ספר יונה – עפ"י שיעורי הפרק היומי

ראשי פרקים:

פרק א – בריחת יונה מלפני ה'

(א) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־יוֹנָ֥ה בֶן־אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר:

(ב) ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי:

הקב"ה פונה אל יונה הנביא ומצווה אותו ללכת לנינוה, בירת אשור.

(ג) וַיָּ֤קָם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְקֹוָ֑ק וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אֳנִיָּ֣ה׀ בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְקֹוָֽק:

השאלה הגדולה היא כיצד יכול יונה לברוח מלפני ה', אשר "מלוא כל הארץ כבודו"?

מבארים הפרשנים שיונה לא בורח מה' אלא מלפני ה'. כלומר, יונה יוצא מהארץ כדי לא לקבל עוד נבואה, שכן נבואה מקבלים רק בארץ ישראל, ויונה עדיין צריך לקבל את המשך הנבואה. הקב"ה אמר ליונה "לך וקרא עליה", אבל טרם אמר לו מה יהיה עליו לקרוא. ולכן, לפני שהוא מקבל את המשך הנבואה, מחליט יונה לברוח מהשליחות, ובמקום ללכת מזרחה לכיוון אשור – הוא פונה מערבה אל הים. חז"ל אומרים שיונה כל-כך רצה לברוח עד כדי כך, ששילם את שכר כל האוניה כולה כדי לצאת לדרך.

(ד) וַֽיקֹוָ֗ק הֵטִ֤יל רֽוּחַ־גְּדוֹלָה֙ אֶל־הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר־גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר:

(ה) וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֘ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם:

הפער בין תגובת המלחים לזו של יונה זועק. המלחים בפאניקה, כולם זועקים, פעלתניים, וזורקים את הכלים. לעומתם, יונה יורד אל ירכתי הספינה ואף נרדם. מי יכול להירדם בסער שכזה? העובדה שיונה מצליח להירדם, היא ביטוי לייאוש של יונה מחייו. כלומר, הוא מבין שבריחתו מהשליחות מסמלת ניתוק מריבונו של עולם, ועל כן הוא מוכן אפילו למות.

(ו) וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד:

(ז) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה:

תגובתם תמוהה, סערה בלב ים אז מיד תולים באדם מסוים? רש"י מסביר, שרק האוניה שלהם סערה בעוד כל האוניות מסביב שטו בשקט, וכך הבינו שלא מדובר בדבר טבעי.

(ח) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הַגִּידָה־נָּ֣א לָ֔נוּ בַּאֲשֶׁ֛ר לְמִי־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ מַה־מְּלַאכְתְּךָ֙ וּמֵאַ֣יִן תָּב֔וֹא מָ֣ה אַרְצֶ֔ךָ וְאֵֽי־מִזֶּ֥ה עַ֖ם אָֽתָּה:

(ט) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם עִבְרִ֣י אָנֹ֑כִי וְאֶת־יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֲנִ֣י יָרֵ֔א אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־ הַיַּבָּשָֽׁה:

בניגוד לתפיסה האלילית, יונה אומר שא-ל אחד הוא שברא הן את הים הן את היבשה. לאמור, יונה לא חושב שביכולתו לברוח מה', ובכל זאת הוא מנסה לברוח מהשליחות שהוטלה עליו.

(י) וַיִּֽירְא֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ יִרְאָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑יתָ כִּֽי־יָדְע֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים כִּֽי־מִלִּפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ ה֣וּא בֹרֵ֔חַ כִּ֥י הִגִּ֖יד לָהֶֽם:

(יא) וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה־נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר:

(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם שָׂא֙וּנִי֙ וַהֲטִילֻ֣נִי אֶל־הַיָּ֔ם וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם כִּ֚י יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי כִּ֣י בְשֶׁלִּ֔י הַסַּ֧עַר הַגָּד֛וֹל הַזֶּ֖ה עֲלֵיכֶֽם:

ופה פלא:

(יג) וַיַּחְתְּר֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים לְהָשִׁ֛יב אֶל־הַיַּבָּשָׁ֖ה וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ כִּ֣י הַיָּ֔ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵ֖ר עֲלֵיהֶֽם:

(יד) וַיִּקְרְא֨וּ אֶל־יְקֹוָ֜ק וַיֹּאמְר֗וּ אָנָּ֤ה יְקֹוָק֙ אַל־נָ֣א נֹאבְדָ֗ה בְּנֶ֙פֶשׁ֙ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּתֵּ֥ן עָלֵ֖ינוּ דָּ֣ם נָקִ֑יא כִּֽי־אַתָּ֣ה יְקֹוָ֔ק כַּאֲשֶׁ֥ר חָפַ֖צְתָּ עָשִֽׂיתָ:

