החל מפרשת "וישב" ועד לסוף ספר בראשית, פרשיות השבוע הופכות לחטיבה אחת המתארת את גלגולי משפחת יעקב, מפרשת מכירת יוסף ועד לפטירתו של יעקב בארץ מצרים. פרשתנו היא המבוא לגלות הראשונה של עם ישראל. מברית בין הבתרים אנו יודעים שגלות זו היא גזירה אלוקית, המופיעה כשלב הכרחי בבניית עם ישראל. כשנמסר לאברהם אבינו בחזון "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג), לא מצאנו שאברהם אבינו ביקש מהקב"ה שהגזירה תתבטל. מכאן ניתן להסיק כי גם אברהם הבין שזהו תהליך הכרחי לבניית עם ישראל כאומה. אולם לצד הידיעה כי הקב"ה מגלגל את מאורעות ההיסטוריה בצורה הטובה ביותר, ישנו גם מבט אנושי הבוחן את ההתרחשויות בצורה מצומצמת יותר.
שני המבטים מופיעים בתפיסתו ההיסטורית של הרב קוק במאמר "ישראל ותחייתו" בספר אורות, בתחילת הפרק השני: "שתי הבנות כלליות הן, המקיפות את ההויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שנויי דרכיה: ההבנה המוסרית וההבנה הסבתית". הרב זצ"ל אומר כי ישנן שתי הבנות אפשריות להיסטוריה. הראשונה, היא הבנה סיבתית, שפירושה תיאור מציאותי של השתלשלות האירועים עד להווה, שלב אחר שלב. ישנה הבנה נוספת שהרב קורא לה הבנה מוסרית. זוהי הבנה עליונה יותר, המתארת את ההנהגה הא-להית ככזו שמובילה, באמצעות מאורעות אנושיים, אל יעוד א-להי שהקב"ה חפץ בו. אם נרצה, ההבנה הסיבתית עונה על השאלה "מה היה", בעוד ההבנה המוסרית מסבירה "מדוע כך ראוי היה להיות".
בסיפורם של יוסף ואחיו, ניתן לראות בצורה יפה את שתי ההבנות הללו. על פניו לפנינו סיפור אנושי המורכב מסכסוך וקנאה בין אחים, שהובילו למעשה נורא ואיום שפילג את המשפחה. סופו של הסיפור מופלא, כשמתברר שדווקא הנסיבות האיומות הן אלה שהצילו את המשפחה מחרפת רעב והביאו לאיחודה המחודש. זוהי כמובן ראייה פשוטה של הדברים.
יוסף מייצג את הראייה הרחבה יותר כשהוא אומר לאחיו: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ–לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה, ז). יוסף מבין כי אין זה סתם סכסוך בין אחים, כי אם יד ה' שנועדה, בסופו של דבר, להביא לכך שמשפחתו תרד למצרים ותינצל מחרפת רעב. מבט מקיף עוד יותר, מחזיר אותנו לברית בין הבתרים, ומרומם את הבנתנו לכך שכל סיפור מכירתו של יוסף, איננו אלא הקדמה ותהליך ראשון בתהליך ארוך שנועד ליצור ולהקים את עם ישראל.
יחד עם זאת, ברצוני להתמקד בפרשת יוסף ואחיו דווקא מזווית המבט האנושית, הרואה מערכת יחסים מאוד סבוכה בין אחים, ולבחון את הדברים לאור פירושו של ה"ספורנו" לתורה.
אינטליגנציות שונות
הכתוב אומר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" (בראשית לז, ב). הביטוי "רֹעֶה אֶת אֶחָיו" הינו ביטוי קשה. מה פירוש "רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן"? בפסוק ישנו עוד ביטוי שאינו מובן: "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו". מה משמעות הביטוי "וְהוּא נַעַר", שעל פי טעמי המקרא עומד בפני עצמו, ואיך הוא מתקשר למאורעות? "ספורנו" שחש בקשיים הללו עונה: "הָיָה רעֶה אֶת אֶחָיו בַּצּאן – היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן". יוסף הוא צעיר האחים מלבד בנימין, והנה למרות זאת, הוא זה שמנהיג ומלמד אותם כיצד צריך לרעות צאן. הוא "רועה" אותם באופן רשמי, כי הוא מונה לשם כך בידי יעקב אביו. מתוך כך אפשר גם להבין את התסכול והקושי של האחים שלא מצליחים לקבל מצב שבו דווקא צעיר האחים הוא זה שמנהיג אותם. הם מתוסכלים משום שהם מנועים מלעשות דבר מה בעניין, שהרי זה מינוי של אביהם. כל זה מתווסף למתח, שקיים גם כך כל העת בין בני לאה לבני רחל. את המתח הזה הבנים נושאים בשמותיהם. כשקוראים לראובן בשמו, מזכיר הכתוב על שם מה נקרא כך: על שם "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" (בראשית כט, לב). שמעון נקרא כך "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (שם, לג) וכך הלאה. הם בוודאי נושאים את המתח הנורא, את התחושות הקשות של אמא שלהם, כל ימי חייהם.
עוד מוסיף ה"ספורנו" ואומר:
וְהוּא נַעַר – וּמִפְּנֵי נַעֲרוּתו חָטָא לְהָבִיא דִּבַּת אֶחָיו, כִּי לא נִסָּה וְלא הִתְבּונֵן לְאַחֲרִית דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָז מַשְׂכִּיל מְאד, וְשֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ מורֶה לְזִקְנֵי הַדּור, כְּאָמְרו "וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם" (תהלים קה, כב), וְזֶה כְּאָמְרָם ז"ל: "וְלא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה" (שבת פט, ב).
ליוסף אין ניסיון חיים. הוא צעיר בן שבע עשרה ש"לא הִתְבּונֵן לְאַחֲרִית דָּבָר". הוא לא רואה שני צעדים קדימה. המשמעויות העתידיות של מעשיו לא מטרידות אותו. כל זה "אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָז מַשְׂכִּיל מְאד". כידוע, יוסף היה חכם מאוד, חז"ל אמרו שהיה בקיא בשבעים לשון (מדרש רבה יט, ג), ו"ספורנו" מוסיף: "וְשֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ מורֶה לְזִקְנֵי הַדּור" וכוונתו לחכמי מצרים. לפנינו אדם משכיל, בעל אינטליגנציות שונות, אך חסר תבונה ובגרות מספקות. כדי לתת עצות טובות ולראות את הנולד, יש להיות בעל ניסיון חיים ורגישות, ובאותו זמן כפי הנראה חסרו ליוסף התכונות הללו.
דיבה וכתונת שיוצרים שנאה
"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" (בראשית לז, ב) – איזו דיבה הוא הביא? "ספורנו" לשיטתו קושר הכל ליריעה אחת: "בְּאָמְרו לְאָבִיו שֶׁאֶחָיו הָיוּ טועִים וּמַפְסִידִים בִּבְלִי דַּעַת כָּרָאוּי בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְנֶה". כאחראי על אחיו בתחום רעיית הצאן, היה יוסף מביא לאביו דו"ח שכלל כנראה ביקורת לא מעטה. האחים הכועסים והמתוסכלים ידעו שהאח הצעיר ממונה עליהם מסיבה אחת ויחידה, שאותה גם התורה מספרת לנו: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (שם, ג). לא די שהוא מספר לאביהם כי הם מתרשלים בפרנסת הבית ועד כמה עליהם להוסיף, לשפר ולתקן את מלאכת הרעייה שלהם, אביהם גם אוהב אותו יותר מכולם. נוכל לתאר לעצמנו עד כמה הדבר הרע את היחסים עוד יותר.
וישנה גם הכתונת: "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (שם). כתונת הפסים היא מוטיב מרכזי מאוד בכל ההתרחשות. לא מדובר בסתם בגד צבעוני, אלא בבגד שהבדיל את יוסף מכל אחיו. סוג של סמל סטטוס. כשיוסף היה מגיע אל השדה, אל אחיו רועי הצאן, מיד היו הכל רואים שהוא הממונה. הכתונת האחרת, הבגד השונה, הצבעוני והמכובד, יצר חַיִץ נוסף בינו לבין האחים. מחיצה זו ביטאה חוסר רגישות ויצרה קנאה, כפי שאמרו על כך חז"ל במסכת שבת (י, ב):
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
ניתן להניח כי הכתונת יצרה גם אצל יוסף תחושה של התנשאות. הרי יש לו בגד מיוחד, חגיגי, שמבטא את אהבתו היתירה של אביו כלפיו. כך הלכה ונוצרה הקנאה: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד). האחים היו צריכים לדבר איתו בענייני הנהגת הבית ורעיית הצאן, ויוסף מצידו היה צריך לתדרך אותם ולומר להם מה לעשות. אלא שהמתח הגדול ביניהם לא אפשר זאת, כדברי "ספורנו": "בִּהְיותו מַנְהִיג בְּמִצְוַת אָבִיו, לא יָכְלוּ לְדַבֵּר עִמּו לְשָׁלום וְרֵעוּת כְּמִנְהַג הָאַחִים". אם כן, כבר בהתנהגות היומיומית, עוד לפני החלומות, נוצר מתח נורא שנבע מקנאה, שנאה והתנשאות.
יוסף בעל החלומות
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו" (בראשית לז, ה). עוד לפני שאנו יודעים מה פרטי החלום, מופיע תיאור של יוסף כבעל חלומות, כמי שחי בעולם דמיוני. פעמים רבות בעלי חלומות ודמיונות, הם אנשים מנותקים מהמציאות. ניתוק זה מביא בעטיו, לא פעם, חוסר רגישות לדקויות ולמורכבויות חברתיות ואנושיות. הכתוב מספר לנו: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו". הכתוב לא מספר לנו את תוכן החלום, כביטוי הבא להדגיש את הניתוק של יוסף מהמציאות האנושית הסובבת. יוסף אינו מודע לכאבם ולכעסם של האחים על המינוי שלו, על הבגד המיוחד המבדיל אותו מהם ועל אהבתו המיוחדת של אביו כלפיו. אמנם יעקב הוא זה שיוצר את המציאות הזו, אך עדיין היה על יוסף לשים לב לכך. לכן מסיים הפסוק: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתו". כשיש חוסר רגישות הדבר מביא לשנאה.
יוסף, שכאמור לא רואה את כל זה, חולם חלומות ורץ לספר אותם לאחיו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי" (בראשית לז, ו). "ספורנו" אומר שאת סיפור החלומות יוסף עשה "מֵחֶסְרון הָעֵצָה כְּנַעַר". חוסר ההבנה וחוסר הרגישות של יוסף נבעו מכך שמדובר ב"נער". יוסף אומר לאחים: "שִׁמְעוּ נָא", וה"ספורנו" מדייק כי הדברים לא נאמרו במשמעות של הזמנה להקשבה, אלא כהצגת עובדות: "אני אספר לכם את החלום ואתם לבד תבינו את המשמעות ועל פיה נמסד את מערכת היחסים בינינו".
בשלב זה מתאר יוסף את חלום האלומות: "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי". כאן האחים אינם מסוגלים להבליג עוד והם מגיבים: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז, ז-ח). "ספורנו" מדגיש כי החלום היה חלום אמת. יוסף היה מושל במצרים שמונים שנה, מגיל שלושים עד גיל מאה ועשר, וזה פירוש "וְגַם נִצָּבָה". איננו מכירים עוד מלכות שנמשכה זמן רב כל כך. ועדיין, גם אם יש לאדם חלום, חזון או דבר אמת, לא כל דבר צריך לומר. גם כשכבר מספרים דבר מה שנראה חשוב, יש לשים לב למי אומרים, כיצד אומרים ומתי. כל אלה הם חלק מהחכמה, הניסיון והרגישות שחסרו ליוסף הנער. התוצאה מופיעה בפסוק המסיים: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (שם, ח).
