בין תפיסת מציאות לעובדות
אחת השאלות המפורסמות בסיפור המרגלים היא, כיצד קרה שהפירות המרשימים שהמרגלים הביאו עמם חזרה מביקורם בארץ ישראל, קבלו אצל בני ישראל פרשנות הפוכה ומרתיעה? זאת ועוד: כיצד ערים בצורות שכל מומחה זוטר יאמר כי הן מעידות על חולשתם של המסתתרים מאחוריהן, הפכו לנקודת חוזק המהלכת אימים על עם ישראל? כיוצא בזה מתאר המדרש (תנחומא שלח, ז) כי בזמן שהמרגלים שהו בארץ, העסיקם הקב"ה בקבורת מתיהם. כיצד נס שכזה מתפרש כ"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר יג, לב)? כיצד נתונים שמבחינה לוגית אמורים היו להוביל למסקנה מתבקשת, הובילו בסופו של דבר להיפך הגמור?!
ישנו ביטוי הנאמר על אדם השבוי בתפיסתו כי הוא "אינו נותן לעובדות לבלבל אותו". משמעות האמירה הינה שכאשר יש לאדם עמדה מגובשת בעניין מסוים, אין זה משנה אילו הוכחות או עובדות סותרות יוצגו בפניו. הוא דבק בעמדתו ויהי מה. אגב, זהו גם גורלם של רוב העימותים, שברובם המוחלט, כל צד נותר בסופו של דבר דבק בעמדתו, גם אם הצד שכנגד הוכיח באותות ובמופתים את ההיפך. עצם העימות מתוך עמדה של התנצחות מרחיק מפתיחות, הקשבה או נכונות לקיים דיון, וממילא כל צד מתבצר בעמדתו.
על עניינם של המרגלים אומרת הגמרא במסכת סוטה לה, א:
"וילכו ויבאו – א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מקיש הליכה לביאה; מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה". דהיינו, מלכתחילה ביקשו המרגלים להוציא דיבת הארץ רעה, ולכן כך הם ראו את הארץ בפועל. כך מסביר הרש"ר הירש בפירושו לפרשתנו את המושג "לתור". כשאדם מציב לעצמו מטרה, ולאורה הוא בוחן את העובדות, הרי שמגמתו הינה אך ורק כדי לחזק את עמדתו. אדם שכזה "תר" אחרי מה שחפץ ולא אחרי מה שקיים. הרב הירש מוכיח זאת מהפסוקים. הוא מביא את הפסוק "לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג), כביטוי לחיפוש אחר דבר מסוים. כשתרים אחר דבר, לא עושים זאת מתוך עמדה אובייקטיבית. על בסיס דברים אלו מקיש הרש"ר הירש את חזרתם של המרגלים להליכתם. מאחר שמראש הם בקשו להוציא את דיבת הארץ, זה מה שהם גם ראו בפועל. את הכיוון ההפוך ניתן לראות בפסוק ביחזקאל (כ, ו): "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת". הקב"ה תר אחר הארץ המתאימה ביותר לעם ישראל.
השורש ת.ו.ר חוזר על עצמו בפרשתנו שתים עשרה פעמים. זוהי חזרה האומרת דרשני, במיוחד לאור העובדה שמדובר בביטוי לא מצוי. אולם מפתיע עוד יותר שהתורה נוקטת בשורש חריג זה גם בפרשיית ציצית החותמת את הפרשה, וכך היא אומרת: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). חיבור עניין המרגלים עם פרשיית ציצית באמצעות המילה המשותפת מחייב העמקה.
מה אתה מחפש?
פרשתנו מתחילה במושג "לתור" במובן של חיפוש אחר מה שאתה מבקש למצוא. פרשת ציצית, לעומת זאת, עוסקת באיסור "לתור" אחר הלב והעיניים. המלבי"ם על פסוקי פרשת ציצית מביא מדרש "ספרי" המבהיר את העניין:
לא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב, או הלב אחרי העיניים? אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה ת"ל "ולא תתורו אחרי לבבכם"? מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב. ר' ישמעאל אומר "ולא תתורו אחרי לבבכם", למה נאמר? לפי שהוא אומר (קהלת יא, ט) "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" בדרך ישר, או בדרך שתרצה, ת"ל "ולא תתורו אחרי לבבכם".
המלבי"ם מביא שתי דרשות על המילים "לֹא תָתֻרוּ". בדרשה הראשונה הוא מעלה את השאלה מי מוביל את מי: האם הלב מוביל את העיניים, או שמא העיניים מובילות את הלב? תשובת המדרש הינה שעיניים הולכות אחר הלב. המלבי"ם מוכיח זאת מסומא היכול להיות שקוע ביצר הרע, על אף שאינו יכול לראות. המשמעות היא שהתמודדות לא מתחילה בעיניים אלא בעמדה פנימית, בדיוק כמו אצל המרגלים שיצאו מראש לשליחותם מתוך כוונה להוציא דיבת הארץ. המלב"ים ממשיך ומבאר את דברי ה"ספרי":
והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים, כמ"ש העין רואה והלב חומד. ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז"ל דייקו ההפך, כי בצד אחד לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע, או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו, לא היה נפעל ממראה עיניו. ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסילה בלבבו מקודם. וכן שקדמו בלבו מחשבות אין להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלה… וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב, שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו. וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות, ואז יתור אחר עיניו.
המלבי"ם מסביר את הסדר בפסוק הפותח באזהרה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" וממשיך אח"כ "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". בניגוד למקובל לחשוב, לדברי המלבי"ם העיניים מחפשות את מה שהלב רוצה. התהליך מתחיל בלב, וכשהעמדה הנפשית לקויה ביסודה, כשאדם שקוע בתאוותיו המושכות אותו אחר ייצרו, ממילא העיניים מחפשות דרך למלא תאוות אלה. לעומת זאת, כשהלב מלא בקדושה, בטהרה ובצימאון לא-ל חי, החיפוש מופנה לכיוונים אחרים, וגם יש כוח לעמוד במשיכה של החושים הנמוכים שבקרבנו.
למסקנה זו השלכות על תחומים רבים בחיינו. התרבות המקיפה אותנו, לדוגמה, מעלה על נס את התחרות, המצליחנות והשפע. זוהי תרבות הפועלת באופן הפוך מהתיאור לעיל. היא צורכת את מה שהלב תר, כשהעיניים רואות הכל, מבלי לתת את הדעת מה נחוץ ולשם מה הוא נצרך, מה אמיתי ומה לא.
שמח בחור בילדותיך
דומה כי יותר מכל, מופנים הדברים בעיקר כלפי יצר העריות. גיל ההתבגרות מתאפיין בהתפתחות הגוף והגעתו לשיא כוחו. בגילאים אלו "הדם רותח" באדם. מקובל שה"חת"ם סופר" אמר פעם: "בגיל שדמי רתח בקרבי, לא הנחתי לילה אחד בלא עמל תורה". יש ללמוד מכך כי דווקא בשלב הרתיחה, דווקא בשעת ההתפתחות והפריחה של כוחות החיים והגוף, נדרשים כוונון וניתוב נכונים.
בעניין זה כותב המלבי"ם את דרשתו השנייה על דברי ה"ספרי":
ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם. על זה אמר שנפש האדם וכוחותיה נבראו בארח ישר, וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו, ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבת הפוכות מטבע הנפש. ועל כן לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים. ולכן אמר (קהלת יא, ט) החכם: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ". שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים, על זה הזהיר.
המלבי"ם מפרש כי התורה נקטה בפרשת ציצית במילה "תָתוּרוּ", משום שלא ניתן לכתוב "לא תלכו אחרי לבבכם", שכן הליכה אחר הלב היא דווקא דבר ישר ומבורך.
בהתאם להסברו כותב המלבי"ם חידוש מהפכני לפסוק: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ… וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ" (קהלת יא, יט). אנו רגילים לדרוש פסוק זה לגנאי, אולם המלבי"ם דורש אותו לחיוב. ראוי לאדם ללכת אחרי הלב, שכן הלב במקורו הוא ישר וזך. לאדם בילדותו יש כוחות עצומים של יושר, תמימות, קרבת א-להים ושמחה. כל עוד הוא לא משחית את כוחותיו, הרי שהליכה בעקבות הלב היא הדבר המתאים והנכון ביותר עבורו. הזהירות מפני הלב נדרשת רק כשהוא מתקלקל; כשהרצון מסתאב והשאיפות הופכות לנמוכות וזולות.
דומה כי דברים אלו יפים בייחוד לדורנו, בו ההתמודדות כל כך קשה. התאוות, החומר, הצבע, הכל מצוי בכל קרן זווית, ובקלות בלתי נסבלת. יש לומר את האמת: אפילו לתוך בית המדרש גירויים אלו עלולים להיכנס. אני מעז לקבוע כי דברי הגמרא בקידושין (ל, ב): "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן – הוא נימוח, ואם ברזל – הוא מתפוצץ", הפכו בדורנו ללא רלוונטים. אנו חיים בעידן שבו הכל נכנס לכל מקום באמצעות מכשירים קטנטנים. במציאות שכזאת אפילו בית המדרש אינו חסין. זהו עידן משוכלל, קסום ומרובה באפקטים. הכל נגיש ומפותח, ובאותה עת גם נמוך מאוד. הדרך היחידה להתמודד היא באמצעות ריבוי קדושה.
פרשת "שלח" נקראת מידי שנה בתחילת הקיץ. לכל עונה יש את היצר הרע שלה. יצר הרע של החורף בא לידי ביטוי בעצלות ובכבדות. יצר הרע של הקיץ, לעומת זאת, הוא יצר הרע שבא מן החום, מרתיחת הדמים ומסערת התאוות. מצוות ציצית עומדת כנגד תאוות מסוג זה.
בגד ובגידה
ציצית היא מצווה שמקיימים אותה באמצעות לבישה של בגד. כדי להבין את מהותה של הציצית, ראשית עלינו לברר את עניינו של הבגד. במצב אופטימאלי הבגדים כלל לא היו נצרכים. לאדם קודם חטא אדם הראשון, לא היו בגדים. הוא לא נזקק להם, כיוון שהגוף לא היה אלא בעל חשיבות פונקציונלית בלבד. לא הייתה חושניות ולא היו יצרים. רק אחרי החטא הפך הגוף לשחקן ראשי בסרט של החיים. רק אחרי שהאדם בָּגַד בעצמיותו, הוא נאלץ לקבל בֶּגֶד כדי לכסות את עצמו. האדם שיקר, בעיקר לעצמו, ולכן הוא נאלץ להתכסות.
הגמרא (שבת קד, א) אומרת "קושטא – קאי, שיקרא – לא קאי". לשקר אין רגליים. אותיות "שקר" עומדות על רגל אחת, בניגוד לאותיות "אמת" שלהן שתי רגליים. זאת ועוד: אותיות "שקר" מופיעות בסדר הפוך מסדרן בא"ב, בניגוד לאותיות "אמת" המופיעות כסדרן. בנוסף, אותיות "אמת" לקוחות מההתחלה, מהאמצע והסוף של הא"ב. הדבר רומז לכך שלעתים האמת מורכבת ומפוזרת, ולכן לוקח זמן לראות אותה. אמת היא תמיד תהליכית, בעוד השקר הוא מיידי, עוצמתי ויוצר אשליה של יציבות. לאורך זמן מסתבר שמה שנראה יציב ועוצמתי לא מחזיק מעמד במציאות.
כמו "שקר" גם המילה "בגד" מורכבת משלוש אותיות עוקבות. זוהי מילה שמזכירה את הדומיננטיות של ה"שקר" ולא בכדי. השקר והחטא הם אלו שהפכו את הבגדים למשמעותיים, למרות למעשה הבגדים מסתירים ומטשטשים את האמת.
אל מול הבגד ישנה התכלת. באתב"ש אותיות אל"ף ותי"ו מתחלפות. לפי זה במילה "תכלת" יש אל"ף בהתחלה, באמצע את אותיות כ"ף ולמ"ד ולבסוף את הת"ו. כמו במילה "אמת", גם כאן מופיעות כל אותיות הא"ב לפי סדרן, מההתחלה, האמצע והסוף. אל מול הבגידה והשקר עומדת התכלת.
חז"ל במסכת סוטה (יז, א) אומרים שתכלת דומה לים, ים דומה לרקיע והרקיע דומה לכיסא הכבוד. נשאלת השאלה: אם התורה מבקשת להזכיר לנו באמצעות התכלת של הציצית את כיסא הכבוד ואת ריבונו של עולם, היה קל הרבה יותר לצוות על האדם להסתכל לשמים! אם נלך עם הראש בשמים, נזכור את כסא הכבוד באופן תמידי. אז בשביל מה נחוצה בכלל התכלת?
התשובה היא שהתורה רוצה שאדם יסתכל למטה, לבגד שלו, אל הבגידה, הנפילה והחטא, ומהמקום הזה – שירים את עיניו אל השמיים. אנו צריכים לפתח את היכולת לחיות בתוך העולם הזה, עם הנפילות, עם החושים והיצרים, עם הקשיים, ומתוך כך לבנות עולם של קדושה. לשם כך אנו עוטפים את הגוף בבגד של קדושה.
הגמרא במנחות (מא, א) אומרת:
אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא. אמר ליה: קטינא קטינא, סדינא בקייטא, וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה ענשיתו אעשה?! אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן!
המלאך פוגש את רב קטינא ואומר לו: "קטינא קטינא, סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה"? – בקיץ אתה פוטר את עצמך מציצית מחשש כלאיים, ובקיץ אתה לובש סרבל שאין לו ארבע כנפות. נמצא שפטרת את עצמך מציצית כל השנה, וטלית של תכלת מה תהא עליה? עונה לו רב קטינא: "ענשיתו אעשה"? – כלומר, וכי מענישים מי שלא מקיים מצוות עשה קיומית כציצית, שרק אם נכנסים לכלל חיובה מתחייבים עליה?
תשובתו של המלאך היא שאכן כן, "בזמן שאיכא ריתחא ענשינן". הראשונים שם דנו במושג "עידנא דריתחא", ומדוע דווקא אז מענישים. עלה בדעתי לומר שמצוות ציצית היא מצווה מיוחדת שדווקא עליה מענישים באופן זה. הסיבה לכך היא שמדובר במצווה הנעשית בבגד שעוטף את הגוף כאנטיתזה למהותו של הבגד שנוצר בעקבות חטאו של אדם הראשון. ציצית היא מצווה שהופכת את הנפילה לעלייה, ואת הבד לחפץ של מצווה. זוהי מצווה הגואלת את הגוף. רב קטינא שואל האם מענישים את מי שמונע את עצמו מלהתחייב בציצית, אולם המלאך מסיט את הדיון מהתעסקות בשאלת העונש לשאלה המהותית: מה יהא "בעידנא דריתחא"? מי יעמוד בפרץ של רתיחת דמי הגוף? מה יהפוך בעידנא דריתחא את אש היצר לאש קודש? על כך אומר המלאך: "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן". אין הכוונה כאן לריתחא של הקב"ה, כי אם לרתיחת הדמים הפנימית שבאדם וכל המשתלשל ממנה. כדי להינצל מכך יש לנו בגד של מצווה.
אנו קרוצי חומר, גלמי גוש העומדים בעולם הארצי, אוחזים בציציות בגדנו, שמקורו בחטא, מרכינים ראש לפלג גופינו התחתון, מתבוננים ורואים דווקא שם את כסא הכבוד. או אז אנו יודעים שגם בעידנא דריתחא, וגם בשנים של רתיחת הדמים, אנחנו יכולים להפוך את הארץ לשמיים.