יורדי הים אינם האנשים העדינים והמוסריים ביותר שיש, והנה הם בסערה, בסכנת נפשות. אומר להם יונה שיש תרופה פשוטה: "זרקו אותי לים ובכך יסתיים הסיפור" – והם מנסים לעשות הכל כדי להימנע מכך. הם מנסים לחתור בחזרה אבל זה לא עובד, והם מתחילים להתפלל לקב"ה. ללמדנו מה עובר על המלחים בכל הסיפור הזה.

(טו) וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־יוֹנָ֔ה וַיְטִלֻ֖הוּ אֶל־הַיָּ֑ם וַיַּעֲמֹ֥ד הַיָּ֖ם מִזַּעְפּֽוֹ:

(טז) וַיִּֽירְא֧וּ הָאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֑ק וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֙בַח֙ לַֽיקֹוָ֔ק וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים:

יש כאן תהליך שלא יאמן – המלחים החלו מעבודה זרה ("ויקראו איש אל אלֹהיו"), אחרי זה יראה מריבונו של עולם, אחר כך דאגה ליונה, ובסוף יראה גדולה מה' עד כדי הקרבת קורבנות. יונה, לעומתם, "וירד" – יורד ליפו, יורד לירכתי האוניה, ולבסוף יורד עמוק-עמוק אל תוך הים.

 

מהלך הפרק

השאלה הגדולה בפרק היא מדוע בעצם יונה בורח משליחותו? כדי לענות על שאלה זו, נשאל שאלה נוספת: מדוע בכלל יונה נשלח לנינוה? במילים אחרות, ממתי הקב"ה שולח נביא אל הגויים כדי להשיבם בתשובה? ואומרים הפרשנים שתי תשובות בדבר.

תשובה ראשונה אומר רד"ק, על חמס הקב"ה פוקד גם את הגויים, כמו במבול ובסדום – ולכן הקב"ה מעניש גם את הגויים כאשר מדובר בעבירת חמס (כפי שנראה בפרק ג).

תשובה נוספת מביאים אברבנאל ופרשנים אחרים: לא בכדי יונה נשלח דווקא לנינוה ולאנשיה. יש להם תפקיד – הקב"ה רוצה לשלוח את אשור על מנת להעניש את ממלכת ישראל. אבל, כדי שהם יהיו ראויים לתפקיד זה, עליהם לשוב קודם מהחמס אשר בכפיהם ורק לאחר מכן יוכלו לעשותו. אומרים חז"ל שמפני זה יונה בורח, וכפי שכתוב באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק מז): "יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב". יונה מקנא לכבוד ישראל, הוא לא מוכן ליטול חלק בשליחות שסופה להכשיר את העם שישמיד את עם ישראל.

כאשר מתבוננים בספר יונה לאחר לימוד ספר עמוס, העניין מובן עוד יותר. הרי יונה חי באותה תקופה, ככתוב בספר מלכים ב: "ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר" (יד, כה). ירבעם בן יואש מלך ישראל הרחיב את גבולות הממלכה כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדו יונה, ואם כן יונה חי בתקופתו של ירבעם, בה ניבא עמוס.

חשוב להיזכר, שעמוס מוכיח את עם ישראל על החמס ועל כך שהם אינם מקשיבים לנביאים. על מה נשלח עכשיו יונה הנביא לנינוה? להוכיח אותם על החמס. כאשר יונה הולך לנינוה – עמוס הולך לישראל. אצל עם ישראל התגובה היא שלועגים לעמוס, אומרים לו "חוזה, לך ברח" (עמוס ז, יב). יונה סבור, שאם אנשי נינוה יקשיבו לו ויעשו תשובה, ייצא קטרוג גדול על עם ישראל.

ברור, אם כן, מדוע ה' שולח נביא – לא יכול להיות שעם החוטא בחמס יבוא להעניש את עם ישראל על עבירות החמס, לכן עליהם לחזור בתשובה. אבל צריך להבין את יונה, הוא זה שניבא על הרחבת הגבולות של ממלכת ישראל, והוא עכשיו יכשיר בידיים שלו את מי שהולך לפגוע בעם ישראל? יונה לא מוכן ולכן הוא בורח.

