בירור מהות הקידושין

ראשי פרקים:

א. הקדמה

בראש מסכת קידושין שנו חכמים: "האשה נקנית בשלש דרכים". יצירת קשר האישות והברית בין האיש לאשה נקראת במטבע ההלכתית "קנין". מהותו ועניינו של קנין זה נידון בסוגיות רבות של מסכת קידושין וממקומות נוספים. סוגיות ודינים רבים שייכים לדיוננו. לשם הקיצור ותועלת העיון, נביא חלק מהסוגיות המרכזיות, ונדון בהן.

בירור מעמיק ורחב של הסוגיות מעמיד את הלמדן ואיש הדעת האובייקטיבי בפני אתגר רציני ודיון מעניין בכמה תחומים.[1] יש לברר מהו ההיגד הפשוט העולה מן הסוגיות ביחס להבנת קניין האישות. גם אם יוכח מן הסוגיות שוודאי שאין אשה קנויה לבעלה, אלא יש כאן שימוש במטבע לשוני הבא לציין עניין אחר, יש לברר את מהותה והבדלה מקניינים אחרים.

ב. סוגיות המורות שאשה קנויה לבעלה ויישובן

קנין כסף בקידושין

      קנין כסף כמעשה קנין והלימוד משדה עפרון

לשון התורה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א). השורש ל.ק.ח מופיע כאן וגם בפרשת קניין מערת המכפלה: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג) והכוונה היא לקניין "הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (שם כה, י). מכאן למדו חז"ל שיש דין של קנין כסף בקידושין, וזה העומד מאחורי לשון המשנה בראש מסכת קידושין: "האשה נקנית בשלש דרכים… בכסף, בשטר, ובביאה".

כך אמרו בגמ' בראש מסכת קידושין: "האשה נקנית… וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון" (ב, א). כפי הנראה שאלת הגמ' כאן אינה מניין שכסף קונה בקידושין, כפי שעולה מחלק מהמפרשים, שהרי זוהי שאלת הגמ' לקמן (ג, ב), אלא מניין שלשון קנין שנאמר בקידושין הוא בדומה למינוח המקובל בקנין כסף. כך כתב בחידושי המאירי על אתר: "וכסף מנלן – הזהר מלפרש מנלן דאשה מתקדשת בו, שזו לקמיה קא בעי לה… אלא כך פירושו: וכסף דאשה מיהא מנלן דאיקרי קנין. שהרי מכל מקום אינו דומה לשאר קניות". רוצה לומר, כיון שקנין קידושין אינו ממש כשאר קניינים, הו"א שאין מעשה הקנין כשאר כסף קנין, קמ"ל שאכן כן הוא קנין כשאר קניינים. כיון שכך אמרו חז"ל ש"האומר לאשה: הרי את קנויה לי… מקודשת" (ו, א). הוראה זו לכאורה מורה בהכרח שקנין קידושין הריהו קנין ככל קנין אחר![2]

    קנין כסף בקידושין

אלא שעיון במהות קנין כסף בקידושין מורה אחרת. בעניין קנין כסף הנהוג במקח וממכר נחלקו הסמ"ע והט"ז בביאורם לשו"ע חו"מ קצ, ב. בדרך כלל פעולת קנין היא פעולה חיצונית המהווה סימן מוסכם לגמירות דעתם של המוכר והקונה. לדעת הסמ"ע קנין כסף אינו כשאר קניינים, אי"ז מעשה קנין בעלמא, אלא חלותו פועלת באופן מהותי, שכן הוא ניתן בתמורה ושווי לדבר הנקנה. אך הט"ז שם חולק עליו ומקשה מקנין כסף בקידושין "הא גם גבי קנין דאשה בכסף נלמד מעפרון… וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד, לא בתורת שיווי". דהיינו ודאי שלשון קנין כסף בקידושין הוא גזה"כ שכך יחולו קידושין, ואין כאן שום עניין לשווי ותמורה, וכיוון שהוקש קנין כסף של קידושין לקניין כסף של שדה, יש ללמוד מכך שבשניהם אין הכסף "כסף שיווי" אלא "כסף קנין", ופעולת קנין בעלמא כשאר דרכי קנין.[3]

קושיית הט"ז על הסמ"ע חזקה היא, אלא שבעל ה"אבני מילואים" (כט, ב) מיישב, שאמנם קניין קידושין שיווי יש בו, ומוכיח כך מפסקי הרא"ש בב"מ פ"א סי' מח. אך ר' איסר זלמן מלצר ב"אבן האזל" על הרמב"ם בהל’ מכירה ד, א חלק על האבנ"מ והבנתו ברא"ש, והסביר שקניין כסף בעלמא הוא אכן כסף שיווי כדעת הסמ"ע, אך קנין כסף בקידושין שונה במהותו משאר קניינים, הוא אינו כסף שיווי אלא כסף קנין. וגם אם למד התלמוד קנין אשה מקנין שדה עפרון, אין ההשוואה גוזרת אלא דימוי חיצוני שזה וזה קנין כסף, אך לא הייתה כוונה לדימוי מהותי "דלא ילפינן אלא גז"ש דקיחה קיחה, דקיחה דאשה הוא בכסף, אבל לא ילפינן מעיקר דין קנין שדה".[4] אם כן סברת הט"ז בקידושי כסף פשוטה היא, וכך גם הסבר אבן האזל בדעת בסמ"ע.

עוד עולה מכאן שהבנתו היסודית של המאירי, בסוגיה לעיל, שקניין אשה אינו דומה במהותו לשאר קניינים, אינה רק בהוה אמינא, אלא אמת היא אף למסקנה שלמדים "קיחה קיחה משדה עפרון". קניין כסף שאמרה תורה בקידושין שווה הוא רק בשיתוף השם לקניין כסף בעלמא, דהיינו שחלות קידושין נעשה בכסף כשם ששדה נכנסת לבעלות בעליה בכסף, אך וודאי יש כאן שוני מהותי!

     מדוע אין קידושין למחצה

המשך לתפיסת קנין כסף בקידושין, השונה מקנין כסף בעלמא ושווה לו רק בשיתוף השם, ניתן לראות בביאור הגרי"ז לדברי רבא בקידושין דף ז, א שהאומר "חצייך מקודשת לי – אינה מקודשת". בחידושי הגר"ח מבריסק מפי השמועה מובא בשם הגרי"ז ביאור לדין זה. בקנין שדה הכל תלוי ברצון הקונה והמקנה, על כן אם רוצה רק חצי שדה תופס הקניין חציה. אך בקידושין אופי הקניין אינו תלוי ברצונם, וכל שצריך זה רק שירצו קידושין, "ועל כמה – אין תלוי ברצונם, דהוי מעשה נתינה ואינו קנין… כיון שבלשון אומר חצי, עשתה התורה כנעשה חלות על חצי, ולא חלו הקידושין".

רוצה לומר, חלות והתפשטות הקידושין אינה דבר התלוי ברצון האיש והאשה, אלא כפי גדרי הדין שקבעה תורה בהתאם למהותם המיוחדת. באומר "חצייך מקודשת לי" החיסרון הוא בכך שרוצה דבר שאי אפשר. אין קנין זה כשאר קניינים שיכולים לתפוס בחצי מגוף הדבר, אלא שֵם קידושין שמתפשט בכולה. לפי האמת מעשה הקנין של כסף אינו "פעולת קנין" במשמעותה הפשוטה, אלא רק "מעשה נתינה", שקבעה תורה כאילו הוא קנין, וממנה נובע חלות הקידושין בגזרת הכתוב!

    הסבר הרי"מ ללשון קנין שבמשנה

כיוצ"ב עולה בבירור מחידושי הרי"מ בראש מסכת קידושין (ד"ה "עוד נראה"). הרי"מ חקר באריכות את משמעות לשון קנין שבמשנה, ובתוך דבריו כתב: "נראה לע"ד דהא המשנה במה דתני לשון נקנית דינא קמ"ל, דלא הוי ידעינן כלל דשייך ביה לשון קנין, דמה"ת אין לו שום זכות, רק גזרת הכתוב דאסור לעלמא, וקמ"ל דהוי קנין – נפקא מינה דלשון הרי את קנויה לי מקודשת".

הדגיש הגאון שאין לבעל זכות קניינית באשתו לשום דבר ועניין. אין קנין זה דומה כלל לשאר קניינים, שהרי אין כאן שום זכות קניינית מלבד איסור האישות לשאר העולם. אלא כיוון שמעשה החלת הקידושין נעשה עכ"פ בדרך של קנין, שייך לשון קנין במאמר הקידושין. בעצם מדברי הרי"מ עולה, שכל אימת שתעלה קושיה המבוססת על לשון קנין בקידושין, תהיה התשובה הפשוטה, שאין דומה מהות קנין קידושין למהות קנין דעלמא, אלא שגזרת הכתוב שתחולת הקידושין תיעשה בדרך של קנין!

    האשה כשדה הבעל

במסכת כתובות דף ב, א דנה הגמ' במצב בו הגיע זמן הנישואין וחלתה האשה; האם יכול האיש לומר שכיון שאין הנבצרות מצדו, אינו חייב במזונותיה. או שמא יכולה היא לומר שמזלו גרם וכאילו "נסתחפה שדהו".

תוס' שם בע"ב ד"ה "נסתחפה" הסביר את יסוד הטיעון "נסתחפה שדהו", מדוע אין טיעון זה הדדי אלא חוזר מן האשה לאיש? בהסבר ראשון כתב "ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם. דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא". רוצה לומר כיוון שנישואין הם אמצעי לקיום מצוות פריה ורביה, אי אפשר לטעון שמזלה של האשה גרם. אך בהסבר שני כתב שללא קשר למצוות פריה ורביה באופן פשוט "האשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה"![5] קביעה חד צדדית זו המובאת בתוס' כפירושה הפשוט של הגמ' מורה לכאורה שהאשה נחשבת כקנויה ע"י בעלה.

אכן בעומק הענין גם קביעה זו אינה אלא מורה שבמעשה הקידושין יש צד פעיל וצד סביל, והרי זה הנלמד מהפסוק "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א), ממנו לומדת הגמ' בכמה וכמה סוגיות בראש מסכת קידושין, שמעשה הקידושין צריכים להיות מן הבעל לאשה ולא להיפך. הבעל הוא העושה את מעשה הקידושין והאשה צריכה להסכים ולהתרצות, אך אין בזה הוראה לעצם קשר הקידושין ומהות הקנין מהו.

ארוסה אוכלת בתרומה כ"קנין כספו"

   הלימוד מ"קנין כספו"

סוגיה נוספת ממנה עולה לכאורה שאנו עוסקים בקנין רכושני כפשוטו, היא סוגיית אכילת ארוסת כהן בתרומה. אמרה תורה: "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (ויקרא כב, יא), ודרשו ב"ספרי" (אמור, ה) שעבדים ושפחות וילדיהם אוכלים בתרומה: "מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה? תלמוד לומר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו… יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה? תלמוד לומר: כסף. יצא עבד עברי שאין כסף".[6] הדרשה אמנם עוסקת באשה נשואה, אך מסתבר שלאו דווקא, אלא שדיבר הכתוב בהווה, ואכן לדעת עולא הוא הדין "ארוסה", שהרי גם היא קנויה "קִנְיַן כַּסְפּוֹ", ודעתו הובאה בכמה מקומות בש"ס (כתובות נז, ב קידושין ה, א ועוד).

הלכה למעשה תקנו חז"ל שלא תאכל, כפי שאמרו בסוגיה בכתובות דף נז, ב: "דבר תורה, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי נמי קנין כספו הוא. מה טעם אמרו אינה אוכלת? שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה" והוסיפו טעם אחר: "משום סימפון" דהיינו חשש לביטול הקידושין למפרע, ונמצא שאכלה קודש באיסור.

על כל פנים יסוד ההיתר העקרוני לארוסה לאכול בתרומה הוא מפני שהיא נחשבת קנויה. "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (ויקרא כב, יא). עבדים ושפחות וילדיהם ואף בהמות שהם קניינו של אדם אוכלים בתרומה, וכיוצ"ב גם אשתו של אדם אוכלת כמותם.

   הלימוד מ"כל טהור בביתך"

אבל במדרש ספרי (קרח, קיז) למדו ארוסת כהן ממקום אחר: "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ (במדבר יח, יג) למה נאמר? והלא כבר נאמר: כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ (שם שם, יא)… להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה. או אינו מדבר אלא בנשואה? כשהוא אומר כל טהור בביתך יאכל אותו הרי נשואה אמורה. הא מה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו – להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה".

יש קושי בדרשה זו. אמנם כפל וייתור הלשון טעון הסבר, אך היאך נבוא לדרוש את הפסוק בניגוד למשמעותו? הרי הביטוי "טָהוֹר בְּבֵיתְךָ" ודאי שייך רק ביחס לאשתו ולא לארוסתו, שאינה בביתו אלא רק מיועדת להיות בביתו. ובאמת במשנה במסכת יבמות (ט, ה) אמרו: "בת ישראל מאורסת לכהן… לא תאכל בתרומה" ובתלמוד ירושלמי שם למדו דין זה מהפסוק: "כל טהור בביתך יאכלנו – ולית היא גו בייתה".

אך אפשר שאין זו דרשה גמורה אלא בדרך אסמכתא, כעולה מתלמוד ירושלמי לכתובות (ה, ד) שם הובאו הדברים בנוסח אחר: "אמרו (חכמים) לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וסמכו להן מקרא, כמה שנאמר: כל טהור בביתך יאכלנו". וצריך לומר שמחמת כפל הלשון הוצרכו חז"ל לדרוש "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ" בדרך הרחבה ולאו דווקא כמשמעות הפשוטה.[7]

יש מקום לומר שהדרשה נכנסה לדוחק זה, משום שאינה מקבלת את הדרשה של "קִנְיַן כַּסְפּוֹ". כך כתב הנצי"ב בפירושו לספרי שם שבעל הדרשה מ"כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ" אינו מקבל את הדרשה של "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" משום "דודאי לא דמי קנין אשה לקנין עבד"!

  הקושי בדרשה מ"קנין כספו"

הקושי בדרשה מ"קִנְיַן כַּסְפּוֹ" עולה לכאורה מרש"י על הפסוק שהביא שתי הדרשות: "וכהן כי יקנה נפש – עבד כנעני שקנוי לגופו. ויליד ביתו – אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו. ועוד למד ממקרא אחר: כל טהור בביתך וגו' בספרי". אילוצו של רש"י בפירושו לפסוק "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" להביא דרשה מפסוק אחר "כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ", מורה שמצד עצם הפשט היתה קשה לו הדרשה וכפי הנראה כדברי הנצי"ב ש"דודאי לא דמי קנין אשה לקנין עבד".

בנוסף לכך, יש לשים לב גם לדיוק ניסוחו של רש"י: "ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה". ניסוח זה המופיע לאחר עיקר הדרשה שדרשו ביחס לעבד, מורה שאין זה עיקר הוראת המילים, אלא שניתן להרחיב את הוראתן, ולכלול בכלל "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" גם אשת כהן!

זאת ועוד, עצם הלימוד מ"קִנְיַן כַּסְפּוֹ" אינו מובן. עבד כנעני וודאי נכלל בכלל "כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ" שהרי גופו של העבד הוא רכוש האדון.[8] אך צ"ע מדוע עבד עברי אינו בכלל "קִנְיַן כַּסְפּוֹ"? הרי גם הוא נקנה בכסף, וגם עליו נאמר לשון קנין: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד" (שמות כא, ב). הר"ש משאנץ בפירושו שם מסביר שעבד עברי אינו אוכל בתרומה משום שאינו יכול למוכרו. פירושו תמוה לכאורה, והלא כך הדין גם באשתו?! ניתן להסביר כוונת ר"ש שרק "מעשה ידיו" של העבד קנויים ולא "גופו". אך כיוצ"ב וודאי אין אדם קונה באשתו. שמא תאמר קנויה היא לעניין "אישות", לא גרע הדבר מ"מעשה ידיו" של עבד עברי?!

המלבי"ם בפירושו לתורה הסביר, שעבד עברי העובד שש שנים ויוצא לחופשי, אינו נקרא "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" המורה על קניין חלוט. לדבריו יש הבדל בין המינוח "קנין" או "מקנה" כביטוי עצמאי. ובין "מקנת כסף" או "קנין כסף" בסמיכות; קנין סתם – כולל כל דבר שהוא ברשותו אף לזמן, וגם עבד עברי בו נאמר: "כי תקנה עבד עברי". אבל "קנין כסף" – מציין מה הוא שלו בהחלט והוא ממונו וכספו, ומציין בהמתו וכליו ועבדיו הכנענים שדומים לכספו. גם פירוש זה מוקשה לכאורה, הרי גם עבד עברי נרצע אינו אוכל? שמא תאמר מכל מקום יוצא הוא ביובל, הרי גם קרקע יוצאת ביובל, ואעפ"כ קרויה "קִנְיַן כַּסְפּוֹ"? שמא תאמר סוף סוף יכול למוכרה מה שאין כן בעבד עברי שאינו יכול למוכרו, הרי אשה גם אינו יכול למוכרה?!

  שני פנים בדרשה מ"קנין כספו"

נראה שיסוד הדרשה שונה לגמרי. הביטוי "קִנְיַן כַּסְפּוֹ", כדברי המלבי"ם, מבטא שייכות רכושנית חלוטה לכהן, ובאמת מטעם זה עבד עברי אינו אוכל בתרומה שהרי אינו קנוי בעצמו, אלא רק מעשה ידיו קנויים, משא"כ עבד כנעני. אבל ארוסת כהן אינה אוכלת כאכילת עבדו ושפחתו שורו וחמורו, אלא בהיפך ממש. אלו הם שני צדדים הפוכים של אותה מטבע. הכהן זכאי בתרומה ומאכיל את כל מי שמחובר לו; בין אשתו שהיא כמוהו, ואפילו רכושו כעבדו ובהמתו שגם להם זכתה תורה מצד שהם תחתיו, משא"כ עבד עברי שאינו כמוהו וגם אינו רכושו.

הוי אומר, שניים אוכלים בתרומה זה להפכו וזה להפכו; עבד אוכל מצד חסרונו שהוא נטפל לאדונו, ואשה אוכלת כי בארוסיה קנתה מעלה והפכה לכהנת![9] הגורם המאכיל הוא הקניין החלוט, מה שאין כן בעבד עברי שאין קניינו חלוט אלא הוא אישיות נבדלת ועצמאית. אלא שכנ"ל האשה אוכלת מצד מעלתה והעבד והשפחה מצד חסרונם.

נושא הפרק הוא קניינים

  תוס' רי"ד בהסברת לשון נקנית במשנה

התבוננות בנושאי פרק ראשון של מסכת קידושין מגלה, שרק המשנה הראשונה עוסקת בדין קידושין, אך רוב הפרק עוסק בדיני קניינים של עבד עברי וכנעני, בהמה, נכסים שאין להם אחריות ונכסים שיש להם אחריות וקנין חליפין. כך שהמכנה המשותף הכללי של הפרק הוא קניינים. הגמ' בדף ב, ב הסבירה שהמשנה נקטה "האשה נקנית" ולא "האיש קונה" כי בחרה ביטוי המבטא את רצונה של האשה, והוראה שאינה נקנית בעל כורחה. הקשה תוס' רי"ד מהמשך לשון המשנה "היבמה נקנית", והלא יבמה נקנית בעל כורחה?!

תוס' רי"ד הציע תירוץ פשוט: "משום הכי קתני 'נקנית' משום דכולי פרקין מיירי בחפצים הנקנין, שזה נקנה בענין זה וזה נקנה בענין אחר… משום הכי שייך למתני האשה נקנית". תוס' רי"ד הסביר שאע"פ שתירוץ זה נכון הוא, אלא שהגמ' מעדיפה הסבר מדויק לשימוש הלשון, ולא הסבר כללי. לפיכך מסבירה הגמ' שהביטוי "האשה נקנית" מבטא קניין התלוי ברצון האשה, ומתוך כך נשנה ביטוי זה גם ביחס ליבמה, אף שאינו תואם את דינה. עכ"פ עולה מתוס' רי"ד שאכן כלל הקניינים בפרקנו בשורה אחת הם, קנין אשה כשאר קנייני רכוש, כעולה ממשניות הפרק כולו.

  קניין אישות ושאר קנייני רכוש

אלא שהסברו של הרי"ד דורש ביאור. גם אם יש מקום לקשר בין עניינים הרחוקים, ניחא אם אגב הדינים המרובים של קנייני רכוש בסדר נזיקין, הייתה המשנה מביאה גם דין קניין אשה, אבל בהיפך, אגב דין יחיד במסכת קידושין, להביא כל דיני קנייני רכוש, הלא זה תימה! כיצד הטפל מרובה על העיקר, כאשר הקשר ביניהם נראה שאינו אלא בשיתוף השם?!

זאת ועוד, נראה שפשט הלשון "בעל" בהקשר דידן, דהיינו "בעל ואשתו", הוא מלשון "בעלוּת". יתירה מזו הלא "בעל" הוא קיצור של התיאור "בא על", ואם כן עולה כנ"ל שאדרבא המושג הכללי "בעלות" נגזר מהמושג היסודי המצוי בקידושין, אלא שדבר זה נראה זר בהשקפה ראשונה, נעמיק בו ונבארו לקמן בע"ה!

ג. סוגיות המוכיחות שאשה אינה קנויה לבעלה

מקדש בהנאת מלווה

דעת אביי בדף ו, ב שמקדש במלוה אינה מקודשת אך מקדש בהנאת מלוה מקודשת, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה מפני הערמת רבית, וכך הלכה. מקדש במלוה אינה מקודשת, כיוון שאינו נותן לה דבר עתה, אלא מקדש במה שנתן בידה, והוא כבר שלה. אך מקדש בהנאת מלוה, שמאריך עתה את זמן הפרעון, הרי זה כנותן לה עתה דבר שיש לה בו הנאה.

אלא שיש לשאול בזה, מדוע דבר זה נקרא רק "הערמת רבית" והרי מקבל את הקרן ועוד אשה בתמורה? מפרש רש"י שם: "דלא קץ לה מידי, ולא מידי שקל מינה". יותר בפירוט כתב בחידושי הרשב"א בשם הראב"ד. הרשב"א הקשה מדוע שונה נידון דידן ממקרה רגיל של נתן ארבע ומקבל חמש, הרי כיוצ"ב "הכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו"?! הרי סוף סוף מקבל האשה בנוסף לקרן? והסביר: "כיון דגופה ממש לא קני ליה, לא הוי רבית, אלא שאסור משום הערמת רבית". רוצה לומר מה שאנו קוראים "קנין קידושין" ודאי אינו דומה לשאר קניינים, בו קונה האדם את גוף הדבר, ועל כן אינו יכול להיחשב רבית.[10]

קידושי בת קטנה

התורה נתנה הרשאה לאב לקדש את בתו שאינה בוגרת, ככתוב: "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה" (דברים כב, טז). אף על פי כן נוסח לשון הקידושין במקרה זה מנוסח כפניה של האיש לאב: "בתך מקודשת לי", ולא כפניה של האב לאיש: "בתי מקודשת לך". אם קניין קידושין הוא כשאר קניינים, נוסח זה אינו מובן, שהרי בשאר קניינים המֶכר תלוי במוכר ולא בקונה?!

דנה בזה הגמ' בדף ט, א. שנו בברייתא: "כתב לו… בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאינתו – הרי זו מקודשת". והקשה ר' זירא בר ממל: "הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני? התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך, הכא בעל כותב בתך מקודשת לי!" תירץ רבא שכך לשון קידושין: "כתיב: כי יקח – בבעל תלה רחמנא". אמנם יש פסוק אחר "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה", המורה לכאורה שהקניין תלוי באב והרי זה ככל מכר, הסביר רבא כי "הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי". רוצה לומר הלכה מקובלת היא שאין לדמות קידושי קטנה למכר שדה, אלא זוהי מערכת ייחודית של התייחסות אישית בין האיש לאשה, שאינה כשאר קניינים.

נתן הוא ואמרה היא

בדף ה, ב הסתפקה הסוגיה מה הדין במקרה שנתן הוא הכסף, והיא אמרה לשון קידושין: "נתן הוא ואמר הוא – פשיטא דהוו קידושין, נתן הוא ואמרה היא – נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא, ולא הוו קידושין. ואב"א: נתן הוא ואמר הוא – מקודשת, נתנה היא ואמרה היא – אינה מקודשת, נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא, וחיישינן מדרבנן".

אם מעשה הקידושין הוא ככל מעשה קנין, ספקה של הגמ' אינו מובן. בכל מכר מעשה הקנין הוא הגורם חלות הקנין, בהיותו בירור לגמירות הדעת. בנידון דידן ברור הוא שהסכימה דעתה, ומה מקום יש להסתפק?! אפילו אם הספק נובע מלשון התורה שאמרה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", אין זה ברור, שהרי הוא אכן עשה את מעשה הקנין. שמא תאמר שהלשון "כִּי יִקַּח" מוסב גם על המאמר ולא רק על הקנין, אין זה מובן בסברה, שהרי כנ"ל אין זה דומה לשאר קניינים. כיוצ"ב יש לשאול מדוע באמת יש לשונות מיוחדים לקידושין כעולה מהסוגיות, מה שאין כן בשאר קניינים! מוכח מכאן שאין זה קניין כשאר קניינים אלא בשיתוף השם בלבד, ועל כן דיני חלותו מיוחדים.

ההו"א שאשה יכולה לקדש איש

הסוגיה בדף ג, ב מבררת מניין שקידושין בכסף. הגמ' מביאה ראיה מהפסוק "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, יא) המלמד שאין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר דהיינו בקידושין. הגמ' אינה מסתפקת בדרשה זו, ודורשת בדף ד, ב גם מהפסוק "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג) שיש קניין כסף בקידושין.

הסבירה הגמ' את הצורך בשני הפסוקים; אם היינו למדים רק משדה, הייתי חושב שגם בקידושי קטנה הכסף לה ולא לאביה. ואם היינו למדים רק משדה עפרון הייתי חושב שיכולה האשה לקדש את האיש: "הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו – הוו קידושי. כתב רחמנא: כי יקח ולא כי תקח"!

ההוה אמינא שהאשה יכולה בעצמה לעשות את מעשה הקנין מופלאה היא, ומורה בהכרח שאין מעשה הקידושין קנין בעלותי של הבעל באשתו כפשוטו אלא התאחדות, ועל כן אין הפרש מי העושה את קנין הקידושין. נראה לענ"ד שגם למסקנה אין אנו חוזרים לגמרי מתפיסה זו, אלא שעל כל פנים קבעה תורה שרק האיש הוא העושה מעשה הקידושין ולא האשה.

כך עולה מפירוש רש"י בסוגיה: "היכא דיהבה איהי לדידיה – כסף וקדשתו, דאמרה ליה: התקדש לי. ליהוו קידושין – דכיון דאשמועינן דכסף עביד אישות, מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה. להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש". רוצה לומר, הכסף בקידושין אינו "קונה" אלא "עביד אישות", דהיינו יוצר ומחיל דיני אישות ביניהם, על כן לכאורה אין מקום להבדל בזה בין האיש לאישה. קמ"ל שאף על פי כן, קבעה תורה שמעשה הקידושין תלוי באיש ולא באשה.[11]

ד. גדר קניין איש באשה במשנת האחרונים

כהקדמה לבירורנו נסקור ונברר את הגדרת האחרונים בעניינו של קנין האישות, דהיינו מהו תוכן הגדרת קנין אשה לבעלה. מחד גיסא וודאי שאין כאן קנין במובן הרכושני הרגיל, אך מאידך גיסא אנו רואים שזהו מעשה קנין שנעשה בדרכי קנין ידועים ומוּכָּרים.

הבה נגדיר את היבטי הקניין המוכרים. ההיבט הפשוט של קנין הוא היכולת למכור את הנקנה, שהוא תוצאה של שליטה בכל חלקי הנקנה. כך אנו מוצאים בקנייני רכוש ואף בקנין של אדון בעבדו הכנעני. דבר זה וודאי לא שייך ביחסי איש ואשה כלל. היבט נוסף של הקנין הוא שליטה מסוימת בדבר הנקנה, כפי שאנו מוצאים בעבד עברי שאף שאין גופו קנוי, מכל מקום מעשי ידיו קנויים לאדונו במשך כל שנות השכירות. אפילו קנין חלקי זה לא שייך כלל באשה, שהרי מדין תורה מעשי ידיה של האשה שלה! מהו אם כן תוכנו של מושג הקנין בו מוגדרת מערכת היחסים שבין האיש לאשה?

הנצי"ב; קנין לענין אישות בלבד

   שעבוד האשה לאישות הוא קנין האיש

הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ד, לה) צמצם והגדיר קנין אשה לבעלה רק לעניין אישות ולא לשום עניין אחר:

אין לאיש על אשתו שום קנין כי אם לאישות בלבד. אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין. ולכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישי עליך – אין צריך להפר, וכופה ומשמשתו, משום שלזה היא קנויה לבעלה… ומה שכתוב בתורה כי היא קנין כספו, וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת. וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל דעפ"י התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה, ומאין למדו זאת? וכי מבואר בתורה שכן הוא? והלא כתיב בה קנין כספו כמו בעבד ושפחה. ומנלן שאין מעשי ידיה לבעלה?! ולהיפך מנלן דמשועבדת אשתו לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה? בשלמא אם הוא נדר ואמר הנאת תשמישי עליך אינו חל הנדר, שהוא מקרא מלא: ועונתה לא יגרע… לא חל נדרו משום שהוא משועבד לה… הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה, ומנלן שהיא מחויבת להזקק לו… אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון דמשמעות "כי יקח איש אשה" הוא למה דמסיים הכתוב "ובעלה"… היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה, כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו!

מדברי הנצי"ב עולה שהאשה משועבדת לאישות. נראה שרוצה לומר שאף אם אין שליטה בגופה ואף לא במעשי ידיה מכל מקום יש כאן קנין באישות, ולזה נתנה הסכמתה בקידושיה. רוצה לומר, לא רק שאסורה לתת דודיה לזר, אלא היא מחויבת לחלוטין לבעלה, והוא יכול לכופה כאדון לשפחתו.

  שעבוד הדדי של בני הזוג

יש להעיר כי התוכן הפשוט העולה לכאורה מדברי הנצי"ב כאילו האשה משועבדת לאיש לחלוטין, יותר ממה שהאיש משועבד לה, וזהו קנין האיש באשה, אינו מוסכם. מפשט הסוגיה בנדרים (טו, ב) משמע שהשעבוד הוא הדדי:

האומר לאשה קונם שאני משמשך, הרי זה בבל יחל דברו. והא משתעבד לה מדאורייתא? דכתיב: שארה כסותה ועונתה לא יגרע! באומר הנאת תשמישך עלי, והא לא קא ניחא ליה בתשמיש, דאמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה, הנאת תשמישך עלי – אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו.

חיוב הזוג זה לזה לאישות נקרא בלשון הגמ' "שעבוד", דהיינו זהו חיוב שניתן לתובעו בבי"ד. מפשט הדברים משמע שהשעבוד הוא הדדי, ואינו קשור למצוות עונה אלא נוסף עליה, ועומד ביסוד חיי הנישואין, כפי שכתב שם הרשב"א בחידושיו במפורש:

ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שע"י כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי. משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל הכא מלבד מה שהוא מצווה לעונה יש עליו שעבוד, ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפ"ה באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, וא"צ להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדי ליה.

גם מה שכתב הנצי"ב שהאשה "מחויבת להזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה, כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו" נראה מופרז ותמוה. שהרי כבר כתב מהרי"ט בשו"ת ח"א סי' ה "ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה. אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה, שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה!", והביאוהו הפוסקים וכן  הובאה דעתו בבאה"ט אהע"ז סי' עז סק"ז בלא חולק.

גם מה שכתוב במס' נדרים ביחס לשעבוד האשה: "כופין אותה ומשמשתו", אין להבין כפשוטו, שהרי אסור לאדם לכפות אשתו לתשמיש,[12] וכבר כתבו הפוסקים שאין האשה שבויה ביד בעלה אף ליחסי אישות, ואם טוענת שמאוס עליה כופים אותו לגרשה "לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה".[13] אלא הכוונה כפי הנראה להפעלת אמצעי ענישה משפטיים, כפי שמנסח הרמב"ם בהל’ אישות שם, גם ביחס לאיש שמונע אשתו מתשמיש.[14]

לא זו בלבד אלא שדברי הנצי"ב בעצמם צריכים עיון; הלא הוא בעצמו טוען במקביל את ההיפך, שגם האיש משועבד לאשה כמאמר הפסוק: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י), ועל כן אם הבעל נדר מתשמיש אשתו, הנדר אינו חל "משום שהוא משועבד לה". ואם כן יש בקניין האישות שעבוד הדדי, ואילו הנצי"ב בא לְבַדֵל את שעבוד האשה משעבוד הבעל, ולהסביר את עניין קניין אשה לבעלה?!

ביאור דעת הנצי"ב

נראה שלדעת הנצי"ב שונה שעבוד האיש משעבוד האשה; האיש מצווה לספק את צרכי אשתו בהתאם ליכולתו, אך האשה משועבדת לבעלה בכל עת, וכמו שלכאורה מוכח מניסוחו של הנצי"ב: "היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה… כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו", בשונה ממצוות עונה התלויה ביכולת האיש.

אלא שהיסק זה אינו מסתבר, הרי לא יעלה על הדעת, ששעבוד האשה הינו גורף ואינו מותנה ביכולתה, אלא היא מחויבת לבעלה בכל עת, וכבר הבאנו לעיל דברי מהרי"ט שכתב בשו"ת (ח"א סי' ה) שהאשה "אינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה!", ואם כן סו"ס מה בין שעבודה לשעבודו?! על כורחנו צריך לומר ששונה הגדרת היכולת של הבעל מזו של האשה. גם אם אמנם אצל האשה הגדרת היכולת הינה מציאותית בהתאם לנסיבות, אך אצל האיש החיוב סובייקטיבי ותלוי לגמרי ברצונו, שהרי מדין תורה הוא יכול לשאת כמה נשים, ולמעט בכך את עונת האשה,[15] מה שאין כן היא. הלכה זו מחמת עצמה מורה שהיא משועבדת לו יותר מאשר הוא לה![16]

האישות כקנין ממוני והקושי בזה

שוני זה – בין מחויבותה של האשה לבעלה לבין מחויבות הבעל לאשתו – תופס הנצי"ב כמעין קנין ממוני העומד במקביל לצד האיסורי שבאישות. דהיינו האשה מחויבת לבעלה, מלבד מה שאסורה לזר, כפי שכותב הנצי"ב:

הענין הוא שאשה היא קנויה ומקודשת ושני דברים הם. דקנין – הוא שהיא מחויבת להזקק לבעלה כמו שהעבד מחויב לעשות מלאכת בעליו, וקידושין – שהוא כהקדש, היינו שהיא אסורה לאחר. ותרי מילי נינהו; דאי מצד שקנויה היא לבעלה היתה נחשבת כגזלנית אם היתה נותנת דודיה לאחר, ולא יותר… ותו היה עולה על הדעת שאם יתן לה הבעל רשות להזקק לאחר הרי היא מותרת, כמו בעבד שהרשהו בעליו לעשות לאחר. משום הכי היא מקודשת, שאין לה פדיון אלא בגט או במיתת הבעל. ואי משום הקדש לא ידענו שהיא מחויבת וקנויה לבעלה, ולא ידענו אלא שהיא אסורה לאחרים. על זה אמרינן שהיא קנויה לבעלה.

אמנם גם אם נקבל את הגדרת הנצי"ב, שיש בקידושין זכות יתירה לאיש, ונאמר שיש בהעדפה זו מעין צד של קנין ממוני, עדיין לא יתברר תוכנו של הביטוי "קנין כסף", שהרי זה לכל היותר כמעשי ידיים של עבד ואמה עבריים ועוד הרבה פחות מכך, ומדוע אין עבד ואמה עבריים נקראים "קניין כסף", ואילו אשה נקראת "קניין כסף" ואוכלת בתרומה?!

האבנ"מ; חילוק בין קניין ממוני לקניין איסורי

    הצד האיסורי ולא הממוני הוא המאכיל עבד ואשה בתרומה

ר' אריה לייב בסוף ספרו "אבני מילואים" תשו' יז דן באריכות במהותו של המושג "קנין כספו" של כהן המאפשר אכילת תרומה לעבד כנעני ולאשה, ובחקירתו מעלה הבנה מחודשת במהות קנין הקידושין. בעל האבני מילואים מצמצם ומְפַשֵט עוד יותר את הקנין, וקובע כי אין בקנין האישות שום צד של קנין ממוני כל עיקר. האבנ"מ דן בגדרי עבד כנעני, ועומד על נקודת השוואה בינו לבין אשה, בשונה מעבד עברי:

בעבד כנעני יש לרבו שני קנינים; הקנין האחד – הוא קנין ממון שבו, ר"ל שגופו קנוי… והקנין השני – הוא קנין איסור שבו; מותר בשפחה כנענית, ואינו חייב אלא במצות שהנשים חייבות בו. ומשום הכי המפקיר עבדו שיצא לחירות, ותו לית ליה לרביה שום קנין ממון גביה, שכבר זכה העבד בעצמו, מ"מ קנין איסור שבו לא פקע ע"י הפקר, ועדיין מותר בשפחה, ומשו"ה אוכל עדיין בתרומה, שזה תלוי בקנין איסור שבו… וראיה ברורה נלענ"ד דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו… מהא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי: דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה, דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו… ומלתא דפשיטא שאין האשה קנויה לבעל קנין ממון… ואפי"ה ד"ת אוכלת בתרומה ומקריא קנין כספו… כיון שקנין איסור שבה לבעל, במה שמיוחדת לו ואסורה על כל העולם משום א"א, משו"ה מאכילה בתרומה.

אם כן האבנ"מ מבחין בין שתי חלויות הקיימות בעבד כנעני; צד ממוני וצד איסורי; עבד כנעני הוא רכוש האדון וקניינו, ולעבד כנעני ישנם גם דינים מיוחדים בצד האיסורי בהתאם למעמדו. האבנ"מ טוען שדין אכילת תרומה תלוי בפן האיסורי ולא הממוני, ומוכיח דבריו מדין ארוסה האוכלת בתרומה. בארוסה אין אלא קנין איסורי, במה שאסורה לאחרים משום אשת איש, אך לא קנין ממוני, שהרי האשה לא שייך כלל קנין ממון. אם נמשיך את דבריו נאמר שכל זה נכון הוא דווקא בעבד כנעני ואשה, מה שאין כן בעבד עברי שהרי אין בו קנין איסורי, ועל כן אינו אוכל בתרומה.

קושי מפשט לשון הפסוק "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" ויישובו

האבנ"מ מקשה בעצמו על הסברו, שהרי משמעות הפסוק הפוכה ממש! לדבריו הקנין האיסורי הוא סיבת ההיתר, אך לשון הפסוק: "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ" (ויקרא כב, יא). המושג "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" שהוא סיבת היתר אכילת התרומה מורה ומבטא קנין ממוני ולא קנין איסורי! האבנ"מ מיישב זאת בדרך מחודדת:

דהא קרא כתיב קנין כספו, והיינו קנין ממון, והיכי קרינן לקנין איסור קנין כספו? וראיתי בשיטה מקובצת פרק אע"פ (כתובות נז) בהא דאמר עולא ד"ת ארוסה אוכלת שנאמר וכהן כי יקנה כו' והאי נמי קנין כספו הוא. וז"ל: והאי נמי קנין כספו שקנאה בכסף קידושין שלו, עכ"ל. הרי שהרגיש בזה שאין קנין ממון לארוס גבי ארוסתו, לכך מפרש קנין כספו היינו שקנאה בכסף קידושין, ועיקר אכילתה משום קנין איסור שבה, שאסורה לכל העולם משום אשת איש (כסף קידושין = כסף שאסרה כהקדש), וכיון שאותו קנין איסור נקנה לו ע"י כסף מקרי קנין כספו.

רוצה לומר, כיוון שסוף סוף מעשה הקידושין נעשה באופן של קנין ממוני, ומחמת אותו מעשה קנין כספי חל שם קידושין ואיסור אשת איש, נקטה התורה לשון "קִנְיַן כַּסְפּוֹ", שהוא הסיבה הישירה והקרובה לחלות הקידושין ואיסור אשת איש, אף ששם זה אינו מגדיר את המהות המתירה שהיא הקנין האיסורי.

קשיים בהסברו של האבנ"מ

חילוקו החד של האבנ"מ ניכר באמיתתו. אעפ"כ האמת ניתנת להיאמר שגם בדבריו של הגאון יש חוסר בהירות. ראשית עצם המושג "קנין איסורי" בהנגדה ל"קנין ממוני" דורש הבהרה. מהי שייכות המושג "קנין" למושג "איסור"?! באופן פשוט קנין הוא סוג של בעלות ושליטה, לפיכך מובן המושג "קנין ממוני", אך מהו "קנין איסורי"? לכל היותר נוכל לדבר על איסורים הנובעים מהקנין הממוני. רוצה לומר, מחמת שהעבד הכנעני נקנה לישראל נגזרים דינים ואיסורים, אך אין זה "קנין איסורי" כמהות עצמית.

שמא תאמר הרי הוכיח האבנ"מ שרובצים איסורים על העבד גם אם הפקירו רבו, כל זמן שעדיין לא נתן גט שחרור?! אמת הדבר, אך ניתן להסביר באופן אחר; גם אם פג הקנין הממוני, כיוון שכבר נתפס האיסור, אינו פג מעצמו בלא היתר אלא נצרך "מתיר" דהיינו גט שחרור. זהו הסבר פשוט, שאינו נצרך לחידוש של "קנין איסור", שלא ברור תוכנו.

גם קושייתו של הגאון על דברי עצמו נדמה שחזקה מתשובתו, הנזקקת לחידוד בשימוש לשוני עקיף תוך אזכור רמיזה קלה בשטמ"ק. כמו כן נדמה גם שיש עדיין להקשות מדוע לתלות זאת כל עיקר ב"קנין כסף", והרי גם אשה שהתקדשה בביאה או בשטר אוכלת בתרומה?! נדמה שיש להעמיק עוד במהות קנין הקידושין, להוסיף ולשכלל את הסברתו של בעל האבנ"מ.

ה. ביאור מהות הקידושין ויישוב הסוגיות

הקדמה

במיצוי הדברים עד כאן; ניסינו להגדיר את משמעות והיבטי הקנין הידועים לנו, ולבחון לאורם את קנין קידושין. הקנין הפיזי הכולל ביותר מתבטא ביכולת למכור את הנקנה ושליטה בכל חלקי הנקנה. כך הוא בקנין כלל סוגי הרכוש ואפילו בבני אדם כדוגמת קנין אדון בעבדו הכנעני. היבט נוסף של קנין הוא שליטה מסוימת בדבר הנקנה, כפי שאנו מוצאים בעבד עברי שאף שאין גופו קנוי, מכל מקום מעשי ידיו קנויים לאדונו במשך כל שנות השכירות.

שני סוגי קנין אלו לא שייכים באשה, שהרי אפילו מעשי ידיה של אשה שלה הם. לפיכך לא ברור תוכנו של מושג הקנין בו מוגדרת מערכת היחסים שבין האיש לאשה? הנצי"ב צמצם את הדברים לקנין יחסי האישות, ועמד על העדיפות שבין שעבוד האיש לשעבודה של האשה, והגדירו כקנין ממוני. סייגנו את דברי הנצי"ב, והקשינו עכ"פ מה בין זה לבין מעשי ידיו של עבד עברי שאינו אוכל בתרומה. האבנ"מ ביטל לחלוטין את מושג הקנין הממוני, ומשתמש במושג "קנין איסור", אך עצם המושג טעון הבהרה, כמו גם שימושה של התורה במושג "קנין כספו".

הסברו של המלבי"ם למושג קנין ובעלות

המלבי"ם, בפירושו לספר ויקרא, עומד על פירוש לשון התורה "קִנְיַן כַּסְפּוֹ", והרחבתו בדרשת חז"ל אף לארוסת כהן. המלבי"ם כדרכו מפתח מרחיב ומעמיק במושג "קנין" מבחינה לשונית כעולה מהוראתו במופעים שונים בתנ"ך, ופותח צוהר להבנה מעמיקה ופשוטה, שיש בה כדי להבהיר את סברת האבנ"מ.

וכהן כי יקנה נפש. כולל בין אם קנה עבדים בין אם נשא אשה, שגם זה קרוי קנין כמ"ש "אשת המת קניתי" (רות ד, ה). כי הקנין אינו מציין דוקא הנקנה ע"י מכירה, שע"ז הונח פעל כ.ר.ה, "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ, ה) לפי' חז"ל, אבל פעל ק.נ.ה מציין מה שנעשה שלו בכל אופן שיהיה; הר זה קנתה ימינו. קונה שמים וארץ, קניתי איש את ה'. [וכל הפעלים שאי אפשר להם בלא פועל – הלשון אחד בפועל ובנפעל: מלוה לוה, מכה מוכה, רוצח נרצח וכדומה. ואם הלשון משונה – יצויר אחד בלא חברו כמו: נותן לוקח, יצויר לוקח בלא נותן, וכן יצויר קונה בלא מוכר].

את הביטוי "קנין" אנו פוגשים בתנ"ך במופעים רבים בהם לא מתקיימים יחסי קונה מוכר, כמו גם לא בעלות ושליטה במשמעותם הפשוטה, אלא במשמעות של שותפות ושייכות. כך בתורה ביחס לשמים והארץ: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט) ותרגם אונקלוס: "בריך אברם לאל עלאה דקניניה שמיא וארעא", דהיינו לא שקנה את השמים והארץ, אלא שלו שייכים ואליו מקושרים. כיוצ"ב "וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (שם ד, א). חווה רואה את עצמה כשותפה לרבש"ע במעשה הלידה באופן שהוולד שייך לשניהם. כך גם בפסוק "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהלים עח, נד). בהר הבית מקום המקדש מתגלה חסד ה' המופיע בעולמנו. הופעת ה' ושכינתו בהר הבית היא מלשון קשר שייכות והתאחדות. כיוצ"ב דרשו חז"ל: "חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד, תורה קנין אחד (אבות ו, י). והכוונה דומה שבכולם יש גילוי לקשר שותפות ושייכות.

הוסיף המלבי"ם לפרש, שכל שורש שמופיע באופן זהה בפעיל וסביל, אין במציאות לאחד בלא חברו, אך שורש שמופיע באופן שונה בפעיל וסביל יש לזה בלא זה. רוצה לומר אין רוצח בלא נרצח, ולא מלווה בלא לווה, ולא מכה בלא מוכה. אך יש קונה בלא מוכר כנ"ל.

לאור פירוש המלבי"ם ניתן לומר שהמושג קנין מבטא ביסודו התקשרות חלוטה ומהותית, וקנין קידושין הוא התקשרות והתייחדות מוחלטת בין האיש לאשתו. מבחינה זו קנין האישות דומה מאד לביטויי הקנין של הקב"ה בישראל בתורתו ובארצו כלשון המשנה באבות, ובכולם הכוונה לקישור פנימי עמוק ומוחלט. על זה מושתת משל שיר השירים, וכן ייסד הפייט: "כי אנו רעייתך ואתה דודנו", וכך גם הארץ והתורה נקראו מורשה ודרשו חז"ל: "אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (ברכות נז, א).

הסבר הסוגיות

  קנין כסף

קבעה תורה שהתקשרות והתאחדות זו תחול ע"י מעשה קנין, כדוגמת שאר קנייני רכוש, אך אין מעשה הקנין ותכליתו שווה. קניין כסף שאמרה תורה בקידושין שווה רק בשיתוף השם לקניין כסף בעלמא, דהיינו שחלות קידושין נעשה בכסף כשם ששדה נכנסת לבעלות בעליה בכסף, אך יש כאן שוני מהותי מבחינה מהותית.

כמו כן מסתבר שאף אם מעשה קניין הנעשה בכסף בעלמא הוא "כסף שיווי" מכל מקום כסף קידושין יהיה "כסף קנין" ומעשה נתינה בעלמא כדברי הט"ז ואבהא"ז. אף אם נאמר כדעת האבנ"מ שגם כסף קידושין הוא כסף שיווי, אין הכוונה אלא שקבעה תורה שמעשה הקנין יעשה בדרך זו, אך וודאי שאינו קונה דבר תמורתו, שהרי האבנ"מ הוא זה שקבע מסמרות שאין לבעל שום זכות ממונית באשתו!

בדרך זו הלכו כאמור גם בעל חידושי הרי"מ בפרשו ללשון קנין שבמשנה שהוא רק בשיתוף השם, וגם הגרי"ז בביאורו להבדל מדוע יש מציאות של קנין חצי שדה מה שאין כן בחצי אשה.

   הדרשה מ"קנין כספו"

ארוסת כהן מאוחדת באופן חלוט עם אישהּ, ואינה אוכלת כעבדו ושפחתו שורו וחמורו, אלא בהיפך ממש. אלו הם שני צדדים הפוכים של אותה מטבע. הכהן זכאי בתרומה ומאכיל את כל מי שמחובר לו; בין אשתו שהיא כמוהו, ובין רכושו כעבדו ובהמתו שגם להם זכתה תורה מצד שגם הם מקושרים עמו באיזה צד, משא"כ עבד עברי שאינו כמוהו וגם אינו רכושו. עבד אוכל מצד חסרונו שהוא נטפל לאדונו, ואשה אוכלת כי בהתאחדותה עם ארוסה הפכה לכהנת!

את טיבה של הדרשה מ"קִנְיַן כַּסְפּוֹ" ניתן להבין בשני אופנים; יש להסביר שנדרשת בשיתוף השם, רוצה לומר כיוון שהאישות חלה בעקבות מעשה קנין, ובאופן חיצוני יש כאן מעשה קנין שגזרה תורה שדווקא באופן זה יחולו קידושין, הרי זה גם בכלל המילים "קִנְיַן כַּסְפּוֹ".[17]

יותר נראה לענ"ד לומר, שדרשה זו נדרשת מכלל הדרשה של עבדו ושפחתו, רוצה לומר אם קנין פשוט ושייכות חיצונית מאכילה בתרומה כל שכן קישור פנימי של אישות יאכיל בתרומה. על כן רש"י בפירוש התורה נקט דרשה זו רק בסוף פירוש הפסוק: "ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה". ניסוח זה המופיע לאחר עיקר הדרשה ביחס לעבד ואמה, מורה שאין זה עיקר הוראת המילים, אלא שניתן להרחיב את הוראתן, ולכלול בכלל "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" גם אשת כהן מקל וחומר![18]

קנין אישות שורש כלל הקניינים

לא לחינם הביאו דיני כלל הקניינים במסכת קידושין, ולא קנין קידושין במסכת נזיקין. כפי הנראה מה שעולה מסידורו של רבינו הקדוש הוא שהקניין היסודי הוא קניין האישות, דהיינו התקשרות והתייחדות פנימית ומוחלטת בין האיש לאשתו. קנין זה הוא הקנין היסודי שהרי זהו פשט הלשון "בעל", דהיינו "בעל ואשתו" הוא מלשון "בעלוּת". יתירה מזו הלא "בעל" הוא קיצור התיאור: "בא על", ואם כן עולה כנ"ל שאדרבא המושג הכללי "בעלות" נגזר מהמושג היסודי המצוי בקידושין.

חיבור מהותי זה הוא העומד מאחורי סוגי הקנין השונים ולא להיפך. ואל יהיה דבר זה נראה זר בעינינו, שהרי ההתאחדות הגמורה בין שני נבדלים בעולמנו נאמרה רק על חיבורם של איש ואשה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). לקנין וחיבור פנימי וכולל זה ישנו דמיון מה בקנייני רכוש, שגם הם מקושרים ומשויכים באיזה צד לבעליהם. זהו פשר כלל הקניינים המובאים בפרקנו אגב קנין קידושין.

הצד הקנייני והצד האיסורי

דעת הנצי"ב שיש לאיש קנין ממוני כפשוטו באשתו קשה היא ועכ"פ אינה מוסכמת. לענ"ד נראים יותר דברי האבנ"מ שהאריך לבאר כי אין לאיש באשתו שום "קניין ממון" אלא "קנין איסור" בלשונו, אלא שאבהיר יותר את הדברים ואנסחם באופן אחר. צד איסור הנובע מההתקשרות של הקידושין. כבר הסברנו שמה שחז"ל קוראים "קנין קידושין" זהו גזה"כ שמעשה הקידושין יעשה בדרך של קנין בעלמא, אך תוכנו של קנין קידושין מהותי פנימי וחלוט.

מחמת קנין זה נובעים איסורים ודינים הן על האיש והן על האשה. כיוון שהתייחדו לו נאסרה על כל העולם אוכלת בתרומה ועוד. כפי שכתב תוס' בדף ב, ב ד"ה "דאסר לה": "והרי את מקודשת לי, כלומר: להיות לי. מקודשת לָעולם בשבילי (בגללי)… ופשטא דמילתא מקודשת לי – מיוחדת לי… דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו, היא נאסרת לכל".

כי יקח איש אשה

הראנו לדעת, שאין כאן קנין ממון כפשוטו אלא התייחדות והתקשרות פנימית, כמו כן יש בין בני הזוג שעבוד הדדי לאישות ואין לאחד יכולת לכפות את השני למעשה, וכל זה הם דברים ברורים ומעוגנים בפוסקים. מכל מקום אין ספק שהוראת התורה ברורה היא: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א), מכאן למדו חז"ל שמעשה הקידושין אינו הדדי אלא תלוי באיש והאשה צריכה להתרצות לדבר, ואדרבא הדדיות במעשה הקידושין פוגמת בחלותו.[19]

מחד גיסא אין התורה דומה לחוקות הגויים בעבר שראו באיש בעלים על גופה של האשה, אך מאידך גיסא אין לטשטש את הוראתה של התורה בעקבות תפיסות מגדריות פוסטמודרניות השוללות כל אבחנה בין האיש לאשה. שוני עמוק פנימי קיים בין האיש לאשה, וכפי הנראה שונות תפקודם הפיזיולוגי מצביע על שונות מהותית שבאה לידי ביטוי גם בצדדים ההלכתיים.

 

 

 

[1]    עיקרו של המאמר נדפס בביטאון ישיבת הגולן "קול ברמה" יז בשנת תשנ"ז, ונערך מחדש בתוספת מרובה וביאורים חדשים. לבירורים נוספים בעניין ראה הרב יעקב אריאל, יושב אהלים עמ"ס כתובות וקידושין, "קנין ואיסור בקידושין", הוצאת ישיבת רמת גן תשע"א, עמ' 303-315; הרב שג"ר, זאת בריתי: גרות חילון נישואין אזרחיים (עורך: זהר מאור), "הקדוש והאנושי; סוגיית הנישואין האזרחיים", הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר טבת תשע"ב, עמ' 165-226.

[2]    אמנם חז"ל משתמשים במינוח אחר "קידושין", וכמו בפרק הבא "האיש מקדש… האשה מתקדשת", אך נראה שזוהי סיבה ותוצאה; שימוש בתוצאה הנלווית לקנין, לכנות בזה את שם המעשה. כיוון שקנויה ומיוחדת לו נאסרה על כל העולם. כפי שכתב תוס' בדף ב, ב ד"ה דאסר לה "והרי את מקודשת לי, כלומר: להיות לי. מקודשת לָעולם בשבילי (בגללי)… ופשטא דמילתא מקודשת לי – מיוחדת לי… דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו, היא נאסרת לכל".

[3]    נפק"מ בין הדעות תהיה האם בנוסף לכסף הקניין יש להשלים כל התמורה או רק ההפרש. כמו"כ האם ניתן להקנות מתנה בקניין כסף. ראה שיעורי הגרז"נ גולדברג על מסכת קידושין, הוצאת ישיבת קדומים, עמ' 226-227.

[4]    ראה ריטב"א שלשון התלמוד "קיחה קיחה משדה עפרון" אינו גזירה שווה במשמעותה הרגילה, כאחת המידות שהתורה נדרשת, ואין אדם דן מעצמו אא"כ קבלה מרבותיו. "אלא גילוי מילתא בעלמא היא, וכעין ילמד סתום מן המפורש… דמה התם בכסף אף הכא בכסף".

[5]    באופן פשוט שני הסברי תוס' תלויים במחלוקת רא"ש ורמב"ם, אם מצוות הקידושין היא מצווה עצמאית או רק הכשר למצוות פו"ר.

[6]    גם בהמת כהן אוכלת בתרומה, שהרי גם היא בכלל "נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ". ראה משנה תרומות יא, ה: "כרשיני תרומה מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולתרנגולין". ובירושלמי שם: אמרו שאין מאכילים סתם תרומה, אך מאכילים בכרשינין, ראה עוד רידב"ז שם.

[7]    זו לשון המלבי"ם שם: "כבר אמר 'כל טהור בביתך יאכל אותו', ורק מפני שדרך הדיוק מ"ש 'ביתו זו אשתו' היינו דוקא אשתו הנשואה… לכן אמר שנית 'כל טהור בביתך' כל הנמצא בביתך אף הארוסה. והוא עפמ"ש ב"אילת השחר" (כלל פט) שבשמות שיש בם מובן מיוחד, כשבא בדיוק – אמרינן שבאו בדרך הדיוק. וכשרצה הכתוב ללמדו שבאו בדרך ההרחבה – כפל את השם ללמד שלא בא בדרך הדיוק.

[8]    "נפש" במשמעות של יישות (פרסונה) כגון: "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ" (שמות א, ה). ולא במשמעות של אישיות (צלם א-להים וכוח הבחירה), שדעתו של העבד אינה ברשות האדון, ומשום כך אמרו במשנה ב"ק (ח, ד) "העבד והאשה פגיעתן רעה; החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין… נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם", כפי שהסביר הרמב"ם בהל' חובל ומזיק (ד, כא) "שהרי בני דעה הן והרי הן כבעל חוב".

[9]    ראה מהר"י ענגיל ב"בית האוצר" סי' קסח, רא"ו בקובץ הערות סי' מז, ע"פ פיהמ"ש לרמב"ם בגיטין (א, ו) שכתב: "שזה העבד שאוכל תרומה אין זה מפני שנוספה לו מעלה (להבדיל מאשת כהן) כדי שתאמר ששחרורו חובה הוא לו, אלא הרי הוא בזה כמו שאוכלת בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו, לא שהיתה לו מעלה והפסידה. כך הוא גם פשט המשנה בתרומות ו, ב בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן… משלמת קרן וחומש לעצמה" ופירש הר"ש: "דנעשית כהנת בנישואיה". ראה עוד שיעורו של הגר"א עוזר ראש ישיבת אתרי בעניין כפל הלימודים לאשת כהן שאוכלת בתרומה. (אתר ביננו, שיעורי הגר"א עוזר, תקז, נמסר בפרשת אמור תשע"ז).

[10]   ראה כיוצ"ב ריטב"א על אתר: "ואם מפני שמקנה לו את עצמה, הרי הוא קונה אדון לעצמו!" לענ"ד כוונתו זהה לדברי רבו, ובדרך משל ומליצה נקט. אך במחנ"א רבית סי' ט תפס דברי הריטב"א כפשוטם, ופירש דבריו בהיפך מדברי הרשב"א. העמידני על כך תלמידי חביבי ר' רון נגר נ"י.

[11]   אין לפרש שקמ"ל שהכסף לא רק "עביד אישות" אלא "קונה". דרך הלימוד היא שאין לחלק שלא לצורך באופן קוטבי בין ההו"א למסקנה. מסתבר שהגמ' אינה משנה דעתה בעניין מהותי ויסודי, אלא בפרטי הדינים והתפיסות. מ"מ ראה בתוס' בסוגיה שחולק על פירוש רש"י.

[12]   לא יבוא עליה על כרחה והיא יראה ממנו (רמב"ם איסו"ב כא, יב), לא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה (שם אישות טו, יז) לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה (שו"ע אבה"ע כה, ב) ועוד.

 [13] רמב"ם אישות יד, ח וראה בקרית ספר שם: "אין כופין אותה שתבעל לו, שאינה שבויה שתבעל למי שאינה רוצה, דכמו דשארה וכסותה אם אינה רוצה להיות ניזונת מממונו אין כופין אותה, כמו כן בעונה".

[14] אשה שמרדה בבעלה כדי לצערו שולחים לה מבית דין, ומזהירים אותה וכו' ואם עומדת במרדה מנכים לה מכתובתה בכל שבוע, אך אין כופין אותה לחיות איתו חיי אישות. אף ביחס לאיש שמרד נוקטים ענישה ממונית, ומוסיפים לכתובתה בכל שבוע. ראה שם בהל' אישות פרק יד הל' ט-טו.

[15]   ראה רמב"ם אישות פרק יד הל' א-ד שיכול אדם לשאת כמה נשים ובכך בעצם למעט עונתן, אך עכ"פ ציוו חכמים שלא יישא יותר מארבע, כדי שתגיע עונה לכל אחת לפחות פעם בחודש.

[16]   שמעתי מידידי הרב טוביה בר אילן, נין ונכד להאי גברא רבה. ראה עירובין דף ק, ב: "והוא ימשל בך… דאסירא לבי תרי". והראני עוד שב"משך חכמה" עה"פ בבראשית ג, טז הסביר את העומד ביסוד הדין: "דאסירה לבי תרי… דאם אשה תנשא לשניים יבטל יישוב העולם, כי יאבד הייחס, לא ידע אביו את בנו ומי הוליד, ויהרס כל מוסדות הישוב, כי מי יעמול על זרע בני בלי שם?!"

[17]   ראה כעין זה ב"קובץ הערות" מז, ז "צריך ביאור, כיון דאשתו ושפחתו ובהמתו, כולהו מקנין כספו ילפינן להו, איך נחלק ביניהם… וצ"ל דבקנין כספו נכללו שני דינים. א) עבדו, שהוא קנוי לו כשורו וחמורו, וזהו נקרא קנין כספו, שיש לו בו קנין כסף. ב) אשת כהן, שאין לו בה קניני ממון כלל מדאורייתא, התם על כרחך צריך לפרש קנין כספו, שקנאה בכסף".

[18]   כך עולה לענ"ד מהגמ' בקידושין (י, ב) "וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין: שמעתי עליך, שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה?! שלח לו: ואתה אי אתה אומר כן? מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה, לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע? ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה – כספה מאכילתה בתרומה, זו שביאתה מאכילתה בתרומה – אינו דין שכספה מאכילתה בתרומה!"

[19]   ראה לדוג' קידושין ה, ב בענין "נתן הוא ואמרה היא" וברש"י שם.

תגיות:

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן