בפתח ימי השובבי"ם מלמד אותנו הרב שי וינטר לשים לב לשמירה על השם שלנו גם אם העולם שמסביבנו משוגע, ומזכיר את חשיבות תיקון הראיה בסור מרע ובעשה טוב – שבא לידי ביטוי גם בכיוון המבט על מעלת הדור שלנו.

ראשי פרקים:

אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה

שמחת שנת היובל של הישיבה, שצוינה בשבת, היא דבר מאוד משמח ומרגש. שמענו קצת מההיסטוריה של הישיבה, וגם עבורי – לשמוע על ההיסטוריה של הימים הראשונים של הישיבה זה מפעים. מאוד מחזק ומעורר השראה לשמוע על קבוצה של צעירים שבאים נגד כל הסיכויים ומתעקשים לעמול בתורה ולגדול בה. שמענו כולנו על המסירות שהיתה פה הן מבחינה ביטחונית, והן מבחינת התנאים שהיו בישיבה. גם בתקופה שאני כבר למדתי בישיבה לא היו אותם התנאים של היום. למשל, מצוי היה מאוד בימות החורף שהיו הפסקות חשמל ממושכות. היה פק"ל של נרות מתחת לבימה בבית המדרש הישן, והיינו לומדים לא פעם, זמן מה, לאור הנרות, וכמובן, אפשר לספר עוד כהנה וכהנה.

מצד אחד, אני תמיד מרגיש שיש תועלת גדולה לשמוע סיפורים על דורות קודמים ובפרט על ראשונים ופורצי דרך. כל אחד מאיתנו צריך ויכול להרגיש שהוא שייך למשהו שגדול ממנו. העולם לא מתחיל מאיתנו. הישיבה לא מתחילה מאיתנו ואנחנו שייכים למפעל גדול של חמישים שנים, וגם לתנועה גדולה של ישיבות ההסדר, ושל הישיבות של הציבור שלנו בכלל. אנחנו חלק מתנועה גדולה, והתחושה שאנחנו חלק משרשרת מתמשכת ומתנועה גדולה שקיימת היום בעם ישראל, היא תחשוה משמעותית מאוד. מאידך, יש לי לפעמים תחושה שסיפורים כאלו עלולים קצת להחליש. אולי הסיפורים הללו גורמים למחשבות, כמו: האם גם אנחנו בעלי כוחות כאלו או שאולי רק אז היו מסוגלים לעשות מעשים כאלו, ולהתמסר כל כך ללימוד תורה? בקיצור – איפה אנחנו מול כל הסיפורים ההם?

בספרים רבים נמצא את המושג: 'ירידת הדורות'. זהו מושג שצריך בירור והעמקה. בקהלת (ז, י) נאמר: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". אדם שואל את עצמו מדוע פעם היו דברים כל כך עוצמתיים ואילו היום – כאילו ירדה חולשה לעולם. פעם היו אנשים גדולים באמת, בעבר היותר רחוק היו ניסים, השראת שכינה ונבואה. על כך אומר החכם באדם: "כי לא מחכמה שאלת על זה".

אפשר להבין שהתשובה היא שמדובר בשאלה שאינה חכמה. אפשר גם להבין ששלמה אומר שהשאלה לא נשאלה מהחכמה (כביכול, חסרה האות 'ה' לפני המילה חכמה, דהיינו – לא נעשה ניסיון לברר מה החכמה אומרת על העניין הזה. לגיטימי לשאול את השאלה אלא שלחכמה יש תשובות לשאלה הזאת. אולי אחת התשובות היא שלא ברור בכלל שהנחת היסוד של השאלה היא נכונה. מי אמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה? היו דברים טובים יותר, והיו דברים טובים פחות – והיום יש דברים טובים יותר ודברים טובים פחות. יש דברים שבדור הזה אנחנו חלשים בהם לעומת הדורות הקודמים, וכנראה יש גם דברים הפוכים. יש דברים שבהם אנחנו מצטיינים יותר, ושאפשר לשבח באמצעותם את המסירות של הדור הזה יותר מאשר בדורות קודמים. אני מבקש לדבר בכיוון הזה.

השם – ביטוי למהות

בספר שמות מתברר העניין של ה'שמות'. השם הוא ביטוי של המהות, של מי אנחנו. השם מבטא תמיד את שורש העניין. חז"ל אומרים שכאשר הורים נותנים שם לילד שלהם, נזרקת בהם רוח הקודש. "ויקרא האדם שמות"[1] – האדם ידע לקרוא בשמות ולהבין את המהות של כל דבר. הגמרא (ברכות ז ע"ב) דורשת הרבה שמות ובוחנת מה המהות של כל אחד מהשמות: "מהו רות – שיצא ממנה דוד שריוהו לקב"ה בשירות ותשבחות", וכן הלאה.

בתחילת פרשת שמות יש רשימה של שמותיהם של בני ישראל הבאים מצרימה. אבל לא רק השמות הפרטיים של השבטים מתגלים כאן. רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מאריך בשיחותיו לפרשת שמות בעניין הזה של התבררות השמות – המהות. בספר שמות מתברר שמו של עם ישראל. פרעה נוקב בשם: 'עם בני ישראל', ובמהלך הספר – המהות שלנו, האופי שלנו כעם – מתגלים ומתבררים. יש ביטוי מיוחד של חז"ל (שיר השירים רבה פ"ד) שלפיו בני ישראל במצרים "לא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם". בני ישראל הצליחו לשמור על הזהות שלהם. זה לא פשוט, כיוון שמאידך נאמר שהם היו במ"ט שערי טומאה במצרים. אף על פי כן, הם הצליחו לשמור על שמותיהם. במקביל לבירור של השם של עם ישראל, מתברר בפרשתנו שמו של מושיעם של ישראל ומתברר שמו של הקדוש ברוך הוא. השם שבו הוא גואל את ישראל. ספר שמות הוא, א"כ, ספר של ברור הזהות הפנימית של עם ישראל. אולי הדברים מתחברים להגדרת הרמב"ן את ספר שמות כספר הגלות והגאולה. בירור השם הוא הגאולה. העמידה על האופי הפנימי, על המהות היא גאולה, הן כאשר הדבר נעשה בייחס לאומה כולה והן בייחס לבירור הפנימי של כל אחד ואחד.

ערב פרשת שמות אנחנו מבקשים לברר מי אנחנו – מה השם המיוחד של הדור הזה, מה העניין שלנו – ולא רק להעמיד את עצמנו מול דורות אחרים ולומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. אנחנו מבקשים לראות מה טוב בנו וכיצד אנחנו יכולים וצריכים להעצים את הטוב הזה.

כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים

הרב מתייחס באגרות (אגרת שלב) לעניין ירידת הדורות:

"כלל גדול הוא שאף על פי שהעולם יורד תמיד ירידה אחר ירידה, אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו. דהיינו שהמעשים והמידות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כוח הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מיעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

אין לנו היום נשמות גדולות כמו הגר"א, כמו הרמב"ם, כמו אביי ורבא, כמו הנביאים. זה נכון מצד פרטיות הנשמות, אבל מצד הפנימיות – התורה שלנו מצטרפת לתורה של ר' עקיבא ושל רב אשי. כשאנחנו לומדים מסכת בבא מציעא – כל מה שאנחנו לומדים מצטרף לבית המדרש של התנאים, של האמוראים, של הראשונים ושל האחרונים. אנחנו חלק מכל זה, והקדושה מצטרפת. ההסתכלות שלפיה הדורות מתמעטים נכונה במובן החיצוני, אך בפנימיות – הכל מתעלה. עצם העובדה שאנחנו עוסקים בתורה, ועושים רצון השם במצוות ובמעשים טובים ובמידות – אנחנו מצטרפים לאור גדול, פנימי ונשמתי של כנסת ישראל. אנחנו מוסיפים את החלק שלנו בו. במובן הפנימי, אומר הרב, הדורות לא יורדים אלא דווקא מתעלים.

אבל גם ברובד הנגלה יש היום צדדים שיותר חזקים בכל מיני מובנים ממה שהיה פעם. אני רוצה לחזור לעולם של הישיבה ושל בני הישיבה ולגעת בכמה נקודות שמצטיינות בדור הזה יותר ממה שהיה פעם. כמובן, ישנן נקודות נוספות אבל אבקש להתמקד בעיקר בכיוון מסוים, שהוא מרכזי בעיני.

אנשים רוצים תשובות גדולות לשאלותיהם

הרב זצ"ל כתב על בני דורו שהם אינם מסתפקים בתשובות קטנות. לאנשים יש שאלות והם רוצים תשובות גדולות, ולא תשובות קטנות שפעם היו מספקות את הדורות שקדמו להם. הרב מסביר שחלק מהסיבות לכפירה זה כי לא היו לעולם התורה תשובות מספיק עמוקות לשאלות שהתעוררו. היו אנשים שהרגישו שלעולם התורה אין אמירה שמתייחסת לשאלות הללו, שמתאימה לדור שלהם, לחוויית החיים שלהם. דומני שהנקודה הזאת רק הולכת ומתגברת.

יש היום דרישה מאוד עמוקה לקבל תשובות ברורות ומעמיקות. לא מסתפקים באמירות שאולי פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים, היו מסתפקים בהן. אפשר להתבונן על זה שהיום שום דבר כבר לא ברור מאליו כעל דבר שלילי, ואפשר לראות כאן גם דבר חיובי. רוצים לברר דברים לעומק. הדור הזה מבקש תורה שהוא מזדהה איתה ומחובר אליה. לשאיפה הזאת 'להתחבר' יש גם סיגים ותופעות לא חיוביות: אדם אומר שכל עוד הוא לא מתחבר – הוא לא עושה, או לא לומד, וזו ודאי טעות, שכן המחויבות שלנו לעשיית רצון ד' אינה מתחילה מההזדהות שלנו אבל עצם הרצון להתחבר ולחוות תחושת שייכות עמוקה, הרצון להתמקד בעולם פנימי ועמוק, שבו התורה תהיה מחוברת ממש לחיים ולא תהיה בחיצוניותם – הוא רצון מבורך. כאמור, נראה שהדרישה הפנימית העמוקה הזאת היא בעוצמות הרבה יותר גדולות מאשר בעבר. אכן, צריך לברר, לשאול, להעמיק, ולמצוא את נקודת ההזדהות שלנו עם הערכים של התורה ומצוותיה.

עליית הדורות וימי השובבי"ם

אנחנו נכנסים לימי השובבי"ם שמתחילים בשבוע של פרשת שמות ומסתיימים בשנה פשוטה בשבוע של פרשת משפטים (בשנה מעוברת – בשבוע של פרשת תצווה). לכן אני מבקש לעסוק גם בשתי נקודות של התקדמות ושל התעלות בתחום הזה של ענייני הטהרה.

הנקודה הראשונה (והיא הפחות מרכזית) היא הדרישה הפשוטה לטהרה. אני זוכר את עצמי כבחור בשיעור א' בישיבה, כשבערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים הרב שוגרמן אמר שצריך ללכת לטבול. אנחנו לא הכרנו דבר כזה. למדנו בישיבה התיכונית ולא חושב ששמענו על המושג מקווה. אולי שמעתי מאחי הגדול שהיה בישיבה. לטבול בכל יום שישי? מי שמע על דבר כזה? אני לא זוכר דבר כזה.

לפני שנים לא רבות הלכתי לטבול בתענית אסתר, לפני קריאת המגילה. הופתעתי ממש לראות שם בחורים מהישיבה, ובכללם בחורים משיעור א'. מי סיפר להם? מאיפה הם שמעו על הדבר הזה שיש ענין לטבול לפני קריאת המגילה, לפני הדלקת נרות חנוכה? בליל שבועות כשהולכים למקווה פה בחיספין באמצע המשמר – אי אפשר להיכנס מרוב צפיפות. מי סיפר על זה לכל הבחורים מהישיבה התיכונית שטובלים באמצע הלילה? אני לא שמעתי על זה בתור בחור בישיבת הגולן, ועוד הרבה שנים אחר כך לא שמעתי על זה. אני חושב שזו דרישה פנימית לטהרה, וזה דבר מאוד יפה וחיובי שלא היה קיים בעבר.

הנקודה השנייה, שהיא עיקר העניין היא עניין ההתמודדות. היתה בישיבה מסירות בלימוד תורה. הדרכים היו ארוכות יותר כי הכבישים היו פחות משוכללים והתחבורה היתה פחות מוצלחת וכו' אבל כשבאת בסופו של דבר לישיבה – למדת. איזה פיתוי יכול היה להיות לבחור ישיבה בחיספין? לאן הוא היה יכול ללכת? לא היה שום דבר ברדיוס הקרוב. היום – הכל נמצא על כף היד. באמצעות הסמארטפון אפשר להיות בעולמות אחרים לגמרי מאשר עולמה של תורה (אף שכמובן אפשר להעצים דרכו גם את עולם התורה). יש כל כך הרבה מניעות ודברים שמפריעים להשתקע בישיבה ובלימוד. במובן זה, עצם זה שיושבים בישיבה ולומדים זה דבר גדול. ההתמודדויות שיש היום בהקשר הזה הן לאין ערוך יותר מורכבות מההתמודדויות שהיו פעם. היכולת להתגבר על הקשיים הללו, לעמוד מולם וללמוד תורה. היכולת להיות בבית המדרש ולאחוז במעשה שלנו ולהתקדם מבחינה רוחנית – זה דבר עצום. ערך של לימוד תורה כזה, שלומדים על אף כל המניעות הכל כך זמינות שיש היום – יש לו ערך עצום. "לפום צערא – אגרא".[2] ככל שההתמודדות גדולה יותר, כך גם גדול הערך החיובי שלה. צריך להגיד את זה ולשמוח בזה שאנחנו מצליחים להתמודד.

רבי יצחק אייזיק מקומרנא זצ"ל, שהיה גאון בהלכה ובקבלה, מביא בספר 'נתיב מצוותיך' מה שמופיע ב'ספר החזיונות' של המהרח"ו, רבי חיים ויטאל זצ"ל, שאמר לו רבו, האר"י הקדוש[3]:

דע כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי עשה האדם הנראה לעיניים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גוברת מאוד מאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני חי באותן הדורות היה מעשי וחכמתי נפלאות ועולה מכמה צדיקים הראשונים תנאים ואמוראים.

והוסיף על כך הרב מקומרנא:

ומעתה בין תבין אחי, אם בימי מרן האר"י היתה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה ולעורר עליו אהבה וזכות…

יש כאן לימוד עצום בעניין עין טובה והחיוב לדון לכף זכות, והדבר נכון לא רק ביחסנו אל אחרים אלא גם אל עצמנו. כל לימוד תורה וכל אחיזה בדרך ד' בזמן הזה יש לה ערך אדיר ונפלא מאוד בגלל המניעות הרבות. לא נסתפק משום כך בלימוד מועט או בקיום רופף של המצוות. אדרבה, זה צריך לעורר אותנו להתחזק עוד ועוד, שהרי יש ערך נעלה כל כך ללימודנו ולמעשים שלנו. אלא שכל ההתחזקות הזאת צריכה לבוא מתוך אמונה בכוחות הגדולים שלנו, מתוך שמחה שעל אף כל ההפרעות אנחנו לא מותרים והולכים בעוז בדרך השי"ת.

תבואה משגעת וסימן על המצח

בשיחות הר"ן (שיחה לו) אומר רבי נחמן מברסלב שעוד יהיה זמן שאיש כשר פשוט יהיה חידוש גדול כמו הבעל שם טוב זכרונו לברכה. יתכן שרבי נחמן רומז כאן להתנגדותו הגדולה לפילוסופיה ולצורך להיות מאמין בפשטות, אך נראה שעיקר הדברים מכוון למה שאנחנו מדברים כעת. יגיע זמן, אומר רבי נחמן, שתהיינה כל כך הרבה התמודדויות עד שלהישאר איש כשר לא יהיה כלל דבר מובן מאליו. אל מול כל הקשיים והמניעות שמסביב – גם להיות יהודי כשר ופשוט זה דבר שצריך להעריך אותו מאוד.