לבסוף, נשאל שאלה נוספת: מדוע כל זה לא כתוב? כלומר, הפרשנים אומרים את הדברים ואנחנו מבינים את הרקע מבין השורות, אבל למה הדברים לא נכתבו במפורש? נדמה שיש כאן אמירה. לאדם תמיד יש סיבות למה לא למלא את השליחות שלו בעולם, תמיד יש תירוצים והסברים. אבל לאמיתו של דבר אין תירוצים לבריחה משליחות שהקב"ה מטיל עליך, ולכן הכתוב לא מביא את ההסברים של יונה, שכן הם אינם מקובלים. זה לא לגיטימי לברוח משליחות מאת ה'.

ואכן הקב"ה מראה ליונה, שאפילו מהשליחות שלו אינו יכול לברוח. יונה ברח מהשליחות שמטרתה להשיב את הגויים בתשובה, והנה מה קורה תוך כדי ניסיון הבריחה? הוא משיב את המלחים בתשובה, הוא מעביר אותם מעבודה זרה עד ליראה גדולה מאת ה'. הקב"ה אומר ליונה: "לא רק שלא תצליח לברוח ממני, אתה גם לא תצליח לברוח מהשליחות שלך עלי אדמות". ועם האמירה הזאת, יונה צולל עמוק לתוך הים.

 

פרק ב – תפילת יונה ממעי הדגה

פרק א הסתיים בתשובה ובמהפך הגדול שעבר על המלחים מחד, ובירידה העמוקה של יונה מאידך. מעניין הדבר, שלאורך כל הפרק יונה הנביא לא מדבר עם הקב"ה. הוא בורח אך לא פונה לה', לא בדיבור ולא בתפילה. כעת נראה מה קורה בפרק ב.

(א) וַיְמַ֤ן יְקֹוָק֙ דָּ֣ג גָּד֔וֹל לִבְלֹ֖עַ אֶת־יוֹנָ֑ה וַיְהִ֤י יוֹנָה֙ בִּמְעֵ֣י הַדָּ֔ג שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת:

ואז:

(ב) וַיִּתְפַּלֵּ֣ל יוֹנָ֔ה אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהָ֑יו מִמְּעֵ֖י הַדָּגָֽה:

בזמן הסערה יונה לא התפלל, הוא צולל בים – ולא מתפלל, מגיע דג שבולע אותו והוא עדיין לא מתפלל. רק אחרי שלושה ימים ושלושה לילות במעי הדג – יונה סוף סוף מתפלל. ונראה את תוכן תפילתו:

(ג) וַיֹּ֗אמֶר קָ֠רָאתִי מִצָּ֥רָה לִ֛י אֶל־יְקֹוָ֖ק וַֽיַּעֲנֵ֑נִי מִבֶּ֧טֶן שְׁא֛וֹל שִׁוַּ֖עְתִּי שָׁמַ֥עְתָּ קוֹלִֽי:

(ד) וַתַּשְׁלִיכֵ֤נִי מְצוּלָה֙ בִּלְבַ֣ב יַמִּ֔ים וְנָהָ֖ר יְסֹבְבֵ֑נִי כָּל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְגַלֶּ֖יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ:

יונה מספר כמה הוא הטלטל בים.

(ה) וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי נִגְרַ֖שְׁתִּי מִנֶּ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ אַ֚ךְ אוֹסִ֣יף לְהַבִּ֔יט אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ:

יונה אומר לקב"ה: "חשבתי שנותק הקשר ושכבר לא אזכה לראות אותך, אך הנה התברר שאכן אוסיף להביט אל היכל קדשך".

(ו) אֲפָפ֤וּנִי מַ֙יִם֙ עַד־נֶ֔פֶשׁ תְּה֖וֹם יְסֹבְבֵ֑נִי ס֖וּף חָב֥וּשׁ לְרֹאשִֽׁי:

(ז) לְקִצְבֵ֤י הָרִים֙ יָרַ֔דְתִּי הָאָ֛רֶץ בְּרִחֶ֥יהָ בַעֲדִ֖י לְעוֹלָ֑ם וַתַּ֧עַל מִשַּׁ֛חַת חַיַּ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהָֽי:

הרים בתוך הים, שכן בתוך הים יש הרים יותר גבוהים מאשר אלו ביבשה.

"הארץ ברחיה", כלומר הארץ סגרה עליי, הייתי כבר בדרך ללא מוצא – והנה העלית אותי.

(ח) בְּהִתְעַטֵּ֤ף עָלַי֙ נַפְשִׁ֔י אֶת־יְקֹוָ֖ק זָכָ֑רְתִּי וַתָּב֤וֹא אֵלֶ֙יךָ֙ תְּפִלָּתִ֔י אֶל־הֵיכַ֖ל קָדְשֶֽׁךָ:

"בהתעטף עלי נפשי", ממש על סף איבוד הנפש, יונה נזכר בקב"ה, ואכן תפילתו מגיעה אליו.

