תולדות; למשמעותם של תהליכים
פרשיות השבוע של השבועות בהם אנו נמצאים מובילות את בני ישראל לקראת ירידתם למצרים. פרשת השבוע הקודמת, פרשת "וישב", פותחת בפסוק: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית לז, ב). הפרשנות הרווחת למילה "תולדות" היא צאצאים, ולכן נחלקו הראשונים מה פירושה של המילה בהקשרה בפסוק זה.
רש"י מפרש את הביטוי "תולדות" במשמעות של "מאורעות", כלומר "אלה המאורעות שאירעו ליעקב". הרמב"ן והרשב"ם חולקים על פירוש זה. לטענתם יש לפרש את המילה "תולדות" בכל הפסוקים בהן היא מופיעה במשמעות של צאצאים ותולדות שהאדם מעמיד. וכך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה:
ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהן וגלגוליהן עד שבאו לכלל ישוב. סיבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה שנה, על ידי זה נתגלגלו וירדו, זהו ישוב פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אופניו, לשון רש"י. ואין לשון "לתולדות" שיהיה על הישוב. ורבי אברהם אמר, אלה המאורעות שאירעו לו והקורות שבאו עליו, כטעם מה ילד יום. ואין אדם מוליד קורותיו, רק לימים מיוחסים שיולידום. ואולי יאמר, אלה תולדות הימים של יעקב. והנכון בעיני כי אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר יזכיר, ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם, שכבר הזכירם למעלה, אבל אמר אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו, אשר אירע להם ככה. ואפשר גם כן שירמוז "אלה" את כל הנזכרים בספר הזה, שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, כי כאשר הזכיר "באלה תולדות עשו" בנים ובני בנים מלכים ואלופים כל אשר היו בהם עד זמן התורה, כן ימנה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו, רק יזכיר בהם הפרטים בתולדותם.
גם הרשב"ם מפרש באופן דומה לפירוש הרמב"ן:
אלה תולדות יעקב – אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב. והנה זה הבל הוא. כי כל אלה תולדות האמור בתורה [ובנביאים] ובכתובים יש מהם שמפרשים בני האדם ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח… הרי פיר' בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו, ועתה כותב אלה תולדות יעקב, בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד? יוסף היה בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו'.
הרשב"ם מרחיב את המבט, ומסביר כי המושג "תולדות" המוזכר אצל יעקב לא מתייחס רק לילדים שנולדו לו, אלא לכל שבעים הנפש שירדו למצרים המהווים את הגרעין של עם ישראל. זוהי הסתכלות רחבה המגביהה עוף אל תיאור תהליך הבנייה של עם ישראל כולו.
פרשנות זאת מלמדת אותנו להביט על מאורעות לא כעל מעשים בודדים ותלושים, אלא לקשרם לכדי תהליכים. המהלך שמתחיל ביוסף בן השבע עשרה, תכליתו ביצירת עם ישראל במצרים. על מהלך זה ניתן להביט בשני כיוונים. כיוון אחד, אותו מביאים חז"ל (ראה רש"י, בראשית לז, יד), מדבר על מהלך אלוקי שנגזר כבר אצל אברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). לפי כיוון זה ישנם מהלכים הנקבעים מראש בגזירה, ומרגע שהם נקבעו אין משמעות למעשי האדם. כל הפרטים הופכים שוליים מאחר שאינם משפיעים על המגמה הראשית.
השפעה על מהלכי הגאולה
הכיוון השני טוען כי גם בתוך גזירה ומהלך מוכתב מראש, יש חשיבות לפרטים והם נתונים לבחירתו של האדם. דוגמה לכך מצינו בביקורת של חז"ל על היחס המפלה לו זכה יוסף מצד יעקב, שבא לידי ביטוי גם בכתונת הפסים שעשה לו וכך אומרת הגמרא במסכת שבת (י, ב):
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
האם כתונת פסים היא הסיבה לגלות מצרים? ודאי שלא. יחד עם זאת חז"ל מלמדים אותנו שגם בתוך מהלך רוחני גדול, כזה שמתחיל בגזירת ברית בין הבתרים, יש משמעות והשלכה למעשים הקטנים והפרטיים, שאם היו נעשים אחרת ייתכן והשתלשלות האירועים הייתה משתנה.
לדברים משמעות רבה בחיינו שלנו. עלינו לדעת כי מהלכים היסטוריים אמנם נגזרים על ידי הקב"ה מלמעלה, אולם הם מושפעים גם על ידי מעשים פרטיים. אמנם אמת הדבר שהייתה גזירה על עם ישראל לרדת מצרימה, אבל יש אפשרות להשפיע על הדרך, על הייסורים והתלאות שהיו מנם חלקם של עמנו בגלות.
גם אנו נמצאים במהלכים היסטוריים, ועלינו לשנן לעצמנו שלמעשים שאנו עושים יכולה להיות השפעה על דרכי הגאולה ועל מהלכים שהקב"ה מחולל בעולמנו. יש אירועים קטנים בחייו של האדם שיש להם השפעה גדולה ואף היסטורית, למרות שברגע בו הם מתרחשים הם לא נראים ככאלה. מתוך מבט זה נבחן את יחסי יוסף ואחיו וננסה ללמוד מהם לקח ומוסר.
יחסי יוסף ואחיו היו רוויים בקנאה שנבעה מסיבות שונות ובהם העדפתו של יעקב את יוסף. כתוצאה מכך מגיעים האחים להחלטה הנוראה להרוג את יוסף, וכל זה מבלי לחשוב על האפשרות כי הם טועים בשיקול הדעת. דרך זו הביאה אותם גם להסתכלות המוטעית על מה שקורה להם במצרים.
להבדיל מיעקב שלא ידע שיוסף חי, ואף חשב כי הוא מת, האחים ידעו שיוסף נמצא במצרים. הם אמנם לא יודעים מה עלה בגורלו, אבל מקומו ידוע להם. כשהם מגיעים לשם ונפגשים עם השליט המצרי, יוסף נותן להם עוד ועוד רמזים, לעיתים עבים ובוטים, אולם הם לא מצליחים לקרוא אותם. הם נותרו שבויים בקונספציה, שלוּ היו משתחררים ממנה, הם כבר היו מסיקים לבד מדוע הם מתגלגלים כך במצרים בצורה משונה מאוד.
לשנות כיוון
פעמים רבות אדם שבוי בכיוון מחשבה מסויים, עד כדי כך שהוא אינו מוכן להסתכל בכיוון שונה. המסר ברור: תמיד כדאי לנו להתרגל להסתכל על אירועים שעוברים עלינו כיחידים, כציבור וכאומה גם מכיוונים לא שגרתיים. באימון (קואצ'ינג) אחת המטרות הינה לתרגל את האדם לספר אחרת את סיפורו. חשיבה אחרת, בחינה של צורות התנהגות שונות, מצליחות להביא את האדם למחשבה כי ייתכן ובכל זאת יש צדק והיגיון בהתגלגלות המאורעות. בשביל זה צריך לעתים אדם חיצוני שיבוא, יעיר ויאיר. הביטחון שלנו במהלכים מסויימים, עד כדי חוסר יכולת להזיז אותנו מהם, עלולה לעיתים דווקא לעצור אותנו מלהתקדם. זה מה שקרה במכירת יוסף. האחים היו בטוחים שיוסף הוא מקור כל הצרות של המשפחה, וחוסר היכולת שלהם לצאת מקו חשיבה זה, הביא אותם למסקנה כי הם צריכים להרוג אותו.
חז"ל (בראשית רבה צו, ו) מספרים לנו כי האחים נכנסים למצרים בשערים שונים ובדרכים שונות כדי שלא להתגלות. למרות זאת המצרים מצליחים לעצור את כולם בטענת ריגול. הם מובאים לפני השליט שמאשים אותם בכל מיני האשמות ושם אותם בבית הסוהר. אחרי שלושה ימים הם מוצאים משם, ניתן להם אוכל והם מוצאים את כספם בתוך שקיהם. כשהם חוזרים למצרים פעם נוספת, הם מובאים פתאום לביתו של המשנה למלך, שם הוא מושיב אותם לפי סדר הולדתם ועוד מעשים תמוהים. אם האחים היו עוצרים לחשוב, לו מישהו היה אומר להם שינסו לנתח את רצף האירועים הבלתי הגיוני שמתחולל לנגד עיניהם, סביר להניח כי הם היו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת לפיה ישנה יד מכוונת מאחורי כל אלה. זה לא נורמאלי שמגלגלים עליהם אשמה שלא הייתה ולא נבראה; לא הגיוני שמוציאים אותם מן הכלא תוך שלושה ימים ונותנים להם את הכסף בחזרה וכו'. יוסף מפזר עבורם רמזים, אבל הם בטוחים שמדובר בעונש על מכירתו של יוסף. הם לא מצליחים להתרומם לזווית ראייה אחרת.
אנו יכולים ללמוד מכך לקח גדול. פעמים רבות אנו הולכים בכיוון מסוים וצריך לבחון את דרכנו, האם היא באמת מובילה אותנו ליעד, או שמא אנו שבויים בקונספציה שאין בינה לבין המציאות כל קשר? הדבר נכון גם בלימוד. יש ואדם לומד סוגיה ולא מבין אותה, ורק אם ילמד אותה במבט אחר לפתע הכל יתבהר ויתחבר.
ביטחון והשתדלות
נקודה נוספת וחשובה הנלמדת מהפרשה, מגיעה דווקא מכיוונו של יוסף. הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ, כג). חז"ל (בראשית רבה פט, ג) אמרו כי יש בפסוק זה ביקורת על יוסף הסומך על בשר ודם ולא שם מבטחו בה'. השאלה המתבקשת היא: מה לגבי ההשתדלות?
יוסף הושלך לבית הסוהר ואין ספק שהוא התפלל שם ערב, בוקר וצהרים, אם לא כל הזמן, שהקב"ה יתיר אותו מכבליו. האם לצד זה אסור היה לו לעשות השתדלות קטנה כדי להיחלץ משם? מספרים על אדם שבא לרב וביקש ממנו שיתפלל עבורו שיזכה בהגרלה של מפעל הפיס. שאל אותו הרב: "קנית כרטיס?" ענה לו היהודי שלא. אמר לו הרב: "כיצד אתה רוצה שאתפלל? עליך לעשות השתדלות קטנה, ואחרי שתעשה אותה יהיה לתפילה מקום". לכאורה כך גם יוסף עשה כשפנה לשר המשקים. מדוע לפי חז"ל השתדלות זו הייתה גרועה?
ישנן שתי גישות לשאלה עד כמה האדם צריך להשתדל ומאיזה שלב עליו לסמוך על התפילה ועל פנייתו לקב"ה. גישה אחת מובאת בפירושו של הרמב"ן לתורה, האומר שאדם חולה אל לו לפנות לרופא, שכן הנהגת הטבע שכזו מיועדת אך ורק לאנשים פשוטים (ויקרא כו, יא):
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו, כו) "כי אני ה' רופאך". וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכ"ב כ, ב). ואמר הכתוב (דהי"ב טז, יב) "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים", ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה), והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
הרמב"ן אומר כי אדם חולה צריך לפתוח את ארון הקודש, לזעוק ולהתפלל, והקב"ה כבר ישלח לו רפואה. לפי גישה זו ביקורתם של חז"ל על יוסף מובנת היטב. אנשים כערכנו, החיים במדרגת חיים יחסית פשוטה, אכן צריכים לפנות לרופאים, ואף חובה עלינו לפנות לרופא. יחד עם זאת, ישנה חובה לזכור כי הפנייה לרופא לא מבטלת את חובת הפנייה לקב"ה. צדיקים, לעומת זאת, אנשים החיים במעלה אחרת לגמרי, מהם מצפים לנורמה שונה. הם אסורים בנקיטת כל השתדלות. חובתם היא רק לפנות לקב"ה.
ב"חובות הלבבות" (שער ד, ה) "רבינו בחיי" מציג גישה שנייה, שונה במקצת מזו של הרמב"ן, שבה אדם צריך לעשות השתדלות מינימלית, אולם אסור שההשתדלות תהיה העיקר. הביקורת על יוסף באופן ספציפי, נובעת מכך שהוא נסמך על בשר ודם למרות שהוא ידע והבין כי הוא נמצא בתוך מהלך אלוקי. יוסף רואה את החלומות, את העליות והירידות אותן הוא חווה, ולכן ציפו ממנו שלא יפנה לעזרת בשר ודם.
מרש"י ניתן ללמוד שהביקורת כלפי יוסף היא על עצם הבקשה להיות מוזכר לפני פרעה. פרעה הגדיר עצמו כאלוהים ויוסף אמור להיות מי שאיננו פונה אל רהבים. הפנייה לפרעה עומדת בסתירה מוחלטת לפנייה לקב"ה. מדובר פה במשהו שאין לו בכלל קשר להשתדלות. יש כאן מעשה שעלול להתפרש כרצון להיזכר בפני אלוהים אחרים. מכאן גם מובנית הביקורת על יוסף.
גם אנו בחיינו חייבים להשתדל בכל דבר, אולם במקביל חלה עלינו חובה לבטוח במהלך האלוקי. כלל זה נכון ברובד הפרטי והלאומי כאחד. כשאנו לוקחים תרופה עלינו להתייחס לדבר כהשתדלות, ובמקביל לזכור כי המרפא הוא רופא כל בשר. כל מחלה צריכה לעורר אותנו גם לתפילה ולפניה אל ריבונו של עולם. הרבה פעמים אנו "זורמים" בדרך העולם ולא מבינים את החובה המורכבת מהשתדלות לצד אמונה.
הניצחון על היוונים
פרשת "מקץ" חלה מידי שנה בחג החנוכה. מטרתם של היוונים, כפי שאנו אומרים ב"על הניסים" הייתה: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחֻקי רצונךָ". חז"ל (בראשית רבה ד, ב) דרשו: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – חושך זו יוון. ומאידך גיסא: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) – התורה מאירה. היוונים היללו את הטבע, את ההתנהלות שבה כביכול אין שום נגיעה לנאצל. בעולם שכזה אין שום ערך לתפילה ואמונה וממילא גם אין צורך בתורה. ההשתדלות והמעשה האנושי הם הדברים היחידים הקיימים בעולם בתפיסה היוונית.
ימי החנוכה צריכים להיות ימים בהם אנו מוסיפים אור בצורה הממחישה כי גזירתם של היוונים "להשכיחם תורתך" לא התקיימה. הדלקת הנרות דווקא בחוץ, במקום בו מעריכים בעיקר את מעשה האדם ומתעלמים מקיומו של הקב"ה, מסמלת אף היא עניין זה. אנו עושים את ההשתדלות שלנו בעצם ההדלקה, אולם כל מהותה של ההדלקה נובעת מהאמונה והבטחון בריבונו של עולם ובתורה הנצחית שנתן לנו.
הניצחון על היוונים היה ניצחון המעטים על הרבים. אמנם היה פה ניצחון גשמי, אולם עיקרו בניצחון הרוח על החומר. ניצחון האמונה והביטחון על פני המעשה האנושי. מלחמתם של היוונים בעם ישראל נבעה מהתנגדות לחיבור בין עולם הרוח לעולם החול; בין התפילה לבין ההשתדלות. היוונים האמינו בהפרדה מוחלטת בין התחומים.
אבות הציונות ראו בחג החנוכה סמל להתחדשות הלאומית בארץ ישראל. טעותם הייתה שהם התרכזו רק בפן החיצוני של הגבורה הפיסית והניצחון על היוונים. הדלקת הנרות המציינים את רוח התורה נדחקה אצלם לטובת יהדות השרירים וציון אתוס של מעטים מול רבים. זה לא עיקר ימי החנוכה. המכבים אמנם היו גיבורים אולם גבורתם הייתה יהודית. הייתה להם מסירות נפש שנבעה מקריאתו של מתתיהו: "מי לה' אלי".
אחת השאלות המפורסמות מנסה לברר מדוע המכבים חיפשו שמן טהור כדי להדליק את המנורה, הרי טומאה הותרה בציבור, ואם רוב הציבור, או כולו, טמאים, הרי שמותר לעבוד עבודה ציבורית בטומאה בבית המקדש. אם כך, מה השמחה הגדולה על מציאת כד השמן הטהור? הרי גם אם לא היה נמצא שמן טהור עדיין יכולים היו להדליק בשמן טמא! התשובה לכך היא שהמכבים רצו לעבוד את עבודת ה' בדרך של לכתחילה. אכן, אם לא הייתה ברירה היו מדליקים בשמן טמא, אולם כשיש לאדם מסירות נפש על המצוות הוא מחפש את ה"שמן הטהור" מבלי להסתמך על ה"בדיעבד".
מסירות נפש פירושה חיים של עבודת ה' בהידור בכל מעשה ומעשה שאנו עושים. עבודת ה' עלולה לנבוע מתירוצים ואילוצים. רצון ה' האמיתי, דרך התורה, היא לפעול לא מתוך פשרה. לדעת את המקום המדוייק של ההשתדלות בחיינו, ולמסור את הנפש על האמונה והביטחון. זוהי חובתנו לקראת ימי החנוכה, לדעת להתעורר ולהאיר.