תורה עם דרך ארץ

עיון בסוגיית התלמוד

הגמרא בברכות (לה, ב) מביאה מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי ביחס הנכון שבין תורה למלאכה:

תנו רבנן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד), – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וגו'" (ישעיה סא, ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו'" (דברים כח, מח). אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן.

לדעת ר' ישמעאל אדם צריך לשלב תורה עם עשיית מלאכה, אך ר' שמעון אומר שאם כך יעשה האדם התורה לא תתקיים, ולכן ילמד רק תורה ויסמוך על כך שמלאכתו תיעשה בידי אחרים. יש לשאול כיצד ר' שמעון לומד את הפסוק "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" על תקופה שבה אין עושין רצונו של מקום? הרי המילים הללו מופיעות אחרי הפסוק "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי… וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם, יג)! כלומר, אם הם עובדים בכל לבבם ובכל נפשם אז – "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ". ועוד, שבתחילת העמוד ר' חנינא בר פפא לומד את הפסוק הזה ביחס לזמן שישראל עושים רצונו של מקום:

רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב "וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וגו'" (הושע ב, יא), וכתיב: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וגו'"! – לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

על שאלה זו עונה המהרש"א (ד"ה "שנאמר") ומסביר שר' שמעון לא מתכוון לזמן שבו אין עושים רצונו של מקום כלל, אלא שהוא מדבר על אנשים שאינם צדיקים גמורים ויש להם לאן להתקדם. הם נמצאים במדרגה המתוארת בפרשת "והיה אם שמוע" בה כתוב רק "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם", ויש להם להתקדם למדרגה שמתוארת בפרשת "ואהבת" שכתוב בה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). לכך בדיוק התכוון ר' שמעון – שאם יאהבו את ה' גם בממונם, כלומר ילמדו מבלי לעבוד, ה' יעזור להם. לעומת זאת, אם הם עובדים את ה', אך חסים על ממונם – יגיעו למצב של "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ". נמצאנו למדים שר' שמעון אומר שהם בוודאי עושים רצונו של מקום, והמילים "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" אינם קללה, אלא שישנה מדרגה יותר גבוהה בעבודת ה' שאליה יש לשאוף והיא "וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

ר' ישמעאל אינו מסכים ללימודו של ר' שמעון, ואומר ש"וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" זהו המצב האידיאלי, ולכאורה בכל מקרה גם צדיקים גמורים צריכים להנהיג בתורה מנהג דרך ארץ.

אביי פוסק על פי המציאות – בסופו של דבר רוב מי שהלך בדרכו של ר' ישמעאל הצליח, ולעומת זאת רוב מי שהלך בדרכו של ר' שמעון לא הצליח. יש לשאול, מדוע אביי לא יורד לעומק הסברות? לפנינו מחלוקת עקרונית המציגה שתי גישות ביחס ללימוד תורה, ולרוב, האמוראים דנים בעומק הסברות ולא פוסקים על פי המציאות. על שאלה זו ננסה לענות בהמשך.

פסיקת הלכה

המהרש"א שם מסביר שאף לדעת אביי ישנם אנשים שיכולים ללכת בדרכו של ר' שמעון ולהצליח, אך אין לסמוך על זה כי הם מועטים, ודווקא דרכו של ר' ישמעאל תתאים בדרך כלל כהדרכה כללית, ולכן צריך ללכת בדרכו.

בדרך זאת פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י):

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה: אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

כלומר לא רק שכדאי ללכת בדרכו של ר' ישמעאל כדי להצליח, אלא שמי שלא הולך בדרך זאת חוטא לדעת הרמב"ם בחילול ה'![1] אך מאידך, כתב הרמב"ם בהלכות שמיטין ויובלות (יג, יג):

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוים, הרי דוד אומר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהילים טז, ה).

לכאורה יש כאן סתירה ברמב"ם. מצד אחד הוא תוקף בלשון חריפה את מי שלומד ואינו עוסק במלאכה, ומצד שני הוא נותן לגיטימציה לעשות זאת ומבטיח שה' ייתן לו חלקו![2]

הגרי"ז סולובייצ'יק (חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה, חיי שרה) מביא משנה מקידושין (דף פב, א), שבתחילתה אומרת: "רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה", ובהמשך: "רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". לכאורה ר' נהוראי חולק על רבי מאיר, אך הגרי"ז מקשה שהרי במסכת עירובין (דף יג, ב) נאמר שר' נהוראי הוא ר' מאיר!