(ט) מְשַׁמְּרִ֖ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא חַסְדָּ֖ם יַעֲזֹֽבוּ:

(י) וַאֲנִ֗י בְּק֤וֹל תּוֹדָה֙ אֶזְבְּחָה־לָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר נָדַ֖רְתִּי אֲשַׁלֵּ֑מָה יְשׁוּעָ֖תָה לַיקֹוָֽק:

בסוף תפילתו, יונה מזכיר את ה"משמרים הבלי שוא", את עובדי האלילים שגם אם הם נדרו נדר – קשה לסמוך עליהם שיקיימו אותו. הפרשנים אומרים שהוא רומז למלחים, שכזכור נדרו נדר שיקריבו קורבנות. עליהם אי אפשר לסמוך, אבל על עצמו אומר יונה: "בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה". מהו הנדר? חלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר בנדר להקריב קורבן תודה, וחלק מסבירים שהוא נדר לקבל את השליחות וללכת לנינוה. ואז:

(יא) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק לַדָּ֑ג וַיָּקֵ֥א אֶת־יוֹנָ֖ה אֶל־הַיַּבָּשָֽׁה:

 

מהלך הפרק

נקודת המפנה מעניינת מאוד. בפרק א ראינו שיונה מבקש למות, הוא נזרק אל הים ורק אחרי שלושה ימים הוא מתפלל. מה עבר עליו? במהלך השלושה ימים האלה הוא כנראה התאכזב – "מה כבר רציתי? למות! ואפילו זה אי אפשר…". יונה כבר בתוך הים, הוא חושב שנגמר הסיפור, ופתאום מגיע דג שבולע אותו.

גם איוב אומר לקב"ה: "מָ֭אַסְתִּי לֹא־לְעֹלָ֣ם אֶֽחְיֶ֑ה חֲדַ֥ל מִ֝מֶּ֗נִּי כִּי־הֶ֥בֶל יָמָֽי" (איוב ז, טז). הוא מבקש למות, אבל לאט-לאט 'בהתעטף עליי רוחי', כאשר החיים כמעט עוזבים ומגיעים לתחושה הקיומית הזו – אז כוח הרצון לחיות והרצון להתחבר מחדש לקב"ה מתעוררים, וכך גם אצל יונה.

בנוסף, יונה עובר חוויה של לידה מחדש. חז"ל מדייקים שבהתחלה כתוב "דג" ואחרי זה יונה קורא מ"מעי הדגה". הם מסבירים שיונה היה תחילה בבטן דג ולא התפלל, ולכן הדג פלט אותו בחזרה לים ואז בלעה אותו דגה שהייתה מעוברת, שם היה לו צפוף – עד שהוא לא יכל יותר ואז התפלל. נדמה כי באמירה שיונה היה בבטן של דגה מעוברת, רצו חז"ל לומר שהוא כאילו נכנס בחזרה לרחם וממילא יש פה מעין לידה מחדש. יונה מבין שניתן להתחיל מחדש ושאפשר להתחבר שנית לריבונו של עולם.

עם זאת, כאשר נתבונן בתוכן התפילה, נראה שתוכנה מפליא. היינו מצפים שיונה יתפלל לקב"ה שיושיע אותו, או לחילופין שיבקש סליחה על בריחתו. אבל התפילה שלו היא לא זה ולא זה, אלא תפילת הודיה. על מה בדיוק יונה מודה? הרי הוא בתוך בטן הדג, לא המקום הכי סימפטי, והוא כבר מודה "קראתי לה' וענני שועתי שמעת קולי"?

האבן עזרא מתקשה בזה עד כדי כך שהוא מביא פירוש האומר, שיונה נשא את התפילה הזאת ביבשה. אולם האבן עזרא דוחה את הדברים שהרי הם אינם הפשט. לבסוף, מיישב האבן עזרא ואומר שיונה היה נביא, זו תפילה נבואית, הוא כבר יודע שהוא הולך להינצל. פרשנים אחרים מסבירים שלא צריך פה נבואה, אלא עצם העובדה שהקב"ה מזמן את הדג שבולע אותו והוא נותר בחיים בבטנו, גורמת ליונה להבין שהדבר לא קרה סתם ושהקב"ה רוצה שהוא יחיה.

נראה לומר שיש כאן נקודה נוספת: אם נתבונן היטב בתפילה של יונה, נראה שהדבר שהכי כאב לו הוא לא זה שהוא הולך למות, אלא ניתוק הקשר בינו לבין ריבונו של עולם. הקורבן הגדול שמקריב יונה בבריחתו איננו מותו שלו, אלא הניתוק מהנבואה מאת ה'.

נסביר את הדברים: חוויות הנבואה והקירבה מהוות את הפסגה, אשר בלעדיה חייו אינם חיים. אנחנו לא מסוגלים אפילו להבין את זה, אבל עבור יונה הנבואה היא כל חייו. הדבר אף מדויק מהכתוב, כאשר יונה בעצמו אומר: "ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך". הכאב הגדול, אומר יונה, הוא שיותר אני לא אפגוש את הקב"ה, שהנבואה לא תשרה עליי. ואז פתאום, כאשר שהוא בבטן הדגה, מבין יונה שהקב"ה איתו: "אך אוסיף להביט להיכל קדשך… ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך", ועל זה הוא נושא תפילת הודיה.

אם כן, תפילת ההודיה של יונה מגיעה על חידוש הקשר בינו לריבונו של עולם. הוא יינצל – אך זה לא העיקר, הנקודה היא שהוא ברח מה' וחשב שהקשר עימו נותק, אבל ברגע שהקב"ה מציל אותו הוא מבין שהקשר חודש, וזו הנקודה המשמעותית ביותר.

שתי הערות לסיום. ראשית, האם זה אפשרי שדג יבלע אותך ותוכל לחיות בפנים? יש פירוש רבי יוסף אבן כספי שאומר שהכל היה במראה הנבואה, אולם כל הפרשנים לא מקבלים את זה. במבוא לדעת מקרא מובא סיפור שהיה בשנת 1927 על יורד ים שנפל למים, בלע אותו לוויתן, ואחרי שלושה ימים פתחו את בטן הלוויתן והוציאו אותו בחיים (מעניין מאוד ומומלץ לקרוא בפנים במבוא של דעת מקרא). בנוסף, ניתן למצוא שם הסבר מדעי איך זה יכול לקרות. כמובן זה לא מוריד מגודל הנס שהקב"ה תיזמן בדיוק את הדג שיבוא, אבל מעניין להכיר את ההערה בדעת מקרא.

שנית, השליחות ממנה יונה ברח הייתה ללכת לנינוה. נון בארמית זה דג ועל כן נינוה היא עיר הדג (ובאמת הסמל של נינוה היה דג). נינוה, כפי שנראה בפרק הבא, היא עיר מהלך שלושת ימים. יונה, אם כן, היה אמור להיות שלושה ימים בנינוה. יוצא, שהוא ברח ממקומו של הדג, שם היה אמור להסתובב שלושה ימים, והנה הוא נמצא שלושה ימים בבטן הדג. לאמור: לא תוכל לברוח משליחותך, אלא ממה שברחת – לשם הגעת, ולבסוף תחזור בחזרה לשליחותך.

 

פרק ג – תשובת אנשי נינוה

(א) וַיְהִ֧י דְבַר־יְקֹוָ֛ק אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר:

(ב) ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ:

(ג) וַיָּ֣קָם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה כִּדְבַ֣ר יְקֹוָ֑ק וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים:

תחילת הפרק מהווה חזרה של ממש על פרק א, רק ששם יונה קם כדי "לברוח מפני ה'" ואילו כאן "ויקם יונה וילך כדבר ה'". יונה הולך לנינוה, שהיא "עיר גדולה לאלוקים מהלך שלשת ימים" – יש אומרים שלושה ימים מצד לצד ויש אומרים שלושה ימים להקיף אותה. אך בכל מקרה, ודאי בקנה המידה של ערים בעת העתיקה, מדובר בעיר ענקית.

(ד) וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת:

(ה) וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם:

(ו) וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קָם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר:

התגובה מתחילה אצל העם, האנשים שומעים את הקריאה של יונה שגורמת להם לקום, לקרוא צום וללבוש שקים. המלך רואה את המתרחש, ואז:

(ז) וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־ יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ:

(ח) וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחָזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם:

(ט) מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד:

המהפכה התחילה אצל העם, קובעים צום ולובשים שקים. אבל המלך מוסיף ומעלה קומה – מוציא צו לכולם לכלול גם את הבהמות, לקרוא אל ה'. ונשים לב לנקודה משמעותית: אצל העם מצאנו צום וקריאה לה' שאולי יפר את רוע הגזרה, אך לא מצאנו תשובה. לעומת זאת, מלך נינוה מצווה שישובו איש מדרכו הרעה ומהחמס אשר בכפיהם – שכזכור זהו הדבר המרכזי שעליו נגזרה הגזרה. ואכן:

(י) וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶֽת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־ דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה:

 

מהלך הפרק

הפרק הזה הוא פרק מפליא. יונה יוצא לדרכו, לא בהתלהבות גדולה. הכתוב מתאר קריאה לקונית ביותר. והפלא ופלא, מהפכה של ממש – כל העם והמלך, כולם לובשים שקים עד שהקב"ה חוזר בו מהגזרה.

נשאלת השאלה: איך זה קרה? כלומר, מגיע אדם שאף אחד לא מכיר, קורא קריאה משונה מאוד, ופתאום מהפכה שכזאת. בעקבות קושי זה, הפרשנים מספרים סיפור שלא כתוב. לדוגמה, אומר רד"ק שהמלחים מהאוניה הגיעו לנינוה לפני יונה, סיפרו את כל הסיפור, ואז כשמגיע יונה כולם כבר יודעים שזה איש אלוקים. כולם כבר יודעים שכאשר יונה אומר משהו, הדבר אכן יקרה.

אולם ההסבר הזה קשה מאוד בפשט, שכן המלחים היו בים התיכון, וגם אם הם חזרו ליבשה הרי להגיע לנינוה זה הקצה השני (נינוה נמצאת בכיוון מזרח). יכול להיות שהשמועה הגיעה. בכל אופן, לחז"ל פה יש אמירה: "לוכד חכמים בעורמם". יונה רצה לברוח, ולא רק שהוא לא הצליח לברוח אלא דווקא הסיפור שאירע לו בבריחה זו – הוא שמניע את אנשי נינוה לחזור בתשובה.

ניתן להציע על פי הפשט שאכן בהפוך על הפוך: דווקא בגלל שיונה מגיע משום מקום, וכי איזה אינטרס יש לו להגיד סתם? ראינו כבר כיצד דבריו השפיעו על המלחים, יונה הוא נביא ואיש אלוקים, ולכן דבריו נוגעים לליבם ואנשי נינוה מבינים שזה אמיתי.

כעת נתבונן לעומק בתשובת אנשי נינוה. במבט ראשון זו תשובה מופלאה, העם והמלך באים באמת, כולם לובשים שק עם הבהמות וכן הלאה, ואכן המשנה במסכת תענית רואה את זה כמודל של תענית ציבור. לא כתוב וירא ה' את השק אלא "וירא האלקים כי שבו מדרכם הרעה", כלומר יש כאן תשובה גדולה.

מנגד, הירושלמי מביא את דברי ריש לקיש, שאומר כי תשובה של רמיה יש פה, שהרי כתוב "מהחמס אשר בכפיהם" – מה שבכפיהם, כלומר מה שגלוי הם החזירו, אבל מה שנסתר הם לא החזירו. אם כן, לכאורה יש כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, כאשר הבבלי רואה פה תשובה גדולה, אפילו קורה בתוך בית הם פירקו והחזירו, ואילו לפי הירושלמי לא בתשובה עסקינן אלא ברמיה.

אבל אולי המחלוקת איננה קוטבית כל-כך. המניע שלהם לתשובה היה "מי יודע ישוב וניחם האלקים ושב מחרון ה' ולא נאבד". כלומר, אין פה קירבה גדולה לריבונו של עולם, זה לא שהתחוללה אצל אנשי נינוה מהפכה פנימית, אלא מדובר בתשובה של יראה – הם מפחדים מהעונש וכיוון שכך הם באים ועושים את כל המעשים שהזכרנו. אך אלו מעשים חיצונים בלבד, האם חל שינוי פנימי? כנראה שלא.

יוצא מכאן, שהבבלי מדגיש כי תשובה מיראה גם היא תשובה לפני המקום, בעוד הירושלמי מתמקד בנקודה הפנימית – מהפך פנימי ועמוק לא התחולל. כלומר, כמה זמן התשובה הזאת תחזיק? לא ברור.

נשים לב, שלאורך כל הפרק הקב"ה מופיע ליונה בשם ה-ויה, אולם ביחס לאנשי נינוה מופיע שם אלוקים בלבד. הפסוק "וינחם האלוקים על הרעה" מזכיר לנו את הפסוק לאחר חטא העגל: "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" – אלא שלאחר חטא העגל זה שם ה-ויה, השם אשר מבטא את הקשר העמוק בין הקב"ה לעם ישראל.

