הקדמה
בפרשת "אמור" (ויקרא כא, טז-כג) מוזכרות מספר מצוות "לא תעשה" שנצטוו בהן בני אהרן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ–לֹהָיו: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱ–לֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱ–לֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.
ציוויים אלו מעוררים תמיהה גדולה ואפילו מבוכה. הרי התורה כל כך מדגישה את החובה להיזהר מהפגיעה בזולת ובפרט במוגבלים, כגון במה שאנו קוראים בפרשת "קדושים": "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (שם יט, יד). כמו כן, הקפידה התורה מאוד על מצוות אהבת הגר, וכתב ה"פלא יועץ" (ערך "גר") שהתורה לא ציוותה על גר דווקא, אלא על כל אדם חריג בחברה: "זיל בתר טעמא: 'וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שמות כג, ט)". הרי שהכתוב מדבר על כל מי שרוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה, שראוי לרחם עליו ולקרבו, להיות אוהבו ורעו, ולעזרו ולתמכו ככל הניתן.1
אם כך, היינו מצפים שאותם מוגבלים לא ייפגעו מן התורה ויוכלו לעבוד בבית המקדש. כידוע, מקום המקדש מבטא את שיא הופעת התורה, שהרי בית הדין הגדול שוהה בלשכת הגזית. דווקא במקום זה היינו מצפים ליחס מקרב וחיובי יותר כלפי מוגבלים אשר ממילא סובלים בימי חייהם. כיצד דווקא במקום הקודש מופלים הם לרעה?
על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם, יח) דרש ר' עקיבא שהוא "כלל גדול בתורה", ושהוא שורש התורה כולה. אם כן, מדוע אין כלל זה בא לידי ביטוי ביחס למוגבלים במקדש? יתרה מזאת, התורה משתמשת במלים קשות ואומרת: "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם", וכי לא היה דווקא קידוש ה' בכך שאנשים אלו היו משרתים בבית ה'?!
במאמר זה נברר את הסיבה לחריגה שעמדנו עליה ונראה כי יש לכך ארבע תשובות המשלימות זו את זו.
א. כבוד הציבור
נכון לומר שהתורה מקפידה ביותר על כל יחס פגום שבין אדם לחברו. שתיים מתוך שלוש המצוות עליהן צוּונו למסור את הנפש הן מצוות שבין אדם לחברו. בעשרת הדיברות ישנן חמש מצוות העוסקות בבין אדם לחברו. למרות כל זאת, יש הבדל בין זווית הראיה הפרטית לבין זווית הראיה הממלכתית. מכיוון שהכוהנים הם "שלוחי דרחמני ושלוחי דידן" (נדרים לה, ב; קידושין כג, ב), והם מייצגים את האומה בעבודת שירות במקדש – הרי הם דמויות ייצוגיות הראויות להיות מוצגות בפאר והדר. אדם שאינו שלם בגופו לא מבטא את ההדר. כמו שחיצוניותו של בית המקדש צריך להיות ברוב פאר והדר, ככתוב "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱ–לֹהֵינוּ" (עזרא ט, ט), כן ראוי שהמשרתים בו יהיו מהודרים, וכל זאת על מנת להדגיש את מרכזיותו של מקום המקדש באומה. בכך דומה המקדש והמשרתים בו למלכות, שגם היא צריכה להיות מהודרת וייצוגית. מלכות שלא תהא מהודרת – יזלזלו בה ובכוחה, ולכן אף מקום המקדש צריך להיות מעורר כבוד והערכה. ובדברי הרמב"ם "לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל" (מורה נבוכים ג, מה).
פעמים נשאלנו האם ניתן לשלוח נער כשליח ציבור לתפילת שבת, וענינו שלא ראוי לעשות כן מפני כבוד הציבור, שנראה כאילו אין שום בוגר הראוי לשאת בתפקיד. נכון הוא שיש לחנך את נערינו לשאת אחריות ולגלות מנהיגות באופן כללי ובפרט בעניינים שבקדושה, ועל כן יש לקרב אותם בדברים אלו; אמנם כשהדבר מתנגש עם כבוד הציבור – כבוד הציבור קודם, והוא הדין לענייננו.
