מחול של אלול

ימים של מחולות 

אחת העדויות המרתקות על מנהג עתיק שנהג כנראה בימי בית שני, ואולי אף לפני כן בימי בית ראשון ואף בימי השופטים, מופיעה במשנה בסוף מסכת תענית, וכך מספר רבן שמעון בן גמליאל (משנה תענית ד, ח): 

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו…ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. 

כל מי שקורא את המשנה הזו מאד תמה עליה – ראשית, מדוע דווקא ימים אלו נחשבים לימים כל כך טובים לישראל? ושנית, מה עניין המחולות לימים אלו? מה הייתה מטרתן של המחוללות בכרמים?  

ועוד מוסיף רשב"ג ומספר: "ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך" (שם), משפט זה זורק אור על השאלה לעניין המחולות; ניתן להבין מכאן שהמנהג הזה נוצר למטרת שידוכין, וכן ניתן להבין זאת ממה שאומרת הגמרא על משנה זו: "תנא: מי שאין לו אשה – נפנה לשם" (תענית לא, א). ואף על פי כן, קשה להניח שזו אכן הייתה המטרה העיקרית של האירוע הזה, אשר התרחש בעצם יום הכיפורים, ואכן המפרשים שואלים כיצד מנהג זה קשור לעניינו של יום? אך בעוד שהמפרשים שואלים על הקשר שבין המחולות לעניינו של יום הכיפורים, לגמרא זה דווקא פשוט מאוד, ופונה היא לשאול דווקא על עניינו של ט"ו באב, וכך אומרת הגמרא: "בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי היא?" (שם ל, ב). הגמרא מסבירה את פשר עניינו המיוחד של יום הכיפורים ומדוע נחשב הוא ליום טוב, וממילא, כנראה, מובן לגמרא גם עניין המחולות באותו היום. כאמור, דווקא עניינו של ט"ו באב הוא זה שלא ברור. מה הייתה הסיבה שבשלה הוא נקרא "יום טוב", והלא אין הוא מקרא קודש כיום הכיפורים, וגם חכמים לא קבעו בו הלכות מיוחדות? אם כן בשל מה זכה יום זה לכינוי מופלג כל כך?  

בתשובה לשאלה על ייחודו של ט"ו באב מביאה הסוגיה שבעה אירועים היסטוריים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה הישראלית ביום זה, אירועים שמשתרעים על טווח של אלף ושבע מאות שנים – מסוף תקופת ההליכה במדבר סיני ועד אחרי מרד בר כוכבא. למרות שאין זה הכרח, מסתבר שיש מכנה המשותף בין יום זה ליום הכיפורים, והדבר הולם את ההסבר הקדום ביותר – מבחינה היסטורית – להיותו של ט"ו באב יום של שמחה גדולה ביותר (שם):  

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב-טז( 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי' – אלי היה הדבור. 

ורש"י מפרש: 

כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים – היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש, חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם – ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב. 

אם כן, הסברו של רבי יוחנן מייחס את המעלה של היום הזה לכך שנודע בו שנמחל לעם ישראל חטא המרגלים; רבי יוחנן מציין דבר נוסף שאירע בחמישה עשר באב – חזר הדיבור אל משה רבנו, אחרי שלושים ושמונה שנים שבהן לא קיבל משה שום נבואה מאת ה', בגלל החטא החמור של עם ישראל.   

הקמת בית בישראל בימים של קדושה וטהרה 

אם כן, ישנו מכנה משותף בין יום הכיפורים וחמישה עשר באב – שני הימים הללו מספרים סיפור אחד, והוא שאחרי שני המשברים העמוקים והקשים שהתרחשו במדבר בין עם ישראל לקב"ה, חטא העגל וחטא המרגלים, עם ישראל התבשר שהמשבר תוקן, וכי קיימת התקרבות מחודשת. כך היה ביום הכיפורים בשנה הראשונה כשמשה רבנו ירד מההר ובידיו הלוחות השניים, וכך היה, כאמור, בשנת הארבעים כשחזר הדיבור של ה' אל משה. 