יש סיפור של רבי נחמן[4] המדבר על 'תבואה משגעת':

פעם אחת אמר המלך לחברו האהוב, המשנה למלך: "כיוון שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שכל התבואה הגדלה בשנה זו, מי שיאכל ממנה יהיה משוגע. אם כן, תן לנו עצה מה לעשות." אמר המשנה למלך כי ראוי שיכינו בשבילם תבואה בנפרד, כדי שלא יצטרכו לאכול מן התבואה החדשה. ענה לו המלך: "אם נעשה כעצתך, ורק אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל השאר יהיו משוגעים, הרי שיקרה ההפך – שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן, נצטרך גם אנחנו לאכול מן התבואה. אבל כך נעשה – נסמן סימן על מצחנו, שנדע שאנחנו משוגעים. ואם אני אסתכל על מצחך, ואם אתה תסתכל על מצחי – נדע מן הסימן שאנחנו משוגעים."[5]

לא נאריך להסביר כאן את פרטי המשל והנמשל, אבל באופן פשוט המלך הוא הקדוש ברוך הוא והמשנה למלך – עם ישראל. העולם מסביב הוא עולם משוגע. אנחנו חיים בתוך עולם משוגע וכיוון שאנחנו חלק מהעולם, הרי שבמובן זה אנחנו אוכלים את התבואה המשגעת, אנחנו חלק מה'משחק'. אומר רבי נחמן שצריך לשים סימן על המצח, על המקום של הדעת, כדי שלא נתבלבל בעולם המשוגע. העולם שלנו משוגע בכל מיני תחומים, דור דור ושיגעונותיו. בוודאי שהעולם משוגע בתחום הזה שאנחנו מדברים עליו עכשיו – בעניין ערכי המשפחה והצניעות. המציאות היא מציאות שעלולה לבלבל. יו"ר הכנסת עלול לבלבל אותנו. אם יש פלוני אלמוני שיש לו קשיים – אדרבה, צריך לנסות לעזור לו. חשוב לומר זאת – מי שיש לו קשיים שיבוא לדבר. הוא יקבל את מלוא האמפטיה והעזרה האפשריים. אבל כתופעה ציבורית – זהו עולם משוגע. אנחנו חיים בתוך עולם משוגע.

לכן, אנחנו צריכים לשים סימן על המצח, לזכור שהעסק מסביב משוגע. אנחנו רוצים לשמור ולהיאחז בדעת, בתורה ובאמת. זו נקודה מאוד חשובה, כדי שלא להתבלבל מהשיגעון שמסביב. ודאי שאנחנו אוהבים כל אחד ואחד מישראל, גם אם הוא רחוק מדרך התורה. כפי שאמרנו כיום יש גם הרבה לימוד זכות על הרחוקים. יתירה מכך, אנחנו משתפים פעולה גם עם אחים שהם מחללי שבתות ואוכלי טריפות ואפשר לשתף פעולה גם עם מי שמבולבל בענייני הצניעות אבל אסור לשכוח לשים סימן על המצח. אולי בעניין חילול שבת וכד' כבר כמעט נמחק לנו הסימן שעל המצח, במובנים מסוימים. צריך לאהוב ולהסתכל על הסימן שבמצח. לאחוז בדעה הנכונה.

זו המשמעות של דברי חז"ל שאמרו שבני ישראל לא שינו את שמם, אפילו כשהיו בערוות הארץ. אנחנו נמצאים, להבדיל, במצב של גאולה שבו יש ריבוי תורה שלא היה כמותו מעולם, אבל כיוון שיש גם דברים משוגעים -צריך לשים לב אליהם ולהתוות לעצמנו סימן על המצח, כדי שלא נתבלבל. זו המשמעות של לא לשנות את השם – לשמור על מי שאנחנו ולא להתבלבל.

הראיה – מוטיב מרכזי בפרשת שמות

בפרשה שלנו מופיע פעמים רבות העניין של הראיה. הקדוש ברוך הוא רואה את סבלות בני ישראל, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי, יוכבד רואה את משה בנה "כי טוב הוא" ועוד דוגמאות נוספות. משה רבנו רואה את המראה הגדול של הסנה. על כך אמרו חז"ל בילקוט שמעוני (ג, ד) שבזכות הראיה זכה להתגלות: "אמר הקב"ה: נצטערת לראות, חייך שאגלה עליך. 'מיד ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני". ראיה היא דבר מאוד משמעותי ומרכזי בפרשה שלנו. צריך לראות מה רואים ומה לא רואים. תיקון הראיה, בהקשר של השובבי"ם ובהקשרים נוספים, הוא בכל מיני מובנים.

אחד המובנים הוא: לראות טוב ולא לראות את הדברים השליליים. להסתכל רק על הדברים הטובים. לאחר פטירתו של הרב דרוקמן זצ"ל נחשפה העובדה שהוא לא ראה כל כך בעין שמאל. הכוונה היא שמבחינה פיזית הוא לא ראה היטב בעין שמאל. הבאמת, הוא ראה רק טוב – רק בעין ימין. כך הוא חי – ראה הכל בימין ולא בשמאל. צריך לדעת מה לראות ומה לא לראות. זו בחירה של האדם.

תיקון הראיה בסור מרע ובעשה טוב

תיקון הראיה הוא גם במובן של צניעות וכל העניינים של השובבי"ם, לתקן את עניין הראיה. המניעות נמצאות על כף היד ולא צריך ללכת רחוק, צריך לתקן את עניין הראיה. הרב גינזבורג אומר (ספר 'הנפש' עמ' שכג) שלקראת הראיה הגדולה, של הנבואה, ההתמודדות של הדור הזה היא בראיה ובמראות. לכן, צריך לתקן הרבה את הנקודה הזאת ולהתמודד הרבה איתה. להתחזק בראיית דברים טובים ולהימנע מראיית דברים לא טובים.

בפתח ימי השובבי"ם צריך להגיד שני דברים: סור מרע, ועשה טוב. תמיד יש את שני הכיוונים הללו בעבודת השם שלנו. סור מרע זה קודם כל לא לראות את מה שלא צריך לראות – בכל המובנים. במובן הזה, של היצרא דעריות, שהוא היצר החזק ביותר במציאות, לפעמים אפילו יותר מיצר החיים, כי הוא היצר של המשכיות החיים (על פי אורות הקודש חלק ג עמ' רח"צ). ממילא, גם הצד החיובי הוא העוצמתי ביותר וכדברי הרב, שם שעל ידי קדושת הברית אפשר לעלות למדרגה של 'צדיק בכל הדורות'. לשם כך, צריך לא להתקרב למקומות שלא נכון ושאסור להתקרב אליהם. לא להתקרב למקומות שעלולים ליפול שם. גם בצד החיובי

צריך סינון והגנה. אין דבר כזה לגלוש באינטרנט לא מוגן ואין דבר כזה סמארטפון ללא הגנה. אנחנו מזיקים לעצמנו. לכן, לא יכול להיות שיהיה בישיבה בחור עם סמארטפון לא מוגן. זה הדבר הבסיסי ביותר של סור מרע. הדבר המרכזי הוא עשה טוב – להאמין בכוחות שלנו וביכולות שלנו, להאמין שאנחנו טובים ושיש לדור שלנו עוצמות שלא היו בדורות קודמים ויכולת לראות עומק של דברים, גם באופן שלא היה בדורות קודמים. צריך להאמין בכל זה, ולהיאחז בראיה הטובה הזאת. להרבות באור של תורה, של מצוות ושל מעשים טובים. מתוך זה – מתוך סור מרע ועשה טוב – אנחנו נברר את השם שלנו באמת ונדע מהו ומי אנחנו, נאחז בשמנו, ואם צריך – נשים סימן על המצח כדי שלא נתבלבל מהשיגעון שסביבנו.

[1] בראשית ב, כ.

[2] אבות ה, כג.

[3] כל זה מובא בפרק הראשון של ספר 'אם הבנים שמחה' לקדוש הרב ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל, שנספה בשואה.

[4] המשל הולחן באופן מקסים על ידי הרב יוחאי בן אב"י, מבוגרי הישיבה.

[5] נוסח המשל – על פי עיבוד ללשון מדוברת המופיע באתר זושא (מעובד מתוך הספר 'כוכבי אור'): https://zusha.org.il/story/%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%92%D7%A2%D7%AA/

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן