המצב המוסרי במדינת ישראל הולך ומִדַּרדר מעשור לעשור. בתחומים רבים הגענו לשפל שלא ידענו כמותו. דברים נוראיים – שבשנים האחרונות הורגלנו לשמוע עליהם – לא היו עולים בדעתנו כאפשריים, בעבר הלא רחוק. אחת התופעות הקשות בחברה הישראלית הינה אלימות הבאה לידי ביטוי בבריונות ובאלימות קשה. ריב שמתחיל כסכסוך על לא כלום, מסתיים בשליפת סכין ובניסיון לרצח. גם מי שלא מעורב ישירות במעשים הללו, מאבד את הרגישות לחיי אדם. אנו שומעים על עשרות נשים הנרצחות על ידי בעליהן מידי שנה, ועל תופעות מזעזעות של רצח ילדים בידי הוריהם. אלו מעשים שדעת בן אנוש אינה מסוגלת לסבול. במקביל, בקרב צעירים הולכת ומתרחבת "תרבות" האלכוהול, וכן תופעות קשות נוספות. מעשים אלו מעידים על הדרדרות צלם האדם.
התגובה הראשונית שלנו לתופעות אלו הינה התנערות. אולם המחשבה כי הדברים לא שייכים אלינו, וכי מדובר אך ורק בפרי באושים של התרבות החילונית אינה נכונה. גם אם הדברים רחוקים מרובנו המוחלט, דרכה של השפעה חברתית לחלחל לכל מקום. בתחילה הדבר מלחך רק בקצה המחנה, אולם בסופו של דבר הוא גם חודר פנימה. ואמנם, בשנים האחרונות היינו עדים לכמה מקרי רצח בהם היו מעורבים אנשים חובשי כיפה, וכל זה על רקע של מריבה פעוטה ברחובה של עיר. עד כמה שנרצה, לא נוכל להימלט מהעיסוק בעניין זה, מפני שדרכן של תופעות להתפשט ולהפוך לנורמה. למעלה מכך, אנו מאמינים כי שבנו לארצנו כדי לבנות את עמנו ולהשתתף בתחייתו על פי תורת ה'. כל זה עלול לרדת לטמיון אם לא נגיב. אנו עלולים לעמוד בפחי נפש כשתהליך הגאולה יוסיף ויתעכב, או גרוע מכך – אף לאבד את ארצנו בשל תופעות אלה.
הגמרא במסכת שבת (דף לג, א) אומרת:
בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר:"ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה, לג-לג), הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה.
אין צורך לומר כי סילוק שכינה משפיע על עבודת ה' של כל אדם. מאידך, מדברי הגמרא משמע שיש לנו יכולת להשפיע על השראת השכינה בקרב הארץ. השפעה זו אפשרית, מאחר שכל המגזרים המרכיבים את עמנו, בנויים במארג וקשורים זה בזה בין לטוב ובין למוטב. ככל שנהיה עדינים יותר, כך החברה תהיה פחות המונית ויותר עדינה.
השיר שטוב היה לוּ לא היה מושר
ישנו שיר שבשנים האחרונות הפך לפופולארי בשמחות של הציבור שלנו, והצעירים רוקדים בהתלהבות ובאקסטאזה לצליליו. המילים לקוחות מדבריו האחרונים של שמשון: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱ–לֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז, כח). שמעתי על חתונה שבה אחד הבחורים פרץ למעגל הרוקדים בשיר זה, כששתי ידיו מרוחות בקטשופ ומונפות אל על, כמו באותה תמונה מזעזעת מהלינץ' שנעשה בחיילי צה"ל ברמאללה. אודה ואתוודה, כי אני באופן אישי פורש ממעגל הרוקדים כששיר זה מתחיל להתנגן. אנו בני ישיבה, בני תורה עליה נאמר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז). חז"ל (תנחומא וירא, ד) אמרו כי התורה – תחילתה חסד, סופה חסד ואמצעיתה חסד. כל אורחות חיינו מכוונים בידי התורה. התורה מדריכה אותנו וצריכה לעדן אותנו. כשלומדים תורה באמת, לשם ה', האדם מתעדן, ונפשו סולדת מכל ביטוי של אלימות, ובכלל זה – משיר שיש בו אמירה של כוחנות ונקמה.
מה הוא רחום אף אתה היה רחום
קביעה זו, כביכול, עומדת בניגוד לדבריו של דוד המלך בתהלים "אֵל נְקָמוֹת ה'" (תהלים צד, א). מדבריו של דוד ניתן להסיק, לכאורה, כי נקמה היא דווקא מידה טובה. התורה גם מצווה אותנו "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) ואם כך מדוע להמנע מנקמה?
כשחז"ל באו לפרוט את מצוות "והלכת בדרכיו", הם שאלו: וכי אפשר ללכת אחר הקב"ה? כיצד ניתן לדבוק בקב"ה והלא אש אוכלה הוא?! תשובת חז"ל היא שהדבקות בה' תושג בהליכה אחר מידותיו (פסיקתא זוטרתא, ראה). והנה, למרות שאחת ממידותיו של הקב"ה היא מידת הגאווה, ככתוב "אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א), לא מצינו בדברי חז"ל קביעה לפיה אדם צריך להיות בעל גאווה. אדרבה, הם קבעו כי זו מידה נפסדת מאוד והאריכו לדבר בגנותה. כך חז"ל גם לא אמרו שצריך להיות נוקם ובעל חמה. ההליכה בדרכיו היא ההתאמצות לאחוז במידת החסד והרחמים, וכך ניסח הרמב"ם את הדברים בספר המצוות, מצוות עשה ח:
צונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו "והלכת בדרכיו". וכבר כפל צווי זה ואמר (דברים י, יב; יא, כב) "ללכת בכל דרכיו", ובא בפירוש זה: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון ספרי (סוף פרשת עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר, ואמר (דברים יג, ה) "אחרי ה' א–להיכם תלכו", ובא בפירוש גם כן (סוטה יד, א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם הא–ל יתעלה, על צד המשל, יתעלה על הכל עילוי רב.
הגמרא במסכת ברכות (לג, א) אומרת:
ואמר ר' אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): כי אל דעות ה'… אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין ב' אותיות, שנאמר (שמות טו, יז): פעלת ה' מקדש ה'. מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר (תהלים צד, א): אל נקמות ה'? אמר ליה: אִין, במילתה מיהא גדולה היא!
גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, הכוונה היא לשני שמות ה', שנאמר: "כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה'". כיוצא בזה גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה'". מקשה הגמרא: אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר "אֵ-ל נְקָמוֹת ה'"?! אם כן מדוע לא הוזכרה גם הנקמה כדבר גדול? אמר ליה אין במילתה מיהא גדולה היא. אכן ישנם זמנים בהם הנקמה היא גדולה, אולם רק פנחס ידע מתי הוא הזמן הראוי, ועל כך קיבל את ברכת השלום מריבונו של עולם. אולם אין זו דרך לרבים. לא זוהי דרך המלך.
אם כן, כיצד מתפרשת תשובת הגמרא: "במילתה מיהא גדולה היא"? ובכן, התשובה היא שכמובן שיש ציווי של ה' לנקום, כפי שמצאנו שהקב"ה צווה את משה לנקום את נקמת ה' ממדיין. נקמה שכזו היא מילוי דבר ה'. אולם אדם שלא קיבל הוראה א-לוהית, כיצד יידע מתי הוא הזמן המתאים לאחוז במידה זו?
"סגירת חשבונות"?!
בהפטרת השבת אנו קוראים את צוואת דוד המלך. בדבריו האחרונים מצווה דוד את שלמה כך (מל"א ב, ח-ט):
וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.
למקרא ההפטרה אנו עלולים לחשוב, חס ושלום, כי מה שיש לדוד המלך לעשות ברגעיו האחרונים הוא "לסגור חשבונות". הצוואה אותה מותיר דוד לשלמה בנו כוללת בקשה לדאוג לכך שיתקיים בשמעי בן גרא "והורדת את שיבתו בדם שְׁאוֹל". אני לא עשיתי זאת, אומר דוד לשלמה, אבל אתה תעשה זאת. הייתכן? האם זהו מלך ישראל? האם זהו המסר והלימוד לדורות אותו מבקש דוד להנחיל לנו? השאלה מתחזקת לאור העובדה שהצוואה כוללת גם ציווי לנקום ביואב בן צרויה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה" (שם, ה). דוד מפרט כיצד יואב שם דמי מלחמה בשלום, וגם לגביו הוא מצווה את שלמה: "וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (שם, ו). האם אלו הפעולות האחרונות שראוי לאדם כה גדול לצוות עליהן לפני מותו?
פעמים רבות אנו בוחנים את דברי הנביא בהבנה אנושית ושטחית, והדבר עלול להביא לטעויות ולקלקולים. הרדב"ז בשו"ת, חלק ז, סוף תשובה כט, עוסק בפרשה הקשורה לחיי דוד, ומלמד עיקרון בקריאת דברי התנ"ך: "שיש לנו לחזור על כל הצדדים, וצדדי הצדדים, ללמד זכות על משיח ה', כאשר עשו רז"ל".
כשאנו עוסקים באבותינו, בוודאי בדוד משיח ה', עלינו לחזור על כל הצדדים, ואפילו על צידי צדדים וללמד זכות על מעשיו, גם כשהדבר נראה רחוק או מסובך. יש ללמד זכות על משיח ה' בכל דרך. דוד המלך הוא הרגל הרביעית "במרכבה" (של"ה, עשרה מאמרות, הקדמה), ואין ספק שמעשיו לא נעשו מתוך קטנוניות.
שמעי בן גרא פגש את דוד המלך ברגע הקשה ביותר בחייו – כשברח מפני אבשלום בנו, המוביל נגדו מרד. דוד מצליח לחמוק מירושלים ברגע האחרון, רגע לפני שאבשלום מגיע לשם על מנת להרוג אותו. בעת מנוסתו של דוד יוצא אליו שמעי בן גרא. שמעי הוא צאצא של בית שאול. שמעי הולך על צלע ההר שכנגד הצלע עליה הולך דוד, משליך אבנים על דוד המלך ומקלל אותו "קְלָלָה נִמְרֶצֶת" (מלכ"א ב, ח). חז"ל ( שבת קה, א) דורשים את המושג "קללה נמרצת" כנוטריקון של כל ה"עבירות" של דוד המלך. "נמרצת" ראשי תיבות: נואף, מואבי (צאצא של רות המואביה), רוצח (על שליחתו של אוריה למות בחזית המלחמה) ותועבה.
אבישי, מבחוריו של דוד, שולף את חרבו ורוצה להרוג את שמעי ולהסיר את ראשו מעליו, כדין מורד במלכות, אך דוד בגדלותו מצווה על אבישי להניח לשמעי. הוא מבין כי קללה זו היא חלק מהייסורים שצריכים לבוא עליו. דוד אף נשבע לשמעי, כפי שכתוב כאן, "אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב" (שם). אולם כשדוד מסכם את חייו, רגע לפני שהוא נאסף אל אבותיו, הוא עושה עמו דין חשבון מדהים.
במקום שיש דין אין דין
פעמים רבות יש בנו רגשות כעס עזים לאנשים שפגעו בנו, וקשה לנו להתגבר על הרגשות הללו. שמעי בן גרא, כפי שאמרנו, פגע מאוד בדוד. שמעי מופיע ברגע הקשה ביותר בחייו של דוד ומיידה בו אבנים. הוא זורק אבן על מי שממילא נופל. שמעי, כאמור, בא מבית שאול, והוא תובע את עלבונו מדוד, שכביכול ירש את שאול שלא בצדק. דוד יודע עד כמה הוא נזהר שלא ליטול את המלכות מידי שאול, וכמה המתין עד שהקב"ה הושיב אותו על כס המלכות. ובכל זאת הוא שומע את שמעי ומבליג. האם יש בנו יכולת להכיל את הדבר הזה?
יש סיפורים רבים על מרן הרב קוק זצ"ל, שלמרות שרדפו אותו בצורה נוראה ואיומה בירושלים, בכל זאת לא נטר מעולם איבה, שנאה, או רגש נקמה. מעשה ששמעתי מפי מורי ורבי, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל. מעשה באדם אחד שבן משפחתו חלה והיה עליו לנסוע לחו"ל על מנת לאסוף כסף. אותו אדם הגיע לביתו של הרב וביקש ממנו המלצה. הרב נענה ברצון לבקשה כדרך שבה קיבל כל אדם. תוך כדי שהרב כותב את ההמלצה הוא שאל לשמו של מבקש ההמלצה, והאיש השיבו כי שמו מאיר שטימניצר. מאיר שטימניצר היה מגדולי הקנאים בירושלים והוא רדף את הרב זצ"ל בצורה איומה ונוראה. הרב מעולם לא פגש אותו, אבל את השם הוא שמע והכיר. והנה על אף ששמע את שמו של מבקש ההמלצה, ידו של הרב לא רעדה ולא נעצרה. הוא המשיך לכתוב, וכל זה מבלי להרים עיניו כדי להסתכל מיהו האדם. כך נהג כלפי כל אלה שעלבו וחירפו אותו. הרב זצ"ל היה צדיק יסוד עולם, שורש נשמתו קשור בנשמת דוד המלך, וזוהי תכונתם של צדיקים אלו, השומעים חרפתם ואינם משיבים.
כשדוד עושה חשבון בסוף ימיו, ובודק מה הוא עוד לא "סגר", הוא פועל בצורה הפוכה מן המצופה. כהסבר לצעדיו האחרונים יש להקדים מדרש בדברים רבה, פרשה ה, סימן ה:
ר' אליעזר אומר: במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין. ומהו כן?! אלא, אמר ר' אליעזר: אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה.
המדרש נשמע כמו כתב חידה, אולם הוא מלמד עיקרון חשוב, לפיו אם נעשה דין עם אדם בבית דין של מטה, לא תובעים אותו בבית דין של מעלה. אולם, אם אדם מגיע עם שק עוונות לבית דין של מעלה מבלי שנענש עליהם בעולם הזה, הוא ייתבע בדין בעולם הבא. אומר דוד המלך: במקום שיש דין – אין דין. אם יעשה דין בשמעי בעולם הזה, ממילא לא יתבעו אותו בדין בשמיים. צדקותו של דוד המלך באה לידי ביטוי בכך שברגעיו האחרונים הוא דואג לשלומו של שמעי בן גרא בבית דין של מעלה.
אמרו חז"ל (ילקו"ש שמואל ב, יט) אמר הקב"ה לדוד: אתה הצלת את שמעי, בשביל שיוליד את הצדיק. דוד מחל לשמעי, ולאחר מכן גם יצר עבורו אפשרות של כפרה, שעל ידה יבוא לבית דין של מעלה כשהוא נקי. בזכות הנהגה זו של דוד, נולד משמעי מרדכי היהודי. נמצא שכל ההצלה של עם ישראל בימי מרדכי הייתה בזכות מעשהו של דוד.
כך אומרים חז"ל בילקוט שמעוני על הפסוק "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ" (תהלים קו, ד):
אמר דוד: רבש"ע כשתעשה ישועות על ידי מרדכי – זכרני. אמר ליה הקב"ה: חייךָ, לך אנא מדכר קדמי; איש יהודי שהיה משבט יהודה, ואחר כך ושמו מרדכי.
גבורתו של דוד, השומע את קללתו של שמעי ובכל זאת מבליג, היא אבן פינה ויסוד עבורנו. היא המדריכה אותנו כיצד עלינו להתייחס למי שפוגע בנו או מעליב אותנו. חז"ל דרשו על כך: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח, ב). גם כשאדם שומע שמחרפים אותו או את המגזר שלו, עליו להתאזר בגבורה, להבליג ולא להעליב ולנקום. אולי אף לראות בפגיעה בו, כעין זרקור המאיר ורומז לו כי עדיין עליו לתקן את עצמו.