הגמרא במסכת שבת (קה עמוד ב) מביאה את הלימוד של רב יהודה בשמו של רב מיהושע בן נון על החובה להספיד חכם כראוי:
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח [אשר] בהר אפרים מצפון להר געש", מלמד שגעש [שרגש ] עליהן ההר להורגן.
רש"י במקום מבאר שההר רגש על עם ישראל להורגם משום שלא הספידו את יהושע כראוי. על כך מבאר הרב קוק בספרו עין אי"ה (שבת ב, ו) כי עם ישראל אמנם התעסקו בהספדו של יהושע, אך עשו זאת בעצלות ו"לא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד להכבוד הנעלה, הראוי להבליט ביחס להספדו של חכם", כלשונו. מהי אותה ההתעצלות בהספד ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
כאשר עוסקים בהספדו של חכם, אמורים לעסוק במעלותיו. כאשר אנחנו באים להעריך את מעלותיו של תלמיד חכם – ישנם שני ממדים שבמסגרתם ניתן להעריך אותו: ממד חיצוני שעוסק בהשפעה הגלויה של אותו תלמיד חכם על המציאות, וממד פנימי – מצד השפעתו הסגולית על המציאות, בעצם קיומו בעולם.
את ההערכה החיצונית, אשר נובעת מההשפעה של תורת החכם בעולם המעשי, ניתן לאמוד ולכמת. אפשר לבחון כמה ספרים כתב, כמה שיעורים העביר, מהן ההנהגות שבהן נהג ומה הסיפורים שמספרים עליו. אפשר ללמוד מכל אלה כיצד הוא ניצל את הזמן שלו ושקד על התורה הקדושה, כיצד דקדק במצוות והסתפק במועט. באופן הזה – ניתן ללמוד ממידותיו הטובות.
רוח האומה יתגלה בגדוליה
אחד הספרים הראשונים שהתפרסמו עוד בחייו של הרב קוק היה 'אדר היקר', ספר שהקדיש לזכר חותנו, האדר"ת, הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ששימש כרב בפוניבז' ובמיר ואשר בסוף ימיו היה רבה של ירושלים. אדר היקר הוא ספר של "רעיונות ורשמים לתולדותיו של אותו צדיק". בספר, הרב אינו מרבה לתאר את דמותו של האדר"ת, אבל בתוך דבריו הוא מזכיר את החשיבות הגדולה של ההתוודעות וההיכרות עם דמותם של תלמידי חכמים ובפרט עם דמותם של גדולי דור:
ישא ישראל עיניו, אל הזקנים שבדור ; אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן חייו, אשר אם כי שאלת הלחם היא שאלה גדולה שצריכה פתרונים, אבל ידע נאמנה כי לא היא תהיה כל הסכום של שאלת חייו הכלליים ; ורוח חיים חדשים, חיים טבעיים לו, חיים של קדושה ועדינות רוח, ימלאהו.[1]
כשאנו נושאים את מבטנו לגדולי הדור אנו מתוודעים לכך כי שאלות הקיום החומרי אינם חזות הכל. כשכל מה שמעסיק את האדם אלו רק צרכים טכניים של קיום וסיפוק ענייניו החומריים, כשהעולם הרוחני נשכח מליבו אז האדם יכול ליפול לייאוש ולחשוב לעצמו כי לכך הוא נועד 'ללכת על גחון, ללחך עפר'. העיסוק בדמותם של גדולי דור גורם לנו להרים את המבט.
המבט על גדולי הדור נותן פרופורציות נכונות על העיקר והטפל בחיים. אמנם האדם צריך לעסוק בענייני הקיום החומרי שלו, אבל הם אינם חזות הכל. חיים גדולים מכילים הרבה יותר מכך. חיים גדולים כאלה היה ניתן לראות אצל הרב חיים קניבסקי זצ"ל שלפני שבוע וקצת הלך לעולמו. כך כתב על הרב חיים קניבסקי אסף ליברמן, עיתונאי כאן 11, שנכנס לביתו לצורך הכנת כתבה:
הרבה דברים בעניינו של הרב קניבסקי מתבהרים כשנכנסים לביתו ברחוב רשב"ם בבני ברק… ביתו של הרב קניבסקי פשוט מהפנט. אין בו כלום. כלומר, אין בו כלום מבחינה חומרית. בחדר השינה הקטן יש שתי מיטות ישנות וארון. בחדר המרכזי, שולחן וספרים. יש גם מטבח קטנטן. וזהו. כחילוני שלא מתחבר לדיבורים על הקודש, הרבה יותר קל לי להשתמש במילה "נקי". הרב היה נקי לגמרי מבחינה רוחנית. אין טפל ואין מחשבות סרק ואין רכילות וזימה וזוטות.
וכל ההמונים שחיכו בדלת וביקשו לקבל כמה דקות עם הרב, רצו גם הם לקבל משהו מהניקיון הזה. מבחינתם איש כל כך נקי יכול לנקות גם את רעשי הרקע של חייהם ולהשכיל לראות אצלם את מה שהם – האנשים הלא נקיים (שזה כולנו) – לא מסוגלים לראות. כחילוני, יש לי מושאי הערצה אחרים, אבל אני לא יכול שלא להשתאות מדמותו של האיש ולא פחות מזה מההמונים שזה היה מושא ההערצה שלהם.
דמותו של ר' חיים היא דמות מופלאה. מצד אחד, הכל התחיל והסתובב סביב התורה. השקדנות העצומה והבקיאות המדהימה בכל חלקי התורה, שהגיעו מתוך חובות הלימוד שהוא חייב את עצמו. החובות היו מחזור לימוד שעליו הקפיד משנות העשרים לחייו. הלימוד כלל תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, תוספתא, רמב"ם, שולחן ערוך, נ"ך וזוהר. מידי יום הוא למד שמונה דפים בתלמוד הבבלי ובמקביל את התלמוד הירושלמי. וכך מידי שנה, בערב פסח, הוא נהג לעשות סיום על התלמוד כולו. אלפי שאלות שנשלחו אליו מידי שנה בתחומים תורניים מגוונים והוא ענה עליהן תשובות קצרות.
מסופר עליו שביום שישי אחד מתוך הלימוד, הוא נמנם והוא התחיל למלמל גמרא שהוא לא למד לפני כן. נזיר סב. יש לו ספר בכתב יד, 'בחלום אדבר בו', הוא היה קם מהשינה וכותב שאלות שונות ששאלו אותו בחלום.
היו לו שקדנות ויגיעה עצומים על התורה. כדי להצליח לעמוד בכך הוא ניהל סדר יום קפדני והיה חס על זמנו. אבל מצד שני הוא כל כך אהב אנשים. הוא השקיע בכך מספר שעות בכל יום. מאות אנשים עברו בבית הקטן שלו מידי יום. כדי להתברך, כדי לקבל עצה והדרכה. הוא עמד בנשיאות מוסדות חינוך וצדקה רבים. רבים עסקו בשקדנות ובהתמסרות של ר' חיים לתורה, אני רוצה להאיר בסיפורים הרבים צד נוסף באישיותו.
"לא ביטל רגע – אבל היתה אצלו נעימות"
הרב אליעזר רוט, אחיינו של ר' חיים שגדל לידו ושהיה מקורב אליו, סיפר שבתור ילד הוא היה שכן של ר' חיים וכשהיה בגיל 6 או 7, בא לשאול את דודו איך קושרים ציצית. כך סיפר: "הוא סיים את התפילה והלך הביתה והראה לי איך קושרים ציצית, כמה קשרים וכיצד עושים אותם. היינו שואלים אותו שאלות רבות. הוא תמיד היה אומר לי: אני לא רב, יש כאן הרבה רבנים. אבל אמרתי לו: לכל הרבנים אין זמן, הרב הוא היחיד שיש לו זמן". עוד הוא סיפר כי כשהיינו חוזרים מהלימודים היינו נכנסים לחדר שלו והיינו מספרים לו מה למדנו".
עוד מספר הרב רוט שהוא התייתם מאביו שקראו לו חיים. וכשהוא נכנס לר' חיים אמר לו דודו: "לאבא שלך קראו חיים ולי קוראים חיים, מהיום אני אהיה אבא שלך. הוא לא ביטל רגע וכל הזמן היה רכון על הסטנדר ולמד תורה, אבל היתה אצלו נעימות".
מהדמות של ר' חיים קניבסקי אנחנו יכולים ללמוד, בין השאר, מה זה להיטיב לשני. את הנעימות ואת הנחמדות שלו. הוא חס על זמנו ומיעט בביטול תורה, אבל מצד שני, הארת הפנים שלו היתה מיוחדת. מסופר שהיה ידוע שיש אחד בבני ברק שמגיע לכל הבר מצוות – ר' חיים קניבסקי. כל בר מצווה שהזמינו אותו – הוא הגיע. לאחר מכן, כשהוא הזדקן כבר לא היה לו כוח. סיפר הרב אליעזר רוט שהוא שאל אותו על כך: מדוע אתה מגיע לכל בר מצווה? מה אין לך מה לעשות? הוא ענה לו שגם החזון איש הלך לכל בר מצווה. "ללכת לחתונה, זה לשמח חתן וכלה, אבל ללכת לבר מצווה זה לעודד את הילד שילמד תורה. בשביל כך אני הולך. לא רק שאני אדע את התורה אלא שגם השני ידע את התורה. לחיות את השני, לדאוג לשני. מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לאחרים". הרב קניבסקי כיבד את מי שבאו אליו. הרב אליעזר מעיד שהיה ניתן לראות זאת בעיניים שלו. את השמחה לקראת בני משפחה ואנשים שבאו אליו.
מסופר על ר' חיים עוד כשהוא היה אברך, לאחר אחת הלידות כשאשתו היתה בבית החולים, הוא הביא את הבן שלו בפעם הראשונה לחדר והילד בכה. הוא סירב לעזוב את ידו של אביו. הוא ניסה להרגיע אותו אבל זה לא עלה בידו. מה כולם עושים? משאירים את הילד, אולי נותנים לו סוכריה, הוא בוכה יום יומיים ולאחר מכן, על פי רוב הוא מתרגל. לא אצל ר' חיים. יש לו סבלנות והוא אוהב את הילד שלו אהבת נפש. הוא שאל את המלמד: האם מפריע לך שאני אשב כאן בפינה, אני לא אפריע לך, אני אלמד, לא מפריע לי רעש. וכך עוברות השעות וכשהגיע סוף היום, ר' חיים חזר עם הבן שלו לביתם. מצד אחד, ניתן ללמוד על היכולת שלו לשקוע בלימוד תורה מבלי להיות מוסח מכל הסובב אותו, אבל באותה פעולה, הוא גם מוותר על ההליכה לכולל והוא לומד בחיידר של הבן שלו כדי שהילד שלו לא יסבול. מי חושב ככה?
"גדול ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים"
העיסוק בדמותם של גדולי הדור, במידותיהם, בהנהגותיהם ובמעשיהם הוא בעל משמעות עצומה עבורנו, משום שהוא מאפשר לנו להתקדם מבחינה רוחנית. וכך מסביר הרב קוק (אדר היקר עמוד כב) על ערך סיפור מעשיהם והנהגותיהם של צדיקים:
על-כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא, של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באויר של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים.
ככל שנספר על הצדיק ונעסוק בדמותו, כיצד הוא מתעלה מעל לצרכים הקטנוניים של החיים, כך הדברים יותר ישפיעו ויחלחלו אלינו ויהפכו למקור של אור עבורנו ויתנו כיוון לחיים שלנו, להיכן צריך לשאוף, במה כדאי להשקיע, מה עיקרי ומשמעותי בחיינו ומה פחות.
יתרה מזאת, הוא מוסיף (שם, עמוד כג) ישנה תועלת מעשית של הקנאה הבריאה שמתעוררת בנו כשאנחנו עוסקים בדמותו של איש גדול:
התועלת המעשית, הוא מעין "קנאת סופרים תרבה חכמה", מה שהקורא, הרואה את ההוד וההדר הקדושה והתפארת הפנימית שזכה להם האיש הגדול, מתעורר בקרבו רצון פנימי לנסות כחו גם הוא ללכת בדרכיו, ואם לא יוכל לחקות חיקוי שלם, על כל פנים אי אפשר כלל שלא יזוז על ידי זה ממקום שפלותו להתעלות לצד עילאה, לבחור גם הוא איזה דרכים טובים וקניינים יקרים כאלה, כאשר הרבה לעבוד בהם גבור התולדה.
התועלת המעשית שעולה מתוך ההתוודעות למידותיו הטובות, להנהגותיו, לעמלו הלימודי ולהקפדתו ההלכתית של גדול בישראל היא שתיווצר אצל הקורא מעין קנאה בריאה. 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. העוסק בדמותו של תלמיד חכם מתעורר בו הרצון לחקות את דרכיו. גם אם הוא לא יצליח בכך באופן מלא, אבל הוא בוודאי יזוז ממקומו. אצל העוסק בדמותו של צדיק תיווצר דחיפה להתקדם ולהתקדש. כך, למשל, אמר הרב דב לנדו, לאחר פטירתו של חברו, הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, שהיה רבה של רמת השרון במשך קרוב לשבעים שנה. דבריו מובאים בסוף הספר 'סולם יעקב' שהוקדש לדמותו:
גם אם אין ביכולתנו להגיע לדרגתו, דבר אחד ברור – אנו לא יכולים להישאר באותה דרגה שבה היינו.
במשפט הזה הוא תמצת את התפקיד של סיפורי צדיקים ואת הסיבה שהם כל כך חשובים לעבודת ה' שלנו. אנשים צדיקים הם אנשים שפרצו את גבולות התודעה והתפיסה המוכרים לנו. אדם חושב שמספיק שהוא יהיה 'בסדר' עם החיים וכשהוא נתקל בדמותו של צדיק, הוא מבין שיש לו אפשרות לכל הפחות תיאורטית להיות גדול יותר, שגם הוא מסוגל להגביה את הרף ולהיות טוב יותר, מוסרי יותר, סבלני יותר ואכפתי יותר. הוא יכול להיות קדוש יותר. לכן, המדרש (מדרש רבה פרשת שמיני) ממשיל את הזקנים שבעם ישראל לכנפיים שמרוממים את עם ישראל:
נמשלו ישראל לעוף, מה עוף אינו פורח בלי כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם
הזקנים, הצדיקים, נותנים לישראל את הכנפיים. ישראל נמשלו לעוף, כי הם מסוגלים להתרומם מעל לעולם הזה, והצדיקים שנמצאים בדור מאפשרים להם להתעלות ולהתרומם. הם הכנפיים שלהם.
לדעת באלו סיפורי צדיקים לקרוא
האמת היא, שצריך לדעת גם באלו ספרי צדיקים כדאי לקרוא. ישנם ספרים שגורמים לחלישות הדעת אצל הקורא. ספר שמוצגת בו דמות שרחוקה מהקורא 'שנות אור' עלול לגרום לייאוש אצל הקורא בו. במקום לגדול בעקבות הקריאה על הצדיק, האדם עלול להרגיש כמה הוא קטן וכי אין לו סיכוי להתקדש ולהיות טוב יותר. במקרה כזה – הסיפור לא מעניק לקורא בו כנפיים כי אם מקצץ לו אותן.
הרב יצחק הוטנר, שהיה ראש ישיבת רבינו חיים ברלין בברוקלין, וידוע בכינוי 'פחד יצחק' על שם ספריו, התייחס לכך באגרת חשובה שכתב לתלמידו. זו אגרת חשובה שכדאי ללמוד וכך הוא כותב (פחד יצחק, אגרות ומכתבים, אגרת קכח):
רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
"הסבל הוא הרחם של הגדלות" – לסיכום זמן חורף
הטעות שלנו היא שפעמים רבות אנחנו מבקשים את השלמות ולא עוסקים בהשתלמות. זה חלק מתפיסת העולם שבה אנו אוחזים, אשר מחשיבה את קו הגמר ואינה מקנה חשיבות לדרך המובילה אליו.
האופן שבו אנו מסתכלים על גדולי ישראל משליך על עבודת ה' שלנו. הרב הוטנר מציב בפנינו שאלה גדולה: היכן אנחנו מזהים את עצמנו כעובדי ה': בשעת השלווה והנחת או בשעת המאבק? למחשבה שבחור חושב שלהיות 'שתול בבית השם' פירושו לשבת בשלווה, קורא הרב הוטנר 'דמיון'. זה לא אמיתי כי זה לא קיים במציאות. זה דמיון. כדי לגדול עליך להתמודד. ההפסדים של היום הם הניצחונות של המחר. ההתמודדות של היום היא זו שתאפשר לך לצמוח ולגדול.
הוא מפציר ומבקש מהתלמיד שלו:
בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר, מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.
האם אתה רוצה להידמות לגדולי עולם? האם אתה מבין שכשיצרך סוער ואתה נמצא במאבק עימו – אתה מתדמה אל גדולי ישראל. זה הרגע. לא הרגע של השלווה שתבוא לאחר שכבשת עוד פסגה.
היה חשוב לרב הוטנר לתאר את נקודת הדמיון בינינו לבין גדולי ישראל דווקא בנקודה הזו מכיוון שאם נחשוב שעבודת ה' פירושה ישיבה בנחת, אזי כל המאבקים שלנו נתפסים כמציאות דיעבדית. היינו כביכול שמחים לוותר עליהם. אולם זו טעות משום שהמאבקים הם אלו שבונים אותנו. וכלשונו בהמשך האגרת: "הסבל הזה הוא הוא הרחם של הגדלות". אין דרך אחרת לגדול. דברים גדולים ומשמעותיים באים דרך ייסורים של יצירה. כמו הריון שחווייתו הינה קשה אבל תוצאתו הינה משמחת מאוד.
הרב הוטנר כותב לתלמיד שלו בסופו של זמן חורף:
אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.
בעקבות דבריו גם אנחנו נקראים להפנות את המבט שלנו לא רק למה שלא הצלחנו להשיג. למסכת או לספר שרצינו לסיים ולא הצלחנו, לזמנים שהתבטלנו בהם, ולמידות שלא הצלחנו לתקן. עלינו להסתכל על המקומות שבהם עמלנו, איש איש והעמל שלו. אנחנו מגיעים לסוף זמן חורף וכדאי לנו להביט אחורה וביחד עם הביקורת על מה שחסר בנו, גם לחזק את המבט הטוב על הדרך אותה עברנו. על ההתמודדויות שהיו מנת חלקנו והצלחנו להתמודד עימן, על הסדרים שבם הצלחנו ללמוד תורה והוספנו בלימודה. על הדרך שאותה עשינו בזמן החורף הזה.
להתבונן על הממד הפנימי
עד עכשיו תיארנו את הממד החיצוני של תלמיד חכם, הממד שבו הוא משפיע על המציאות ושבו מעלותיו ניכרות לעין כל. המפגש עם תלמיד חכם גדול – באמצעות השיעורים אותם הוא מעביר, הספרים שאותם הוא כתב, מידותיו בחייו והסיפורים עליו לאחר מותו – משפיע עלינו. הוא גורם לנו להרבות בתורה, הוא מעדן את נפשנו ובעקבותיו אנו מבינים מה עיקר ומה טפל בחיים. במובן הזה, הגמרא במסכת מועד קטן (כח עמוד א) שאומרת כי "מיתת צדיקים מכפרת", מתכוונת לומר שמותם של צדיקים מעורר אנשים ללכת בדרכם של הצדיקים ובכך הוא מכפר עליהם.
אולם ישנו ממד נוסף, פנימי יותר, שהוא נסתר מהעין וכך ממשיך הרב קוק וכותב (עין אי"ה שבת ב, ו):
עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע.
עלינו להעריך תלמיד חכם לא רק בגלל השפעתו הגלויה, אלא בעיקר בזכות הצד הנסתר שבו, בזכות מעלותיו הפנימיות שאינן גלויות להמון, קדושת נשמתו ואוצר התורה שגנוז בנפשו.
וכשלון זה אירע לדורו של יהושע. לגבי יהושע, הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי שהביא את ישראל לארץ ירושתו, ושהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים. אבל מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים, נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע, הנביא הגדול והשקדן הגדול, אשר לא ימוש ספר התורה ממנו וקיים "והגית בו יומם ולילה".
לא עלה היתרון הפנימי, האמיתי, הרוחני, הגנוז בנשמתו של יהושע, על לב המספידים, מפני שרק את המפעלים המוחשים אשר הובלטו כל כך בחייו הדגישו, שהם באמת טפלים הם לגבי העיקר, הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד ד'. ועל כן רגש עליהן ההר להרגן…
דברי הגמרא שלפיהם "כל המתעצל בהספדו של חכם – ראוי לקוברו בחייו", מדברים על כך שאנשים מתרכזים רק בצד הגלוי של הספד החכם, רק בפעולות שניכרות לעין כל, זו עצלות! אם אינך יודע להוקיר את הצד הפנימי, אינך מבין גם את ההנהגות שלו ואת הסיפורים עליו. זה מבט קטן להסתכל על תלמיד חכם רק על פי המשמעות המעשית שלו.
התורה לא נמדדת במבט תועלתני
אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי [אותם שאומרים] מאי אהנו לן רבנן [מה הועילו לנו חכמים] בכל לימודם? והלא לדידהו קרו, לדידהו תנו [לעצמם הם קוראים בתורה, לעצמם הם שונים במשנה[.[2]
הגמרא מכנה אפיקורוסים את אלו שאומרים: "מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו". מי שמדבר כך הם אנשים שבוחנים כל דבר במשמעות המעשית שלו. הם רוצים לדעת איזו תועלת יוצאת מתלמידי חכמים ש'רק' יושבים ולומדים תורה לעצמם. הגמרא אומרת שם שכל העולם קיים בזכות תלמיד חכמים אלו. פעמים רבות גם בחור ישיבה נתקל בכך, כששואלים אותו: מה יוצא לך מלימוד התורה בישיבה? האם אתם מוצאים בישיבה תואר? זו טעות בתפיסה משום שהתורה לא נמדדת במבט תועלתני. הניסיון לקחת תלמיד חכם ולהכניס אותו למושגים תועלתניים בלבד: לשיעורים או לספרים שהוא כותב, האם הוא מדבר בצורה מושכת ומעניינת – זה להתעצל בהספדו של חכם! כך אומר הרב בעין אי"ה:
"הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה".
בפסקה הזו הרב אומר לנו אמירה עקרונית לגבי המבט שלנו על התורה ועל האופן שבו אנחנו מודדים תורה. השאלה המרכזית היא האם אנחנו הולכים אחרי התורה רק כשהיא מתקבלת על ידי אחרים והיא פופולרית או שאנחנו מזהים את האמת שבה ומתמסרים לה. וכך הוא כותב באדר היקר (עמודים לה-לו):
חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דוקא בלי שום כוונה מצידו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות.
אמנם ראוים הם המכשירים להתקבל בתור כלים עוזרים, הכח הספרותי והשפעת הדרשה ראוים הם תמיד להיות מתלווים אל השפעת החיים עצמם ולהיות גם כן עולים ומתפתחים באותה המדה הנאותה לשכלל את החיים, להכשיר את הלבבות, לישר את העקמומיות שבהם ולטהר את הדעות ואת המדות, לכון לבן של ישראל לאביהם שבשמים, אבל כח ההכרעה צריך שיהיה תמיד בסגנון החיים עצמם.
אם אדם מעריך רק דברים גלויים ומתעצל מלחשוף את העוצמה הפנימית שקיימת בתלמיד חכם – אז הוא יוצר עיוות וקלקול, כי הוא אינו יודע להעריך בצורה נכונה את כבודו ואת משמעותו של תלמיד חכם ולכן, במידה כנגד מידה, ראוי לקבור אותו בחייו.
כך גם תיאר הרב את חותנו האדר"ת ב'אדר היקר' (עמ' מג-מד). לאחר שתיאר את התיקונים שהוא פעל במרחב הציבורי ואת ההשפעה הניכרת שלו על הסביבה שבתוכה הוא חי. הוא הקדיש את התיאור הבא להשפעה הסגולית שלו:
אמנם יותר מכל פעולה פרטית גדולה היא פעולת הסגולה הכוללת, ההכרה שהכיר העם כי איש אלהים קדוש שוכן בקרבם. אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכלו קדש לד' ושלבו ונפשו נתונים רק לאהבת השם יתברך ואהבת הבריות, אהבת תורה ויראת שמים, היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות המיוחדת.
יותר מכל השפעה גלויה, עצם מציאותו של איש קדוש בקרבנו פועל עלינו רבות. כשהעם מכיר שישנו בקרבו איש קדוש, שמתרומם מעל קטנוניות החיים, זה מרומם את הציבור יותר מכל פעולה גלויה שהוא משתדל לפעול.
ירידה גדולה היא לאומה כשהיא מחפשת תמיד באנשי הסגולה שבה רק את התועלת המעשית שלהם, כאילו לא נבראו האנשים הגדולים כי-אם להיות לכלי מעשה לבד, אמנם חובה גדולה היא לגדולי הדורות לעבוד עבודת עמם בכל המקצעות שבידם להגיע להם, ובכל מה שיש בידם לעשות בהם כראוי, אבל שפלות מוסר הוא אם לא יכיר העם, שעצם חיי האומה ובריאותה היא נערכת לפי ערך אנשי הסגולה שבה.
כשהאומה מחפשת רק את התועלת המעשית היוצאת מאנשי מעלה שחיים בקרבה, זוהי שפלות גדולה כי יש בכך מבט חומרני שמחפש את התועלת שבהם ולא מכיר את הערך העצמי הרוחני שקיים בהם.
מציאות גאוני הדור, תלמידי-חכמים מובהקים וצדיקים, הוא הנותן עז רוחני לדור כלו. ועלינו החובה תמיד להכשירו לההכרה הנעלה הזאת, ע"י מה שנחבב לבניו את התורה ואת לומדיה, את הצדיקים הגדולים והחסידים הקדושים לד', שכל חייהם הם שלשלת ארוכה של קדושה ומדות טהורות וטובות. עלינו לרומם את רוח עמנו תמיד, להכיר את היקר והנשגב שיש בחיי קודש מצד עצמם, ובהיות שאינם באים בשלמותם כי-אם בגדולת התורה ויראת שמים גדולה, ע"כ עלינו לכבד בכבוד פנימי ולב נאמן את האנשים הדגולים מרבבה שרכשו להם עז הקדושה, באהבת ד' ואהבת התורה, בחריצות של יגיעה וכשרון גדול.
כשתלמיד חכם נפטר, אנחנו מצטערים על עצם החיים שלו שנלקחו מאיתנו, אנחנו כואבים על כך שהוא כבר לא יהיה עימנו. על הגודל הסגולי שלו שנעדר מהעולם. מסופר כי בשעת פטירתו של מרן הרב, ביקש הרב צבי יהודה מהרופא שינסה להאריך ימיו של הרב, כי עצם הימצאותו בעולם היא דבר גדול.
אנחנו צריכים לפתח בתוכנו הכרה על הערך הגדול שיש באנשי קודש מצד עצמם. תלמידי חכמים בסדר גודל של הרב קניבסקי מתקדשים בזכות לימוד התורה ויראת השמיים שלהם ועל כך עלינו לכבד אותם. זהו כבוד תורה. כבוד תורה זהו היחס העקרוני אל הדבר, זו העמדה הבסיסית שאנחנו אמורים לפתח בקרבנו כשאנו מזהים שאנחנו עומדים אל מול גודל. זה לא משנה מאיזה ציבור הוא, גדולי תורה עומדים למעלה מכל חלוקה מגזרית ואנחנו צריכים לחוש קשר עמוק לאיש קדוש כזה וכי איבדנו אבדה גדולה.
אני חושב שההלוויה של הרב קניבסקי סיפרה את כל הסיפור. מאות אלפי יהודים באו אליה. רובם המוחלט לא פגשו אותו אישית, גם לא למדו בספריו. זמר יכול להביא להופעה שלו עשרות אלפי אנשים, אולם לאחר שהוא ייפטר מהעולם מי יגיע להלוויה שלו? לאחר שהוא מת, אין ממנו תועלת מעשית.
לעומת זאת, אצל תלמיד חכם כמו הרב קניבסקי, כמה אנשים הגיעו לשיעורים שלו? ובכלל, הוא כמעט ולא העביר שיעורים. אולם לאחר מותו, הגיעו להלוויה שלו מאות אלפי יהודים. רובם המוחלט לא פגשו אותו אישית וגם לא למדו מספריו. יש בכך כדי לחדד שהשפעתו העיקרית לא היתה במה הוא אמר ובשיעורים שהעביר, אלא בעצם הגדלות הפנימית שלו. את זה חש עם ישראל. במובן מסוים, דווקא לאחר מותו כשאין לנו תועלת מעשית ממנו כביכול, אז אנו מכבדים אותו. ובאמת, תלמידי חכמים גדולים, השפעתם הולכת וגדלה דווקא לאחר מותם.
[1] אדר היקר, עמ' כא-כב.
[2] תלמוד בבלי סנהדרין צט.