מאחר ובשני ימים אלו התבשרו ישראל על כך שה' מחל להם על שני החטאים הגדולים והתאחה השבר בין ישראל לה', הם נקבעו לדורות לימים של שמחה גדולה מאוד – "לא היו ימים טובים לישראל" כימים אלו. בימים קדמונים שהקירבה אל ה' או הריחוק ח"ו ממנו היו מאד מוחשיים, היוו ימים אלו בשורה גדולה בדבר היכולת והסיכוי לחדש את הדבקות וההתקשרות לקודשא בריך הוא גם אחרי נפילות קשות, התרסקות ואובדן אמון כמעט מוחלט. השמחה על בשורה זו באה לידי ביטוי בכך שבנות ירושלים, ויש גורסים בנות ישראל, היו יוצאות וחולות בכרמים ובכך היו מבטאות את רעיון חידוש הזוגיות בין עם ישראל לריבונו של עולם. ומעתה מובן מדוע השמחה באה לידי ביטוי בכך שאלו היו ימי השידוכין של עם ישראל, שכן הקשר שבין עם ישראל לבין הקב"ה הלא נמשל לקשר שבין חתן לכלה, כפי שאנחנו לומדים משיר השירים וכפי שכותב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה. לכן דווקא הימים שמסמלים את האיחוד שבין ה"חתן" – הקב"ה, ובין ה"כלה" – עם ישראל, הם הימים שבהם בחורים ובחורות היו נפגשים, נשמותיהם היו נקשרות זו בזו, וכתוצאה מכך נוצרו זוגות רבים בישראל. 

מנהג עתיק זה הוא מעניין מאוד, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה כא): "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה", והנה דווקא בימים הטובים שעליהם אנו מדברים, ביום הכיפורים שבו צריכים להתרחק מכל נידנוד של עבירה, אנו מוצאים שעודדו חכמים את הבחורים והבחורות להיפגש, ולא עוד אלא זהו מנהג עתיק יומין ויש להניח שהוא התקיים מאות שנים, ואם אכן הוא התחיל עוד בימי השופטים1 והמשיך הלאה עד ימי בית שני, כפי שמצינו שרשב"ג מעיד על כך, הרי שיש ללמוד מכאן ששמרו מאוד על המנהג הזה. 

דומה שהתשובה לכך היא מאוד פשוטה: האווירה של יום הכיפורים, וצריך לומר שכך היה גם בט"ו באב, הייתה גדושה בקדושה וטהרה עד שכל מה שעשו ופעלו ביום הזה היה מושפע מאווירה זו. ממילא לא היה יום מתאים יותר למפגש שבין הבחורים והבחורות לשם הקמת בית בישראל יותר מיום זה, שכן מובטחים היו שהחיבור יבוא מתוך אווירה של קדושה והתעלות. הרב אליהו זצ"ל אמר בשם אביו שיש לדייק מדברי המשנה – "ומה היו אומרות? בחור שא עיניך וראה" – שהבנים השפילו עיניהם, הם לא היו מסתכלים על הבנות, וממילא הבנות היו צריכות לבקש "שא עיניך", תרים את המבט וראה מה אתה בורר לך. משהו מקדושת הימים ההם נשאר ביום הכיפורים בזמן הזה. אבל בעוונותינו שחרב בית המקדש ובטלה שמחה של מצווה, נפרצה חומת הצניעות והטהרה, בטלה גם שמחה גדולה וטהורה זו עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה מתוך כך שוב לשמחה של מצווה, ואולי לחידוש המנהג העתיק של המחוללות בכרמים.  

מט"ו באב ליום הכיפורים 

העניין הזה יותר עמוק ממה שאמרנו עד כה, שהרי כאשר מדברים על הקשר שבין חתן וכלה אנחנו מיד נזכרים בפסוק משיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו, ג), דורשי רשומות דרשו שפסוק זה רומז לעניינו של חודש אלול, שהרי ראשי התיבות של "אני לדודי ודודי לי" מצטרפים למילה 'אלול', ואילו סופי התיבות כולם הם האות י', ארבעה יו"דים ביחד בגימטרייה הם ארבעים, כנגד ארבעים יום שמראש חודש אלול עד ליום הכיפורים. אם תרצו, אלו הם גם ארבעים הימים מחמישה עשר באב ועד כ"ה באלול שזהו יום בריאת העולם. כמו כן, חמישים וחמישה הימים שבין חמישה עשר באב ליום הכיפורים הם כמניין המילה 'כלה' בגימטרייה. פסוק זה שעוסק בקשר שבין הרעיה והדוד, בין חתן וכלה, מדבר כידוע על הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל שמתגלה במיוחד בימים אלו. "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים", הרועה הלא הוא הקב"ה, והשושנים אלו י"ג עלי השושנה, י"ג מידות רחמים, שנתגלו למשה רבנו בעלייתו בראש חודש אלול, לקבל את הלוחות השניים. 

זאת ועוד, מזלו של חודש אלול הוא בתולה, וכתוב בירמיה: "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל" (ירמיה לא, יב), ודרשו "במחול" לשון מחילה, כלומר שהחודש הזה הוא חודש המחילה, חודש הרחמים והסליחות, ובו הקב"ה – הרועה בשושנים – מרחם עלינו, ומתוך כך אנו מתקרבים אליו. נמצא שימים אלו, חמישה עשר באב ויום הכיפורים, אינם שני ימים נפרדים בעלי תוכן זהה, אלא הם התחלה וסיום של תקופה אחת שמתחילה בחמישה עשר באב ונמשכת והולכת עד יום הכיפורים. ימים אלו הם ימים של התקרבות אל ה', ימים של "אני לדודי ודודי לי", ימים של מחול ומחילה. 

ריקוד ומבטאו    

אני מבקש לשוחח מעט על המחול ומשמעותו. מחול, ריקוד, אינו רק עצם התנועה, אסתטית ככל שתהיה. בכל ריקוד וריקוד יש אמירה, רעיון. לריקוד יש שפה משלו, כך שיש למצוא בריקודים השונים ביטוי לתנועות נפשיות ורוחניות. 

ניקח לדוגמא את הריקודים שאנו מכירים מתוך שרוקדים אותם בבתי המדרשות השונים. למשל, "הריקוד הישיבתי הקלאסי", שבו רוקדים כולם במעגל זה אחר זה, כשתנועות הגוף הן צעד פנימה וצעד החוצה, תנועה אחת לתוך המעגל והשנייה אל מחוץ לו. אין זה סתם ריקוד עייף של בני ישיבות, אלא הוא מבטא את עומק הרעיון של בית המדרש; אנו חיים בשתי תנועות נפשיות עמוקות – תנועה אחת זוהי התנועה פנימה, בה אנחנו מבטאים את הרצון שלנו להתכנסות לתוך בית המדרש, זהו המקום שאליו אנחנו רוצים להיאסף ולהתנתק מכל מה שקורה מסביב, ללמוד תורה בגודש ובהתמדה גדולה מתוך רצון להתמלא בידיעתה והבנתה של תורת ה', ויחד עם זאת לעסוק בעבודת ה' מרוממת ופנימית. אך יודעים אנו שאיננו יכולים להישאר רק בעמדה הזו, רק בתנועה הזו, אנחנו מבינים שהתנועה פנימה היא לצורך תנועה החוצה, כל אותם המטענים בהם אנו נטענים במהלך התקופה הזו שבה אנחנו נמצאים בבית המדרש, אין זה מן הראוי שיישארו רק בנו, אלא אנו יוצאים איתם החוצה, אל העם שבשדות, כדי להטעין אותם במה שאנחנו זכינו וקיבלנו. 

ריקוד נוסף ניתן למצוא בקרב תלמידי הישיבות החסידיות הלאומיות, שם רוקדים וקופצים למעלה ולמטה, כל אחד לבדו. כל אחד בעצמו עולה ויורד, עולה ויורד. יש פה ביטוי לרעיון עמוק. הבעש"ט אמר שאצל חסידים בנוסף להבעת שמחה, הריקוד הוא תפילה. ר' מנדל'ה מקוצק אמר ש"גדול כוחו של הריקוד שהוא מרומם את האדם טפח מעל גבי הקרקע". הוא רצה להגיד בזה שלריקוד החסידי יש משמעות שתואמת את עבודת ה' של החסיד, וכי זו תנועה גופנית שמבטאת תנועה נפשית – הרצון לדבקות בה' ולהתקרבות אליו. לכן הריקוד הזה, שבו מתרוממים כלפי מעלה, מבטא את התנועה הנפשית החזקה הזאת של הרצון להתקרב אל ה'. 

אצל חסידי חב"ד ראינו ריקוד מיוחד – זקני החסידים נכנסים אל מרכז המעגל ועושים גלגול ראש. אני חושב שפה ניתן לראות את הרעיון של ה"התהפכא", בחב"ד רעיון זה הינו רעיון מאוד עמוק שנוגע לעבודתם של הצדיקים הגדולים, לא רק "אתכפיא" – כפיית הרע אל הטוב, אלא "אתהפכא" – הכל יכול להתהפך – הרע לטוב, המר למתוק.  

ריקוד נוסף שרוקדים אותו בשמחת תורה כשרוקדים מול ספר התורה או מול ארון הקודש, עומדים שורות שורות אלו כנגד אלו ורוקדים רצוא ושוב, קדימה ואחורה, תוך כדי שירת "שאו שערים ראשיכם". ריקוד זה מבטא את הרעיון של "רצוא ושוב". מקורו של מושג זה בתיאור המרכבה של הנביא יחזקאל, שם הוא מתאר את המראה שראה כך: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד). תיאור זה משמש לרעיון גדול וגם מרן הרב מזכיר אותו פעמים רבות, ובמיוחד בחסידות מדברים הרבה על העניין הזה. בחסידות אומרים "אל תיקרי חַיּוֹת, אלא חַיּוּת", החַיּוּת שלנו באה בצורת תנועה של רצוא ושוב. עבודת ה' של האדם, ובכלל כל קצב החיים שלו, הוא בבחינת "רצוא ושוב". למשל עבודת הלב של אדם, שהוא מרכז החיים, בנוי הוא על שתי תנועות – התפשטות והתכווצות, התפשטות והתכווצות, והחסידות אומרת שכך בנויים כל החיים שלנו, מעבר מתנועה אחת לשנייה, מעונג לנגע, ומנגע ולעונג. החיים בנויים על קצב משתנה, שנראה כמו גרף של מכשיר א.ק.ג המאבחן את קצב הלב, אין שם קו ישר, אלא קו שעולה ויורד, מתרומם ונופל באופן תמידי, זהו קצב החיים, זהו הריתמוס של החיים שלנו, והחסידות אומרת שזו הדרך לכתחילה, אין זה עניין שבדיעבד. אנחנו מכירים את עצם הרעיון הזה מהנשמה שלנו, שהרי לפני שירדה הנשמה לעולם החומר ונכנסה לגוף היא הייתה חלק א–לוה ממעל, והיא ירדה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", עברה מהלך של ירידה, של "רצוא", של נפילה גדולה, והעבודה הרוחנית שלנו זה בעולם הזה הוא ה"ושוב", להשיבה חזרה אל מקורה העליון. 

זהו גם יסוד שיטתו של הרב זצ"ל – כל המהלך של ההוויה שואף הוא אל ההתפתחות וההתעלות, עניינו של כל אדם בעולם הזה הוא לשאוף לעלות עצמו ואת העולם איתו, אלא שהחסידות טוענת שההתקדמות בנויה על ידי ירידה ועלייה. למעלה מזה, לפעמים ככל שהירידה גדולה יותר, יש הזדמנות גדולה יותר לעלייה. לומדים זאת ממשה רבינו בחטא העגל, שדווקא מתוך המקום הירוד והנמוך ביותר שעם ישראל הגיע אליו, משם עלה משה רבנו והעלה את עם ישראל יחד איתו, שׁבע עליות, עד שהוא עצמו זכה להגיע למדרגה שיכול היה לבקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח). ההסבר הוא שכשיורדים אזי צריך לגייס כוחות חדשים על מנת לעלות, וגיוס כוחות אלו מאפשר גם עלייה למדרגות הרבה יותר גבוהות מאשר המקום שהיינו בו לפני הנפילה. 

לכן כשרוקדים אנו כביכול מול "מלך הכבוד" אנחנו מדמים את עצמנו לחיות הקודש, ולכן התנועה היא של "רצוא ושוב". 

והֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ 

מתוך ההקדמה הזו יש מקום לשאול מהו הריקוד המיוחד של חודש אלול? והאם אנחנו יכולים לשער מה הייתה תנועת הריקוד במחולות הבנות בכרמים, שהרי כבר הזכרנו שחודש אלול מזלו בתולה כפי שרמז הנביא בפסוק "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל" (ירמיה לא, יב). ננסה לצייר מה היה סגנונו של אותו מחול. ברור לנו שהמחול היה מחול של זוגיות, כפי שהתבאר לעיל שזה עניינו של הזמן הזה, אבל מה היה סגנונו, האם נוכל לנסות ולשחזר מה היו תנועות הגוף ואיזה רעיון במדויק הם ביטאו? 

ברצוני להציע שתי הצעות. הראשונה נובעת מתוך פרשת השבוע שלנו הפותחת בפרשיית "יפת תואר": "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י). מי הם אלו שיוצאים למלחמה? מה שעולה מכל ההלכות שלימדונו חכמים הוא שבמלחמת הרשות רק בני תורה יוצאים אל המלחמה; יראי החטא הם אלו שיוצאים, שאינם יראים מעבירות שבידם. אלו שאינם שׂחין בין תפילין של יד לתפילין של ראש – אלו שאינם מפרידים בין היד לראש בשום דבר ועניין. פרשת יפת תואר הלא מדברת רק במלחמת הרשות (עיין רש"י בתחילת הפרשה). אם כן, כשהתורה אומרת: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (שם שם, יא), מתארת התורה מקרה בו ראה אחד הלוחמים, אחד מבני התורה הללו, אישה יפה בשביה והוא הביא אותה עימו בשובו מהמלחמה למקום מגוריו. אירוע שכזה ודאי "ירים גבות" אצל כל חבריו, וכשישאלו אותו לפשר הדבר, הוא יענה בתמימות שברצונו להתחתן איתה, ויוסיף ויאמר שהדבר אפשרי ו"כך כתוב בתורה"! אכן, הדין של אשת יפת תואר מעורר תמיהה רבה, כי לפי פשט הכתוב התורה אומרת שאין אתה צריך לבדוק כלום, לא מידות, לא תכונות, אלא רק על פי מראה עיניים, "וראית בשביה אשת יפת תואר...ולקחת לך לאשה". זה דין ממש מבהיל. חכמים ששאלו על פירושה של פרשה זו הציעו תשובות שונות. מוכרת תשובת חכמים ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (קידושין כא, ב – כב, א). ברצוני להתעכב על התשובה החסידית שנראה לכאורה שהיא איננה פשט הדברים אלא דרש בעלמא. 

בזוהר חדש נאמר שאשת יפת תואר זו הנשמה שבאדם: 

ושבית שביו – מפרש הזוהר חדש על היצר טוב שהיה בשביה, 'וראית בשביה אשת יפת תואר' מפרש דא הוא נשמתא כמה דאת אמר אשה יראת ה' היא תתהלל וכו'.2 

כלומר, הנשמה טהורה ומאירה, אך היא נמצאת בשביה, היצר הרע וחילותיו נלחמים בה מלחמה תמידית, משתיקים את קולה ומטשטשים את השפעתה עלינו. 

הפרי צדיק (שם) מביא קביעה מרתקת בשם האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה, רבו של האדמו"ר מקוצק, שאמר "שמה שמפרשים בכל הספרים כי תצא למלחמה על אויבך על היצה"ר אינו דרך דרש ורמז לבד רק פשט הפשוט הוא", אומר האדמו"ר מפשיסחה שהדרשות על המלחמה ביצר הרע הם הם הפשט של הכתוב! לא ייתכן לומר שהתורה דיברה על מלחמה ממש, התורה לא מעלה על דעתה שבחור ישיבה יתקיים בו "וחשקת בה", זה לא יעלה על הדעת. לכן הוא אומר שהפשט הוא המלחמה הרוחנית, "דעיקר המלחמה תמידית הוא נגד היצה"ר שנקרא אויב ושונא דשלמה קראו שונא", יצר הרע מלפף את הנשמה הטהורה, את אותה אשת יפת תואר, "אשתו כגופו", כלומר שאשתו של האדם זו הנשמה שבו, וזה ש"הֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" (דברים כא, יג) פירוש הדבר הוא שיש להסיר את כל המחסומים שאינם נותנים לה להאיר את אורה הגדול. לנשמה שלנו יש רצונות חיוביים אך היא שבויה בתוך לחץ חברתי, תדמית מדומה, או תאוות גופניות לא פשוטות. ולכל אחד יש שבי משלו, שעליו להשתחרר ממנו. וממשיך הפרי צדיק ואומר: 

ואמר עוד בזוהר חדש 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' – דא הוא ירחא דאלול דביה סליק משה לטורא למבעי רחמין קמי קוב"ה בגין דישתביק לישראל על עגלא. 

החודש המוזכר בפרשה, בו בוכה האשה את אביה ואת אמה, על הפירוד שבינה לבינם, זהו אותו החודש בו עלה משה אל ההר לבקש רחמים על העם שהתנתק מאביו הקב"ה ומאמו הלא היא התורה. זאת אומרת שאין זה מקרה שהפרשה שלנו נקראת דווקא בחודש אלול, מפני שהחודש הזה הוא החודש המסוגל לכך. וכך כתוב אצל הרב קלמן קלונימוס ב"מאור ושמש", שבחודש הזה יש הזדמנות מיוחדת לשחרר את אשת יפת תואר משביה, כי בו נפתחים שערי תשובה, זה החודש של "קול דודי דופק", ה"אשת חיל" הפנימית שלנו זועקת לתיקון הקשר שדעך. על מנת שהדבר יצליח יש צורך ב"הסירה את שמלת שביה מעליה", ומתברר שבחודש זה יש הזדמנות מיוחדת להסיר את "שמלת השבי" מעלינו. 

לפעמים ה"שמלה" נראית מלוכלכת מאד ואז יותר קל להסיר אותה, אבל "שמלת שביה" של בנות האויב היו יפות במיוחד שכן הן רצו לפתות בהן את בחורי ישראל (עיין רש"י), ואז יש צורך בתווי א–לוהי להסיר אותן. אנחנו שבויים בקורים עדינים מאוד, פעמים רבות הם מלפפים אותנו ביופיים, לעיתים הם בלתי מורגשים, פעמים רבות אנחנו בכלל לא שמים לב שיש עלינו שמלת שבי כזו. אבל האמת היא שיש לנו נשמה טהורה שיש לה רצונות טהורים מאוד, יש לה שאיפות טובות והיא רוצה כל הזמן להתרפק על דודה, "אני לדודי ודודי לי", אבל היא לא מצליחה להגיע אל דודה, כי היא נמצאת במחנה שבי, ידיה ורגליה אסורות בכל מיני דמיונות וכזבים. כל אחד ואחד עם הכבלים שיש עליו, עם ההרגלים שלו שאנחנו כבר כמעט ולא שמים לב כמה הם אוסרים אותנו. ישנם דברים שנדמים לאדם שהוא כבר לא יכול להשתחרר מהם, חבלי עבותות שמרתקים אותנו אפילו בלי משים, כמו בני נוער רבים שבכל רגע נתון שולחים יד לכיס, מוציאים מכשיר נייד, מרפרפים ומתעדכנים, והדבר הופך להיות חלק מובנה בסדר חייהם. קראתי שבממוצע אנשים מתעסקים שבע שעות ביום עם המכשירים האלו! תחשבו כמו אנחנו מרותקים לדבר הזה, כמה עמוק אנחנו בשבי. אלול זה חלון ההזדמנות שלנו; באלול שבנו לבית המדרש, זוהי ההזדמנות שלנו להסיר את שמלת השבי מעלינו, וכן כתוב בהמשך: "וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" (שם שם, יב), מורידים מעלינו את כל אותם דברים חיצוניים שלא מאפשרים לנשמה הטהורה, ליפת התואר שלנו, להאיר. 

רק אחרי כל זה "וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" (שם שם, יג), אם מצליחים במשימה הזאת אז ניתן לחדש את הברית, וזו היא המשימה של חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי". 

אם כן, זו ההצעה הראשונה למחול של אלול, ריקוד זוגי של התרחקות והתקרבות. התרחקות מהדברים החיצוניים והמפריעים ומתוך כך התקרבות מחודשת לנשמה שלנו ולריבונו של עולם.  

להסתובב במקום 

ברצוני להציע הצעה נוספת – ישנו ריקוד נוסף, ריקוד של ילדים, אבל בעצם הוא ריקוד של מבוגרים. ריקוד כזה שבתחילה עומדים גב אל גב ואחר כך מתהפכים ועומדים פנים אל פנים. זהו ריקוד שמבטא מצב נפשי מאוד שבו נמצאים קרוב זה לזה ונדמה שהכל בסדר, אבל למעשה זה ממש לא בסדר, מפני שעומדים גב אל גב, עמידה שמסמלת ניכור, ריחוק נפשי. המשימה היא לעבור ממצב של גב אל גב, למצב של פנים אל פנים. וזו בעצם מהותה של התשובה אל ה'. 

התשובה במהותה היא סיבוב ממצב של ניכור וריחוק מהקב"ה למצב של פנים אל פנים. פעמים רבות נדמה לאדם שהחיים שלו הם "בסדר", הוא מתנהל בסדר בסך הכל, לומד, מתפלל, מנצל את הזמן די טוב, מקיים מצוות, אבל באמת משהו חסר. חסרה חַיּוּת, חסרה התלהבות. האדם עומד קרוב לרבש"ע אבל הוא גב אל גב אליו. את הרעיון שתשובה היא הסתובבות שמעתי מהגאון הרב אברהם דב אוירבך מטבריה. ש"אנשים חושבים שתשובה היא דוב, אך זו טעות – תשובה היא סוב". משמעות הדבר שהתשובה איננה דבר מפחיד ומאיים, היא בסה"כ דורשת מהאדם להסתובב. לסובב את עצמך מול הקב"ה. "להסתובב" פירושו – שיחסינו עם רבש"ע תהיה בבחינת "אני לדודי ודודי לי", שתהיה אהבה, שיהיה גילוי פנים, שתהיה כמיהה. איך זה בא? אסור לנו להסתפק רק בעשיית מצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא אנחנו צריכים להתמלא בהתלהבות ובתשוקה, ואז נשוב להיות "פנים אל פנים". 

כזכור פתחנו בשאלה – מדוע מציינים את משמעות הימים הללו דווקא במחול, ובבנים ובנות שנפגשים זה עם זו וכורתים ברית נישואין? נראה שהדברים מוסברים לאור דברינו עד כה. כאמור, חז"ל רמזו לנו שכשם שהדבר נכון ביחסים הזוגיים, כך צריך להיות גם בינינו לבין הקב"ה. אנחנו צריכים לשאוף כל הזמן להיות "פנים בפנים" עם הקב"ה. אבל האמת היא שהדברים שמתרחשים בין בני זוג קורים גם בינינו לבין הקב"ה. מערכת יחסים בין בני זוג סובלת פעמים רבות מעליות וירידות, אשרי מי שזוכה שכל הזמן הוא נמצא בקו של עלייה וחיזוק, אך לעיתים בני זוג נקלעים למצב שכל אחד שקוע בעולמו ואינו מתייחס לבן זוגו, ולפעמים אף יש מריבות, עד שבני הזוג נקלעים למצב שנקרא "גב אל גב". הלך רוח זה עלול לקרות לפעמים גם בין אנשים אוהבים, וודאי בין בני זוג שחיים כל הזמן יחד. זוגיות טובה מחייבת את בני הזוג לחתור למצב של שיבה למצב הבראשיתי, למצב של "פנים אל פנים", לקיומיות של אהבה גדולה, חפץ רב ותשוקה הדדית שאפיינו את הקשר ביניהם בתחילתו.  

אנו רוצים בוודאי להתקשר אל ה', הוא נמצא, הוא קרוב, אבל השאלה היא באיזה מערכת יחסים אנחנו מולו, ואם הפננו את עורפנו אליו, אנו צריכים להסתובב ולהפנות אליו את פנינו. זהו מהלך חיים תמידי שלא קשור רק לחודש אלול, אבל הימים הללו הם עת רצון, יש בהם הזדמנות מיוחדת להכניס את הקב"ה לחיינו ולתקן את הנקודה הזו, ואם הנקודה הזו מתוקנת אזי הכול יתוקן, זה צעד שישפיע על כל החלטה שלנו, וממילא על כל מערכות חיינו.  

זה היה מחול הבנות בט"ו באב וביום הכיפורים. ההסתובבות ממצב של "גב אל גב" לעמידה "פנים מול פנים" ביטאה את המחילה שהושגה בימים האלה ועל התיקון של משברי ההתרחקות. וזה הוא מחול התשובה, המחול של אלול. 

שנזכה בעז"ה לאחוז באחת מצורות המחול הללו, שקשורות אמנם לחודש אלול, אך הן ודאי נכונות גם לכל השנה כולה. שנזכה למצוא איש איש את נשמתו הטהורה ושוב לא נתנתק ממנה. שכל אחד יאחז במחול הראוי לו, ככתוב "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל" (ירמיה לא, יב), ונשמח בברית המחודשת שלנו עם קודשא בריך הוא.