לעומת זאת, אצל אנשי נינוה אין שם ה-ויה, אין פה קשר עמוק אלא "וינחם האלוקים". הם עשו תשובה שאמנם איננה פנימית, אבל על כל פנים זאת תשובה. הם מפחדים מהקב"ה ולכן כרגע הם שבים ומתקנים את מעשיהם, וזהו החידוש הגדול – שהקב"ה מקבל את תשובתם. מדוע תשובה שטחית שכזו מתקבלת? כי הקב"ה דן את האדם באשר הוא שם, וכרגע אנשי נינוה הם בעלי תשובה. בפרק הבא, יונה יציב סימני שאלה על תשובתם של אנשי נינוה ועל ההנהגה האלוקית.

 

פרק ד – הנהגת ה' בעולם

(א) וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ:

(ב) וַיִּתְפַּ֨לֵּל אֶל־יְקֹוָ֜ק וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְקֹוָק֙ הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה:

(ג) וְעַתָּ֣ה יְקֹוָ֔ק קַח־נָ֥א אֶת־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי:

כאן יונה אומר מפורשות מדוע סירב לצאת לשליחותו. יונה מונה את מידותיו של הקב"ה אלא שהוא משמיט אחת, הוא אומר "ארך אפים ורב חסד" אך במקום מידת האמת הוא אומר "ונחם על הרעה". יונה אומר שידע כי הקב"ה יקבל את תשובתם, אבל יונה בן אמיתי הוא איש האמת. הוא מוחה שאין כאן אמת, טענתו היא שתשובת אנשי נינוה היא חיצונית וזמנית בלבד, ועל כן לדבריו אין לקבל אותה. יוצא אם כן, שיש כאן ויכוח עם הקב"ה על הנהגתו בעולם.

עם זאת, אין בדברים הללו להסביר את פסוק ג – וכי בגלל זה "טוב מותי מחיי"? הפרשנים אומרים שפסוק זה חוזר לסיבות שהזכרנו בפרק א, שם ראינו שיונה קיווה שאולי אנשי נינוה לא יקשיבו לו, שאולי לא יתחולל מהפך. אבל, כאשר הוא רואה את החזרה של אנשי נינוה ושה' מקבל את תשובתם – הוא מבין שהוא הכשיר את הגרזן שיונף על עם ישראל, ועל כך הוא אומר "טוב מותי מחיי".

(ד) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ:

(ה) וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר:

יונה עדיין לא מאבד תקווה, אולי עד סוף הארבעים יום התשובה לא תחזיק מעמד והקב"ה יחזור בו.

(ו) וַיְמַ֣ן יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהִים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה:

בפסוק הקודם יונה בנה סוכה, אולם כנראה הוא יושב שם כמה ימים – חם, מדובר באזור מדברי, ומסתבר לומר שהסוכה מתייבשת והוא כבר נותר ללא צל, והנה הקיקיון מצל על ראשו.

(ז) וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמָּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ:

(ח) וַיְהִ֣י׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי:

הקב"ה מזמן קיקיון בתחילה, אחר כך תולעת, ואז רוח קדים חרישית שמייבשת את יונה לגמרי, מה שמביא אותו לאותו המצב שהיה נמצא בו קודם לכן. גם כאן אומר יונה טוב מותי מחיי, ושוב שואל אותו הקב"ה את אותה השאלה מפסוק ד:

(ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת:

(י) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־ לַ֥יְלָה אָבָֽד:

(יא) וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה:

אומר הקב"ה ליונה: "אתה חס על הקיקון? על הקיקיון הזה לא עמלת ולא טרחת, הוא בא במהירות והלך במהירות, והנה חרה לך עד מוות? אם כן, איך אני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה שיש בה יותר משתיים עשרה ריבוא אדם, כולל כאלה מלבד החוטאים, שמן הראוי לחוס עליהם – אני לא אחוס עליהם?" וכך מסתיים הספר.

 

מהלך הפרק

איננו יודעים האם יונה קיבל את תשובת ה' והנקודה הזאת גם פחות חשובה לנו. לענייננו, מה שחשוב היא עצם אמירתו של הקב"ה. השאלה הגדולה היא מה פשר הקל-וחומר הזה? וכי יונה חס על הקיקיון? הרי יונה חס על חייו. היכן הדמיון בין הקיקיון לבין אנשי נינוה?

ניתן להציע שתי תשובות בעניין.

