מתוך פרשת השבוע, יוצא ראש הישיבה לעיסוק בנושא ציבורי מענייני דיומא. פורסם בי"ג שבט התשע"ח, ערב שבת פרשת יתרו.

ראשי פרקים:

הנושא עליו נדבר בעז"ה יוצא מתוך הפרשיות שלנו, אך הוא קשור גם כן לעניין הציבורי בתקופה האחרונה.

בפרשת השבוע שקראנו כתוב: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות יד, ז). רש"י על הפסוק שואל שאלה מתבקשת – מהיכן הגיעו הסוסים עליהם רכבו המצרים? הרי כל בהמות מצרים מתו על ידי מכות דבר וברד, ובהמות ישראל יצאו יחד עם כל העם ממצרים (רש"י שם, ד"ה "וכל רכב מצרים"):

ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט, ו.), ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שם י, כו.), משל מי היו, מהירא את דבר ה'. מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.

רש"י מסביר שהיו במצרים אנשים יראים שאספו את הבקר שלהם אל ביתם וכך הם נשמרו מהמכות, ואת הבהמות הללו הם תרמו לצורך המרדף אחר עם ישראל. רש"י מוסיף ומביא אמירה בשמו של רבי שמעון בר יוחאי: "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", קיימות גרסאות בהן נאמר "כשר שבגויים הרוג", איך שלא נתבונן בדברים אלה, יהיה זה קשה לעיכול – מה זאת אומרת להרוג את הגויים? להרוג זה דבר חמור ביותר. הראשון שנתן דעתו לדבר היה המהר"ל בפירושו על התורה (גור אריה שם):

כשר שבגוים הרוג. אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רז"ל דיש להרוג את הגוים – כי אם המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין (ע"ז כו ע"ב), אבל על הגוים לא אמרו מעולם, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכהאי גוונא – במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה – אל תרחם עליו כלל – ותהרגהו…וזה בגוים שבאו על ישראל למלחמה, והם אויביהם לוחמים בם….

אומר המהר"ל שחס וחלילה לנו מלחשוב שניתן להרוג סתם כך. הדיבור על הרג חל אך ורק בשעת מלחמה. המהר"ל מבהיר שאסור לפגוע באף אדם בלי סיבה מוצדקת, גם לא בגויים, ובוודאי שלא בגויים שעשו טובה עבור עם ישראל:

אבל על הגוים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקדוש ברוך הוא שלא לעשות להם רע, שהרי המצריים עצמם שהרגו את בניהם, ושעבוד הקשה שעשו להם…ציוה הקדוש ברוך הוא לגמול חסד עם בניהם, שנאמר (דברים כג, ח) "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"

אך למרות דבריו, עדיין קשה מסקנתו של רש"י שהביא את דברי רשב"י – "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", ועליה מכריז המהר"ל שאף היא קיימת במצב של מלחמה בלבד.

 

מצב מלחמה

אמנם, גם במצב של מלחמה אין זה מובן מאליו שמותר להרוג ללא תנאי, ומי שטיפל בסוגיה זו בדורות האחרונים בצורה בהירה ביותר היה חותנו של הרב הרצוג זצ"ל, הרב שמואל יצחק הילמן, בספרו 'אור הישר', שם הוא נתן לעניין זה ביטוי רב באירוע שהתרחש בתחילת המאה שעברה – פרשת בייליס, בה הואשם יהודי בשם מנחם מנדל בייליס, על לא עוול בכפו, על רצח נער אוקראיני. בין יתר טענות שונאי ישראל כלפיו עלה המדרש בו אנו עוסקים, ש"כשר שבגויים הרוג". ועל זה הרב הילמן מצא לנכון להגיב (אור הישר על התורה, בשלח):

ולכן בשנת תרע"א בשעת משפט עלילות הדם של בייליס נתעוררה טענת שונאי ישראל על מאמר הנמצא בחז"ל הטוב שבעכו"ם הרוג, ומדובר זה מצא הד בכל רחבי התבל בכלל ועל עמודי עתוני בריטניא בפרט, והשבתי אז בעתוני לונדון וגלאסגא לדחות טענתם, ותודה לה' שמצאה תשובתי חן בעיני הקוראים, אולם לפי שתשובתי היתה מפורסמת אז באנגלית, וגם זאת כבר נשכחה כדרך כל מאמרי עיתונים, לכן אמינא שמצאתי פה המקום להציגה שתשאר לזכרון עולם.

הרב הילמן מסביר במאמרו את דבריו הקשים של רשב"י, הרי לא ייתכן לומר שהתנא הקדוש אמר דברים שהם כנגד לאו דאורייתא של 'לא תרצח' ו"שופך דם האדם". דבריו של הרב הילמן מזכירים את רוח הדברים שאמר המהר"ל – דברים אלו של רשב"י פועלים רק במצב של מלחמה, אמנם עוון שפיכות דמים הוא חמור ביותר, אך מצד שני אנו גם נדרשים להגן על עצמנו, "הקם להורגך השכם להורגו", ואת ספק זה מאיר לנו רשב"י בדבריו, את ספק קיום החיים של האדם. כאשר אדם רואה ששכנו הגוי, שבשגרת החיים נראה אדם טוב ונורמטיבי, מהווה עליו איום כלשהו בזמן מלחמה, אז אין כלל מקום להיכנס להתלבטות, אפילו לא על סמך ההיכרות המוקדמת של האדם עם אותו גוי, אם לפגוע בו ולעבור על איסור 'לא תרצח', או לא לפגוע בו ולסכן את חייו שלו עצמו. "אם יש ספק – אין ספק". כשקיים חשש לחייך, כשאתה באמת מרגיש מאוים, עליך לעשות כל דבר כדי למנוע את האיום הזה. חשוב להבהיר שהמדובר כאן הוא אך ורק במקרה של ספק; במקום בו ברור שאין פה איום אז באמת אין שום היתר לפגוע באף אחד.

צריך להבחין – אין זה נכון לומר שכולנו, אזרחי מדינת ישראל, נמצאים כבר 70 שנה במלחמה ולכן הכל מותר לנו. אנחנו אמנם במצב של מאבק על חיינו אך אין זו שעת מלחמה. שעת מלחמה זה, לצורך העניין, חייל בתפקיד. בדיוק על העניין הזה התחוללה הסערה הגדולה במדינה לפני כשנה וחצי. כשחייל נמצא בתפקיד אז הוא בשעת מלחמה, אך גם בשעת מלחמה עליו להפעיל שיקול דעת – אם באמת קיים חשש לחייו, עליו לפעול במיידית, ואם הוא אינו נמצא בשעת סכנה, אין לו כלל היתר להרוג. זה צריך להיות ברור.

 

מלחמת דעות

בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לכל מיני דיבורים של תלמידי חכמים חשובים בעניין אותן השאלות של רוח המלחמה. כל תלמיד חכם משחרר איזו אמירה לאוויר, מתלהמת יותר או פחות, ובמחילה מאותם רבנים חשובים, שאני מכבד ומכיר אותם היטב, אני חושב שנגרם לנו נזק אדיר מכל הדיבורים הללו.

מי שחושב שאפשר לשכנע ציבור בהתלהמות, ברעש ובצלצולים, לא מבין איך החמצנו את הזדמנות הנפלאה בתוך החברה לעשות בירור יסודי בשאלות הגדולות בענייני מוסר המלחמה והשירות המשותף.

אני לא אומר שחייבים להסכים עם דעתם של האנשים שנושאים בעול הביטחון, מותר להגיד על המפקד בצבא שהוא טועה, אך צריך לדעת איך לומר זאת. סגנונות הדיבור וההתבטאות ששמענו מבתי מדרש מסוימים בעת האחרונה רק פוגעים בנו יותר.

רק לפני שבוע הזכיר לי אחד מידידי, מזקני ישיבת מרכז הרב, שהרב צבי יהודה, שעל אף שהוא לא היה אדם קל שמוותר בקלות, מעולם לא השתמש בדיבורו בסגנונות בוטים ופוגעניים. גם כשהיו לו ביקורות הוא אמר אותן מבלי לפגוע באף אחד באופן אישי.

איפה נתקלנו שמותר לעורר סערות כך? לגנות אנשים בשמות? פעם זה 'אנטיוכוס', פעם זה 'שמד'. זה הורס את כל יכולת הבירור של הסוגיות החשובות הללו, הרי אחרי כן, אדם שהשתמש בהתבטאויות פוגעניות נדרש להתנצל ולסייג את דבריו, וכך מחמיצים בבת אחת את כל האפשרות לקיים דיון פתוח, כי כל הדיון תיכף נגרר לפגיעות האישיות וסוטה מעניינו המרכזי. בגלל שיש לך ביקורת על אדם פלוני אתה מרשה לעצמך לקרוא לו בכל שם שתרצה? תגיד שיש לך מחשבה אחרת, שאתה חושב שלא היה ראוי לנהוג באופן הזה, שהפקודה איננה מתאימה, אבל מאיפה בא ההיתר הזה של לפגוע?

 

הפגנה נכונה

שוב אני חוזר ואומר, אני מכבד מאוד את תלמידי החכמים האלה, אבל אני לא מצליח להבין למה אי אפשר להגיד את דבריהם בסגנון יותר עדין ומתוקן? דבריהם לא היו מתקבלים אם היו נאמרים באופן פחות חריף? אני מאמין שלהפך – הם היו מתקבלים הרבה יותר אם היו נאמרים מתוך נהמת ליבו של הדובר, מתוך הכאב שממנו הם באים. דיבורים קשים כאלה אינם באים מתוך משנת החינוך של הרב צבי יהודה, שהיה מקפיד שנלמד כל יום בסדר מוסר את שמירת הלשון, שקרא לנו להיזהר שלא לפגוע באנשי כוחות הביטחון אשר ממלאים את תפקידם, גם אם אנחנו לא תמיד מרוצים מהם.

אני זוכר שכשהייתי תלמיד במרכז הרב, היה איזה עימות עם כוחות המשטרה, והרב צבי יהודה לא היה מרוצה מהתגובה של התלמידים, הוא דרש לערוך הפגנה במחנה יהודה. התאספנו שם ליד השוק והרב צבי יהודה עלה והתחיל לדרוש, וכולנו הופתענו מאוד מדבריו. הוא קרא לאנשי המשטרה "יקיריי" והחל לשבחם, ולאחר שהתקהל ציבור סביבו הוא התחיל לשאת את דבריו ולא היה ספק בכלל שהייתה לו ביקורת חריפה כלפי המשטרה, אך הוא דיבר בנועם ובכבוד ואמר בצורה ברורה שתלמידי ישיבה לא מדברים באופן בוטה כלפי אחרים. זה שאתה לא מסכים עם האחר, זה לא מתיר לך להכפיש אותו או לומר עליו איזה ביטויי גנאי. יש לדון לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. זו עמדה עקרונית של איך לנהל דיון.

 

מתינות מתוך אחריות

הבאתי בזמנו לרב שפירא את דברי החתם סופר לגבי העניינים הללו, וראיתי שהוא שמח על ההערה הזאת והיה חוזר על דבריו אלו של החתם סופר מפני שהם שיקפו גישה אחראית וחשובה ביותר. וכך כותב החתם סופר (חת"ס על התורה, לך-לך):

יש לחקור, אברהם אבינו עליו השלום מסר נפשו והשליכו מנגד ושיבר צלמי נמרוד ועמד נגדו ולמה לא עשה כן בארץ כנען שהיה מלאה גלולים ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו עבודה זרה ולא מצינו ששיבר אליליהם…בארץ ישראל קרא בשם ה' ונתגדל שמו וקיבלו ממנו רבבות ועשה נפשות הרבה, על כן אין לו רשות למסור נפשו להתגרות עם אותן שלא שמעו לו ולא נתגיירו כי אם ימיתוהו מה יעשו כל אותן תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, אין זה מידת חכמים כי אולי לא יעשה לו נס, רק מוסר עצמו למיתה על כל פנים וזה אין לו רשות אם מפסיד לתלמידים, ונמצא בארץ ישראל על ידי שנתגדל שמו ונאספו אליו הרבה גרים על ידי זה עבד ה' במנוחה והשקט ולא היה צריך להתקוטט עם הרשעים אלא השומע ישמע והחדל יחדל.

שואל החתם סופר מדוע אברהם לא ניתץ את העבודה זרה שבארצו, בכנען? והוא מסביר שלאברהם הייתה אחריות, היו לו תלמידים שהלכו אחריו, ועל כן אסור היה לו לשרוף את עצמו בעיני הציבור על ידי פעולות ודיבורים פזיזים. כך גם על תלמידי החכמים, על הרבנים וראשי הישיבות, להיזהר במעשיהם ואמירותיהם.

אני זוכר היטב את אנחת הרווחה, את השמחה שהייתה לרב שפירא כשהראיתי לו את הדברים האלו, מפני שהוא היה אדם מיושב, ופה בדברים אלו היה חיזוק להנהגתו שמתינות ושיקול דעת זו לא פחדנות, זו לא רפיסות, אלא להפך – זה ביטוי לאחריות גדולה.

דבריו של החתם סופר מהווים את הקו הברור של עמדתה של הישיבה שלנו. העובדה שאנחנו לא מתלהמים ויודעים להגיד את הטעמים והעמדות שלנו בצורה ראויה ומנומסת, היא לא חולשה, זו עמדה אחראית ומחושבת. כמעט ואי אפשר לתאר אילו נזקים נעשו מאחורי הקלעים בעקבות כל אותם צעקנים. "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז). אם אדם  היה צועק פעם אחת בשביל להוציא את הדברים מנהמת ליבו, היינו יכולים לקבל זאת. אך כשזה מתחיל להיות שיטה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, דיבורים כאלה שמנסים לפגוע באנשים מכל הכיוונים, זה דבר שלא יעלה על הדעת. האנשים האלו שהם מדברים עליהם הם בני אדם, לא צריך להעליב ולפגוע כדי שישימו לב אליך. אוזניהם כרויות אם נפנה אליהם כמו אל בני אדם, בצורה בהירה ומכבדת. ישיבת הגולן היא ישיבה מיושבת בדעתה, תדעו לכם שזה דבר מפורסם, בית המדרש שלנו הוא מיושב, מתון ורגוע ואף על פי כן הוא לא אומר פחות מאחרים. בית המדרש שלנו הוא מנומס, והנימוס הזה, האחריות הזאת, היא דבר יסודי בכל הסדר הציבורי שלנו.

 

"דברי חכמים בנחת נשמעים"

לא ניתן לקבל את הדבר שמתוך בית מדרש שעוסק ב"כל ישראל חברים", שמדבר על שלום ואחווה ואהבת העם והארץ, יצאו קולות שאין שום סימן בספר שמירת הלשון שמתיר אותם. כואב לך? אין בעיה, תמצא את הדרך להביע את עצמך בצורה הראויה, בכובד ראש ואחריות גדולה. צריך למצוא את השפה הראויה, צריך לכבד. וברגע שהשיח הוא מכבד אז דבריך גם ישמעו יותר חזק. אני יודע את העובדות מתוך המקומות הכי קרובים לכל המערכות הללו, כל הדיבורים הרמים והמתלהמים יצרו חבלה ונזק ולא קידמו אותנו בסנטימטר אחד למצב יותר טוב.

אני לא אומר שהכל בסדר, ממש לא. יש הרבה דברים במציאות היום שדורשים תיקון. אבל בואו נשב ונדבר על זה. אי אפשר לחשוב שברגע שפגעת בציבור מסוים אז דבריך יתקבלו. ברגע שהעלבת, ברגע שפגעת, בעצם גמרת את הדיון, יצרת חומה שלא מאפשרת שום מפגש בין הצדדים. אנחנו צריכים את ההידברות הזאת, היא מוכרחת לבוא. יש לנו מקום אחד, ארץ אחת, יש לנו צבא אחד, מערכת אחת שאנחנו שותפים לה, ועל כן אנחנו חייבים ליצור דיבור משותף. ברגע שהשיח הוא מתון והגון, ברגע שאתה אומר את כל האמת שלך ואת כל מקורות המוסר שגדלת עליהם, אז שומעים אותך ומקבלים את דבריך אף שלא תמיד מסכימים לה, ואם לא תרצה להשתתף במקום מסוים שמנוגד לאידיאולוגיה שלך אז אתה לא תשתתף וזה יהיה בסדר גמור, כל עוד תסביר את דבריך בנועם.

ברור הדבר שלא כל מה שיוצא מהקריה בתל אביב עומד לפי הקריטריון של השולחן ערוך, אבל יחד עם זה, בטוח שכל מה שיוצא בהתלהמות הזאת אינו עומד בכלל לפי הקריטריון של החפץ חיים, ואותנו מחייב גם החפץ חיים ללא ספק.

ב"ה, המסד של בית המדרש שלנו הוא מה שאומר החתם סופר: מתון באחריות. מתינות זו לא רפיסות, זו עוצמה גדולה וגבורה אדירה. זו אחריות ציבורית. יש לנו אחריות ציבורית, ומי שרוצה לקחת את ההנהגה ולהוביל חייב לזכור ש"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז), והקב"ה יעזור שיתקבלו דברינו קודם כל בתוכנו, וכך בוודאי נוכל להשפיע גם על אחרים לטובת עם ישראל לגווניו.

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך