במאמר זה אעסוק במדרש מוכר, העוסק בשלוש דמויות ויחסם למרד בר כוכבא. חז"ל רשמו בקווים בודדים ועזים את תפיסתם. אנסה לחשוף את המסרים הסמויים הגנוזים בקפלי המילים ובניסוחם התמציתי, ועין בוחנת ולב רגיש תדע למתוח קווים ועקרונות יסוד מן המציאות הטראגית שאירעה לפני כאלפיים שנה, אל התחיה הלאומית בדורנו.
מחלוקת חכמים ביחס למרד ולתקוות הגאולה
המדרש במקורו1 מנוסח בארמית. לנוחות כלל המעיינים אביא את המדרש בתרגום לעברית:
שנה ר' שמעון בן יוחאי: עקיבה רבי היה דורש (במדבר כד, יז) "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" – דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כשהיה רואה את בר כוזיבא, היה אומר: זהו מלך המשיח. אמר לו ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין אינו בא!
כשבעים שנה מפרידות בין מרד בר כוכבא למרד הגדול שהוביל לחורבן הבית השני. ביחס לקנאים במרד הראשון אנו מוצאים בחז"ל ביקורת קשה, אך לא כך ביחס למרד השני. רשב"י, תלמידו הגדול של ר' עקיבא, שחי שנים רבות לאחר המרד, מתאר ללא ביקורת את רבו כמאמין גדול ותומך נלהב במנהיג המרד שמעון בן כוסבא, מכנהו "בר כוכבא", ורואה בו דמות אשר מכוחה יכולה לצמוח מחדש גאולת ישראל.2 לעומתו, רבי יוחנן בן תורתא, אינו שותף לתקוות הגאולה בדור זה, פונה לר' עקיבא בביקורת סרקאסטית, וטוען כי יעברו עוד שנים רבות לאחר מותו, ועדיין משיח לא יבוא.
ר' עקיבא בזמן המרד השני הינו זקן וראש חכמי ישראל, שברובם הם תלמידיו.3 אך יש לשים לב שהמדרש אינו מעמיד מולו חכם ידוע ומרכזי, אלא את רבי יוחנן בן תורתא, שאין ידועות משמו אלא מסורות בודדות.4 אמנם ביקורת על מנהיגותו של בר כוכבא מוכרת לנו גם ממקום אחר. בר כוכבא מכנה את עצמו "נשיא ישראל",5 ופונה לחכמים שיכירו במנהיגותו, כמי שממנו תצמח גאולת ישראל, כפי שמספרת הגמרא בסנהדרין (צג, ב):
בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח! אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו.
(תרגום: בן כוזיבא משל שנתיים וחצי. אמר לחכמים: אני משיח! אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן. נראה אנו אם מריח ודן. כיון שראוהו שאינו מריח ודן – קטלוהו.)
על מלך המשיח נאמר (ישעיהו יא, ג): "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". חוש הריח מבטא עדינות של הרגשה, וכוונת הפסוק היא שהנהגתו של מלך המשיח תהיה עם רגישות רוחנית המבחינה בקלות בין טוב לרע, בלא צורך בעדויות מוחשיות יותר.6 לדעת אותם חכמים בר כוכבא לא ענה לקריטריון זה, ועל כן "קטלוהו", דהיינו לא האמינו בו, ורפו ידיהם ממנו, וממילא כשל המרד.7
את דברי התלמוד ניתן להבין שאכן הייתה מחלוקת בין חכמי הדור, אלא שר' עקיבא וכמותו רוב חכמי ישראל תמכו במרד ובמנהיגותו של בר כוכבא.8 אך לענ"ד ניתן להבין שדברי התלמוד אינם הצגה נוספת של מחלוקת חכמי אותו דור, אלא הם בעצם שיקוף של המתואר ועולה מהמשך מדרשנו, כדלקמן.9
אופי הנהגתו של בר כוכבא
המדרש מתאר את דמותו ומנהיגותו של בר כוכבא:
היו צרים הרומאים על ביתר, והיה שם בן כוזיבא, והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע. שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומים?! אמר להם: והיאך יבדקו? אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל תקבלו לצבא שלך! והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן. ובשעה שהיו יוצאים למלחמה היו אומרים: 'אל תעזור ואל תכשיל!' זהו שכתוב (תהלים ס, יב) "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ". ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו, ומחזירן והורג מהן כמה נפשות. ועל זה אמר ר' עקיבא כך!
