לפני כמה שנים עלתה ההצעה להוסיף את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" למצעה של מפלגה מסוימת. ההצעה נדחתה בטענה שזוהי "כפיה דתית"… לא ברור אם חברי המפלגה עיינו בפרשת קדושים קודם שסירבו להצעה, אך עיון קל בפרשה באמת מוכיח שלשיטתם הם אכן צדקו. דרישה זו מופיעה בתורה כך: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). כלומר: הדרישה לאהבת הרע מנומקת בקריאה: אני ה', ואי אפשר לזה בלא זה.
הקביעה: "אֲנִי ה'" מופיעה פעמים רבות בפרשה, ולכן ראוי לברר מה משמעותה בהקשר לציווי אהבת הרֵע. ה"אבן עזרא" בפירושו על הפסוק מסביר שמקור הציווי הוא הידיעה שכולנו ברואיו של הקב"ה; מכאן הציווי והחובה לשמוע וגם התובנה כי כולנו שווים. אילולא האמונה שהקב"ה ברא את העולם כולו, ובכלל זה גם את האדם וחבריו, לא היה מקום לצוות על "ואהבת לרעך כמוך".
פירוש אחר לנושא הוא זה של ה"כלי יקר", המפרש את הפסוק כך:
ואהבת לרעך כמוך. אמרו חז"ל (בראשית רבה כד, ז): "זה כלל גדול בתורה". ובמסכת שבת (לא, א) מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, ולמדו הלל פסוק "ואהבת לרעך כמוך" – כל דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך פירושא זיל גמור. וכפי הנראה שהגר היה גר צדק, ולא היה מהתל התולים… אלא ודאי ביקש ממש שיעמיד לו כל מצוות התורה על יסוד אחד… כדי שלא יבוא לידי שכחה, המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצוות התורה, על כן ביקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה… ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי כבר אמרו רז"ל (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד): "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". וזה אינו סותר דברי הלל. כי כל מצוות התורה הם על שני סוגים; האחד הוא המצוות שבין אדם למקום ברוך הוא, ויסוד לכולם האמונה בה', השני הוא המצוות שבין אדם לחבירו ויסוד לכולם פסוק ואהבת לרעך כמוך… וכשאמר כאן על רגל אחת היינו יסוד אחד לכל סוג, ועל כן אמר לו פסוק 'ואהבת לרעך כמוך' ועל רגל זה העמיד לו כל המצוות שבין אדם לחברו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה', דהיינו היסוד שעליו העמיד חבקוק כל מצוות התורה, והיינו האמונה בה'.
ה"כלי יקר" מסביר את הקשר בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "אני ה'" באמצעות המעשה על הגֵר שבא לפני שמאי והלל ואמר: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". ה"כלי יקר" מסביר שבקשה זו נבעה מרצונו של אותו גר להתגייר בלא כל מטען מוקדם לגבי מצוות התורה. זו הסיבה בגללה ביקש משמאי והלל שיאמרו לו דבר אחד, יסוד בודד, באמצעותו הוא יבוא לזכירת כל מצוות ה'. על כך עונה לו הלל: "כל דעלך סני לחברך לא תעביד". בכך המשיך ר' עקיבא את דרכו של הלל כשקבע: "ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד, ז).
אולם הגמרא במכות (כד, א) אומרת: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: 'וצדיק באמונתו יחיה'". מהרישא של דברי הגמ' עולה כי יש בסיס לבקשתו של הגר, לפיה כל המצוות עומדות על עיקרון אחד. מאידך, מהסיפא משמע שהאמונה היא דווקא הכלל הגדול בתורה ולא אהבת החבר. ה"כלי יקר" משיב כי אין סתירה בין הדברים. מצוות התורה נחלקות לשניים: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. מצוות שבין אדם למקום מבוססות על הכלל "צדיק באמונתו יחיה". רק המאמין בה' יקיים את המצוות שבין אדם למקום. אולם יש עוד חלק בתורה: מצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלו מבוססות על הכלל "ואהבת לרעך כמוך". נמצא שמצוות התורה כולן עומדות על שני הדברים גם יחד. מכאן עולה גם פירוש לפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". ואהבת לרעך כמוך – הוא המקור למצוות שבין אדם לחברו, בעוד אני ה' – הוא המקור למצות שבין אדם למקום. אין מדובר בשתי יסודות נפרדים, שכן אין רגל אחת יכולה לעמוד בלא חברתה. נמצא שמי שחסרה לו האמונה בה' אינו יכול להעמיד את יחסו לאחר רק על הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
ביטויים מעשיים לציווי
עיון בדברי חז"ל מעלה ביאור נוסף לדברים, באמצעות הביטויים המעשיים שחז"ל העניקו לציווי "ואהבת לרעך כמוך". כך לדוגמה אומרת הגמרא בקידושין (מא, א): "דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'". החיוב שמופיע כאן נוגע לחובתו של האדם לשמור על כבודה של האישה עמה הוא עומד להינשא. מן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אנו למדים על החובה לכבד את הבריות ואילו במקרה זזה קיים חשש שמא תתגנה עליו, וממילא לא יכבד אותה. כעין זה אמרו חז"ל במסכת נידה (יז, א): "אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו".
דוגמה נוספת מצאנו בגמרא בסנהדרין (מה, א): "תנא 'וקומה שלו' – הרי כאן שלש. ומי בעינן כולי האי?… אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה". הגמרא שואלת מדוע היו זורקים את הנסקל דווקא מגובה שתי קומות. עונה הגמרא כי מצד אחד בנופלו מגובה זה, ימות הנסקל מיד, ובמקביל, אין בגובה זה כדי לגרום לכך שאבריו יתפרקו. ללמדנו כי חייבים גם בכבודו של פושע הנידון למיתת בית דין.
מדברי חז"ל הללו ניתן להסיק כי החובה של "ואהבת לרעך כמוך" קשורה בחובה לשמור על כבודו של האחר. גם הרמב"ם רואה את הדברים כקשורים, כפי שמצאנו בהגדירו את המצווה בהלכות דעות (ו, ג):
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
בדומה למאמרי חז"ל שהזכרנו, גם הרמב"ם קושר את ציווי האהבה לחובה לכבד. פירושו של הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא, בין היתר, כבד את רעך. אולם יש להבין מדוע חכמינו שמו דגש בביטוי המעשי של מצוות אהבת הרע דווקא על החובה לדאוג לכבודו? לאיזה כבוד התכוונו חכמינו?
בימי ספירת העומר אנו מעלים על נס את חובת אהבת הרֵע, בין היתר בשל מה שאירע לתלמידי רבי עקיבא, כפי שמספרת הגמ' במסכת יבמות (סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".
מסורת קדמונים, המובאת בהמשך הגמרא לעיל, היא שאירוע זה התרחש מפסח ועד עצרת, ולפיכך נוהגים מנהגי אבלות בפרק זמן זה. יש לשים לב שהגמרא אינה משתמשת במספר עשרים וארבעה אלף, אלא משתמשת בביטוי "זוגים", דהיינו זוגות. בדרך כלל, לזוגיות יש משמעות חיובית. כלומר, הייתה ציפייה לחיבור מרומם ומעשיר בין תלמידיו של רבי עקיבא, אלא שציפייה זו לא התממשה. יתר על כן, המציאות הייתה הפוכה – הם לא נהגו כבוד זה בזה. הגמרא לא מפרשת מה כוונתה באומרה "שלא נהגו כבוד זה לזה". ברור שאין הכוונה שלא נהגו גינוני כבוד חיצוניים, אלא שמדובר בדבר מה מהותי יותר. הייתה זו פגיעה מהותית וחמורה כל כך, עד שבעטיה נגזרה מיתה על שנים עשר אלף זוגות מתלמידי רבי עקיבא.
כבוד מביא לשכינה
כבוד קשור לאהבה. אהרן הכהן הוא האוהב הגדול כמפורש במשנה במסכת אבות (א, ב): "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". חז"ל הפליגו במדרשים השונים באהבת הבריות הגדולה שהייתה לאהרן. מלבד אהבה הביא אהרן מתנה גדולה נוספת למחנה ישראל, והיא כבוד ה' ששכן עמם. דבר זה נלמד מהמדרש (שה"ש רבה ד, ה):
ר' יוסי אומר שלשה פרנסין טובים עמדו לישראל, ואלו הן, משה ואהרן ומרים, ובזכותן נתנו להם שלש מתנות טובות, הבאר, המן, וענני כבוד, המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, בזכות אהרן ענני הכבוד… מת אהרן נסתלקו ענני הכבוד.
ענני כבוד הם הופעת השכינה במחנה ישראל. אין זה מפליא שאהרן הוא זה שהוריד את השכינה לארץ. הוא זה שעושה זאת בעבודת הכהונה במשכן, ולכן הוא גם זה שמביא להתגלות כבוד ה' בתוך מחנה ישראל. אולם דומה כי יש להסביר למעלה מכך: מתוך שאהרן אהב את הבריות, והביא לשלום וכבוד בין איש לרעהו, התאפשרה הופעת כבוד ה' בענני הכבוד. כפי שכבר ראינו הדברים משפיעים זה על זה: במקום שיש אהבה וכבוד – יש גילוי שכינה; ובמקום שאין כבוד – אין שכינה. כשם שהדבר נכון ביחס לקשר בין עם ישראל לקב"ה, כך גם ביחס בין איש לרעהו.
במהלך ההיסטוריה הוכח שוב ושוב כי במקום שיש ציפייה לכבוד, אך למרבה הצער הופיע חוסר כבוד, הדבר הביא לסילוק שכינה ואף לעונש כבד. ייתכן שמאמרו של רבי עקיבא על "ואהבת לרעך כמוך" הוא הלקח שהוא למד ממיתת תלמידיו, שנגרמה בשל חוסר הכבוד שנהגו זה בזה.
מתוך דברים אלו, דומה כי ניתן להציע פירוש נוסף לקשר שבין שני חלקי הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". לפי הסבר זה הדיבור "אני ה'" לא בא לתת סיבה למצווה, אלא הוא התוצאה של קיום מצוות אהבת האחר. הווי אומר: מציאות הופעת ה' תלויה בקיומה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אנו גם פוגשים ביטויים הלכתיים לכך, אולם עדיין יש להבין מה הקשר בין כבוד לאהבה. דומה כי על מנת להעמיק בדבר זה, ראשית עלינו להבין מהו כבוד אמיתי.
מה מעניין – האדם או הסיפור?
כדי לחדור ללב העניין נעזר בציווי נוסף הנמצא בפרשה, האיסור לרכל. איסור זה מופיע בקובץ מצוות אחד, לצד מצוות אהבת הרֵע (ויקרא פרק יט, טז-יח):
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.
האם ישנו חוט אחד החורז את כל המצוות שבפסוקים אלה? המפרשים אומרים שהביטוי רכיל הוא מלשון רוכל – סוחר. סיפורים הם "מטבע העובר לסוחר". האוזניים כרויות לשמוע תמיד "רכילות חמה". ומדוע נאסר הדבר? מדוע לא לספר על פלוני עובדות אמיתיות? הרמב"ם נתן לכך תשובה בהלכות דעות (ז, א):
המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך". ואע"פ שאין לוקין על לאו זה עון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע לדואג האדומי.
קביעתו של הרמב"ם לפיה רכילות גורמת "להרוג נפשות רבות מישראל", מתפרשת אצלו כפשוטם של דברים. דואג האדומי דיבר לשון הרע על אחימלך ועל דוד שברח מפני שאול, ובשל כך נהרגו כל אנשי נוב עיר הכוהנים. ייתכן שאפשר להבין את דברי הרמב"ם גם במובן הרוחני המופשט.
בעולם התקשורתי בני אדם מכונים "צרכני תקשורת". מדוע אדם להוט כל כך "לצרוך" תקשורת לסוגיה השונים? לפני שנים רבות עמדתי בתור לקופה במכולת בערב ראש השנה. לפני עמד בחור מהישיבה ולידו חבר. שאל האחד את חברו: "קונים עיתון?", ורעהו ענה לו: "חייבים, בטח!". התשובה הדהימה אותי. שאלתי אותם: למה בוודאי? מדוע חייבים להעביר את ראש השנה עם "מעריב" או "ידיעות"? שאלתי, כי באמת רציתי להבין; אולי צריך להתכונן אחרת לראש השנה…
ישנם אנשים שמרגישים חסך אם הם לא עברו באותו היום על העיתון. ההסבר הפשוט לתחושה זו היא רצונו של האדם להיות מעורה בעניינים. לכן הוא מבקש לעצמו ידיעות רבות ככל האפשר על מה שקורה. ומה עושה תקשורת ההמונים? היא מספקת ידיעות. דהיינו, היא מספקת לאנשים את הצורך הזה. ולכאורה, מה הבעיה בכך?
הבעייתיות נעוצה בכך שה"ידיעה" הופכת לחזות הכל. האדם שעומד מאחורי הסיפור כבר לא מעניין. לא רגשותיו, לא תחושותיו ולא מה שעובר עליו. הסיפור הוא הדבר היחיד שחשוב, ולכן גם היכולת של התקשורת לספק "סיפור טוב" רק הולכת ומשתכללת. הביטוי העיתונאי "סיפור טוב" מלמד כי הסיפור הוא "טוב". ומה בנוגע לאדם? ובכן, הוא כבר לא מעניין, כי בעולם שבו תקשורת היא עוד עניין "צרכני", אז גם אנשים הם לא יותר מכלי, או בלשון בית המדרש: ה"גברא" הופך להיות "חפצא". אין אישיות. האדם הוא בסך הכל חומר גלם לעוד "סיפור טוב".
המשמעות היא שביסוד תקשורת ההמונים נמצא הניכור, תוך שימוש באנשים כדי לעניין אנשים אחרים. אבירי התקשורת טוענים מנגד כי צרכנות תקשורת מעידה על "מעורבות", אולם מדובר באשליה. מה שיש כאן הוא סתם רכילות: אירוע חברתי המלכד את שותפיו, לא בגלל אכפתיות אלא באמצעות התנכרות משותפת. זאת ועוד: המרכל יוצר שפיטה מוסכמת וציבורית של האחר, תוך התכחשות לפנימיות של מי שמרכלים עליו. משום כך הרמב"ם אמר כי המרכל "גורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'". רכילות ולשון הרע נובעים מההתכחשות של אדם לרעהו, וזו היא בעצמה "עמידה על הדם".
אנו חיים בעידן בו הניכור בין איש לרעהו תפח לממדים שלא הכרנו. תקשורת ההמונים רק מעצימה ניכור זה, בעיקר באמצעות הבלטה של אלימות, קושי ותופעות קיצוניות. ככל שאדם נחשף ליותר אלימות, כך הופך מנוכר לסבל. במהדורת חדשות אגבית משדרים תמונות על טבח עם במקום כל שהוא בעולם, תוך שעוטפים את הידיעה לפניה ולאחריה בפרסומות על אבקות כביסה. כך פועלת השיטה שוב ושוב, והאדם הופך לכהה, אדיש, חסר רגשות, משועמם ממה שקורה לאחר.
אנו רגילים לעשות שימוש בביטוי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". כשמדובר בתקשורת, הרי שדברים שרואים מכאן – כלומר מתוך הפנימיות של האדם, לבו ונשמתו, לא רואים משם – מהמקום שמתיימר להציג מבט משותף לכולם; מן הראייה הפשטנית המביאה לשפיטה מוסכמת. פעמים רבות אנו נתקלים בשפיטה של אנשים את זולתם, מבלי שידעו מיהו אותו אדם ומה הוביל אותו לעשות את המעשה. אילו היו מכירים את העובדות היו חושבים אחרת. התקשורת שופטת את האדם בפשטנות יתירה, וגרוע מכך, היא כביכול נותנת גם לנו רשות לעשות זאת מבלי שאנו מכירים את הדברים לעומקם. לא פעם מפרסמים את שמו של אדם, למרות שלא יודעים כמעט דבר על המאורע. בינתיים הוא, משפחתו וחבריו כבר נשפטו בידי הציבור.
על דברים אלו בדיוק אומר הרמב"ם: "גורם להרוג נפשות רבות מישראל". זו לא שפיכות דמים במובן הפשוט, אלא שפיכות דמים חמורה יותר, כפי שאמרה הגמרא בבבא מציעא (נח, ב) על הלבנת פניו של אדם שהיא כשפיכות דמים.
הכבוד לעולמו הפנימי של הזולת
התורה לא רק מלמדת אותנו לאהוב ולכבד את האחר, אלא דורשת מאתנו גם להמנע מן המגמה הפוכה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". היחסים בין אדם לחברו צריכים להיות מושתתים על ערבות ומעורבות אמתית, על כבוד לעולמו הפנימי של האחר, על האחריות לתיקון ועל הרצון לראות בטוב החבר. התורה רוצה אכפתיות הנובעת מתוך אהבה וכבוד, ולכן איננו "מרגלים" אחרי הסובבים אותנו. אין פירוש הדבר כי אנו מנותקים. ניתן לא להתערב, ובה בעת לדעת להציע בצניעות עזרה, סיוע או תמיכה. דרך זו משלבת בין כל הציוויים בפסוקים אותם הזכרנו: מעורבות אמתית, מתוך כבוד לאדם ולפרטיותו. זוהי אהבת אמת.
עניין זה משליך על כל פרשת קדושים. יש מחלוקת בין הראשונים האם "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) זוהי מצווה או כותרת כללית לכל הפרשה. רבים מפרשים, וכך נראה, שמדובר בכותרת, שהרי ישנן עשרות מצוות בפרשה, העוסקות בכל תחומי החיים, ולכן לא ניתן לפרש את "קדושים תהיו" כהוראה לפרישה מהחיים. פה מוצבת המטרה והיא – לקדש את החיים תוך בניית יחס מתוקן בין איש לבין רעהו.
יש חברה שמתגבשת סביב ההסכמה שחבריה לא פוגעים אחד בשני. החברה האזרחית היא בדרך כלל כזו. אני לא אתערב בחייך, ואתה אל תתערב בשלי. חיה ותן לחיות. זו חברה סובלנית, פלורליסטית, נימוסית, אך אין בה אכפתיות. יש חברה המתגבשת סביב מעשי חסד. זה עניין אחר לגמרי. חברה של חסד היא חברה אנושית, אכפתית, רגישה. אולם, גם בכך אין די.
התורה מצווה אותנו: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). התורה רוצה שניצור חברה קדושה, חברה שה' שוכן בתוכה. חברה שענני הכבוד חופפים לה ממעל, חברה של אהבה וכבוד, של יהודים האוהבים אחד את השני ומתוך אהבה זו גם מכבדים איש את רעהו. כבוד זה מוביל להגן על הפרטיות של כל אחד, לנצירת סודו של כל יחיד ולהוקרת נשמתו של כל אחד. מכאן נובע הציווי: " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". מי שרוצה לבנות חברה של קדושה, שה' ניצב בתוכה, שהשכינה שורה בתוכה, שענני הכבוד של אהרן חופפים עליה ממעל – עליו לשאוף לקיים "ואהבת לרעך כמוך".