הפער בין יוסף לאחים
הפער בין יוסף ואחיו הוא פער שבין חולם חלומות לרועי צאן. האחים הם רועי צאן, אנשים מעשיים, בעוד הוא נער חולם החי בעולם של דמיונות. האחים חושבים כי חלומותיו של יוסף הם פועל יוצא של מחשבותיו. הם גם אומרים לו זאת, כפי שסיפרו לנו חז"ל (רמב"ן שם, י). האחים לא מוכנים לקבל את חלומותיו של יוסף כנבואה או כחזון. הם רואים בהם נדבך נוסף בהתנשאותו עליהם.
והנה אירע שהאחים הלכו לרעות את צאן אביהם בשכם, וישראל שולח את יוסף אליהם: "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" (בראשית לז, יג). "ספורנו" מבאר בדרכו, כי יוסף נשלח לשכם במסגרת התפקיד שהוטל עליו: "כיוון שהם רועי צאן ואתה הממונה עליהם – לך וראה את שלומם". הדבר גם מפורש בפסוק: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן" (בראשית לז, יד). הדגש בפסוק על לראות ב"שלום הצאן" ממחיש כי זהו תפקידו של יוסף.
יוסף הולך לאחיו כשהוא לבוש בכתונת הפסים. כשהאחים פוגשים אותו בעמק דותן לבוש בכתונת, כמו עירוני מפונק בלבוש חגיגי בעוד הם הולכים בלבוש רועי צאן, מן הסתם הפער הלך והתחדד עוד. אולי הם חשבו: "כך באים לעבודה? כנראה אתה בא להתנשא עלינו עם המדים שלך". אדם המעוניין לעורר אמפתיה, ימנע מליצור חַיִץ באמצעות מראה חיצוני.
ללבושו של אדם ישנה אמירה כלפי חוץ וכלפי פנים. במעשה מתנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב), כשרבי עקיבא רצה לרמוז לרבי אליעזר הגדול על כך שהוא מנודה, הוא לבש בעצמו שחורים. מי שצריך ללבוש בגד שחור הוא רק המנודה. רבי עקיבא לובש גם הוא שחורים ויושב כך לפני ר' אליעזר, כאומר לו: "אני אתך, אני מזדהה אתך". יוסף בא עם כתונת הפסים, בלבוש מפריד ומתנשא.
אפשר לומר בהשאלה כי כתונת הפסים מביעה את הכלא שבתוכו נמצא יוסף. יוסף כלוא בתוך עצמו, בתוך ההרגשות שלו, בתוך החלומות שלו, בתוך מה שאביו אומר לו, בתוך האהבה של אביו שמוסר לו את כל התורה. יוסף ראה עצמו כממשיכו של אביו, והדבר יצר נתק והתנשאות כלפי האחים הבוגרים ממנו. זוהי תמצית הטרגדיה.
מחולם חלומות לפותר חלומות
לאור כל זאת, מסתבר שמכירתו של יוסף בידי האחים הייתה כמעט בלתי נמנעת. כשהוא הגיע אליהם הם הפשיטו את כתונת הפסים, ואחר כך שבו לאביהם ואמרו לו: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב).
לא בכדי הדבר הראשון אותו עושים האחים הוא להפשיט את יוסף מכתונת הפסים. היא הייתה עבורם כסדין אדום. למפרע התברר שפעולה זו הפשיטה מיוסף את אישיותו הקודמת תוך שהיא חושפת אישיות חדשה ושונה לחלוטין. כשיעקב אומר: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (שם, לג), יש אמת בדבריו. האישיות הקודמת של יוסף אבדה. מכירתו לעבד וירידתו למצרים, הפכו אותו מנער בעל חלומות לאדם מעשי ביותר. מכאן ואילך הוא גדוש במעשיות המאפשרת לו להגיע למעמד רם בבית פוטיפר בתוך זמן קצר מאוד. גם לאחר מכן הוא מתמנה לאחראי על כל האסירים בבית הסוהר ולבסוף הופך למשנה למלך מצרים ולאיש המציל את מצרים ואת כל העולם כולו מחרפת רעב. אין אדם יותר מעשי, יותר מציאותי, ממנו.
מהלך זה משתקף גם בחלומות. בתחילה יוסף הוא זה שחולם חלומות, אמנם חלומות של אמת, אך החלומות הללו יוצרים נתק וריחוק בינו לבין אחיו. במצרים, לעומת זאת, אלו אחרים החולמים חלומות, בעוד יוסף הוא זה שפותר אותם. חלומותיו של הנער יוסף לא הביאו שום תועלת. אמנם הם היו חלומות אמת שיש בהם מימד נבואי, אבל תועלת ישירה לא הייתה בהם. במצרים, לעומת זאת, גם החלומות וגם הפתרונות – מביאים תועלת גדולה, גם ליוסף, ובעיקר למצרים ולעולם כולו. זהו ביטוי מוחשי למהפך שחל אצל יוסף ההופך מאדם מנותק ומתנשא לאדם קשוב מאוד, רגיש ויעיל ביותר. הוא מסתכל על השרים הכלואים עמו בבית הסוהר ושואל אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הָיוֹם?" (בראשית מ, ז). הוא מתעניין במצב רוחם, רגיש למצוקותיהם ואף אומר להם: "סַפְּרוּ נָא לִי" (שם, ח), והם אכן פותחים לפניו את ליבם בסיפורים מאוד אישיים. פתיחות שכזו מתאפשרת רק כלפי אדם שבוטחים בו ויודעים כי הוא רגיש, קשוב, אכפתי, רוצה לעזור וידוע כמי שאפשר להיעזר בו ובעצתו. יוסף חדל להיות "נער". אכן פרעה גם אומר לו: "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מא, לט). יוסף לא רק חכם, אלא גם נבון. הנה מתגלה לפנינו יוסף אחר, מלא רגישות והקשבה למצוקות האחר, יהיה מי שיהיה.
מה שפשט יוסף לבשו האחים
יוסף פשט את כתונת הפסים, ובמידה רבה ניתן לומר שמי שלבש אותה במקומו הם האחים. הפסים מסמנים בהשאלה את הכלא העצמי שבו האחים הולכים ומסתבכים תוך פיזור שקרים. תחילה הם משקרים ליעקב, ולאחר מכן הם נאלצים להמשיך ולהזין את השקר במשך עשרים ושתיים שנים, תוך שהם חיים אותו בעצמם. הם ממשיכים עם השקר גם במפגשם עם השליט המצרי ורק הולכים ומסתבכים יותר ויותר. חוסר הרגישות היא זו שכובלת אותם; בעיקר חוסר רגישות לצערו של יעקב. כיצד הם היו מסוגלים לעשות דבר שכזה לאביהם? הם ידעו עד כמה אהב את רחל ואת יוסף ומהי משמעות היעלמותו עבורו. יעקב עצמו אומר: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית לז, לה). בשבילו זה היה נורא ואיום.
כאן מופיע יהודה שהכניס את המשפחה למערבולת וכעת עומד לחלץ אותה ממנה. יהודה הוביל את האחים לתוך התסבוכת, תוך גילוי חוסר רגישות נורא וידיעה כי הוא משקר לאביו באומרו: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא". יהודה הוא זה שהביא ל: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמו וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה, וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית לז, לב-לה). יהודה והאחים יודעים מה קרה באמת עם יוסף, אך לא מספרים את האמת לאביהם. יהודה הוא שמוביל קו זה, וחוסר רגישותו ממשיכה להדהד ביחסו לכלתו תמר.