אנחנו רואים שחיי יונה היו תלויים בקיקיון, וממילא עבורו הקיקיון היה משמעותי מאוד. הנקודה אינה הקיקיון אלא תלותו של יונה בקיקיון זמני שכזה. ואם חיי יונה היו תלויים בקיקיון זמני וחולף זה, אז עיר גדולה עם רבבות בני אדם – מי יודע איזה תפקיד יש להם ואיזו משמעות יש להם? אי אפשר להשמיד אותם בקלות שכזו. אלא מן הראוי לחוס ולרחם עליהם, במיוחד שתוך כדי הסיפור אנחנו רואים כי דברים רבים משמשים את הקב"ה לשליחותו. רבים השליחים של הקב"ה, אף תולעת קטנה יש לה תפקיד בעולם.

נדמה שיש כאן נקודה נוספת, והיא הוויכוח העקרוני כאשר יונה מערער על הנהגת ה' במידת החסד והרחמים. יונה טוען שלא נכון לקבל את תשובת אנשי נינוה, ובאמת הקב"ה אומר בסוף שהוא "חס" על נינוה, כלומר הוא פעל במידת הרחמים. לומר, כי מצד הדין לא בטוח שאנשי נינוה היו ראויים להינצל. אבל הקב"ה מברר ליונה את הנקודה הזאת, הוא מחדד עבור יונה את הצורך במידת החסד. הקב"ה כאילו שואל: "על מה חרה לך שהתייבש הקיקיון?" כשיונה מוצא עצמו שרוי במצוקה, הוא מרגיש את המשמעות הקשה של הנהגה במידת הדין.

חשוב שנשים לב לשמות ה' המתחלפים. כשהקב"ה מזמן את הקיקיון כתוב: "וימן ה' אלוקים" – ה' מידת הרחמים, אלוקים מידת הדין. ה' שולח ליונה משהו שמרחם עליו, אבל זאת על מנת ללמד אותו לקח. לאחר מכן, כשמגיעות התולעת והרוח, מופיע שם אלוקים המעיד על הנהגה במידת הדין. ולבסוף, כאשר הקב"ה מדבר איתו ומסביר לו על מידת הרחמים, הכתוב חוזר לשם ה-ויה ("ויאמר ה'"). וזאת הנקודה שה' מבקש להראות ליונה: "תראה לאן מידת הדין הובילה אותך. כך תבין את הצורך של העולם במידת החסד ומידת הרחמים – העולם לא יכול להתקיים ללא מידת החסד". מעניין כאמור, שמצידו של יונה אין מענה לדבריו של הקב"ה, איננו יודעים האם הוא קיבל את הדברים או לא, אבל לא זאת הנקודה של הפרק.

 

סיכום הספר – יום של חסד ורחמים

ספר יונה נקרא בתפילת מנחה ביום הכיפורים. ההסבר הפשוט הוא תשובת אנשי נינוה – הקב"ה מקבל גם תשובה כמו זו של אנשי נינוה, אפילו שהיא זמנית, הקב"ה דן את האדם באשר הוא שם. את תפילת מנחה מתפללים אחרי הצהריים, עוד לא נגמר היום ואפשר לעשות תשובה. אבל זהו רק פרק אחד מתוך ארבעת פרקי הספר.

הנושא המרכזי של הספר הוא: הקשר בין יונה לקב"ה. שני הפרקים הראשונים מלמדים אותנו על חובת האדם בעולמו, על מחויבותו למלא את שליחותו ועל חוסר היכולת שלו לברוח ממנה. שני הפרקים האחרונים עוסקים בבירור הנהגת ה' בעולם – האם היא הנהגת דין או הנהגת חסד. זאת נקודה שהיא מעבר לתשובת אנשי נינוה.

מחויבותו של האדם לתפקידו בעולם תופסת את שני הפרקים הראשונים של הספר, אבל המסר השני של הספר הוא שהקב"ה מנהיג במידת החסד – אל לו להיות במקום של דין, אלא עליו לחיות בתודעה שהקב"ה רוצה את האדם. סופו של הספר אומר לאדם: תתבונן בקב"ה כמו אב שמחכה לבנו, שרק יעשה את הצעד והוא מצידו כבר יפתח את הפתח ויילך לקראתו. חשוב כל-כך להכיר ולהאמין בהנהגה הזאת של החסד, לבטוח בה, ומתוכה להתעורר לתשובה.

בחלק מקהילות ישראל נוהגים להוסיף להפטרה שלושה פסוקים ממיכה (ז, יח-כ). פסוקים אלו עוסקים בסליחה במדרגה גבוהה מהמובא בספר יונה, שכן אנו שואפים להגיע לתשובה עליונה מזאת של אנשי נינוה. עם זאת, הידיעה שהקב"ה רוצה את תשובתנו וממתין לנו במידת החסד – היא הידיעה שאיתה מסתיים ספר יונה.

 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך