשייה של החיים. משה מוצא לפניו אנשים שתחום העניין שלהם הוא רק ההווה. הם מבקשים להתנהל בעצלתיים, בנחת "לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים". אין שאיפות לגדלות, אין חזון, יש רק רצון לחיים שלווים. הוא כאב מאוד את המציאות הזו. הסתבר לו שמה שעבורו היה משאת נפש, לא קיים כלל אצלם. מה שעבורו נחשב כעונש הגדול ביותר, עבורם הוא מושא כיסופים.
קוציו ופירותיו של צלפחד
לעומתם ניצבות בנות צלפחד. הגמרא בבבא בתרא דף קיח, ב מנתחת את דברי בנות צלפחד המקדימות לבקשתן את התיאור הבא: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" (במדבר כז, ג). הגמרא אומרת שהן התכוונו לומר: "'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר' – זה צלפחד, 'וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה' – זה עדת מרגלים, 'הַנּוֹעָדִים עַל ה" – אלו מתלוננים, 'בַּעֲדַת קֹרַח' – כמשמעו". בנות צלפחד טוענות שאביהן לא היה שותף לכל החטאים הגדולים של עם ישראל במדבר. מיד מתעוררת השאלה: מה פשר העיסוק בנסיבות מותו של צלפחד בהקשר של תביעתן לנחלה? עוד יותר תמוה הדו-שיח הבית המדרשי המופיע בגמרא במסכת שבת דף צו, ב בין ר' עקיבא לבין ר' יהודה בין בתירא ביחס לשאלה בשל איזה חטא מת צלפחד:
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר טו, לב) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ" וגו' ולהלן הוא אומר (שם כז, ג) "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד – דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק. אלא מהיכא הוה? (שם יד, מד) מ"וַיַּעְפִּלוּ" הוה.
ר' עקיבא טען כי יש לזהות את צלפחד עם המקושש, וזאת על פי גזרת הכתוב של המילה "בַּמִּדְבָּר" המיותרת, לכאורה, בשני הפסוקים. ר' יהודה בן בתירא טוען לעומתו: אם לתורה יש עניין לכסות מי הוא המקושש, מדוע אתה מגלה? ואם נאמר שאתה טועה והוא לא היה המקושש, הרי "אתה מוציא לעז על אותו צדיק!" ולכן הוא אף חותם בדברים קשים כנגד ר' עקיבא: "בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין".
אלא שר' יהודה בן בתירא אינו מסתפק בדברי תוכחתו, ומוסיף זיהוי משלו לחטאו של צלפחד, לפיו היה מן המעפילים, ומת בידי הכנענים והעמלקים שהכו במעפילים בהר. תוספת זו מעלה כנגד ר' יהודה בן בתירא את אותה הטענה שהוא מפנה כלפי ר' עקיבא?! רש"י שהיה ער לשאלה זו הוסיף בפירושו לגמרא: "'מויעפלו לעלות' – שלא הרשיע כל כך כחילול שבת". כלומר החטא של המעפילים היה קל מהחטא של המקושש, שחטא בחילול שבת. התשובה של רש"י אמנם מבהירה את ההבדל, אך דומה שאין היא מספקת. אם התורה כיסתה, וגם אם מדובר בחטא קטן יחסית, מדוע לפרסם מה שהתורה ביקשה לכסות?!
אפשר לומר שלדעת ר' יהודה בן בתירא בנות צלפחד רוצות להעביר מסר לפיו, למרות שאביהן מת בחטאו, הוא לא היה מן המתאוננים, המרגלים או עדת קרח. הוא מת בחטא המעפילים על מזבח אהבת ארץ ישראל. הן מבקשות לומר כי בבית חינכו אותן לאהבה גדולה לארץ ישראל, ובקשתן לנחלה נובעת מאותו השורש. הן לא מבקשות רק מקום מגורים, זכויות, או דיור בר השגה. אהבתן הגדולה לארץ ישראל היא זו שמביאה אותן לשאול כיצד ייתכן שלמשפחתן לא יהיו חלק ונחלה בארץ ישראל. על כך באה תגובת הקב"ה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (במדבר כז, ז).
כנים דבריהן!
ניתן להוסיף ולומר כי שמו של צלפחד נדרש: "צלף חד"; כפי שלעץ הצלף יש פירות טובים, אך גם קוצים חדים, כך פירותיו של צלפחד, בנותיו, היו טובים, בעוד שהוא בעצמו הי בעל קוצים חדים (חידושי החת"ם סופר לשבת קנ, ב). באהבת ארץ ישראל צריך פירות, אך יש צעירים שמתוך אהבת ארץ ישראל שבלבבם, מופיעים במעשיהם גם קוצים. אין מקום לקוצים הללו ופגיעתם רעה בכל מישור. בגישה זו אין יראת שמיים, ומה שנעשה, לכאורה בשם אהבת הארץ, הוא בניגוד להלכה, בניגוד למוסר ומהווה חילול שם ה'.
במדרש תנחומא (פנחס, ח), אנו מוצאים רמז לכך שבנות צלפחד תיקנו את חטאם של בני גד ובני ראובן:
"נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם" (במדבר כז, ז). שנטלו בעבר הירדן, וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר "וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים" וגו' (יהושע יז, ד), ואף יעקב אבינו ידע שנוטלות מכאן ומכאן, שנאמר "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב), זה הירדן שנעשה למשה שור שלא יכנס לארץ, ואמר לו יעקב ליוסף: בנותיך נוטלות מכאן ומכאן.
המדרש דורש את הלשון הכפולה: "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם" ואומר כי מלכתחילה בנות צלפחד היו אמורות לנחול בעבר הירדן בתוך חצי שבט המנשה, אולם הן מבקשות לנחול בתוך אחיהם בעבר הירדן המערבי. כתוב: "וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה' נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים" (יהושע יז, ד-ו). אם כן, אנו מוצאים בבקשתן של בנות צלפחד תיקון כפול לבקשתם של בני גד ובני ראובן. ראשית, בקשתן באה ממקום כן ואמיתי של אהבת ארץ ישראל עמוקה ושורשית. מעבר לכך, הן רוצות לנחול דווקא בעבר הירדן המערבי.
בנות צלפחד מלמדות גם על בקשת הנחלה של בני יוסף, שגם עליהם אומר הקב"ה בפי משה: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים" (במדבר לו, ה). הפתיחה של דברי ה' באה ללמד שגם בקשתם נבעה ממקום כן. בקריאה ראשונה דומה שגם הם מדברים על רכוש: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כז, ד), אך לאחר תשובת הקב"ה, אנו מבינים שעיקר טיעונם הוא הרצון שלא להפסיד את זכות היאחזותם בארץ ישראל.
זכותן של נשים
שאלנו בתחילת הדברים מדוע בקשתן של בנות צלפחד ובקשתם של בני יוסף אינן מופיעות כפרשה אחודה, שהרי יש להניח כי טענת בני יוסף ניתנה בסמוך לבקשה של בנות צלפחד. מדוע, אם כן, בחרה התורה להביא את עניינם של בני יוסף רק בסוף חומש במדבר?
כשמתבוננים בחמישה חומשי התורה, אנו מבחינים כי ספר בראשית מתאר את תולדות האנושות. זהו חלק היסטורי מקדים בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה". ספר דברים, לעומתו הינו ספר הסיכום. בתווך ישנם שלושה חומשים. חומש שמות מתאר את גלות עם ישראל והיציאה ממצרים, מתן תורה ובניית המשכן. ספר ויקרא הוא ספר המצוות. ספר במדבר הוא סיפור נדודי המדבר. אם נעמיק נשים לב לדבר מעניין. ספר שמות פותח במעשיהן של נשים, בפרשת המיילדות, וספר במדבר מסתיים גם הוא במעשיהן של נשים, בנות צלפחד. מה התורה רוצה לומר לנו בכך? דומה כי התורה בחרה לסיים את ספר במדבר בתביעתם של מטה בני יוסף, למרות שאין זה מקומה, כדי לסיים בעניין המתייחס לבנות צלפחד, מעשה נשים.
"הריאליסטים" וה"מאמינים"
בכל דור קיימים שני מחנות. יש מחנה של אנשים ריאליים, אלו הסוברים כי הם יודעים לקרוא את המציאות ולפרש אותה באופן הנכון ביותר, ולעומתם נמצאים אנשי מחנה המאמינים. המתח הראשון שבין "הריאליסטים" ובין "המאמינים" מתואר בתחילת ספר שמות. חז"ל בגמרא במסכת סוטה דף יב, א מספרים שבעקבות הגזרות של פרעה עמד עמרם גדול הדור וגרש את אשתו, ובעקבותיו עמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם. אמרה לו מרים בתו: "אבא קשה גזרתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות". שמע עמרם בקולה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א), וכתוצאה מכך נולד משה רבנו.
עמרם כאדם ריאלי סבר שאין טעם להמשיך ולהוליד ילדים אם ייזרקו ליאור, ושאין ברירה אלא להיות ריאליים עד יעבור זעם. לעומתו, מרים, המאמינה הגדולה והדגולה, טענה כי לנסיבות אין שום קשר והשפעה על חובתו של אדם לעשות את המוטל עליו. כך היא פעלה עם אמה יוכבד כדי להפר את עצת פרעה. אילולא מרים, משה לא היה נולד, וכל הגאולה לא הייתה יוצאת לפועל. הגאולה מונחת על כתפיהם של המאמינים. חז"ל אומרים: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב). יש החושבים כי נשים צדקניות אלו נשים שיושבות וקוראות פרקי תהלים כל היום. גם אלו נשים צדקניות, אבל יש לזכור כי "צדיק" הוא מי שיודע לכוון את מעשיו לרצון ה'. הכוונה היא למי שעושה את מצוות ה', ובאופן עמוק יותר יודע לזהות מהו רצונו של הקב"ה, ולפעול בהתאם. וכך מתארת הגמרא במסכת סוטה, שם:
דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים וכו'.
הגמרא מתארת מצב בו הגברים מיואשים ואילו הנשים מאמינות. הן לא רק מאמינות אלא גם פועלות ויודעות לכוון אל רצון ה'. רצון ה' הוא שעם ישראל יתרבה, חרף הקושי העצום והגדול. הן ידעו שישנם קשיים וגזרות, אבל הן החליטו להתמודד. הגמרא שם מספרת שמי שהובילו את המהלך היו הנשים הגדולות הללו; המיילדות יוכבד ומרים. כמובן שמעשים אלו סוחפים איתם דור שלם, לכן לא כתוב רק "נשים צדקניות", אלא "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור", והכוונה לשתי נשים צדקניות, שסחפו בעקבותיהן את כלל נשות הדור.
כך גם לגבי בנות צלפחד, ולגבי שאר הנשים שבדור המדבר. המדרש תנחומא (פנחס, ז) אומר:
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז, א). אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, 'פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב' (שמות לב, ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שם, ג), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה "וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר יד, לו), עליהם נגזרה גזירה, שאמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת" (במדבר יג, לא), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין? "כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ" (שם כו, סה) איש ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ.
שוב הנשים הן המאמינות. המדרש מתאר עומק של אמונה שהיה לנשות המדבר. המרגלים הוציאו דיבה, אבל הנשים לא היו עימהם בעצת המרגלים. האנשים היו ריאליים ולא היו מסוגלים להבין כיצד יוכלו להתמודד עם יושבי ארץ כנען, אך הנשים בחרו שלא להיות שותפות לפחדם. המדרש מסיים שזה היה גם מבטן של בנות צלפחד: "קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשת מדין בפרשה הזו, שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים". מקום שפרצו בני גד ובני ראובן גדרו בנות צלפחד. ההתחלה והסיום של חטיבת הספרים שמות, ויקרא ובמדבר, מספרים את סיפורם של "המאמינים והריאליסטיים", ובהקשר זה "נשים צדקניות", הוא "שם קוד" לכל המאמינים, גם אם הם גברים.
גם היום ישנם "ריאליסטים" הטוענים כי אין ברירה אלא למסור חבלי ארץ, שאם לא כן לא יהיה לנו סיכוי ואנו נוכרע. יש נימוקים ריאליים רבים בעניין מסירת חלקים מארץ ישראל, והם נאמרים השכם והערב בידי אנשים רהוטי לשון. אולם התורה בחרה להדגיש על סיפו של ספר דברים והכניסה לארץ ישראל, דווקא את בנות צלפחד, כדי לומר לנו כי בנושא של ארץ ישראל, כמו בנושאים נוספים, ישנו פער גדול בין מבט אמוני למבט ריאלי. פעמים רבות דווקא אנשי האמונה הם האנשים הריאליים והמציאותיים.
"המאמין לא יחיש"
הרב צבי יהודה זצ"ל היה מצטט פעמים רבות את הפסוק בישעיהו: "הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ" (ישעיהו כח, טז). פירוש הדברים הוא שהמאמין הגדול פועל בתוך המציאות ולא במנותק ממנה. המאמין רואה לפניו סלעים גדולים ומחסומים, אך הללו אינם מרתיעים אותו. הוא שואל את עצמו כיצד מתרוממים אל מעל המניעות הללו, והוא עושה זאת עם סבלנות רבה. הוא אינו עושה פעולות המנוגדות לתורה ולמוסר, כדי לזרז כביכול את הגאולה. הוא מודע לכך שפעולות שכאלה אינן ראויות ואף מזיקות, ויש לו סבלנות. המאמין לא שואל "האם?" אלא "מתי?". הוא שואל מה הוא יכול לתרום לטובת העניין, ללא קיצורי דרך. ככל שהדבר חשוב יותר, הוא עמוק יותר, ולכן התהליך עלול להימשך זמן רב ודורות רבים.
גם בעבודת ה' של כל אחד ואחד, עלינו לדעת שהגאולה אינה באה ברגע אחד. ראש הישיבה שלי, הרב גולדוויכט זצ"ל, היה אומר שבחור בא לישיבה עם שאיפות נפלאות, ודווקא משום כך הוא לא מצליח. הוא רוצה לגמור את כל הש"ס כבר ביום הראשון אבל גם לישון שמונה שעות בלילה. דברים לא נבנים כך. שתי הלכות ביום ולמחרת עוד שתי הלכות, זהו הסדר שבונה את הבניין. עוד שלב ועוד שלב. "הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ". באופן בטוח ומתוך אמונה בונה האדם את עולמו הפנימי. זהו המאמין הגדול, המאמין בעצמו ובדבר ה'. שנזכה בעז"ה להיות מן המאמינים האמיתיים.