טפיחת פרסות סוסו בקרקע החמה נשמעו מתריסות למרחוק, דמותו התנשאה מעל הרמך האציל השחור כפחם, שכתם לבן זעיר זרח במצחו. שערו אסוף היה בקפידה לאחור, פניו החטובות היו מגולחות למשעי, בלא זכר לזקנו העבות שעיטרו עד לא מכבר. מבטו הקר סקר את הסביבה המוכרת והזרה כל כך. בודדים יכולים היו להישבע שראו קמט של התרגשות שנצבט לו בזווית עינו. הוא שרק חרישית, כמו לעצמו, מנגינה חדשה לשירו של ורגיליוס. כל אלה פילחו באחת את השקט השבַּתִּי בשכונה היהודית של טִיבֵּרְיָה.
רבים עוד זוכרים את מבטי תימהון של רבי מאיר, תלמידו, עת יצא אלישע בחופזה מבית הכנסת המרכזי בסיום דרשתו, משאיר אחריו את גלימת השבת. הייתה זו דרשה סוערת שנשא בעקבות מותו הטראגי של אלחנן, שעלה לקיים מצוות שילוח הקן, לבקשת אביו, במטע הדקלים על שפת הכנרת. שמותיהם של אֶפּיקוֹר וזֶנוֹן הוזכרו הפעם שלא בהבלעה. הוא דיבר מנהמת לבו על חוסר הפשר, על שכר ועונש והשגחה פרטית, על חכמת יוון וגבורתה של רומי, על חורבן המקדש ושריפת התורה וחכמיה, על הכמיהה לגבורה ולחיים של כבוד.
צעירי העיר אינם יכולים לשכוח את אותה שבת. דמותו הגאה פסעה במרוצה, כמעט בורחת, אל פאתי העיר, כביכול מנוי וגמור עמה לעשות דבר של ממש. הרבה דובר בנפשו המיטלטלת של רבם הפָּרוּש באחרונה, אך לזאת הם לא ציפו. הם עקבו אחריו בפליאה, עיניהם קרועות בתימהון מהול בפחד נוראי. בצעדים נמרצים הוא פנה אל הבית הבודד בקצה העיר, אותו מקום שקַסדורים רומאים היו חוזרים משם מתנודדים עם שחר. הם שמעו את צחוקה השתוי שהתגלגל במבוכה, בהצביעה עליו, אך במבט קר, נחוש ושותק הוא תלש פרי מבוסתנה המטופח, והגיש לה את חציו. לזה היא ממש לא ציפתה, מגמגמת כלא מאמינה פלטה מפיה: אה, כנראה "אחר" אתה. מה שלימים דבק בו כשמו.
מאז נעלמו עקבותיו. עכשיו הוא חזר, בשבת, רכוב על סוס. תמיד היה חידה, דרשותיו היו עמוקות, רחבות ונועזות יותר, הכל ידעו כי הספרות ההלנית אינה זרה לו, אפילו לא שיריהם ומנגינותיהם, בהם עיטר תדיר את לימודו. היה בו משהו מורכב וחמקמק, שאינך יודע אף פעם אם שלם הוא יותר או אולי להיפך.
הזקנות שהתאספו בחורשה לשיח של אחרי הצהרים הרימו ראשן בבעתה, ספקו כפיהן, ומיהרו להגיף הדלת אחריהן, מבקשות שלא לראות את פניו, ושבו לספר שוב זו לזו בחשאי את שאירע בהריונה של אמו, שהריחה מאותו המין, וכמו ארס של עכנאי פשט בה.
שעטת הסוס אל הכיכר הייתה מהירה וחדה. הנערים פסקו ממשחקם ונסו בבהלה לקולו, עיניהם תלויות באין פותר. המבוגרים שבהם זכרו היטב כיצד היה נכנס, מלווה בקלגסים רומאים, אל בתי המדרש לרדוף את הטובים שבהם. פעמים אף היה בא ורוחו בדוחה עליו משהו, קושר עמם שיחה נפתלת בענייני אמונות ודעות, ולבסוף היה טופח לחלקם על השכם ואומר: נערים צעירים ויפים, לא חבל על זמנכם? אתה, הרי יכול אתה להצטיין בלימודי רפואה ופילוסופיה, ואתה מוכשר לעיצוב בעץ, ואתה, כן אתה, רואים עליך שאם תסגור את תלמודך תוכל להיות ספורטאי מצטיין!
ועכשיו מה? מה הוא מחפש כאן? מדוע הוא מתריס כל כך? רגליהם נשאום בריצה אל פתח בית המדרש. רבי מאיר היה בעיצומה של דרשת השבת. בלא להתחשב בקולות הרוטנים מסביב, הם נדחקו מתנשמים לאולם המלא מפה לפה, טלטלו את דש בגדו של אחד היושבים מאחור, וכמעט צעקו: הוא חזר… "אחר"!
שניים מגדולי התלמידים, הציצו מבעד לחלון, ולחשו בהיסוס על אוזנו של הרב, כלא מאמינים למילים היוצאות: רבך, רכוב על סוס, בחוץ! רבי מאיר עצר את הדרשה, חכך קמעה בדעתו, תלה עיניו בעצימה קלה, כמבקש רשות הציבור ורשות שמיים, ויצא.
התלמידים הכירו היטב את עומק הקשר שבין רבי מאיר לאלישע, קשר שגם הגרוע מכל אינו יכול להכְהות. למען האמת דמיון רב היה בין התלמיד לרבו. גם על רוחב דעתו של רבי מאיר ומורכבותה פעמים שלא הצליחו לעמוד. תמיד היה מפתיע, אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ומראה פנים לכל צד, עד שאינך יודע הלכה מהי. אך דווקא בשל כך ידעו שאין עוד מלבדו מי שיכול לנהל אתו שיחה, לגלות פנים מסבירות, להבין, להאמין, לנסות. הם התגודדו מרחוק בוחנים בהתרגשות וביראה את המפגש המופלא בין השניים.
מבטיהם נפגשו. בוחנים זה את זה ברגשות מעורבים. כמו שני אוהבים, שלפתע מצאו עצמם משני צדי המתרס, הביטו זה על זה בפליאה, בכמיהה ובהתרגשות לקראת ההתגוששות הצפויה. אפילו הסוס נראה שהריח את האוויר הדחוס מתמיד, ועמד בדריכות מכשכש בקושי בזנבו להבריח בן כנף טורדני.
זמן רב עבר מאז אותה תקופה סוערת. הרבה השתנה בהופעתו של אלישע, במבע פניו. רבי מאיר התבונן בו בעיניו החודרות, מנסה לקלף את עורו, ולראות את האור מבעד למעטה המנוכר, בוחן ברגישות את תנועות פניו, קולט את שפת גופו ופשר הופעתו.
אלישע גם הוא בחן את תלמידו בדרכו. נעץ בעדינות את עקביו בצלעות הרמך, שהחליק בקלילות קדימה, והישיר מבטו לפנים בלא אומר. לחלוחית אחזה בזווית עינו כשראה את רבי מאיר פוסע אחריו ללא היסוס, ובת שחוק של סיפוק אף עיטרה את פניו הדרוכות, עת צדו עיניו את מבטי התימהון שהחליפו ביניהם העומדים מאחור. כך, מתרחקים מן היישוב וההמולה הבית מדרשית, פסעו שני הרֵעים, הרב ותלמידו, במין שילוב מופלא של דריכות והשלמה, שאף השמש הקיצית לא יכולה הייתה להפריע.
הוא לא נתן לשקט להימשך זמן רב, אלא פנה ישירות, כמעט בחיבה אבהית אל תלמידו הוותיק: נו מאיר, על מה דיברת היום? אני מבין שהפרעתי באמצע הדרשה… רבי מאיר לא ציפה שהדלת תיפתח באופן פשוט וישיר כל כך. הוא לא היה צריך להרהר הרבה כדי לדלות את מחשבותיו, שציפו אך לשעת כושר זו שתבוא.
הוא כעכע קלות בגרונו, והזכיר פסוקים מספר איוב: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ". אלישע עשה עצמו כמי שאינו נרמז, והפליט כלאחר יד: כן, והיאך פירשת זאת? רבי מאיר המשיך לשזור בעדינות את דבריו, וענה בפשטות: "וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" שכפל לו את כל נכסיו! סוף טוב הכל טוב… אלישע לא עצר ברוחו, והגיב בחדות: כך, מאיר?! "מֵרֵאשִׁתוֹ" זו מ"ם היתרון או מ"ם הסיבה? כלום שכחת את דרשת רבי עקיבה: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ" – בזכות מצוות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו… מה שהיה הוא שיהיה! קבע בפסקנות.
רבי מאיר החריש קמעה, מהרהר בתשובתו החדה של אלישע, הגורסת כי בשורש האישיות הראשוני צפוּן כל העתיד, אך מצא עצמו משתעשע במחשבה, שמא דווקא סניטתו מצביעה על כך שהדברים פגעו בדיוק בנקודה רגישה וכואבת כל כך, אולי אף במקום של ספק וחיפוש פנימי.
עוד הוא מהרהר, המשיך אלישע ושאל: ומה דרשת עוד? רבי מאיר גמר אומר לנסות ולהבקיע את לבו ויהי מה. הוא חייב להסיט את מחשבתו המיואשת והדטרמיניסטית כמעט, וציטט פסוק דומה מספר משלי: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", ופירש: משל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, והוליד בזקנותו ונתקיימו, עשה סחורה בצעירותו והפסיד ובזקנותו והרוויח, ומשל לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה. ישנן מהמורות בדרך, וקורה שמועדים ונופלים, אך לעולם ניתן לשקם ולבנות מחדש.
מורי ורבי האהוב, עזוב את מימיהם הרדודים של דמוֹקריטוּס, אפּיקוֹר וזֶנון, אבירי הפילוסופיה הסטואית, מי כמוני מכיר תפיסה זו מבפנים, משם באתי, באו אבותיי… חזור אל המעיין הנקי הטהור של תורת משה. "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ", האדם אינו מוכרח במעשיו, וגם אינו נקרא רק לחיות במכוון לטבע אלא הרבה יותר מכך; לכוון, לשלוט ולהנהיג את עצמו, אנא חזור לעצמך!
אלישע היטיב את ישיבתו, הזדקף והישיר מבט אל תלמידו התמים הפוסע לצדו. קשה היה להבחין אם רק שחק או אף סלד מניסיונותיו להחזירו לאמונת ישראל. הוא שוב השיבו באותה מטבע קודמת והפעם בנחרצות ובתקיפות יתר: מאיר, אוי לאובדים ואינם נמצאים עמנו… עקיבה רבך לא היה דורש כן, אלא "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" – בזמן שהוא טוב מראשיתו! הוי עקיבה עקיבה, גם כשהיית רועה פשוט, אדם גדול היית, אבל יש אנשים כמוני, שנשמה אפלה מקננת בהם. חבל על השחתת זמנך, מאיר!
רבי מאיר נרתע קמעה מתקיפות הדברים, מהפטליזם המוקצן בהבנת דברי רבי עקיבה, השפיל מבטו, וכבר עברה בלבו המחשבה שלשווא הוא תולה תקווה ברבו. אפשר צודקים חבריו ממנו האומרים כי "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן", אך במבט שני למה בעצם מתכוון אלישע? אל מה רומז הוא בדבריו? הוא שב להתבונן בפניו החתומות, שלפתע התרככו קמעה, ואלישע, בוהה בחללו של עולם, מתוך עווית של צער, החל פורט בשצף את מסכת חייו ודרך חינוכו. על הכל הוא סיפר, על שום פרט הוא לא פסח, בכאב מהול בכעס עצור הוא האשים את סביבתו, את מחנכיו, ובעיקר את משפחתו.
הוא סיפר על המפגש של אביו נשוא הפנים עם רבי אליעזר ורבי יהושע הגדולים ביום שבא בברית המילה, מפגש שהותיר בלב אביו הערכה גדולה לחוכמת התורה ובעיקר להשפעתה המעשית. באופן חריג ויוצא דופן הצהיר אביו חגיגית: "רבותיי! אם כך הוא כוחה של תורה, אם יתקיים לי בן זה, לתורה אפרישו". אבל, נאנח אלישע ונשם עמוקות בכאב, לא לתורה התכוון אבא ולא לשם שמים, אלא לכבוד ומעמד. כל חיי שמעתי מהוריי רק כיוון תועלתני. אבא לעולם היה סוחר, גם באמונתו ובדרך חינוכו, והנה באו כל צרות הדור, וטיפחו על פני. עקיבה וכל החבורה הקדושה היכן הם? עוד זוכר אני את הזעזוע שאחז בי כשראיתי את לשונו של ר' יהודה הנחתום נסחבת בפי הכלב שותתת דם. אמור לי מאיר, זהו גורלה של הלשון שהיתה יגעה בתורה, זו תורה וזו שכרה?! חבל על זמנך מאיר…
רבי מאיר לא ידע את נפשו. מימיו לא שמע את רבו מדבר בגילוי לב ובייאוש עצמי שכזה. קשה היה לו עם ההתנצלות הקלושה המטילה את כובד האחריות על חינוכו וסביבתו. קשה היה לו שבעתיים עם המחשבה כי בעיני אלישע האמונה אמורה לספק תעודת ביטוח לחיים מוגנים ומאושרים, ולא פסגה רוחנית והעפלה לעבר חיים של מסירות נפש. הוא הרגיש שאינו מבין מה מתחולל בנבכי נפשו, אך ידע כי יש לאסוף את שברי לבו של רבו, יש לאחות את נשמתו המעמיקה והנוקבת עם נפשו השסועה והפצועה. ניצוצות של אור הוא רואה מבעד לְמַעטה השְחור, כמו הכתם הצחור על מצח סוסו, שבלט עתה באדמומית שנמתחה על מרבד המים הכחולים שנגלו מרחוק.
דמותו הזקופה התכווצה מעט. גילוי לבו הקל והכביד עליו כאחת, והוא המשיך לשאול על המשך הדרשה, מתוך סקרנות או אולי כדי לברוח מן העיסוק בנפשו המיוסרת. רבי מאיר ראה את עצמו קרוב יותר מתמיד אל רבו. הוא הזכיר בעדינות את הפסוק במשלי: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז", והסביר כי דברי תורה קשים להיקנות ככלי זהב, אך נוחים לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא להתיכן ולחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כבתחילה.
למרות השקט העדין שבו נאמרו, פילחו הדברים בלא רחם את לבו הפצוע ממילא. אלישע הרגיש שתלמידו אינו מבין, אולי אינו רוצה להבין שכבר מזמן נחצו גשרי חייו, ספק הוא אם קיימים הם אף עמוק בלבו פנימה. הוא הרגיש כי אינו יכול להמשיך את השיח המייסר, הביט אל תלמידו ספק בחמלה ספק בכבוד, עצר באחת את סוסו ופסק: דייך מאיר. עד כאן תחום שבת!
רבי מאיר הופתע, ותלה בו עיניו בשאלה. האם זוהי דרכו להימנע מהדיאלוג הסיזיפי, או שמא באמת כך הדבר, ומהיכן יודע הוא? אלישע ששם לב לשינוי בפני תלמידו, שב לחזותו הנינוחה, והשיבו בחיוך מובלע, כי תוך כדי דיבור היה מונה את פסיעות סוסו המדודות, וכך היה מונה והולך עד אלפיים אמה. אתה רואה מאיר, יש מי שדואג לך, אולי יהיו אלו זכויותיי בעולמך הבא…
זאת כבר לא יכול רבי מאיר לשאת. הוא חרג משלוותו ובפרץ של רגש עז אמר: כה גדולה חוכמתך, ואין אתה חוזר בך?! מבע פניו המשועשע משהו שב ולבש מעטה של רצינות, בהפליטו בסרקזם מריר: מאיר, איני תינוק שנשבה אפילו לא תינוק שנשבר, אינך מבין אותי. זה כבר אינו תלוי בי, הכל בי שרוף!
רבי מאיר חשש שמא הוא חוזר להאשים ולהצטדק, אך אלישע צודד עצמו מעט, לבסס את מושבו, ושב לבהות במרום, דולה מתוך מעמקי לבו את הרגשותיו ולבטיו. הוא סיפר על חודשים של חיפוש ותהייה, על נפש פצועה שלא מצאה את שבקשה בעולמה החדש, אך גם לא ראתה עניין בחזרה חסרת תוחלת אל הישן המאכזב. נשמתו המיוסרת הייתה מידי פעם לוקחת אותו למסע אל העבר, להריח שוב את ניחוחות בתי המדרש וקולות הלומדים. כמו אייל המחדד את קרניו בשל חברו, ביקש למצוא קורת רוח ומרגוע, בהתחככות עם הלומדים הצעירים, בוויכוחים תיאולוגיים חסרי תכלית, שעוררו בו רק בוז, זעם וכאב.
פעמים רבות היה שם עצמו אל המרחבים הפתוחים. רק הוא וסוסו במרחבים ההרריים המבטיחים כל כך. מטיל עצמו אל המצע הירוק, מנסה לקרוע בעיניו את שמיכת התכלת העוטפת את סוד הקיום. פעם בעת ביקורו באזור יהודה, ראה המוני יהודים עוטי לבן, נזכר כי שבת ויום כיפור היום. בלא להבין למה ומדוע, הוא שעט בטירוף על סוסו אל אילִיָה קפיטולינה, ולא עצר אלא משהגיע סמוך להריסות העזובות של המקדש. שם, קרוב למקום קודש הקודשים, עזב את סוסו נוטף הריר ללחך את העשבייה שקדחה באבנים המטולטלות, הוריד במשיכת יד את גלימתו העליונה, נותן לרוח הקרירה של תשרי ללטוף את לבו ההולם, והיה מהלך סהרורי בין אבני הקודש המחוללות כמותו.