המדרש והמפרשים שואלים מדוע באמצע הפרשה העוסקת ביוסף בבית פוטיפר הוכנסה פרשת יהודה ותמר. הרי כרונולוגית, המעשה עם תמר היה מאוחר יותר? דומה כי אפשר לומר שהפרשה מבקשת להמשיך ולהדגיש את נקודת חוסר הרגישות. ילדיו של יהודה מתו בגלל חטאם, ולא בגלל תמר כלתו. למרות זאת יהודה אומר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, יא). יהודה אטום לחלוטין לצערה של תמר; כה אטום שהוא מוכן לתת לה לשבת אלמנה לכל שארית ימיה. למרות דבריו יהודה לא מתכוון לתת לתמר את בנו האחרון אף פעם, כפי שהתורה מספרת: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (שם). היא תהיה אלמנה לעולם ויהודה שוב מסתבך בשקר ובחוסר רגישות. הוא דן אותה לחיי אומללות על לא עוול בכפה. בניו היו הרשעים, אך הוא מאשים אותה במותם.
יהודה מתקן ועומד במבחן הרגישות
סיפור החותמת והפתילים מעמיד שוב את יהודה במבחן האמת והרגישות. תמר מוצאת לשריפה וברגעים האחרונים היא אומרת לחמיה: "וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (שם, כה). היא לא יוצאת בהצהרות או בהאשמות. היא מתגלה כדמות רגישה מאוד. חז"ל למדו ממעשה זה את ההוראה הבאה: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן – מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה'" (ברכות מג, ב). תמר מאפשרת ליהודה להמשיך ולשתוק, ובכך לצאת מהמצב. היא תישרף וממילא אף אחד לא ידע לעולם על העניין. אולם הפעם יהודה עומד במבחן הרגישות: "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, כו). יהודה נחלץ באחת מבועת האטימות בה היה נתון. ייתכן שעכשיו הוא הרגיש את צערו של אביו – שהרי כמו אביו, גם אשתו מתה וגם בניו מתו. כעת הוא מרגיש יותר מה הוא צערו של אבא ושל אלמן. הוא הופך רגיש יותר ומתוך כך מוכן גם לשלם את מחיר הבושה ולהודות במעשהו.
רגישותו זו של יהודה הולכת ומתפתחת ומגיעה לשיאה מול שליט מצרים, כשהוא נושא בפניו את הנאום הגדול והרגיש ביותר שאנו מכירים. זה גם מה ששבר את יוסף. יהודה פרט על כל נימי לבבו של האיש הזר שלפניו. הוא פנה אליו כמו אל אב לילדים ואומר לו: גם אתה אבא, תחשוב מה קורה לאבא כשהבנים שלו נעלמים בזה אחר זה. הוא מדבר אליו ברגישות הבאה מן הלב; מלב שמרגיש באיחור של עשרים ושתיים שנה את הצער של אביו; צער של אלמנוּת, של שכול וחוסר וודאות האם הבן שנעלם מת או חי, חוסר וודאות שהיא אכזרית מידיעה חד משמעית.
הרגישות שמתבטאת בשתיקה
הרמב"ן (בראשית מב, ט) שואל שאלה, שהיא ככל הנראה הקשה ביותר בפרשה:
לולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו?
כיצד יוסף נמנע במשך כל השנים הללו מלגלות לאביו כי הוא חי במצרים? הוא היה יכול לעשות כן כשהיה בעל שררה בבית פוטיפר, ועל אחת כמה וכמה כשמונה למשנה למלך מצרים! היו לו אמצעים בלתי מוגבלים לשם כך, אך עשרים ושתיים שנה הוא נמנע מלעשות כן. הרמב"ן משיב לשאלת עצמו במילים: "אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת".