הגרי"ז מזכיר בהקשר למשנה זו את הסתירה שראינו לעיל ברמב"ם, ואומר בשם הגר"א שבאמת הרמב"ם לא קשה. הרמב"ם מסכים עם פסיקת אביי שיש ללכת בדרכו של ר' ישמעאל וכך הוא פוסק בהלכות תלמוד תורה. כלומר, כך צריך לנהוג מי שבא ללמוד תורה, וזו הפסיקה העיקרית. אמנם ישנם אנשים מיוחדים, ולהם מתאימה דרכו של ר' שמעון. זו הפסיקה בהלכות שמיטה ויובל, שאיננה מקור הפסיקה העיקרי לקשור בתלמוד תורה.

זהו גם יישוב הסתירה בין ר' מאיר לר' נהוראי. ר' מאיר פוסק לאדם ללמד את בנו אומנות, אך מספר שבנו הוא מקרה מיוחד, והוא מתאים לדרכו של ר' שמעון, ולכן מלמד אותו רק תורה. דברים אלו אמורים רק ביחס לבנו, אבל שאר בני אדם צריכים ללכת בדרכו של ר' ישמעאל.

ה"שולחן ערוך" (או"ח קנו) פסק:

אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו.

וה"ביאור הלכה" במקום (ד"ה "סופה בטלה") כותב:

כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, ר"ל, דוקא הרבה], והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם. וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות: ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש.

למעשה, ה"שולחן ערוך" פוסק לכלל ללכת בדרכו של ר' ישמעאל, אמנם ה"ביאור הלכה" מעיר שאכן ישנם אנשים שמתאימים לדרכו של ר' שמעון. היחס בין העיקר שמופיע ב"שולחן ערוך" לנספח שמופיע ב"ביאור הלכה", מבטא את הפסיקה של אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן".

עיון בסברות

כפי שהארנו קודם – אביי פסק מהמציאות, אך לכאורה המחלוקת היא עקרונית: ר' שמעון ור' ישמעאל לא יסכימו לכך לחלק מהאנשים מתאימה דרך אחת ולאחרים דרך אחרת. ר' ישמעאל יציב בדעתו האומרת שכולם צריכים לשלב לימוד תורה עם עשיית מלאכה, ור' שמעון סובר שכולם צריכים לעסוק רק בתורה. ננסה להבין מה בדיוק הם סוברים.

הגמרא במנחות (דף צט , ב) מכניסה אותנו לתפנית מפתיעה:

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים "לֹא יָמוּשׁ" (יהושע א, ח), ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

לכאורה זו גמרא הפוכה במאה ושמונים מעלות מהסוגיה בברכות! ר' שמעון, שקודם אמר שאין להפסיק לשעה אחת מתלמוד תורה כאן אומר שמספיק לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית כדי לצאת ידי חובה, ואילו ר' ישמעאל לא מתיר להפסיק מלימוד תורה אף לרגע אחד, בניגוד למה שאמר בברכות "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". המהרי"ץ חיות (ברכות לה, ב ד"ה "לפי שנאמר") נשאר בצריך עיון על שאלה זו.

הרב יצחק אריאלי בספרו "עיניים למשפט" (ברכות דף לה, ב ד"ה "רשב"י אומר"), מציע פתרון לסתירה. ר' ישמעאל ור' שמעון אינם חולקים. ר' ישמעאל מסכים שלמרות שצריך להנהיג מנהג דרך ארץ ישנם יחידם שאין להם להפסיק מלימוד כלל. בן דמה שאל את ר' ישמעאל "כגון אני", איך לנהוג? ור' ישמעאל עונה לו שאין לו להפסיק מלימוד כלל.[3] ור' שמעון מכיר בעובדה שלא כולם יכולים ללמוד תורה כל הזמן ואומר שיוצאים ידי חובה בקריאת שמע.

יוצא מאן ששניהם מסכימים עם הפסיקה של אביי לפיה יש המתאימים ללמוד רק תורה כל הזמן, ויש שצריכים גם לעסוק בעבודה. אך בכל זאת, מהגמרא בברכות בוודאי נראה שהם חולקים אחד על השני. ר' שמעון תוקף את ר' ישמעאל – "תורה מה תהא עליה"? אך לא ברור מה הוא רוצה לומר, הרי גם הוא מסכים שלא כולם מתאימים, וגם ר' ישמעאל מסכים איתו שישנם אנשים שמתאימים ללמוד תורה כל היום. אם כן, מדוע הוא תוקף אותו? כנראה שבכל זאת יש מחלוקת!

יש לומר שהמחלוקת היא בהדרכה שיש להורות לכלל. לפי ר' ישמעאל אם אדם אינו "עילוי" כמו בן דמה הוא אינו צריך לנסות ללמוד כל היום והוא יכול, ואפילו צריך, לנהוג מנהג דרך ארץ. ואילו ר' שמעון אומר שבהתחלה על כל אחד מוטלת החובה לנסות ללמוד כל היום. אם לא יצליח, ינהג מנהג דרך ארץ, ויצא ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע. אך מדוע ר' ישמעאל מתפשר? הרי הוא מסכים שיש אנשים שראויים למדרגה גבוהה בלימוד תורה? למה שלא כולם ינסו?

בעומק נפש האדם

הרב קוק ב"עין אי"ה" (ברכות פ"ו, פסקה ח) נכנס לעומק המחלוקת בין ר' שמעון ור' ישמעאל. הרב אומר שהמחלוקת בין ר' שמעון ור' ישמעאל נובעת ממחלוקת שורשית בטבע האדם. לדעת ר' ישמעאל לאדם יש נטיות עיוניות ומעשיות:

העסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך עראי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כי אם להשלמת האדם לפי טבעו.

טבע האדם הוא שלא יוכל לעמול בתורה כל הזמן. לאדם יש נטיות לעולם המעשה, ולכן עליו להתעסק גם בדרך ארץ על מנת להשלים את עצמו. מאידך לדעת ר' שמעון טבע האדם השלם הוא לעסוק רק בתורה:

מעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כל כך נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות… על כן ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבוא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר,חזר פעמים, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כי אם מחסרון השלמה.

כלומר, מעלת האדם האמיתית יכולה לבוא לידי ביטוי רק בלימוד תורה. אדם שאינו מצליח לעסוק בתורה כראוי הוא אדם חסר, וכל אחד מתבקש להגיע למידה הזאת.

כמו שבארנו, גם לדעת ר' ישמעאל ישנם אנשים שמסוגלים ומתבקשים לעסוק אך ורק בתורה. אך ההבדל בינו לבין ר' שמעון הוא שלפי ר' ישמעאל ישנם שני סוגי אנשים – האחד, אדם המסוגל ללמוד רק תורה בלי עיסוק בעולם המעשה; השני, אדם שהנטייה הטבעית שלו היא לשלב ביניהם. לאדם זה יש מין "תקרת זכוכית" מעליו, וזהו הטבע שלו. כך עליו לנהוג לכתחילה, ואין לו שום סיבה לנסות לשבור את "תקרת הזכוכית", משימה בה לא יצליח. אדם זה יש לו לשלב בין תורה ודרך ארץ לכתחילה, זוהי השלמתו הרוחנית. לעומת זאת, לדעת ר' שמעון אין דבר כזה "תקרת זכוכית". המעלה הטבעית של האדם היא לעסוק רק בתורה. אם אדם אינו נמצא במדרגה זאת עליו לנסות להגיע לשם בכל כוחו, חרף כל הקשיים.

כעת ניתן להבין מדוע אביי לא יורד לעומק הסברות אלא פוסק לפי המציאות.

ממשיך הרב ב"עין אי"ה" (שם, ט):

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות עסוק בשום דבר מעשי כי אם בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מהטבע האנוש. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כי אם מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי.

מפני שהמחלוקת היא בטבע האדם, רק מהניסיון נוכל ללמוד מה טבעו. אביי ראה שלאורך הדורות אנשים לא הצליחו לשבור את "תקרת הזכוכית" – "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" – רק אלו שמטבעם היה לעסוק רק בתורה הצליחו, השאר נשרו. לכן, נראה שבאמת ישנה "תקרת זכוכית" וראוי לאנשים שאינם מרגישים שהם "לגדולות נוצרו", ללכת בדרך שר' ישמעאל מתווה – תורה עם דרך ארץ. הם לא צריכים להרגיש חיסרון בשל כך, שהרי זהו טבעם וזוהי השלמתם. אדרבה, אם לא יעסקו בחיי המעשה – יהיו חסרים.

המשנה במסכת אבות (פ"ב, מ"ב) אומרת:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון.

והמהר"ל בספרו "דרך חיים" על מסכת אבות (שם) כותב:

כאשר האדם עמל בשני דברים דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל שלמות נפשו שהיא התורה כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו ואז לא נמצא העוון, כי עמל שניהם להשלים את עצמו, והעוון לחסר את עצמו, ולכך יגיעת שניהם דווקא כאשר האדם עוסק בדבר שהוא להשלים את עצמו לגמרי ודבר זה משכחת העוון שהוא חסרון לעצמו…אבל אם עוסק בתורה בלבד, מאחר שאינו עוסק להשלים את עצמו דבר שהוא לצורך גופו גם כן אפשר שימצא חטא ועוון, כי צריך לעסוק בהשלמתו של אדם שהוא כולל גוף ונפש, [וזהו משכחת עוון].

כשהאדם אינו עוסק בחיי המעשה הוא חוטא לעצמו, הוא לא משלים את עצמו, סופו להיות אדם חסר. אדם צריך לפעול לפי הטבע שלו, אל לו לנסות להיות מישהו אחר. אם נחנך לכך שכולם צריכים לשבת כל החיים בישיבה ולעסוק רק בתורה, רבים לא יעמדו בזה – "סופה בטלה וגוררת עוון". הם ירגישו שהם לא בסדר מפני שהם לא מצליחים ללמוד, ועל אף כל המאמצים תורתם לא תתקיים, ובנוסף הם לא משלימים את נפשם כראוי, וחס ושלום יגיעו לידי עוון.

עבודה בדור הגאולה

עד כאן עסקנו בעיסוק בדרך ארץ מצד נפש באדם, אך בדורנו ישנה קומה נוספת בעניין. כותב החת"ם סופר (סוכה לו, א ד"ה "דומה לכושי")

נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה, משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכים על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל.

על אף שנראה מדבריו של החת"ס שהוא אינו סובר שיש ערך עצמי לעבודה מצד נפש האדם,[4] הוא אומר שבארץ ישראל יש ערך עצום לעיסוק בחיי המעשה. ישנה מצוות יישוב הארץ! החת"ס מחדש שלא רק עבודת אדמה היא בכלל המצווה אלא גם "שארי אומנויות".[5] כשאדם מפתח את ארץ ישראל בכל תחום הוא מקיים מצווה שבלשונם של חז"ל (ספרי פרשת ראה יב, כט) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה". לפי החת"ס אדם שלא מסוגל ללמוד רק תורה, וודאי שיש לו לעסוק במצוות יישוב ארץ ישראל.

סיכום

נמצאנו למדים, שמצד נפשו של האדם ראוי הוא לעסוק גם בחיי המעשה כדי להשלים את נפשו, אלא אם הוא מהיחידים שמסוגלים ללמוד רק תורה. לא רק מצד השלמת הנפש ראוי לעסוק במלאכה, שאז אולי יסתפק אפילו בעבודה מצומצמת ופשוטה, אלא שבכך גם מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל, וראוי לו להשתדל לקיים אותה בהידור ולנסות למצות את היכולות שלו כדי לקיים מצווה זו.

הערות:

[1]    לא ניכנס לסוגיית פרנסה מלימוד תורה, שהיא סוגיה רחבה בפני עצמה.

[2]    הרדב"ז שם מעיר, שאין הכוונה שישליך עצמו על הציבור, אלא שה' יזכה אותו שיצליח להתפרנס.

[3]    ר' מאיר למד אצל ר' ישמעאל, וכמו ש ר' ישמעאל פסק לכלל להנהיג מנהג דרך ארץ אך לבן דמה אמר שאין לו להפסיק מללמוד, כך בדיוק גם ר' מאיר נהג כשפסק שיש לאדם ללמד את בנו אומנות, אך את בנו עצמו לא לימד.

[4]    החת"ס אומר שבגלות מודה ר' ישמעאל לר' שמעון, שאין ערך לעשיית מלאכה, אך בארץ ישראל הם חולקים האם מצוות יישוב הארץ יכולה לדחות לימוד תורה. כלומר, בגלות אף לדעת ר' ישמעאל אין שום ערך לעבודה – אף לא השלמת נפש האדם. ועיין בפירושו לתורה (דברים כ, ו) שם אומר הפוך: שר' שמעון מודה לר' ישמעאל בארץ ישראל בגלל מצוות יישוב הארץ, ורק בגלות הם חולקים; ר' ישמעאל סובר שאף בגלות יש לעסוק במלאכה – כנראה בגלל השלמת נפש האדם.

[5]    בפירושו לתורה שם כותב "ולא לבד עבודת קרקע אלא לימוד כל האומנויות משום ישוב וכבוד א"י שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה".