אם אין ירושלים – למה לנו חיים?
בשבת שעברה, פרשת "פנחס", שבת מברכין חודש מנחם-אב, זכינו להיות בירושלים. העלייה לשבת ירושלים היא מסורת רבת שנים בישיבה, המפגישה אותנו עם חכמי ירושלים וזקניה; היא מחזקת אותנו בדיבוק חברים, ומחברת אותנו לעיר הקודש והמקדש. השנה, היה בעיתוי של השבת גם חיבור לתחושת האבלות על ירושלים, לחיסרון שעוד צריך להתמלא.
הסעיף הראשון בשולחן ערוך מעורר אותנו להתגבר כארי לעבודת הבורא, ומיד בסעיף ב אומר המחבר: "המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוון לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה; שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה". את הדברים הללו אודות התפילה הרצויה על החורבן והגלות, אומר המחבר על כל יום ויום, לא בימים מיוחדים ומסוגלים לכך כימי בין המצרים, לא במקום המתאים לכך, כשאדם עולה לירושלים, אלא בכל יום. ובסעיף ג הוסיף וכתב: "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". והעיר המשנה ברורה שם (ס"ק ט-י): "ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא… והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו… שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה". צריך להתפלל וללמוד תורה בשמחה, אבל את ירושלים וחורבנה אדם צריך להרגיש כל הזמן!
בספר "יערות דבש" של רבי יונתן אייבשיץ מופיע דרוש לחודש אלול, בו הוא מבאר את תפילת עמידה וכוונותיה, ברכה אחר ברכה. וכשהגיע לברכת בונה ירושלים, כך כתב:
בברכת ולירושלים ואת צמח וכו' אין צורך להאריך כי צריך להוריד דמעה מאין הפוגות על בנין ירושלים והחזרת קרן דוד כי היא תכלית שלימות אנושי, ואם אין לנו ירושלים ומלכות בית דוד למה לנו חיים?… וכן להיפך בשוב ה' שיבת ציון נהיה עולים ממות לחיים ואין בנו אלא חלק ס' מחיים; ולכך נאמר (תהלים קכו, א) בשוב ה' וכו' היינו כחולמים, כי כמו חלום יש בו חלק ס' ממיתה, כך אנו להיפך כי נרגיש כי היה בנו רק חלק ס' מחיים ולכך אין צריך להאריך בדה ומי אשר לו רק נשמת ישראל הלא לבבו נשבר בקרבו בזכרו חורבן ירושלים וזכרון מלכות ב"ד שנפסק בעו"ה.
על ברכת ירושלים לא צריך פירוש! פשוט ליהודי שצריך לבכות על ירושלים, ובחורבנה למה לנו חיים?! לא יכול להיות שלבו של יהודי לא נשבר בקרבו כשהוא נזכר בירושלים החריבה.
וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ!
אחד מהספרים הראשונים שכתב הרב הוא "אדר היקר", החיבור העוסק בחותנו הראשון של הרב, האדר"ת. זהו ספר מחשבתי, פילוסופי ועמוק שבתוכו מביא הרב גם חלקים מצוואת האדר"ת לילדיו, בה כתובות הנהגותיו. וכך מתאר האדר"ת את צערו על חורבן ירושלים (עמ' סו):
הן תלאות רבות והרפתקאות שונות עברו עלי ל"ע והן הן הזקינו אותי בלא עת, אין דבר אשר יבואני לידי בכי תיכף כמו שמביאני זכרון ירושלם עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני במו זולגים עיני דמעות.
ועוד מצוואתו הובא בחוברת "נפש דוד":
וכאשר אתם הייתם בניי, ה' ישמרכם ויחייכם, ילדים קטנים, וכן לכל בני ובנותי שהיו לי, יבדילנו ה' לחיים ארוכים, והייתי אומר לחנכם במצוות דרך שיחתי עמכם, נלך או נזכה ללכת לבית המקדש, לעלות לרגל, להתפלל במקום המקדש והקודש וכיוצא באלה, כל פטפוטי תווים, דיבורים סתם שמדברים עם הילדים כדי לחנך אותם שאנחנו בדרך לבית המקדש, תיכף היו עיני מתמלאות דמע גיל, מאין הפוגות, עד כי בושתי מהאנשים שעמדו אצלי. וכן גם עתה, שאני כותב טורים אלה, עיני מלאות דמעה עד כי כבדה עליי הכתיבה עכשיו.
אנו עשויים לחשוב שעניין הבכי על ירושלים לא שייך לנו, האדר"ת ישב רוב ימיו אי שם בגלות ליטא הרחוקה, ולא זכה למה שאנו זוכים, ולכן הוא בכה. אנו באנו ארצה אחרי אלפיים שנות תפילה, אנחנו יושבים בירושלים, עינינו חוזות בשוב ה' לציון, שירתנו בצנחנים ובשריון, אנחנו בני דור של גאולים! מה לנו ולבכי על חורבן? אבל באמת, לא כן.
אני רוצה לחזור על הדברים החשובים שאמר בשבת הרב קצנלבוגן, בעקבות סיפור דוד ואבשלום. לאחר שיואב מצליח לשכנע את דוד המלך להשיב את אבשלום לירושלים, נאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה" (שמו"ב יד, כד), חולפות שנתיים בהן אבשלום גר בירושלים, אך הוא לא יכול לבוא למלך: "וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה: וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא" (כח-כט). עד שלבסוף יואב מוכן לפגוש את אבשלום: "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי" (לב). אבשלום אומר דבר מדהים! מוטב היה לי להיות בגשור, הרחק מירושלים, מאשר לשבת בירושלים ולא לזכות לראות את פני המלך! יש בחינה מסוימת, שדווקא הקירבה לדבר מבלי יכולת לגעת בו, קשה יותר מלהיות במרחק, בבחינת "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב, נב). כשרואים את ירושלים ולא יכולים לגעת באמת בלב שלה, אלה געגועים קשים יותר מאשר השהייה בגלות המנותקת לגמרי.
ככה אנחנו צריכים להרגיש ביחס למקדש. דווקא אנחנו, שכבר קרובים כל כך אל פלטרין של מלך צריכים להרגיש את החיסרון הזה, צריכים לרצות להיות ירושלמים. מה שאנחנו זוכים לו לא צריך להקהות את הכמיהה, את הרצון ואת השאיפה העצומה לבית מקדש, לסיום תהליך השיבה לירושלים, לזכות לראות פני מלך באמת.
גאוני קודש לתחיית האומה
איך אם כן מתקרבים לבית המקדש? איך זוכים להיות יותר ירושלמים? יש שאומרים שצריך לעלות להר הבית. אנחנו לא חושבים שמי שעולה להר הבית עושה מעשה שלא ייעשה, ובוודאי שיש לו על מי לסמוך, אלא שכפי שדיברנו פעמים רבות, בית המדרש שלנו לא עולה להר הבית. העלייה הפיזית איננה המעשה היחיד המקרב אותנו להר, ודווקא העובדה שאנו לא עולים להר מחייבת אותנו להעצים את הקירבה הפנימית שלנו למקדש. ב"נפש החיים" (שער א, ד) אומר ר' חיים מוולוז'ין שהמחשבות שאדם חושב בראשו, חשובות ומשמעותיות מאד, וכשאדם חושב מחשבות פסולות, הוא יכול לקלקל הרבה יותר מאשר מחריבי המבנה הפיזי של בית המקדש:
ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם.
רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כן היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז"ל: קמחא טחינא טחינת (איכה רבתי מא, א). הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים, והמה החריבו רק נוה מטה…
נבוכדנצר וטיטוס החריבו את הבניין הפיזי של בית המקדש, אך במקומות הפנימיים של הקודש אין לשונאי ישראל אלה את היכולת לגעת. אלה מקומות השמורים רק לנו ורק לישראל יש נגיעה בהם. אם כך בקלקול, נוכל ללמוד שכך הדבר גם בבנייה – התיקון נעשה בעולמות הפנימיים, לא באבנים.
הרב זצ"ל השקיע מאמצים רבים בתנועה שנקראת "דגל ירושלים". שהינה תשובה של קדוש לתנועת הציונות החילונית. באיגרות רבות הרב עוסק בענייני "דגל ירושלים".[1] כך כותב הרב במאמר "לדגל ישראל ב" העוסק בתנועה, ובו הרב מבאר מה המשמעות של להיות "ירושלמי", וכיצד בונים את הקודש בעם ישראל ("מאמרי הראי"ה, עמ' 338-339):
ראינו אז עין בעין, שהתכונה החלוצית של בנין האומה ותחיתה בארצה כובשת לה את דרכה בחיים, התעמולה רבה וגדולה, האידיאלים החילוניים מקסימים, וטבעו של עולם צריך להם, וכל לב רגש מוכרח להודות, שכח כביר ורב טוב צפון גם בהתחיה החילונית שלנו, הדוגלת בשם צ י ו ן, שמטרתה היא המדינה היהודית בארץ האבות…
ובתכונה זו באה הציונות, הדוגלת בשם ציון, עורגת אל מדינת היהודים. זאת התנועה שבאה מההכרה חילונית עמוקה וגאונית, ההולכת ישר את מסילתה, ומשמיא הוא דהכסימו על ידה, לכונן לה מכונות, לעלות במעלותיה, בישראל ובאדם…
אבל בכל המהלך של הגידול המוצלח הזה, העם כולו יודע שחסר לנו איזה דבר יסודי. תנועת התחיה שלנו חסרה היא אותו התיאור הנדרש שלה, אותו החום המוכרח לפיתוחה ועילויה. והאור והחום הזה לא בגבולות החול נוכל למצוא אותו – ממקור הקודש מוצאו. ואת מקור הקודש של התחיה חיבים אנו לחשוף לעת הזו הרבה יותר מבכל הזמנים, ואת הדגל של יסוד הקודש שבתחיה, אומרת היא התנועה הירושלמית…
הגיע הזמן לברר את המושגים. החול והקודש שבחיינו הלאומיים אינם יסודות הסותרים זה את זה כי-אם להיפך יסודות הבונים זה את זה, המגינים זה על זה, המשכללים זה את זה…
גאוני חול טפלו ומטפלים בתחיתנו החילונית, ומוכרחת היא האומה להקים מקרבה גאוני קודש, שיטפלו בתחית הקודש שלנו, וזאת היא המגמה היסודית של התנועה הירושלמית.
התנועה הציונית החילונית נחוצה לעולם, הרב קובע שיש לה אידיאלים מקסימים! אבל לא די בזה, צריך לחשוף את יסוד הקודש של התחייה הלאומית, וכך יוכלו הקודש והחול לשלב זרועות ויחד ייבנו וישתכללו למען תחיית האומה. התפקיד של תנועת "דגל ירושלים", הוא להרים על נס את צד הקודש שבתחייה; להיות "ירושלמי" זה לשאוף להיות מגאוני הקודש שיטפלו בתחיית הקודש של האומה בדור הגאולה.
חיים של התמסרות
בפרשת השבוע, אומרים בני גד ובני ראובן למשה רבינו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לה, ד-ה). לבקשה הזו משיב משה רבינו במילים קשות שהוא לא נקט בהן לא בחטא העגל, לא במחלוקת קורח ועדתו ולא בשום מקום אחר. משה שואג עליהם: וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל"! (יד). בשלב הזה, לפני שבני גד ובני ראובן ישיבו לו, משה רבינו מזהה אצלם פניות אישיות. רגע לפני הכניסה לארץ הם מזהים פוטנציאל עסקי, אפשרות לעשות "אקזיט" מצוין; ארץ מקנה – ולעבדיך מקנה, הזדמנות פז! בני גד ובני ראון הם אנשים טובים. הם למדו בישיבה. אבל משה רבינו מבין שיש פה מגמה פרטית שהיא הפוכה מהמגמה הרצויה, מהמגמה הירושלמית הזו שאנו מדברים עליה ומבקשים לדבוק בה. זו מגמה של אדישות, של חוסר פתיחות לחוסר שבעולם. ממגמה שכזו, משה רבינו נרתע.
הרבה פעמים אנחנו מתנהגים כתלמידים של בני גד ובני ראובן, באיזו אדישות חומרית. אנשים טובים, לומדים בישיבה, אחרי שנים זוכרים קצת מה שלמדנו, מזמזמים ניגונים של קדושה שהיינו שרים בישיבה… זורמים עם שטף החיים. אבל זה חסר, זה לא "דגל ירושלים", אין פה תנועה לכיוון של גאוני קודש, שמתעסקים בקודש.
אומרת הגמרא: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א), רבי זכריה נמנע מלקבל את ההחלטה בעניין הקרבת הקורבן הפסול שיעץ בר קמצא לקיסר להביא לבית המקדש. אבל במדרש (איכה רבא ד, ג) נמתחת ביקורת אחרת על רבי זכריה בן אבקולס, על שלא מיחה בהתנהגות המארח כלפי בר קמצא שנואו:
אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה…
הביקורת במדרש מכוונת כלפי עולם התורה. בסעודה של אותו גביר ישבו תלמידי חכמים, והם היו "בסדר" עם בר קמצא. הם לא דחקו בו לצאת מאולם הסעודה, הם לא פגעו בו, הם לא זלזלו בו. אבל; הם גם לא נלחמו על כבודו, הם לא יצאו מגדרם על הפגיעה בו. את העמדה הנפשית הזו משה מזהה אצל בני גד ובני ראובן, ומתכונה זו הוא חושש. החשש הזה של משה צריך ללוות גם אותנו בכל צעד בחיינו. האם אנחנו מסתפקים בלהיות "בסדר" עם החיים, עם התורה, או שאנחנו חיים בלהט את השאיפה לקודש, מתאמצים לחיות כפי שהקב"ה מצפה מאיתנו, חשים את צער השכינה. האם אנחנו יודעים להיות גם קצת קנאים כפנחס? משמעות הקנאות היא התמסרות לערך חיובי. כולנו יודעים להתמסר, השאלה למה אנו נמשכים להתמסר. צריך להיזהר שמא כח הקנאות וההתמסרות שלנו יוקדש לדברים שיש להם אולי מקום צדדי במכלול העיסוקים של החיים, אבל הם בוודאי לא יכולים לעמוד בראש מעייננו.
סכנת "הסבלנות הקרה"
ישיבת הגולן מחנכת לחיים מאוזנים, ועל זה גאוותנו. אבל אסור להתבלבל, איזון אינו יכול לבוא על חשבון התמסרות מוחלטת לערכים בהם אנו מאמינים, הוא לא יכול לכבות את הירושלמיות שלנו. הירושלמיות צריכה ללוות אותנו בקבלת ההחלטות שלנו, בשאלה כמה זמן אנחנו בישיבה, אילו יעדים אנו מציבים כשאנחנו בישיבה, כמה מקום התורה תופסת בחיינו לאחר השנים בישיבה, כמה ירושלים תופסת מקום בחיינו, כמה אנחנו מוכנים להתמסר לקודש. האיזון והסבלנות שאנחנו מחנכים אליהם אין פירושם קרירות. יש אנשים שבכל הקשור לקודש, לנקודות הפנימיות של הרוחניות שלהם, הם מלאי סבלנות. אבל כשמשהו פוגע בתואר שלהם, בפרנסה שלהם, בכבוד שלהם, הם פתאום לא סבלנים כלל. לליברליות הזו הנובעת מחוסר עניין קורא הרב "סבלנות קרה", "אשר באה מתוך מה שאין העולם הרוחני תופס מקום בנפש" (אגרות הראי"ה ח"א, אגרת עט).
לא כולם צריכים להישאר שנים רבות בישיבה, אבל כולם צריכים להתלבט על כך! מי שמבין את מושג הסבלנות ושיקול הדעת המאוזן כחוסר אכפתיות, כאדישות, כמו שנשמעה טענת בני גד ובני ראובן, לו ראוי להשמיע את המילים: תרבות אנשים חטאים! לזה אנחנו לא יכולים להסכים.
פרק קלב בתהלים, הוא פרק בו מדבר דוד על ירושלים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (א-ה). נפשו של דוד מתענה, כואב לדוד, הוא לא נרדם כי עוד אין מקום לשכינה! על מה אתם לא נרדמים? מה מדיר שינה מעיניכם? כדי לזכות לירושלים, צריך שלא ניתן שינה לעינינו, להרגיש מעונים בגלל חורבנה וחסרונה. צריכים להניף דגל, כמו שאומר הרב זצ"ל. לשים במרכז את השכינה, ואת בית המקדש. כדי לבנות את בניינה החומרי של ירושלים, מוטל על כל אחד מאיתנו לחשב מחדש את סדרי העדיפויות שלו, את הדברים אליהם הוא מוכן להתמסר. בניית תודעת הקודש והמקדש בתוכנו, תחיש בעז"ה את בית ה' ונזכה ל"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב).
[1] עיינו אגרות הראי"ה ח"ג עמ' קמח; שם, עמ' קפב, אגרת תתפ"ח; שם, עמ' רטז, אגרת תתק"ה.