על תשובה זו מקשים הראשונים1 ושואלים האם זהו תפקידו של יוסף להגשים את החלומות? יש משא ומתן רב בדבריו של הרמב"ן בעניין זה, וכך גם בתשובות נוספות. אולם דומה שהתשובה הפשוטה בוקעת מתוך הנושא שאנו עוסקים בו: יוסף לא מודיע לאביו על כך שהוא בחיים דווקא מתוך רגישות. נוכל רק לתאר לעצמנו מה היה קורה ליעקב לוּ היה מגלה את האמת בנוגע לנסיבות הגעתו של יוסף למצרים ומי הם האחראים לכך. ניתן להניח כי הכעס העצום, השנאה והאיבה היו מביאים להתפוררותה של המשפחה. ייתכן שיעקב היה מרחיק את הבנים שלו וכתוצאה מכך עם ישראל לא היה קם, כך למשל אומר הרש"ר הירש בפירושו (מב, ט). יוסף מתוך רגישות עצומה למשפחתו, לאביו ולאחיו; מתוך הכרה כי מדובר במהלך א-להי, בוחר שלא להודיע דבר לאביו. הוא יודע שחלומותיו הם נבואות אמת ובסופו של דבר האחים יגיעו אליו. בעדינות אין קץ, בסבלנות עצומה וברגישות ללא גבול, הוא מגלגל את הדברים בתוכנית מפורטת ומסודרת שבסופה האחים עושים תשובה והמשפחה שוב מתלכדת.
זהו הרגע בו יוסף מתגלה אל אחיו. גם את הגילוי הזה הוא עושה ברגישות גדולה. הכתוב מספר: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א). רש"י כותב כי יוסף לא היה יכול לסבול שהמצרים יראו את אחיו מתביישים. איזו רגישות לתחושות אחיו! איזו אצילות! חז"ל אומרים (תנחומא ויגש, ט) כי יוסף נטל סיכון גדול באותו רגע, שהרי אחיו יכלו להרוג אותו. אולם לו לא היה אכפת. העיקר שלא לבייש אותם.
מגמה אצילית זו ממשיכה גם בפסוקים הבאים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג). רש"י מבאר כי הבהלה של האחים הייתה פועל יוצא של בושה. יוסף שמבין זאת ממשיך ומקרב אותם ברגישות גדולה. הוא לא מטיח בהם דברים קשים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ד-ה).
בדבריו אלה של יוסף מונח יסוד מהותי. שמחה ועצב לא מופיעים כהתייחסות למצב אובייקטיבי. זה אף פעם לא קשור לעובדות. הנה כאן העובדות ידועות – "אתם מכרתם אותי", אולם השאלה היא סובייקטיבית: איך אנו מתייחסים אל העובדות? בסופו של דבר, כפי שכבר אמרנו בתחילת הדברים, ישנן הבנה סיבתית והבנה מוסרית. ההבנה הסיבתית מתייחסת לעובדות בלבד: "מְכַרְתֶּם אֹתִי". ההבנה המוסרית, לעומת זאת, גורסת: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם". הבנה זו הופכת את הנסיבות לחסרות משמעות, שכן סיפור המכירה היה כלי של הקב"ה בהורדת האחים למצרים והצלת המשפחה מחרפת רעב. אם זהו הסיפור, אומר יוסף, אז למה להיות עצובים? בואו נשמח! כך הוא מוציא אותם מתוך העצבות ותחושת הבושה הנוראית, באמצעות רגישות גדולה והבנת אמת עמוקה בנפש האדם.
אפשר ללמוד מכאן כמה יסודות בהתנהלות שבין אדם לחברו. ראשית, אנו מבינים עד כמה עלינו להיות רגישים לזולתנו. לעיתים רגישות פירושה לא לדבר ולא לספר. לפעמים זה אומר "לסחוב" דברים שנים ארוכות מתוך סבל ונכונות לשאת בעול, וכל זה משום שהמבט הכולל אומר להתאפק ולא לספר.
מעבר לכך, ביסוד כל הפרשה אנו למדים עד כמה עלינו להיות רגישים ביחסים שבין אדם לחברו בכל מעגלי החיים. זה נכון בוודאי בתוך הבית והמשפחה, אך לא פחות מכך בין חברים ובכל מקום שאנו נמצאים בו. רגישות של יהודי ליהודי, של אדם לאדם. פרשת יוסף ואחיו מדגימה לאילו מחוזות מגיעים מתוך חוסר רגישות, ומאידך גיסא, כיצד רגישות יתר מסוגלת לבנות עולם ומלואו.