שמיים וארץ
הרב צבי יהודה קבע כלל פרשני על פרשיות התורה, אותו הוא מיישם בכל התורה כולה. הכלל הזה הוא "כלל הזוגיות". על פי כלל זה, מוצא הרב צבי יהודה הקשרים רוחניים ומהותיים מאוד בין כל צמד מפרשות התורה. זהו מבנה שיטתי של הרב צבי יהודה השזור במהלך כל התורה, חידוש יצירתי ומקורי בהבנה הפרשנית של פרשיות התורה וכן בהבנה הרוחנית של הדברים.
כלל זה בא לידי ביטוי מובהק פה בפרשיות השבוע שלנו, בתיומת שבין פרשת יתרו לפרשת משפטים – פרשת יתרו, שאותה מכנה הרב צבי יהודה פרשה קטנה שהרבה גופי תורה תלויים בה, רוצה לומר שהיא פרשה קצרה אך מהותית ביותר, מעמד הר סיני, עשרת הדיברות, זו פרשה שכל העולם מחכה לה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), "בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית" (רש"י שם). פרשה עצומה זו עומדת בסמוך לפרשת משפטים, שהיא כביכול מהפרשות הכי "ארציות", הכי מעשיות שיש בתורה. זו פרשה עמוסה במצוות אלוקיות אמנם, אך כולן מצוות שנמצאות עמוק בארץ. הסמיכות המיוחדת הזאת, המנוגדת לכאורה, אומר הרב צבי יהודה, מבטאת חיבור עמוק מאוד, חיבור בין המעמד העליון בהר סיני לבין הפירוט הדק שיורד לפרטים הכי קטנים שבפרשת משפטים. זוהי גדולת התורה, שמצד אחד מכילה פסוקים סתומים ועלומים של סוף פרשת יתרו, ומצד שני היא מכילה את פרשת משפטים, פרשה מאוד מעשית שיורדת לכל הרזולוציות האנושיות של בני האדם.
בני חורין לפני הכל
בהמשך פירושו של הרב צבי יהודה על פרשת משפטים, מזכיר הרב שפרשה זו פותחת, מבין שלל המצוות המעשיות והחשובות כל כך שכתובות בה, דווקא בדיני עבדים – "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם…" (שמות כא, א-ב). מעיר הרב צבי יהודה שפרשה זו איננה פרשת עבדים, אלא להיפך – היא פרשת שחרור מעבדות, ואין זה מקרה שהיא זו שפותחת את כל דיני המשפטים. יש פה עיקרון, אמירה שאי אפשר לעבור ממתן תורה אל התפרטות מצוות התורה לפני שלומדים את פרשת עבד עברי. דהיינו, פרשה זו של שחרור עבד עברי באה להגיד לנו מהן מגבלות העבדות, היא באה להבהיר לנו שאי אפשר להתחיל לדבר על פרטי התורה לפני שאנחנו מדברים על העובדה ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים".
"אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע" (קידושין כב, ב). בחסידות אומרים שכשכל ישראל היו במעמד הר סיני, במעמד עליון של התחברות אל התורה וראו את הקולות, אדם זה הוא לא ראה את הקולות, הוא רק שמע, אדם כזה מסוגל לקנות אדון לעצמו. לא יכול להיות יהודי שבא אל התורה שהוא אינו אדם חופשי. הבסיס של התורה הוא להיות אדם חופשי. מי שהכיר את הרב צבי יהודה ומי שקורא את דבריו, יודע שהוא דיבר על הנושא הזה הרבה מאד פעמים. הרב צבי יהודה היה חבר ב"ליגה נגד כפייה דתית", הוא היה חבר שם עם אנשים שזה לאו דווקא כבוד גדול להיות איתם ביחד, אבל הוא רצה להדגיש את הנושא הזה של החירות. אי אפשר לדבר על התורה מבלי להיות אדם חופשי, עבד ה' הוא לבדו חופשי, אי אפשר לעבוד את ה' וגם להיות כפוף לאחר.
יש להוסיף שעבד לא חייב להיות משועבד לאדם אחר, ייתכן מצב בו אדם לא משועבד לאף אחד ואף על פי כן הוא אינו חופשי. אדם חופשי הוא אדם שעושה את מה שהוא חושב, לא את מה שהוא חושק. הוא משוחרר מכל הצדדים שמגבילים אותו, משוחרר מהחולשות שלו. גם אם השאיפות של האדם הן גבוהות והוא מאוד רוצה לעשות משהו חשוב, אבל בסוף הוא תמיד נופל למחשקים שלו, אז הוא אדם חלוש, הוא אדם שמשועבד לחשקים הנמוכים שלו. הרב צבי יהודה מסביר שבעצם העניין שפרשת משפטים, הפרשה שמפרטת את מתן תורה לפירוט בחיים שלנו, פותחת בדיני שחרור מעבדות, היא לא מתכוונת רק להגיד שהאדם צריך להיות חופשי מאדון עליו, אלא גם שהוא צריך להיות חופשי באמת, מכל הכבלים והחשקים שמשעבדים אותו.
אור החיים הקדוש מעיר על הפסוק "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא, ב) שהייתה התורה צריכה לכתוב "כי תקנה עברי", כי הרי רק לאחר שקנית את אותו עברי הוא נהיה לעבד, בזמן שאתה קונה אותו הוא עוד איננו עבד, אם כן מדוע נקטה התורה במילים "עבד עברי"? עונה על כך אור החיים הקדוש שבאמת אותו אדם שנמכר לעבד מוגדר כבר כעבד מרגע החלטתו להימכר, עוד בטרם התחיל את ימי עבדותו בפועל. כשאדם מגיע למצב שהוא מוכר עצמו לעבדות, בסופו של דבר הוא איננו חי עם היכולת שלו לעשות את מה שהוא רוצה באמת. הוא נמשך אחרי דברים שלא נכונים לו ובעצם הוא כבר מגיע אל אדוניו כעבד.
עניין של תודעה
בתחילת פרשת 'וארא' כתוב כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ו, יג). פסוק זה איננו מובן כלל. ה' אומר למשה ואהרון לצוות את פרעה להוציא את ישראל ממצרים, זה ברור. אבל מה שייך לצוות את בני ישראל להוציא את עצמם ממצרים? הם לא יכולים להוציא את עצמם, זה בדיוק העניין שלשמו משה נשלח, הרי אין הדבר תלוי בהם. בירושלמי (ראש השנה ג, ה) מובאת תשובה לשאלה זו וכך כתוב:
דא"ר שמואל בר רב יצחק [שמות ו יג] וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב [ירמי' לד יד] מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו'.
תשובה זו לא ברורה – בני ישראל שרויים בצער ובשיעבוד קשה מנשוא, במה זה יעזור להם שיבוא משה וילמד אותם שמתישהו בעתיד כשהם יצאו ממצרים, יגיעו אל ארצם המובטחת, יתיישבו בה, יתבססו ויקנו עבדים אז הם יצטרכו לשחררם אחרי שש שנים? איך הדברים האלו קשורים אליהם כעת במצב הנוכחי שהם נמצאים בו? ניתן להגיד שהעניין שמתכוון הירושלמי ללמדנו הוא שצריך לטעת בישראל את החלומות הגדולים, ליצור אצלם שאיפות ענק וזה מה שיניע אותם הלאה וידרבן אותם להגיע אל היעד הגדול הזה. עכשיו אמנם ישראל שרויים בתוך החושך הכבד של מצרים, עמוק בתוך מ"ט שערי טומאה, ייסורים עוטפים אותם, הם מוכים, נרדפים ומושפלים, אך אומרת להם התורה – תדעו לכם שעוד יגיע היום בו אתם בעצמכם תהיו אדונים, וכשתהיו אדונים אתם לא תתנהגו כך. ויתכן פירוש נוסף שהירושלמי התכוון לומר, שכשאומר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על שילוח עבדים, הוא איננו מתכוון ללמדם ממש את הדינים הללו של פרשת משפטים, אלא הוא רוצה שמשה ילמד את ישראל מהי מהותו של העבד, להבהיר להם שהאדם יכול להיות משועבד גם לעצמו ושהם, בני ישראל, כבר אדונים בעצמם. אם יבינו ישראל שעבדות זה עניין של תודעה, זה עניין של מי אתה ואיפה אתה רואה את עצמך, עניין של לקיחת אחריות והובלה של החיים שלך, כך הם יבינו שלמרות כל הסבל, הם כבר עכשיו אדונים.
"ויצום אל בני ישראל…להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" – עם ישראל צריך להוציא את עצמו מהמְיצָרִים שלו, כך נחמה ליבוביץ' מפרשת את הפסוק הזה. עם ישראל צריך להשתחרר מהמחסומים שמונעים ממנו להיות חופשי באמת. אפשר להוציא את ישראל ממצרים ולהביא אותם לארץ, אפשר לקחת יהודים מארבעת כנפות עולם ולהשיבם אל ארץ ישראל, אבל זה עוד לא הופך את היהודים האלה לאנשים חופשיים. אפשר להקים מדינה ולחגוג בכל שנה את יום העצמאות, אבל זה לא מעיד על כך שמדובר באנשים עצמאיים, זה לא אומר שהם מייצרים לעצמם את תרבות הנפש שלהם. משה רבינו מתבקש לצוות על פרעה ועל בני ישראל להוציא אותם מארץ מצרים – פרעה צריך להוציא אותם טכנית מהעבדות בה הם נמצאים במצרים, על בני ישראל מוטל הציווי לגאול עצמם מהמְיצָרִים שבנפש, להיות בני חורין גם ברוח.
עוד בפרשת 'וארא' מבשר ה' לישראל שהוא הולך להוציא אותם ממצרים ושהם הולכים לצאת עם רכוש גדול, עם הכלים הכי יפים וטובים של המצרים. שואל על עניין זה הרב בעין איה, מה הצורך להגיד את הדברים הללו לבני ישראל כבר עכשיו? מה זה משנה עם איזה כלים הם יצאו ממצרים? עונה הרב שדבר זה נצרך ביותר. צריך לשחרר את ישראל מקטנות הראש שהם נמצאים בה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. אומר להם הקב"ה שהם הולכים לצאת ממצרים ברכוש גדול, הם צריכים להבין את זה, צריכים להפנים את זה נפשית שהם הרבה מעבר למדרגה של עבד, הם צריכים להתרחב נפשית, להרים את המבט ולהיות אדונים לעצמם באמת.
שעבוד בלי מאמץ
בעולם המודרני בו אנו חיים ב"ה שיחררו את העבדים. המושג הזה של עבדות הוא מושג שמתמעט והולך. לדוגמא, בארצות הברית, בקדנציה הקודמת, נשיא ארצות הברית היה אדם שחור. בראש האימפריה הגדולה בעולם עמד אדם שעד לפני כמה עשרות שנים, עד המהלכים המהפכניים של מרטין לות'ר קינג, איש לא העלה בדעתו שמסוגל לעמוד שם. העולם התפתח והקללה של ירידת העולם, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", "וְקוֹץ וְדַרְדַּר" (בראשית ג, יח; יט), הולכת ונעלמת וגם כן הקללה של אנשים שמשעבדים אנשים גם היא הולכת ונעלמת. העבדות במובן הפיזי שלה נעלמת מן העולם. אבל יחד עם זה, העולם משעבד את עצמו. העולם, שנהייה עולם גלובלי, עולם שיכול להשפיע בשנייה אחת על כל מקום בעולם, עולם של קלות חיים, של נוחות, הוא עולם משועבד. זהו עולם משועבד בלי הקללה של "בזעת אפך". היום הכל אפשרי, הכל נגיש וחסר מאמץ. העולם נהייה קל יותר, הוא לא דורש שאנשים יעבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובכל זאת האדם כן חי ככה, האדם משעבד את עצמו. הוא זמין בכל מצב, הוא לא יכול להתנתק מכלום, האדם נמצא בתחרות מתמדת ולא יכול להפסיק לרגע. העולם מלא בעבדים שמשועבדים לכל מיני דברים, לריגושים, לתאוות, לאכילה, לשתייה וליצר המין. העולם נהיה עולם מופקר.
"לא תעלה במעלות על מזבחי"
בסוף פרשת 'יתרו', ממש על התפר בין 'יתרו' ל'משפטים', מופיע פסוק אחד שלכאורה לא קשור למהלך הפרשה. אומרת התורה: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ, כג). אומר רש"י (שם):
שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:
יש עניין של חוסר צניעות כשעולים במדרגות, וזה לא קשור בכלל לאם רואים את גופם של הכהנים ואם לא, הרי כתוב במפורש שהם לבושים במכנסיים, ואף על פי כן חל האיסור הנ"ל, התורה מגיעה לרמה מקסימלית של צניעות. בהסתכלות לא נכונה על העניין הזה יכולות לצוץ טענות שליליות מאוד. לעיתים נשמעות טענות מזלזלות כנגד הנהגות הדקדוק שלנו בענייני צניעות כמו: מה אם אתם מתייחדים עם אשה אז אתם מיד נכשלים? מה אם תלחץ לחיצת יד נימוסית אז אתה מיד תאבד את העשתונות ? אלו טענות חסרות ביסוס, הם לא מבינים מהו הערך האמיתי של הצניעות. אנחנו רוצים להיות אנשים חופשיים, לכן אנחנו זהירים בעניינים של כוחות שאנחנו יודעים שהם חזקים מאיתנו, אנחנו מכירים בכוחות האלה, זה לא אומר שאנחנו חלשים יותר מכל אחד אחר. אנחנו לא צריכים הטפות כאלה מאף אחד. אנחנו נזהרים בדברים שחשובים לנו. מה לעשות, "אין אפוטרופוס לעריות", וגם במקומות שהכי נזהרים בהם יהיו נפילות, יצר הרע קיים בכל מקום, אבל אנחנו עושים את ההשתדלות. בניגוד לשאר העולם שרק נהיה פרוץ יותר ויותר, עולם שלם שנמצא בתוך איזו אנדרלמוסיה שהוא הכניס את עצמו אליה. אנחנו לא רוצים כזאת הפקרות, אנחנו רוצים להיות זהירים, אנחנו רוצים להיות אנחנו באמת, לתעל את הכוחות הגדולים שהקב"ה נטע בתוכנו, את הכוח הזה להידמות לבורא, היכולת להופיע בעולם, להוליד ולהתרבות. ואת הכוחות האלה אנחנו רוצים לשמור בקדושה ובטהרה.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ליפול בנושאים שהם הכי יקרים לנו, בנושאים כאלה שיכולים לקחת את החופש והחרות שלנו, את החרות האלוקית והנשמתית שבנו, את היכולת שלנו לחיות בקדושה ובטהרה, אז אנחנו זהירים בעניינים הללו. אנחנו צריכים תמיד לבדוק את עצמנו, לתת ביקורות לעצמנו שישמרו אותנו הרחק מכל העניינים המסוכנים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, וכך להיכנס לחיים בתוך מידת הזריזות. ההבדל בין הזהירות לזריזות הוא שאדם זריז בכלל לא נכנס אל החטא, הזהירות קיימת כשהאדם כבר בתוך החטא. אז אנחנו צריכים לשים סייגים כדי למנוע מעצמנו בכלל להתקרב אל החטא הזה דווקא בגלל שאנחנו יודעים מה הכוח של הדבר הזה, אנחנו מכירים בו ורוצים להישאר בקדושה, אז אנחנו צריכים קודם כל לדאוג לעצמנו בעניין הזה, ומתוך כך שאנחנו בטוחים בתוך עצמנו אנחנו יכולים לצאת ולדאוג לכל עם ישראל. יש לנו דאגה גדולה לעם ישראל.
ניגשו אלי לפני כשבוע חבר'ה שמתלבטים האם לצאת לקורס מט"קים. אנחנו כמובן בעד, יש אנשים שאני חושב שצריכים לצאת לקורס הזה ויכולים לתרום באמצעותו רבות, אבל בקורס מט"קים הבא בצה"ל ישתתפו חמש בנות. אז אמרו לי שאין לנו, הדתיים, מה לדאוג, שאצל הביינישים במחלקה לא יהיו בנות, אבל הם לא מבינים שזאת לא הבעיה שלי, אנחנו, הביינישים, נסתדר בעז"ה. אבל סוף סוף, אם למדינת ישראל בקורס מט"קים יש חמש בנות, מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על עם ישראל? מה המשמעות של הדבר הזה? צריך להילחם על הדבר הזה. כמובן, כמו שאמר רה"י הרב שוגרמן בשבוע שעבר, צריך להיות חכמים, אין טעם סתם להוציא קיטור. בסופו של דבר, הם כולם אחינו בית ישראל, אנשים יקרים ואהובים, אבל צריך לדעת איך אנחנו מובילים אותם לדרך הנכונה. מאידך כמובן אסור להיות צמחונים ולוותר על עמדותיה של התורה שאנחנו לא בעלי בתים עליה ואין לנו לסור ממנה ימין ושמאל ,צריך לצעוק על מה שכואב לנו, אבל בחוכמה, באופן בו הדברים יישמעו.
אש של קדושה
בסופו של דבר, השאלה היא מה האדם עושה עם הכוחות שנמצאים בו. השאלה היא לאן לוקחים את אותם כוחות, אם נכנעים איתם ליצר או לוקחים אותם לקודש. אם אדם עוסק רק במה לחסום, ממה להימנע, שאלו דברים חשובים כמובן, זה לא יהיה מספיק. מה שבאמת כובש את הכוחות האלה ונותן לאדם להיות חופשי זה כשהאדם לוקח את הלהט של אותם דברים ומנתב אותם לקדושה.
כמו שהזכרנו, פרשת עבדים שקוראת לאדם לצאת מהעבדות ולהיות חופשי, סמוכה היא ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". בנוסף אנחנו גם נקרא השבת את פרשת שקלים, שיש לתת את מחצית השקל; משה רבינו מתקשה להבין מהי מחצית השקל, ועל כן מראה לו ריבונו של עולם מטבע של אש. שואל התוספות מדוע אין העניין הזה מנוי ברשימת הדברים בהם משה התקשה, ועונה על כך השיטה מקובצת כי משה רבינו לא התלבט איך נראה אותו מטבע, הוא ידע איך נראית מחצית השקל. משה רבינו תהה איך יכול להיות שמחצית השקל יכולה לכפר על חטא העגל. כתשובה הראה לו הקב"ה איך נראה מטבע של אש. התשובה היא לא עצם המטבע, אלא האש; ה' לימד את משה שכשהאדם נותן מעצמו, כשהאדם מתמסר, נותן מחצית השקל, כשהדבר בא מתוך מסירות גדולה, מתוך אהבה ונכונות לתת מעצמו אז כל עבודת ה' שלו הרבה יותר בוערת ומשפיעה. אדם כזה מוציא מעצמו בשביל לקום לתפילה, מוציא מעצמו לעמל תורה, לכלל ישראל, הוא מוציא מעצמו בשביל להתחבר לקדושה וכך הוא מתמלא באש. הנתינה העצמית הזאת, האש הגדולה הזאת היא זו שמכפרת. אומר הקב"ה למשה שישראל תרמו מעצמם בשביל העגל, כי העגל הוא העזות של יצר הרע, העזות שלוקחת מאיתנו את החירות שלנו, כך אם הם יתרמו מעצמם את מחצית השקל לשם הקדושה, עונותיהם יתכפרו.
בשביל להשתחרר מהעבדות לחשקים צריך לקחת אותם אל הקדושה. אנחנו נמצאים בימים אלה בשבוע האחרון של תקופת השובבי"ם. אינני זוכר שנה כזאת שנעשה בה עבודה כל כך משמעותית בתקופה זו, עבודה שכל כולה היא של בית המדרש. אני יכול להעיד על עצמי שהתברכתי ממנה מאוד, ואני מאמין שרוב בני הישיבה התברכו גם הם. אנחנו נכנסים אל שבת מברכים של חודש אדר, וזה עניינו של חודש אדר, האש הזאת, עבודת ה' בעוז מתוך אהבה גדולה ושמחת הלב. להיכנס לחודש הזה אחרי שעשינו את העבודה של ה"לא תעשה" זה מבורך מאוד, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס אל החלק השני, אל האש, לקחת את הכוחות החזקים האלה אל הקודש. אנחנו רוצים להיות אנשים חופשיים, בני חורין. "עבדי הם ולא עבדי עבדים".