פרשת משפטים שאותה נקרא השבת היא פרשה שבלעדיה אין ישיבות. כל הלמדנות הישיבתית היא בפרשת משפטים. כל הבסיס של חושן משפט ואבן העזר נמצא כאן בפרשה, ומי שרוצה ללמוד כמו שצריך שניים מקרא ואחד תרגום לפרשה הזאת צריך ללמוד השבת את סדר נזיקין ולעבור על בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, גיטין, קידושין וכתובות, פחות או יותר. בשבת האחרונה קראנו על מעמד הר סיני ועל עשרת הדברות, והשבת אנחנו צריכים לפרוע את הצ'ק הזה בעבודה קשה ובדינים שנכנסים לכל הפרטים בחיים שלנו.
פרשת משפטים נפתחת בהלכה על עבד עברי, שעלולה להיראות בעיני אנשים רבים כאנאכרוניסטית ולא מודרנית. ההינו מצפים שיפתחו את הפרשה הזאת באיזה כלל או חוק שמתווה דרך עקרונית ומעניק לנו את המכנה המשותף לכל הפרטים של הפרשה הזאת. אבל הפרשה שלנו נפתחת ב"כי תקנה עבד עברי".
"כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם. אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ. אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ. אִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי. וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם"[1].
במבט ראשון נראה שהדין הזה פחות שייך לעולם שלנו. העולם כבר התקדם מאז הימים שבהם עבדות היתה נפוצה. עברנו כבר את מרטין לותר קינג ואת המאבק נגד האפרטהייד ואפילו היה נשיא שחור בארצות הברית, אז למה פרשת משפטים פותחת בענייני העבדים?
כדי להבין את העניין צריך לזכור שהעבד שעליו מדברת הפרשה הוא עבד שנמכר בגניבתו. ככל הנראה, הוא גדל במקום מסובך ולא יכול להחזיר את מה שגנב, ומי שקנה אותו משמש למעשה כמשפחה אומנת, מעין תוכנית לשיקום האסיר. נדמה לי שהנקודה המרכזית בפרשת העבד היא דווקא הקביעה שאדם לא יכול להיות עבד. עצם זה שהתורה מגבילה את העבדות וקובעת שעבד יכול להיות במעמד הזה רק שש שנים ולאחר מכן הוא אמור לצאת לחופשי, ואם הוא רוצה להיות עבד אז זו תקלה בעיני התורה. היא לא יכולה לקבל את הדבר הזה.
"שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי ומה ראה העבד להירצע באזנו מכל איבריו? אמר להם: אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלוקייך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, שלא שמרה מה ששמעה"[2].
צריך לפגום בגוף של האדם הזה ולהראות שמשהו לא תקין בהתנהלות שלו. להראות שהבחירה שלו בעבדות לא תואמת את ההדרכה של התורה.
העבד הזה זכה אולי בפעם הראשונה בחייו לראות חיים של זוגיות נורמלית ושל בית שמתנהל במוסריות ועובדים למען פרנסתם ביושר ובהגינות. והוא רוצה להישאר אצל אדונו. התורה אומרת: לא! יהודי לא יכול לוותר על חירותו, על עצמאותו. השאלה הגדולה היא מה מביא אדם לרצות להישאר עבד של אדם אחר. למה שהוא לא ירצה להיות בן חורין? עבד זה אדם שלא יכול לעשות מה שהוא רוצה אלא מחויב לעשות גם דברים שהוא לא רוצה לעשות. למה שאדם הזה ירצה להיות עבד?
אלא שיש בעולם מציאות שבה אדם אומר לעצמו שהוא רוצה להיות עבד, והתורה אומרת לאדם כזה שהוא חייב לצאת לחירות, ושאם לא יסכים לצאת – יוטבע בו חותם שיעיד בעיני הכל שמשהו בו לא בסדר. כל הפרשה הזאת באה לומר שהעבדות היא מוגבלת. שגם בעולם שבו העבדות היתה דבר נפוץ – התורה לא מוכנה לקבל את העבדות[3].
"עבדא – בהפקירא ניחא ליה"
בגמרא במסכת גיטין[4] מופיעה שיטת רבי מאיר שלפיה אם אדם רוצה לשחרר את העבד שלו, והוא אומר למישהו שיזכה בעבד מייד לאחר מכן – השחרור מתבטל והעבד לא משוחרר. זאת, למרות הכלל של 'זכין' שמאפשר לזכות אדם במשהו שהוא טובה עבורו, גם על ידי אדם שלישי.
אם השחרור היה זכות עבור העבד – גם ר' מאיר היה לכאורה מודה שברגע שהבעלים שחרר אותו – הוא הפך לבן חורין. לכן חייבים לומר שלשיטת ר' מאיר – השחרור הוא אינו זכות עבור העבד אלא חובה. הגמרא במקום דנה בסוגיה ומציינת שאם היה מדובר בעבד שהבעלים שלו הוא כהן – ברור שהשחרור שלו הוא חובה עבורו, משום שמרגע השחרור הוא כבר לא יכול לאכול בתרומה. אך מדוע בעבד של ישראל אין בשחרור העבד משום 'זכין'?
"אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שמפסידו משפחה כנענית. אדרבה, הרי הוא מתירו בבת חורין. עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה"[5].
הגמרא מבארת שאם אתה תשחרר את העבד העברי שלך – הוא לא יוכל לחיות עם שפחה כנענית. על התמיהה מדוע מה שנחשב עבורו לחובה לא מתקזז עם הזכות שיש לו להינשא לבת חורין אחרי שחרורו משיבה הגמרא שלעבד נוח בהפקרא ובשפחה הכנענית הפרוצה והזולה.
אדם שהוא בן חורין הוא אדם הנושא באחריות, יש משהוא מפתה בלהיות משוחרר מלקבל החלטות ,זה אמנם נורא להיות בורג, זה לא אנושי. אבל לאדם קטן זה נראה חיים קלים יותר. כשאדם צריך להיות אחראי על כל מעשיו בעולם, זו משימה לא פשוטה. להיות עבד זה לחיות ללא אחריות על הכתפיים, ובסופו של דבר – ההפקרות הזאת נעימה לאדם עד כדי כך שזה לא 'זכין' עבורו להשתחרר. אמר לי פעם אסיר ציון אחד לפני המון שנים שהיה משהו קסום בכלא במדינה סובייטית, שבו אין לך שום יכולת להחליט על שום דבר. הוא אמר שהיום, אפילו כשהוא עומד בסופר הוא צריך לקבל החלטה איזה מעדן לקנות. אמנם זו החלטה שטותית, אבל זו החלטה שהוא צריך לקבל. יש משהו שקוסם לאדם באפשרות להיות 'ראש קטן'. להיות עבד ומאפשר לעצמו לומר: "אין מה לעשות אני עבד, ואני בזבל, ואז זה בסדר להתנהג כמו בזבל".
זה כיף להיות קצת בזבל. זה מאוד מקל על החיים. זה מקל על החיים להשליך את הבעיות על גורמים אחרים. "אני לא יכול ללמוד עיון כי יש לי קשיי קשב וריכוז", "זה בדנ"א שלי לישון הרבה זה מלידה". "לא מתאים לאישיות שלי הגבלות כמו סינון בסמארטפון", "אני לא יכול בלי קולה… בלי לראות כדורגל או כדורסל…".
אני חושב שזה מאוד חשוב שבימי השובבי"ם מדברים על הסמארטפונים וחשוב גם שמדברים בישיבה על סינון התכנים בטלפונים. אבל ה"לא יכול" הוא חמור שבעתיים, כי משמעות הביטוי הזה היא הסרת אחריות. זה אומר קצת להיות עבד.
לוט לא רצה לברוח מסדום
בפרק י"ז בספר מלכים א' מסופר על אליהו הנביא שהולך צרפתה אשר לצידון, ושהקדוש ברוך הוא אומר לו שתהיה שם אישה שתכלכל אותו. לאחר שהוא מגיע לשם, הוא מבקש ממנה פת לחם והאישה אומרת לו שאין לה ממה לתת לו. על כך עונה לה אליהו:
"אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה. כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵ֗ל: כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־ תֵּת ה' גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה"[6].
וכפי שאליהו הנביא חזה – כך היה. כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו. אבל אחרי המופת הזה, ממשיך הנביא ומספר לנו כיצד לאחר הדברים האלה חלה בנה של בעלת הבית ומת. מותו של הבן גורמת לאישה להטיח דברים באליהו הנביא:
"וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹקים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי"[7].
על דברים אלה אומר הילקוט שמעוני:
"ר' ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: שני בני אדם אמרו דבר אחד – לוט וצרפית. צרפית אמרה: עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עירי והיו מעשי רבים על מעשה עירי, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר עוני ולהמית בני. ולוט אמר: עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשה עירי, עכשיו שאני הולך אצל אברהם – מעשיו רבין משלי ואיני יכול לעמוד בגחלתו. הדא הוא דכתיב: 'ואנכי לא אוכל להימלט'"[8].
טענתה של האישה הצרפית היא שעד שאליהו הנביא לא הגיע אליה היא נחשבה מאוד יחסית לבני עירה. היא באמת היתה אישה גדולה, אבל הנוכחות של אליהו הנביא גרמה לחיוב שלה בדין, וטענתה היתה שזה לא מתאים לה, בגלל המחיר שנגבה ממנה – מות בנה.
אצל לוט הטענה הזאת בולטת אפילו יותר. לוט הרי יודע מה זה להיות אצל אברהם. הואכבר חי במתח הרוחני של החיים לצד אברהם אבינו ובחר ללכת לסדום ולשבת שם עם העבדים, להיות בזבל. "עבדא – בהפקירא ניחא ליה"[9]. יתרה מזאת – כשהמלאכים מגיעים להושיע אותו לפני הפיכת סדום הוא אומר להם "אנכי לא אוכל להימלט". אני לא יכול, אני רוצה להיות פה. מקסימום – אני רוצה ללכת לעיר מצער. הגמרא[10] אומרת שהיא היתה עיר חדשה, שהעוונות שלה היו עדיין מעטים ולכן היא טרם התחייבה בהפיכה. זה בדיוק הסיפור. הוא עזב את אברהם והלך לשבת שם, במקום הנמוך הזה, נמשך אחריו. כשבאים להציל אותו – במקום ללכת עם המצילים הוא אומר: "אנכי לא אוכל".
כשלוט אומר "לא אוכל" וטוען שהוא לא יכול לחזור למתח הרוחני הזה של אברהם, למרות שברור שהסביבה של אברהם היא טובה יותר – זאת המשמעות של להיות עבד. זה אל זר שבך. הרב צבי יהודה אומר בשיחותיו[11] שעבדות היא לא רק כשאתה משועבד למישהו, אלא גם כשאתה משכנע את עצמך שאתה לא מסוגל, ששולטים בך החושניות, המשיכות והצדדים הגופניים. זה להיות עבד.
אחד השיאים של זה היה אצל אייכמן יימח שמו, הרשע הנאצי שהיה אחראי להשמדת מיליוני יהודים. אחרי ששפטו אותו בארץ הוא ביקש חנינה מנשיא המדינה וטען שהוא לא היה יכול לסרב לפקודות שקיבל. הוא לא התבייש וכתב לנשיא יצחק בן צבי "אתם עם רחום וחנון". נשיא המדינה שלח לו משפט אחד בלבד בחזרה את הדברים שאמר שמואל הנביא לאגג לפני ששיסף אותו: "כאשר שיכלה מנשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". אנחנו לא מקבלים את הטענה של "לא יכול".
אין הדבר תלוי אלא בי
הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם שלא בא עליה. הגמרא מספרת שפעם שמע שיש זונה אחת בכרכי הים שהיתה נוהגת לגבות כסף רב, כיס דינרים, בשכרה. נטל כיס דינרים והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר – כששימשו – הפיחה ואמרה לו שכשם שהפיחה זו אינה חוזרת, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה.
וכך הגיב ר' אלעזר בן דורדיא לדברי הזונה:
"הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו… אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"[12].
הדברים שנאמרו לו נגעו בר' אלעזר בן דורדיא הוא מבין כמה הוא במקום נמוך, מנותק בעיקר מעצמו, נשלט על ידי אל זר שבתוכו. למרות שהוא מכיר במצבו העגום הוא מנסה לזרוק את האחריות על כל מי שאפשר, הוא פונה ארבע פעמים לגורמים חיצוניים ומנסה לתלות את הגאולה שלו בהם. ורק לאחר שהם דוחים אותו הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. הוא מבין שעליו לקבל אחריות, שרק כך יוצאים לחירות.
אם ר' אלעזר בן דורדיא היה בוכה לפני שהוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו – היינו יכולים לחשוב שזו בכיינות כמו של ילד קטן שכשהוא לא יכול הוא בוכה. אבל ר' אלעזר בן דורדיא קודם כל מיקד את האחריות בעצמו ורק לאחר מכן בכה. הבכי הזה מעיד על תהליך פנימי עמוק שעובר על האדם. זה היה בכי של עומק הנפש שלו, בכי של תפילה ושל רצון לתיקון. זה בכי שאומר שהאדם מבין עד כמה התנכר לעצמו עד היום, וכמה היה עבד לתאוותיו. את שיעור החינוך הזה הוא מעביר לנו, לדורות: אין הדבר תלוי אלא בי.
הפרשה שלנו מתחילה בזה שאוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע. יהודי לא יכול להיות עבד. יהודי הוא אחראי על עצמו. יהודי – גם השמיים הם לא הגבול שלו וכשהוא רוצה משהו הוא יכול להגיע אליו . הכל תלוי בכך שהאדם מקבל על עצמו אחריות. אין יהודי שהוא עבד. זו הכותרת של הפרשה.
אדם מועד לעולם – בגלל הדרישה לאחריות
הרמב"ם, בפתח הלכות חובל ומזיק מצטט את דברי המשנה והגמרא:
"אדם מועד לעולם: בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן, בין שכור. אם חבל בחברו, או הזיק ממון חברו – משלם מן היפה שבנכסיו"[13].
מה זאת אומרת שאדם מועד לעולם? איך אפשר לדון אדם שהזיק כשישן? על מה אפשר לדון אדם שיכור? בדיוק לזה מתייחסות הלכות נזיקין ופרשת משפטים וקובעות: אדם הוא לא עבד ואין הדבר תלוי אלא בו. אל תישן במקום שאתה חושב שאתה יכול להזיק בו. אל תשתה אם אתה חושב שאתה יכול להזיק תוך כדי שאתה שותה. יש לך שכל, קבל אחריות. אתה אדם ולא עבד. אתה לא תלוי בכל מיני גורמים ואתה לא יכול להתחיל לטעון 'אכלו לי, 'שתו לי'. האדם יודע לבנות ולתכנן את חייו ולראות איך הוא מוביל אותם ולאן הוא מוביל אותם, בצורה שבה יצליח לאפשר לאני האמיתי שלו להופיע. העבד הוא אדם שמשועבד לאל זר שבו, ליצרים שלו. עבד הוא אדם שאומר 'אני לא מסוגל', 'אני תלוי במשהו אחר'. אדם חופשי הוא חירותי. יש לו בחירה חופשית, והוא יכול להוציא לפועל את מה ואת מי שהוא באמת. וכך אמר גם ר' יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים. עבד ה' הוא לבד חופשי"[14].
דעו לכם, כשאדם הוא חופשי ואינו עבד – הוא לא תלוי בכלום. ההתנהגות שלו לא תלויה גם בכך שיש שיבושים בשגרה. גם אם זה מגיפה של קורונה בישיבה, ובית המדרש מתחלק לשניים ופתאום בית המדרש הוא פחות עוצמתי כי התגלו תלמידים חיוביים לקורונה. ברוך השם שאנחנו עוברים את המחלה בקלות, אבל בסופו של דבר יש גם שיבושים. החברותא היא לא בדיוק אותה החברותא כמו תמיד, והסביבה קצת שונה.
מי שהוא אדם חופשי נשאר אדם חופשי גם כשיש שינויים בשגרה. גם בבין הזמנים וגם אם הוא לובש מדי צבא הוא נשאר בחור ישיבה כי הוא לא תלוי בדבר. הרבה פעמים, כשבאתי למילואים ראיתי שם אנשים שבאזרחות הם אנשים מכובדים וחשובים ופתאום במילואים הם מרשים לעצמם לדבר ולהתנהג בצורה וולגרית. איך יכול להיות הפער הזה? אני חושב שזה מכיוון שהם מרגישים כשהם לובשים את המדים שהם שייכים לארגון הגדול שנקרא צה"ל והאחריות כבר לא על הכתפיים שלהם. אז אם אין אחריות – אפשר להתנהג בחוסר אחריות. מי שמתחנך להיות חופשי, הוא לא תלוי באף גורם חיצוני, ולכן ימשיך להתנהג לפי האני האמיתי שלו.
לפעמים שואלים אותי מדוע שיחות המוסר לא מתנהלות באופן שבו מטיחים בתלמידים תוכחה ישירה על מעשים שעשו. למה לא מדברים על רזולוציות קטנות, למה בישיבה המסגרת מאפשרת ולא כופה. והתשובה היא מפני שאנחנו בישיבה מאמינים שאת העולם הרוחני-אמוני בונים באדם מתוך אמון בכוחותיו ביושרו ובשורש נשמתו שמובילה אותו בדרך הנכונה מתוך רצונו החופשי. רק כך הדברים יחדרו אל אישיותו ויהפכו לחלק ממנו. "עבד ה' הוא לבד חופשי"[15].
[1] שמות כ"א ב' -ו'.
[2] פסיקתא רבתי, פסקה כ"א – י' הדברות, פ' קמייתא.
[3] באגרות הראי"ה א', אגרת פ"ט, מסביר הרב למה העבדות היתה נצרכת בעת העתיקה.
[4] תלמוד בבלי גיטין י"ג עמוד א'.
[5] שם.
[6] מלכים א' י"ז, י"ג-י"ד.
[7] שם, י"ח.
[8] ילקוט שמעוני וירא, רמז פ"ד.
[9] תלמוד בבלי גיטין י"ג, עמוד א'.
[10] תלמוד בבלי שבת י' עמוד ב'.
[11] שיחות הרב צבי יהודה לפרשיות השבוע, פרשת משפטים, סדרה א'.
[12] תלמוד בבלי עבודה זרה י"ז עמוד א'.
[13] משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק א', א'.
[14] ריה"ל, "עבדי זמן".
[15] שם.