המספרים והתיאורים כדרכם של מדרשי האגדה נאמרים בהפלגה. על כל פנים תיאור דרך הבחינה של בר כוכבא למתקבלים לשורות הלוחמים מצביעה על דמות קשוחה ותובענית, המציבה לה למטרה להכריע את האימפריה הרומאית בכל מחיר. זוהי מנהיגות נחושה וחסרת פשרות, היודעת כי כדי להצליח במשימה מסובכת וכמעט דמיונית זו, עליה להצמיח צבא של גברים קהי רגש, בעלי כושר סיבולת ועשויים ללא חת.
אך נטה נא אוזן לשיח הסמוי השזור כאן. כמה דקה היא גערת חכמים, הבאה מלב מעריך ואוהד, המודע ליעדיו של המצביא אוהב עמו. זו אינה פונה בטיעונים הלכתיים או מוסריים גרידא, אלא תובעת רגישות דווקא בשם כבודם של ישראל הקרוב לליבו "עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומים"?! גם דמותו של המצביא מתוארת ממילא כנשמעת לעצת חכמים בסופו של דבר, אף שאלו עניינים שביסודם הם שיקולים פנים-צבאיים; "והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן".
המדרש ממשיך ומספר על נוהל סיסמת קרב קשה לעיכול הפונה כלפי שמיא: "אל תעזור ואל תכשיל".10 זוהי תקופה חשוכה של חורבן, כיבוש אכזרי והסתר פנים; "הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהלים ס, יב). הלוחמים פונים ספק לעצמם ספק לרבש"ע בקריאה מרה: אנו מבינים שאינך איתנו, לפחות אל תעזור לאויבנו, הנח לנו ונסתדר… זוהי אינה פליטה אקראית אלא קונספציה עקרונית. כיוצא בזה מובא גם בשמם של לוחמים בגזרה אחרת:
שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומים אזלין עליהון, ומקטלין לון. ואמרין כל סמא דמילתא ניתי כלילא על רישיהון! אמרין מבדקינן. אוף חד זמן מנפקין פגע ביה חד סב אמר לון: ברייכון סעודינכון. אמר: לא יסעוד ולא יסמוך. הלא אתה א-להים זנחתנו.
(תרגום: שני אחים היו בכפר חרוב, וכשהיו רומאים באים עליהם היו הורגים בהם. אמרו הרומאים אין פתרון אלא שנשים כתר על ראשם! אמרו, נבדוק עצמנו עוד פעם אחת. כשיצאו לקרב אמר להם זקן אחד: א-להים יהיה בעזרכם! אמרו: שלא יעזור אך לא יסמוך את אויבנו!)11
דומני, שאם היינו באותה תקופה לרובנו היה הרבה יותר נוח עם יראת השמים הפשוטה של ר' יוחנן בן תורתא וחבריו מאשר עם גישת בית מדרשו של ר' עקיבא. כיצד ניתן לומר על בריון יהיר כי הוא מלך המשיח?! הבה נדמיין מח"ט בצה"ל אשר לפני יציאה לקרב היה מקריא פקודת יום לחייליו בערך בלשון זו: "עזבו בצד את א-להי ישראל. תפילות לא יעזרונו, ואין לנו אלא עוצמתנו ומקצועיותנו. אנו פונים לא-להי ישראל שיתכבד נא ויישב בצד. רק בקשה אחת לנו שלא יכשילנו. אנו כבר נסתדר!"…
אך כנראה שהמציאות הרבה יותר מורכבת. מעבר לחוסר ההבנה לגישתו של ר' עקיבא,12 הלוא האקלים החברתי העולמי הוא אמוני ודתי, ובוודאי כך הוא בעם ישראל. יתירה מזו, אין המדובר כאן על כפירה אלא על פנייה לרבש"ע בבוטות בלתי מוסברת. וכל זה כאשר אנו יודעים כי בר כוכבא נועץ עם חכמים כנ"ל, ואף ישנן עדויות כי דאג לקיום מצוות במחנה הצבא תוך כדי לחימה.13
אם נהיה נאמנים למדרש, מסתבר שאין לצמצם את דברי ר' עקיבא רק בנוגע לגבורתו יוצאת הדופן של בר כוכבא.14 הן מבחינה השיפוט המהותי של ר' עקיבא, הנדרש לשפוט את מכלול האישיות, והן מאופן עריכת המדרש, נראה ברור שר' עקיבא לא קרא את קריאתו רק על עוצמתו הגופנית של בר כוכבא, אלא על כלל הנהגתו עם האורות והצללים שבה. המדרש פותח במחלוקת שבין ר' עקיבא לר' יוחנן בן תורתא ביחס לבר כוכבא, ואח"כ מרחיב ומתאר את אופי הנהגתו בר כוכבא בכמה מישורים: בבחירת לוחמיו, בגישתו הצבאית ובגבורתו המיוחדת. בסיום מכלול תיאור אישיותו והנהגתו של בר כוכבא, ולא רק ביחס למופע מסוים, קובע המדרש: "ועל זה אמר ר' עקיבא כך!".
בר כוכבא; קריאה מורכבת
מרן הראי"ה זצ"ל בכתביו האישיים העמיק לבאר את יחסו של רבי עקיבא, ה"רואה" הגדול, לדמותו המורכבת של בר כוכבא, ואף קישר בבירור בינה לבין התחיה הלאומית המתחדשת:
בר דרומא שאמר לא תסעוד ולא תתקוף, ובניחותא אמר הלא אתה א-לקים זנחתנו כו', היינו שיטת הלאומיות שאומרים אם אין אני לי מי לי, ושאין להשתמש בביטחון לעניין לאומי. אמנם כשיש דעת (עומק) בקהל הדבר ראוי שהתעוררות הגבורה בכל מסיבותיה הנה דרכי התוצאות הראויות. ולפעמים כשהמצב המוסרי מחייב שרק על ידי הכרזה של אם אין אני לי מי לי יאבד כוח הביטחון מכמה לבבות שאינם מגיעות לכלל דעת את ד' ודרכיו, הדבר שקול אם כדאי לאבד טובה רוחנית בשביל דבר עממי. ויש פנים לומר שבהתגברותם של ישראל ירבו הקניינים הרוחניים לעשות חיל, עד שאין לחוש כלל להפסד המועט שמגיע לחסרי דעת. ומכל מקום נראה של היה רוח חכמים נוחה מזה בזמן בית שני.15
ביטחון ברבש"ע פעמים עלול לפגוע בתפיסת הביטחון הצבאית, והדבר דורש הכרעה ושיקול דעת עמוק ורחב. היה זה דור של חורבן הנתון תחת שלטון האימפריה הרומאית האכזרית וגזירותיה הקשות. מחשבות של שחרור וגאולה אינן יכולות לצמוח אלא מתוך ביטחון ואמון עצמי. ביטחון בכוח ובגבורה פיזית, ואמון ביכולת האישית לפרוץ את מסגורה של המציאות העגומה. בר כוכבא מבקש לקבץ אליו לוחמים עזים ועשויים ללא חת, המאמינים ביכולתם לנצח את האימפריה העצומה. זוהי גישה קיצונית המשמשת כתשובת משקל למצב נפשי בעטיו של החורבן. יש מקום להבין אותה, אך יש גם לחשוש שהיא תטשטש את הסיבתיות הרוחנית, ותביא לשכחת רבש"ע הפועל בתוך המציאות.
מסתבר כי רבי עקיבא אינו מתעלם מהסכנה שבגישה זו, ומן הסתם מנסה לפעול ליישור דעת המפקדים והלוחמים, אבל זה לא מפריע לו לזהות בדמותו של בר כוכבא וחילותיו פוטנציאל אדיר של רוח גבורה המחרפת נפשה למען גאולת ישראל, והוא תומך במהלך, מתוך תקווה שהתעוררות הגבורה תביא גם התעוררות רוחנית ראויה.
כנראה שלא ברורה ופשוטה ההכרעה ביחס ל"חוש הריח" הנדרש ממלך המשיח. לא תמיד "חוש ריח" נמדד בקריטריונים פנים בית-מדרשיים… לפעמים "חוש ריח" הוא רגישותו של המבט הכללי הבוחן ואינו מחמיץ את המעשה הראוי בשעה הראויה. אכן ישנן שעות שאורות וצללים משמשים בהם בערבוביה, וקשה היא ההכרעה, וביחס לדבר זה מסיים הרב: "נראה שלא היה רוח חכמים נוחה מזה בזמן בית שני". הווי אומר, חינוך ערכי צריך להיות אמתי ומשוקלל, ישר ונאמן, ולא מוטה לאחד משני הקטבים.
בר כוכבא ודמותו של מלך המשיח
לימים, מקבל מבטו של ר' עקיבא הצדקה הלכתית ע"י גדול הפוסקים לענייני ציבור. הרמב"ם מביא להלכה את שיפוטו של ר' עקיבא ביחס לבר כוכבא, וקובע שאלו הם אל נכון הפרמטרים ההלכתיים לדורות לקביעת זהותו של מלך המשיח:
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.16
הרמב"ם נאמן לתלמוד הירושלמי, שם רשב"י מביא דעת ר' עקיבא רבו גם לאחר המרד ללא הסתייגות. הרמב"ם אף נזהר לכתוב "ודימה הוא וכל חכמי דורו". "דימה" ולא "טעה"! כפי שהיה נוהג להעיר הרצי"ה קוק זצ"ל בשיחותיו.17 ר' עקיבא הוא ראש חכמי הדור. עמדת חכמים התומכים במרד נגזרת מעקרונות יסוד נצחיים, וכישלון המרד בסופו אינו ראיה לטעות עקרונית בשיפוט. הרמב"ם מנסח זאת בבהירות ובאומץ: "עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג – נודע להם שאינו". הווי אומר, הדבר התברר רק למפרע, ומכל מקום אנו נשארים מחויבים לעקרונות היסוד, שהם הקובעים בעיקר ולאו דווקא מבחן ההצלחה בפועל.18 גאולת ישראל צומחת קמעה קמעה מתוך מציאות ארצית וטבעית.
אמנם מלך המשיח צריך להיות אדם ההוגה בתורה ועוסק במצוות, ואף בעל מדרגה של רוח הקודש, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (ט, א) "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'". אך כפי הנראה מדובר כאן על מדרגות בהתפתחות הגאולה, וכעין משיח בן יוסף המקדים למשיח בן דוד, כמו שכתב ר' חנוך זונדל בפירוש ענף יוסף למדרש שם:
לא שר"ע סבר שיהיה בן כוזיבא מלך בישראל כמו שיעדו הנביאים על מלך המשיח… אבל היתה מחשבתו של ר"ע שהיה בן כוזיבא מפצו של הקב"ה… ולפי שהיה מקובל שקודם משיח ב"ד יבוא משיח ב"י… לכן כשראה ר"ע את הנסים והגבורות אשר עשה בן כוזיבא, חשב בליבו שהוא שליח ההשגחה משיח א-להי יעקב לענין המלחמות לבד.
סופו הטראגי של המרד
המדרש ממשיך ומתאר באופן מורכב את כישלון המרד:
שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: רבש"ע, אל תשב בדין היום! ולבסוף נתן דעתו לחזור.
רבי אלעזר המודעי, היה מצופי הגאולה, ליבו חרד לשלום הלוחמים, ועל כן צם והתפלל בכל יום לרבש"ע שלא ינהג במידת הדין. תפילתו כפי הנראה עשתה פרי, ואדריאנוס נתן דעתו לסגת. עמדתם של השומרונים ביחס למרד לא ברורה לחלוטין. כנראה היה זה מצב מורכב, מה שעוזר להבין קצת יותר את היתכנות המשך הסיפור:19
בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר למדינה, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר – חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!
אחד השומרונים המודע למעמדו הרוחני של ר' אלעזר המודעי, ומבין כי לא הגבורה הפיזית אלא העוצמה הרוחנית היא העומדת כתריס בפני אדריאנוס, מחליט לעשות מעשה. הוא נכנס באיזו שהיא דרך לעיר, עשה עצמו כמרגל, והפליל בכך את רבי אלעזר המודעי, כמי שהולך בדרכו של רבן יוחנן בן זכאי במרד הראשון עם אספסיאנוס קיסר.20 מזימתו מצליחה, וחייליו של בר כוכבא מעדכנים מיד את מפקדם בעמדת דודו לגבי המרד.
שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי… מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות… בן כוזיבא סבר בדעתו שרבי אלעזר רוצה להשלים.
לשונו החלקלקה והמחושבת של הכותי אינה מותירה מקום לספק. הוא מעדיף למות מאשר לגלות את סודות הרומאים, אשר נמסרו לר' אלעזר המודעי. בכך חתם את הגולל על גורלו שלו יחד עם גורלו של ר' אלעזר. בר כוכבא בטוח ומשוכנע במזימה של דודו, ממתין עד סיימו את התפילה, ואז שולח להביאו ומרעים עליו בקולו:
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי.
מבטו של המצביא הקשוח הסגיר את הטרגדיה שעתידה להתרחש. ר' אלעזר מבחין בכך, ולשונו מתנצלת וחוזרת על עצמה: איני יודע מה הוא לחש לי, הייתי מרוכז בתפילתי ולא שמעתי, אני ממש לא יודע מה אמר לי. שלוש פעמים חוזר ר' אלעזר על התנצלותו. כפי הנראה מבטי הבוז שהתחלפו חליפות במבטי זעם, גרמו לפחד איום של ר' אלעזר ממה שעתיד לקרות ברגע הבא. ואכן, הנורא מכל קרה:
בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר אחת והרגו! יצאה בת קול ואמרה: (זכריה יא, יז) "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן. חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ (זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה)". אמרה לו: 'אתה סימית זרועם של ישראל, וסימית עין ימינם. לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש, ועין ימינך כהה תכהה!' מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו… שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב, ל) "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם".
בר כוכבא רוגז, בועט בדודו בבוז ובעוצמה רבה והורגו באחת. השתלשלות האירועים מידרדרת עד לנפילת ביתר ומותו של בר כוכבא. כאשר מביאים את ראשו של בר כוכבא לאדריאנוס, הוא מצווה על עריכת בדיקה קפדנית לבירור נסיבות מותו של המצביא היהודי, ונוכח לדעת כי היה זה רקב פנימי יותר מאשר ניצחון רומאי!21
לקחי כישלון המרד; מי אשם?
התשובה הפשוטה ואולי הפשטנית לשאלה: מי אשם לדעת חז"ל בכישלון המרד, היא כמובן בר כוכבא ביהירותו וגסותו. מנהיגות שאינה תופסת כי קיומם של ישראל תלוי ועומד בזכות שורשיו ועוצמתו הרוחנית. נזכור את לשונה המיוחדת של בת הקול שיצאה והדהדה:
יצאה בת קול ואמרה: (זכריה יא, יז) "הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן. חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ (זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה)". אמרה לו: 'אתה סימית זרועם של ישראל, וסימית עין ימינם. לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש, ועין ימינך כהה תכהה!' מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס.
בת הקול מדברת במרה על תפיסתו השגויה והקריטית של המנהיג באשר למערכת היחסים ההדדית שבין העולם הפיזי לעולם הרוחני. אין עזרת שמים ניתנת להחטאה חריפה שכזו. אך האמת שבת הקול אומרת הרבה יותר מכך. לא זו בלבד שסימית את עינם של ישראל אלא אף את זרועם של ישראל! "אתה סימית זרועם של ישראל, וסימית עין ימינם". הפגיעה בר' אלעזר אינה רק פגיעה בצד הרוחני, החשד בצדיק גדול אינה רק חוסר הבנה לסימביוזה שבין הצד הרוחני לצבאי, אלא הרבה יותר מכך; ר' אלעזר, הוא ולא אתה "זרועם של ישראל". כל כוחך אינו אלא מכוח הרוח הישראלית!
אלא ששפת המדרש אינה פשטנית. רישומן של שלוש דמויות מתבצע במשיכות מכחול יחידות ועזות, המצריכות אותנו לחדור אל דקות הביטוי והניסוח התמציתי. כלום עולה בדעתנו שבר כוכבא עלול היה לטעות אף בר' עקיבא? מדוע אם כן טעה טעות כה גסה בר' אלעזר המודעי?! הלוא אין זה אדם זר אלא דודו המצוי עמו במעוז האחרון למרד. כלום לא סועד הוא עמו סעודות שבת וחג, האם אין תקשורת והזנה הדדית ביניהם? ור' אלעזר, הצם ומתפלל כל יום לשלום הלוחמים, מה פשר נוסח תפילתו "אל תשב בדין היום". מדוע "היום" דווקא? האם הוא רואה שחורות שאחרים אינם רואים? מדוע אינו מתפלל תפילה פשוטה להצלחת הלוחמים "חזק את ידי מגני ארץ קודשנו… ועטרת ניצחון תעטרם" או בלשון המדוברת: "א-להים יהא בסעדיכון". הלוא הוא מאמין ביעד של גאולת ישראל בדורו?!
ואולי ר' אלעזר המודעי אכן מאמין ביעד, אך באמתחתו גם ביקורת רבה על הדרך והסגנון? לדעתו ההנהגה ושליחי הציבור אינם פועלים כשורה, ומסכנים את כל חזון הגאולה. הוא גם אינו מאמין ביכולתו להרים את המציאות ולהזין את ההנהגה. על כן הוא מפחד שמא הקב"ה יעמוד בדין, וזוהי תפילתו המקסימליסטית. מעין סיסמתו של בר כוכבא אך מן הצד ההפוך… אל תעמוד בדין, אל תכשיל…
ר' עקיבא צמח כאדם המחובר לחיים ו"רואה גדול", שאמונתו נתנה רוח גַּבִּית לבר כוכבא. אך יש מן הצדק גם בראייתו של הצדיק הפרוש בעל הביקורת המדייקת. אך אפשר שביקורת, פרישות ופרישה זו גרמה לבר כוכבא להרגיש ריחוק, לבוז, ואף לחשוד עד כדי היותו מסוגל לבעוט!
זהו סוף טראגי והחמצה גדולה, אך עם כל הקושי שבדבר יש לומר נכוחה שהקולר אינו תלוי רק בבר כוכבא! נטה אוזן למדרש המנסח את הדברים בדייקנות מופלאה: "וגרמו עוונות ונלכדה ביתר". "עוונות" ולא "עוונותיו"! ניסוח זה אינו מצביע על עוונות ספציפיים של בר כוכבא, אלא על החמצה טראגית הדדית.22
בין שלוש דמויות
חז"ל, במדרש הבא להעריך את ניסיון המרד וגאולת ישראל הראשונה לאחר החורבן, שרטטו את דמותם של שלוש דמויות יסודיות. ר' יוחנן בן תורתא החרד וירא השמים, הריאליסטיקן המתבונן במציאות ואינו רואה בה את תקוות הגאולה, כפי שהוא מבין שצריכה להיות. ומתוך יראת השמים ומבטו הריאליסטי הוא לועג לתקוות הגאולה של "הרואה הגדול" של האומה.23
למולו ניצב ר' עקיבא ראש חכמי ישראל, איש ההלכה ועמוד התורה שבעל פה, המחובר אל החיים הארציים כמו אל שמי שמיים. בעל המבט הפנימי המעמיק חדוֹר אל סבך המציאות, השֹוחק אל מול השועל היוצא מבית קדשי הקדשים, הרואה את עומק המציאות ולא רק את חיצוניותה. מנסה לקרוא את צו השעה, ולפעול למען קידומו של כל מהלך שיכול להצמיח את הישועה. המתפעל מרוח של גבורה ורואה את שיכולה היא לפעול גדולות ונצורות, ומתוך כך מביט בהבנה אל תפיסות לא שלמות, שיש לפעול כדי להרימן ולתקנן.
ובתווך נמצא ר' אלעזר המודעי, ר' אלעזר איש האגדה וצדיק פרוש, השותף לתקוות הגאולה וחרד ומתפלל לגורל האומה, אך גם בעל עין החדה וביקורתית, הרואה את הסדקים והרוח הזרה היכולה להעמיד בסכנה את כל המפעל. רואה ואינו מאמין ביכולתו להשפיע על ההנהגה, המרגישה מרוחקת ומנוכרת, זרה ובועטת. בר כוכבא, אותו ענק ובעל "חוש ריח" מדיני, שהיה ראוי להצמיח ישועה, לו היה ממשיך קרוב לדמותו של ר' עקיבא, נבדק ונמצא כמי שאינו "מריח" בין טוב לרע בד' אמותיו, ועוז רוחו הכשילו בשיפוטו, וגברו עוונות ונהרג.24
להיות בני ר' עקיבא
הראי"ה זצ"ל, במכתב שכתב לבני עקיבא בשנת תרצ"ד, כתב כך:
מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית – אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש… הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית – ההכללה "כולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא". פלגים רבים הולכים וזורמים… אבל הכול בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא… השלישית – היא מדת רבי עקיבא המיוחדת, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל וארצו.
הרב כתב על ייחודו של רבי עקיבא במסירות נפשו לתורה ולכל חלקיה, אך עיקר ייחודו הוא ההתלהבות והמסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל בארצו. לא לבקר, לא לעמוד מן הצד, לא רק לבנות עולם רוחני שיכין את יסודות העתיד, אלא להיות חלק פעיל רוחנית אך גם מעשית בבניית התחייה המחודשת של עם ישראל בארצו.25 בדור של תחייה, ברור הוא שהעוצמות הפיזיות והנפשיות והרוחניות צריכות להיות יונקות מתורה. בלי תורה אין עוצמות. אבל העוצמות הרוחניות הן אלה שצריכות להצעיד את העם קדימה, הן לא עוצמות של ביקורת. אלא עוצמות של שותפות. זה לדעתי הלקח הגדול ממרד בר כוכבא. רבי עקיבא שלח מן הסתם את תלמידיו להילחם. הוא היה שם עם הלוחמים. הוא התפלל להצלחת המהלך וחיזק את המהלך. הוא ידע שיש מה לבקר, אך אעפ"כ שימש לבר כוכבא כמשענת, דמות שהיה יכול להיוועץ בה ולמצוא אצלה אוזן קשבת ולב חם, דמות תומכת השולחת אותו קדימה. בדרך כזו יש סיכוי שתצמח מכאן ישועה. דורנו הוא הדור של הגאולה האחרונה ועל כן המהלך חייב להצליח. המוטל עלינו זה רק מצד אחד לבנות עולם רוחני רציני ועמוק ומאידך גיסא לא לעמוד מנגד, אלא להיות שותפים פעילים בהשלמת החזון בכל מרחבי ארצנו.
תגיות:
בר כוכבא, גאולה, המרד הגדול, ר' עקיבא