ב. התמימות הגופנית מבטאת את שלמות התמסרותנו
כשם שצריך להביא קרבן שלם שאין בו מום, כך צריך שהכהן המקריב אותו לא יהיה בעל מום. ב"תורת כהנים" מובא על הפסוק "תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא א, ג) כך: "כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם (הכהן) אינו בענין הזה אינו לרצון". סימני התמות שיש בקרבן צריכים להתקיים גם במקריב הקרבן, לאמור: אנו רוצים עבודת ה' בשלמות הגדולה ביותר. היא מבטאת את שלמות התמסרותנו. וכדברי הרש"ר הירש (שם כא, יז):
מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודווים וחולים. לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו, כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'. וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה', והוא דורש את התמסרות האדם השלם והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח.
פעמים רבות הדת מזוהה עם המסכנים והאומללים, שכביכול רק הם הזקוקים לה, לעומת העשירים והבריאים שלא זקוקים לה. כמו כן, אנו יכולים לראות תופעות של עניים ומסכנים במקומות קדושים, כשאף ניקיון המקום וטיפוחו לוקים בחסר. תופעות שכאלה התורה שוללת ורוצה למנוע. אין התורה עבודת מסכנים בלבד, אלא אדרבה – תורתנו תורת חיים המרוממת את כל החיים לשיא שלמותם ותפארתם, ולכן שליחי ה' העובדים במקדש צריכים להיות שלמים ולהיראות מהודרים.
אמנם נכון לומר שאם מוגבלים היו עובדים במקדש היה זה מבטא את היחס החיובי של התורה כלפי הנכים והחובה להיזהר בכבודם, אך כנגד זה יכולה להשתרש באומה מחשבת טעות ולפיה התורה מייחסת חשיבות רק לרוח ולא לגוף ולחומר.
כדי למנוע טעות שכזו, איזנה התורה בין הדברים המחייבים כהן מוגבל לבין הדברים שהוא אסור בהם. מצד אחד יש בו קדושת כהן והוא אוכל קודשי קודשים וקודשים קלים, ומכך אנו למדים את יחסה החיובי של התורה לאנשים המוגבלים; ומאידך גיסא, אין הם עובדים עבודת שירות של ממש במקדש, כדי שלא ישתרש באומה יחס שלילי לשלמות הגוף, שהרי התורה באה לגאול לא רק את הנשמה, כי אם גם את הגוף.2
ג. במקום המקדש אין לגרום להרהורים בדרכי ה'
הרב זצ"ל ב"עין איה" (פאה, ח) מתייחס לנושא וכותב: "מראה האומללים ובעלי המומין מעכר את רוח הרואה אותם, ומביא לפעמים לידי יאוש והשקפות בלתי נכונות בדרכי ד' בעולמו". פעמים שאנו נפגשים עם בעלי מוגבלות קשה, ויש לנו הרהורים כלפי רשב"ע, כיצד יש סבל כל כך גדול בעולמו? אמנם, נסתרות דרכי ה' ואנו מחויבים להאמין ש"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). מכל מקום, גם אם אין ביכולת אנוש להבין הכל, במקום המקדש, שם נפגש האדם בהופעת השכינה, יש מקום לעורר בו רגשי אמונה ודבקות בה' אצל כל שדרות העם מגדול ועד קטן, ולא לעורר תהיות והרהורים על הנהגת ה' אצל קצרי הדעת לפי ראות עיניהם. ועל כן, אסרה התורה על כוהנים בעלי מום לעבוד במקדש.
ד. המקדש מייצג את העתיד לבוא המושלם
הטעמים האמורים עד כה מבארים רק משום מה אין לכהן בעל מום גלוי לעבוד בבית המקדש, אמנם – התורה אסרה גם עבודת כהן בעל מום נסתר (כגון "מְרוֹחַ אָשֶׁךְ"), שאינו נראה כלל! אם כן, הדבר מלמדנו כי כנראה ישנו טעם עמוק יותר לאיסור זה.
בספרו "טוב רֹאי" (תענית טז, ב; אות כ, ד"ה "לפי"), כתב מרן הרב כך:
המקדש מתוכן על שם תיקון עולם השלם, מתוך כך הברזל פוסל בו, אע"פ שיש עדיין מציאות למלחמת מצוה וחובה, מכל מקום הואיל והוא מאוס מצד העתיד, ומשום הכי לא בנה דוד את הבית, ככתוב "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ" (דהי"א כב, ח) ומשום הכי לא היה תיקון ההבדלה בין אנשים ונשים במקדש כי אם היה צריך לדרוש מקרא (סוכה נא, ב), משום שבעתיד בתקון כל חטא ופגם אין שטן ופגע רע כלל…
הרב מזכיר בדבריו שלעתיד לבוא לא תהיינה עוד מלחמות, ככתוב: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). את בית המקדש, המבטא ומסמל את השלמות, בנה שלמה, שבימיו שרר שלום, ולא דוד שבימיו היו מלחמות רבות. דוד לא היה אשם בכך, הוא לחם את מלחמות ה' שהיו מלחמות מצווה, אך עצם המלחמה מבטאת חיסרון, כי בעולם העתידי והמושלם יהיה שלום ולא תשרור בו מלחמה. זו הסיבה שנמנע מדוד לבנות את הבית. וכמו כן, באידיאל העליון, לעתיד לבוא כבר לא יהיה יצר הרע חזק, ולכן לא מוזכרת הפרדה בין גברים לנשים במקדש, למרות שכרגע וודאי שזה נצרך, כמובא בגמרא במסכת סוכה.3
על פי השקפה זו ניתן להבין גם מדוע אנשים מוגבלים פסולים מלעבוד במקדש. לעתיד לבוא יתרפאו הנכים והחולים, כפי שהבטיחה התורה: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ–לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶך" (שמות טו, כו). זו הסיבה שבעלי מומים פסולים מלעבוד במקדש, המבטא את השלמות הרוחנית והגופנית ואת האידיאל העליון שיהיה לעתיד לבוא. הם לא אשמים במצבם ואף ייתכן שנולדו כך, אך בכל אופן זהו מצב לא שלם בהווה, שלעתיד לבוא יעבור מן העולם. במקדש המסמל את העתיד המיוחל הכולל שלמות הגוף ושלמות הנפש, החומר והרוח – רק שלמי גוף ונפש יכולים לעבוד. בכך תתחנך האומה להבין למה עליה לצפות, ומה תפקיד המקדש שממנו ייצא תיקון עולם במלכות שד-י.4
כל מצוותיך אמונה
ואף אם לאחר כל ההסברים הללו, אין הדברים מובנים דיים, והם אינם מתיישבים על לבנו – יש לקבלם ולקיימם כחוקי ה', שהרי "זאת התורה לא תהא מוחלפת" (מתוך י"ג עיקרי האמונה לרמב"ם), וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות מעילה (ח, ח):
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה – אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה: ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר – כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו; וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה', ואפילו היה שוגג צריך כפרה; קל וחומר למצוות שחקק לנו הקדוש ברוך הוא – שלא יבעוט אדם בהן, מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה', ולא יחשב בהן מחשבתו בדברי החול. הרי נאמר בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא יט, לז; כ, כב). ואמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה, לחוקים כמשפטים… והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.
בשולי הדברים נאמר, כי ברור שאין במצווה זו כדי למעט ביחסינו האוהב כלפי אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם. אדרבה, מצווים אנו לאהבם ולהחיותם, לקרבם ולהיות להם לעזר וסעד, ביתר שאת וביתר עז, כדברי ה"פלא יועץ" שהזכרנו לעיל. בכך נזכה להידבק בדרכיו של הקב"ה – "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום".5
יהי רצון שהקב"ה ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל במהרה, אמן כן יהי רצון.