לפני עיוור לא תיתן מכשול

 הקדמה – גדרי האיסור[1]

סוגיית היסוד של איסור 'לפני עיוור' נמצאת במסכת ע"ז דף ו., שם הגמרא מביאה את הדוגמאות הקלאסיות של איסור זה ואת הגדר המרכזי שהופך את המעשה לאסור. הדוגמה הראשונה היא אדם שמושיט כוס יין לנזיר, או אדם שמושיט אבר מן החי לגוי שאכילה זו אסורה עליו מצד היותו בן נוח. הגדר הבסיסי לאיסור תלוי בכך שהאדם וה'עיוור' עומדים ב'תרי עברי דנהרא',דהיינו: לולי עזרתו של האדם, העיוור לא היה יכול לעבור על האיסור. בכל מקרה בו העיוור יכול לעבור את העבירה ממילא, ועזרתו של האדם היא לא הגורם הבלעדי לעצם החטא, בפשטות אין כאן גדר של 'לפני עיוור'. לכן, אם בפני הנזיר יש הרבה כוסות יין, ואדם הגיש לו לשתות כוס יין נוספת – הוא אינו עובר על לפני עיוור.

בסוגיה בע"ז יד. אביי מביא גדר נוסף של האיסור. איסור זה שייך רק כאשר האדם עומד ממש מול ה'עיוור' ומכשיל אותו, אבל כאשר מעשיו של פלוני אינם גורמים להכשלתו של האדם העומד מולו – אין כאן שום איסור, אפילו אם אותו אדם יכשיל אנשים אחרים כתוצאה ממעשיו של פלוני. בעצם אין איסור של 'לפני דלפני', דהיינו, איסור לפני עיוור לא שייך באופן עקיף. אמנם יוצא מדברי אביי שאין איסור לפני עיוור כאשר מכשילים מישהו בצורה עקיפה, אבל הריטב"א במקום כותב שבכל זאת יש כאן איסור כללי להכשיל ישראל: 'שאנו מוזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלת עבירה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור בו ישראל עבירה…'.  לעומתו, התוס' רי"ד מסביר את דבריי אביי באופן שונה: לשיטתו, הקולא של אביי ב'לפני דלפני' שייכת רק במקרה שהישראל שהולך להיכשל בעקיפין ממעשי האדם עובר על העבירה במזיד. אבל כאשר אדם גורם לישראל מכשול בעקיפין, ואותו ישראל בכלל לא מודע שהוא הולך לחטוא יש כאן איסור לפני עיוור גמור. למשל, אדם שמוכר לגוי בגד ש'אבד בו כלאיים' (בגד שיש בו עירוב של צמר ופשתים וזה לא ניכר כלפי חוץ), במקרה כזה אנו חוששים שמא הגוי ימכור את הבגד ליהודי ויהיה כאן מכשול באיסור כלאיים. אז למרות שלכאורה יש כאן 'לפני דלפני', כיוון שהיהודי בכלל לא ידע על קיומם של הכלאיים וזו היא הסיבה לכך שהוא יכשל, ממילא זה אסור. היתר 'לפני דלפני' נאמר רק על הכשלה בעקיפין של יהודי שמודע למעשה העבירה ובוחר לעבור עליו במזיד.

איסור דרבנן במקרה שלא מתקיים 'לפני עיוור'

התוס' במסכת שבת (ג.) חידש שגם כאשר לא מתקיימים התנאים להגדרת המציאות כ'לפני עיוור', עדיין יש איסור דרבנן על אדם שמכשיל באיסור יהודי אחר. לדוג', אם היהודי והנזיר עומדים ב'חד עברא דנהרא' והנזיר יכול ליטול את כוס היין גם בלי עזרתו של היהודי, עדיין אם היהודי מושיט לו את היין – עובר על איסור דרבנן.

אולם, דבריו של התוס' במסכת ע"ז (ו: ד"ה מניין) נראים כסותרים לעיקרון שהצגנו כעת. הוא פותח בהסבר האיסור של 'לפני עיוור' והוא מביא את הדוגמה של כוס יין לנזיר, אבל בסוף דבריו הוא מסכם : 'ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק בתרי עברי דנהרא'. כלומר, כל האיסור שייך רק ב'תרי עברי דנהרא' וזהו. מדוע אין בדבריו שום איזכור לאיסור דרבנן כלשהו במקרה ביניים בו לא מתקיימים הגדרים של איסור דאורייתא 'לפני עיור'? אותה שאלה נכונה גם כלפי הרא"ש ורבינו ירוחם שפסקו את שני התוס' האלו להלכה מבלי להתייחס לסתירה העולה מדבריהם!

הש"ך תירץ שהכל תלוי בשאלה מי הוא ה'עיוור' העומד לפנינו. התוס' בשבת דיבר על שימת מכשול בפני אדם מישראל, על אדם כזה אנו מצווים באיסור דרבנן שלא להכשילו בשום אופן באיסור, אפילו ב'חד עברא דנהרא'. אבל בע"ז התוס' דיבר על נוכרי או ישראל מומר שכלפיהם באמת אין לנו שום ציווי של הפרשה מאיסור, אלא רק איסור דאורייתא שמתקיים בתנאים מסוימים[2].

שו"ת בניין ציון (סי' טו') תירץ שאיסור דרבנן קיים רק כאשר אני מכשיל אותו הזמן שהוא עסוק בעבירה. 'דדוקא להושיט להעובר האיסור טרם יעשה האיסור, בזה יש חילוק אם יכול מעצמו להביא לו האיסור או לא…', דהיינו: אם היהודי מביא לעיוור את חפץ האיסור ורק אז הוא מתחיל את מעשה העבירה – כאן יש רק איסור דאורייתא אם זה 'תרי עברי דנהרא', אבל אם הוא עסוק עכשיו במעשה העבירה , והיהודי מסייע לו להמשיך את העיסוק בעבירה – כאן שייך איסור דרבנן בכל מקרה. הוא ממשיך וכותב חילוק נוסף: איסור דרבנן שייך רק במקרה שיש וודאות שה'עיוור' יעבור על האיסור, למשל אם הנזיר תובע בפירוש את היין כדי לשתות ממנו. אבל אם אין ידיעה ברורה שה'עיוור' יעבור על האיסור – לא שייך אפילו איסור דרבנן.

שיטת החינוך

ספר החינוך במצווה רלב' כותב:

'שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה…שנא' לפני עיוור לא תיתן מכשול. וזה הלאו כולל כמו  כן מי שיעזור עובר עבירה שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה פעמים אחרים עוד…'

ה'מנחת חינוך' במקום תמה על דברים אלו שכתב החינוך. מדוע הוא כותב שאיסור לפני עיוור שייך רק אצל בני ישראל, הרי זה עולה בבירור מדברי הגמרא שאיסור זה שייך גם אצל נוכרים[3]! אמנם, אפשר לומר שה'חינוך' לא התכוון לומר שאיסור לפני עיוור לא שייך בכלל לגבי נוכרים, אלא אופן מסוים של האיסור – שהוא נתינת עצה רעה, הוא בלבד לא שייך לגביהם[4]. אבל עדיין קשה, מה המקור לחילוק שכזה? אם אנו מבינים שהפסוק בפשוטו דיבר גם על נוכרים, אז לכאורה לא שייך לחלק ולומר שישנם אופנים מסוימים של איסור 'לפני עיוור' שלא תקפים לגביהם!

בנוסף לכך, על בסיס שיטתו שאיסור זה שייך גם בנוכרים הוא מקשה על דברי המהרש"ל בעניין גזל גוי. המהרש"ל כתב שכל איסורי התורה שקשורים לבין אדם לחבירו (כגון גזל), נאמרו רק כלפי יהודים. לכן מותר לגזול גוי ואין בכך שום איסור תורה. שואל ה'מנחת חינוך', הרי איסור לפני עיוור נאמר גם לגבי גוי, וממילא אם יש איסור להכשיל גויים ולתת להם עצות רעות , אז יש גם איסור כלפיהם בכל מצוות שבין אדם לחבירו!

'לפני עיוור' – שייכות במעשה העבירה

שו"ת ערוגות הבושם מתרץ את קושיות המנחת חינוך. הוא מחדש שאיסור לפני עיוור הוא איסור בגדר של בין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו. דהיינו, בניגוד להבנה הפשוטה שהאיסור נובע מכך שזה לא הגון להכשיל את חבירו בעבירה, כאן מתחדש שהאיסור הוא מצד השותפות במעשה העבירה. כאשר אדם מכשיל את חבירו בעבירה, הוא נחשב שותף איתו במעשה העבירה, וזה מהות האיסור[5]. א"כ כך מבוארים דברי החינוך, אסור להכשיל גוי בעבירה, כיוון שהיהודי הופך לשותף עימו במעשה העבירה. אבל לגבי הימנעות מנתינת עצה רעה, זה כבר  סוג של 'חסד' שעליו אנו כלל לא מצווים כלפי הגויים, אלא רק כלפי ישראל. על פי עיקרון זה גם מיושבת הקושיה על דברי המהרש"ל: כיוון שאיסור 'לפני עיוור' נובע אך ורק מהשותפות במעשה העבירה, ממילא לא מוכח מכאן שאסור להכשיל גויים, ואפשר להישאר עם ההבנה שאנו לא מצויים כלפי הגויים באיסורים שקשורים לבין אדם לחבירו[6].

כעת, לאחר שראינו את ההגדרה החדשה במהות איסור 'לפני עיוור', הרב לסקר מתרץ ע"י עיקרון זה שני מקומות בהם נשארו הרבה פוסקים בצ"ע על דבריהם התמוהים לכאורה של האחרונים:

א. המנחת חינוך באות ג' מביא דברים קצת תמוהים שכתב המשנה למלך, והוא מוסיף שדבריו ברורים. ה'משנה למלך' (הלכ' מלוה ולוה פ"ד,ה"ב) כותב שגם במקרה שיש כמה ישראל באותו מקום וכולם יכולים להושיט את היין לנזיר, עדיין אותו ישראל שהושיט לו את היין עובר על איסור. אבל , אם היו גוי וישראל שיכולים להושיט את היין, הישראל שמושיט לו את היין אינו עובר על איסור. דבריו לכאורה תמוהים, מה פשר החילוק הזה? אם כאשר יש אפשרות לקיים את העבירה בעזרת אדם אחד אז זה נקרא 'חד עברא דנהרא' ואין איסור -אז כך גם הדין בישראל, ואם אנו אומרים שהאפשרות לקים את העבירה בעזרת אדם אחר עדיין משאירה את המקרה בגדר של 'תרי עברי דנהרא' ויש כאן איסור –  אז ממילא ה"ה גם לגבי גוי ! אלא , הדברים מובנים לפי העיקרון שביארנו לעיל. כאשר יש כמה ישראלים שיכולים להושיט את היין ונזיר מבקש את עזרתו של אחד מהם, אז הוא חייב אדם שיהיה שותף איתו במעשה העבירה, וממילא אותו ישראל שיבחר לעשות זאת יעבור על לפני עיוור. אבל כאשר יש במקום ישראל וגוי, אז זה כאילו הנזיר יכול לעשות את המעשה לבד בלי עזרת הישראל, שהרי, עזרתו של הגוי אינה נחשבת כלל כשותפות במעשה העבירה[7].

ב. הפרי חדש (יו"ד סב) מביא את דברי הש"ך ותמה עליו. ישנו דין שאיסור 'אבר מן החי' לגבי ישראל שייך רק בבהמות טהורות, אך לגבי בני נח איסור זה שייך גם בבהמות טמאות. הש"ך כתב שאם ישראל נותן לגוי אבר מן החי של בהמה טמאה הוא אינו עובר על 'לפני עיור', כיוון שאנו לא מצווים על כך. הפרי חדש תמה על דברי אלו, הרי בשביל הגוי זה נחשב איסור, אז מדוע אין כאן 'לפני עיוור' ? התירוץ הוא פשוט, כיוון שצריך שותפות במעשה העבירה, אז במקום שאין איסור כלל על ישראל, אין בעיה להכשיל גוי בדבר זה. לכן, באבר מן החי של בהמה טמאה שאין בו איסור לישראל, אין בעיה להושיט לגוי ולהכשילו באיסור[8].

[1] חלק זה לא נאמר בשיעור, אך הוא קובע את היסודות של איסור 'לפני עיוור'.

[2] אמנם התוס' בשבת כותב 'ואפילו אי מיירי בנוכרי דלא שייך לפני עיור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא', אבל אין כוונתו לאיסור דרבנן בו אנו עוסקים, אלא לאיסור אחר שקשור להלכות שבת.

[3] בגמרא בע"ז ו: אחת הדוגמאות לאיסור זה היא הושטת אבר מן החי לבן נח.

[4] בתחילת דבריו הוא דיבר על עצה רעה ולכן הוא הזכיר דווקא 'בני ישראל', אבל בהמשך שהוא מדבר על האיסור להכשיל את חבירו בעבירה – ברור שהכוונה היא גם לנוכרי, כמו פשט הגמרא.

[5] שאלתי את הרב לסקר, לפי עיקרון זה, העונש על 'לפני עיוור' צריך להיות תלוי בסוג העבירה שהכשיל את חבירו. אם אדם הכשיל את חבירו בחילול שבת והוא שותף איתו לעבירה, אז מדוע הוא לא מקבל עונש מיתה? תירץ לי הרב לסקר שהכשלת חבירו הופכת את האדם לשותף זוטר במעשה העבירה, אבל לא ברמה שיחשב כאילו הוא ממש עשה את העבירה.

[6] ישנה קושיה פשוטה על דבריו של 'ערוגות הבושם', מדוע אסור להושיט יין לנזיר, הרי על סתם ישראל אין איסור לשתות יין וממילא הוא אינו נקרא שותף למעשה עבירה?! הרב לסקר תירץ שבנזיר יש איסור שבאופן עקרוני יכול להיות שייך גם אצל אותו ישראל, ולכן זה אסור. בניגוד להושטת אבר מן החי לגוי שם האיסור לעולם לא יכול לחול על היהודי. אבל דבריו קשים, שהרי אם אדם עוזר לכהן להיטמא, אז גם שם האיסור במהות לא יכול לחול עליו, אז לא יהיה 'לפני עיוור' ?! מכח קושיה זו, נראה שצריך להסביר שלאיסור 'לפני עיוור' ישנם שני פנים והשאלה היא מה העיקר: גם 'ערוגות הבושם' יסכים שיש כאן צד של איסור מצד 'בין אדם לחבירו', אלא שזה לא העיקר. באמת, במקרה של נזיר, אנו נצרכים לומר שמדובר במקרה שיש כאן עצה רעה, כגון שהיהודי משכנע את הנזיר לשתות יין וכדומה – ולכן זה אסור. אבל במקרה שהושטת היין לנזיר לא תחשב עצה רעה, באמת לא יהיה גדר של איסור 'לפני עיוור' לשיטת ערוגות הבושם. (כך כתב שו"ת אחיעזר)

[7] ביתר ביאור: אנו מסתכלים על המציאות במבט מלמעלה. לכן במקרה הראשון, יש כאן באופן אובייקטיבי מעשה שיכול להיעשות רק ע"י ישראל שישתתף במעשה העבירה, ולכן האחד שיבחר לעשות זאת יהיה שותף בעל כורחו. אבל במקרה שיש גם גוי בסביבה, ממילא הנזיר כלל לא זקוק לעזרתו של הישראל שישתתף עימו בעבירה, שהרי הוא יכול לבקש מגוי שיושיט לו (ובגוי לא שייך שותפות במעשה עבירה), וממילא גם כאשר הישראל מושיט – הוא מיותר לגמרי בכל העניין ואינו עובר על 'לפני עיוור'.

[8] אמנם חתיכת בשר זו אסורה על הישראל מצד היותה בהמה טמאה, אבל כיוון שהאיסור על הישראל והגוי נובע מצדדים שונים (בהמה טמאה או אבר מן החי), ממילא אי אפשר לומר שהישראל שותף עימו למעשה העבירה.