הוא זוכר כי ציפה למשהו בלתי מוסבר, אולי סוף סוף להרגיש משהו מחוויות העבר, הד קול עמום המסוגל שוב להתרגש, אבל כלום. ממש כלום לא עבר בי, אתה מבין מאיר! הכל עטויי לבן, כולם לבם פתוח, נושאים תפילה זכה, ואני במקום ובזמן הקדוש, איני רואה דבר. אני אבוד לחלוטין, הכל בי שחור, יותר גרוע מסוסי בו לפחות כתם צחור, אמר בהסיטו את רעמתו, וידו הקשוחה רוטטת. היה שלום מאיר, חזור לתלמידיך, אמר קצרות, טפח בחוזקה על צדי הרמך, ושולי גלימתו התבדרו אל מול השקיעה שבאופק.
רבי מאיר נשאר על עומדו עוד זמן רב לאחר מכן, הלוּם מהמפגש הבלתי צפוי והטעון כל כך. מנסה לגשש בחשיכה בין נתיבי נפשו המתייסרת של רבו, מה ביקש, מה בעצם רצה לומר. דמותו הגאה, החטובה והמתנשאת, כה מנוגדת למרירות נפשו, לרטט ידיו, לעצב העמוק הניבט מעיניו התכולות החולמות.
דייך מאיר. עד כאן תחום שבת! הוא פסק. זה לא רק הכישרון הפנומנלי, היכולת לנהל שיחה מעמיקה ועמוסת רגשות, ובמקביל להישאר בשליטה מנוכרת, עד כדי לספור את פסיעות סוסו, לתרגמן לאַמות, ולחשב את סוף תחום שבת. זה הרבה יותר מכך, אפילו ממש הפוך. זה להיות עטוף בחטא, להתריס בו לעיני כל, ובמסתרי הנפש לספור את החטאים: אחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, ככהן גדול ביום הכיפורים…
זה ממש מטריף את הדעת, הוא חושב לעצמו, ומחשבותיו נושאות אותו אל רבו וסוסו ביום הכיפורים בקודש הקודשים. מדוע דווקא כך, מדוע שם? והיום בכיכר השבת, בשעת הדרשה… מה חיפשת? כלום אינך מבין כי דווקא אכזבתך, דווקא כאב ההצצה אל שְחור לבך המנוכר, מוצא אותך מחובר מתמיד, דווקא מה שנראה לך כרצון להתריס ולהשיב מלחמה, מבטא יותר כי לא עזבת כלל ועיקר. ממש לא!
ההרהורים לא הרפו, אך אט אט, כמו גלימת הלילה הכהה שנתמתחה לה לאיטה, מצביעה מבלי משים על זוהר המאורות, שהחלו מקשטים את כיפת השמיים, נדמה היה לו כי באמת לא טעה. אינספור פעמים, בוויכוחים הרבים אודותיו, דימהו לספר תורה שמצילים אותו בשבת מן הדליקה ביחד עם תיקו. כן אלישע רבי, עדיין ספר תורה מהלך אתה, עטוף במעטה שחור. לא, לא לחינם באת אלי, מגלה פניך שלא כהלכה. חייךָ שאפדה אותך, פדיון שבויים אקיים בך, שבויה היא נשמתך. כך היה מוצא את עצמו והרהוריו עמו כצל קודר, כרוח רודף.
פעמים משטה היא הרוח באדם. תולש הוא ומקצץ בנטיעות, כאומר לכל: ראו, תָלוּש אני. הולך ותולש, תלוש ומסופק עד השורש! חושב הוא לקצור קציר חומר שֹעורים, והנה קצרו ימיו וכחומר קצור מוטל הוא. באו ואמרו לו לרבי מאיר: רבך חולה. הלך רבי מאיר ומצאו שבאה שעתו. שקט ומכונס בחיוכו המריר קיבל את פניו.
רבי מאיר לא ידע את נפשו מצער, וכמו יונה פצועה הטיל עצמו שוב אל מול שערי לבו של רבו. בעיניים דומעות זעק בלחישה: מורי האהוב, נשמה גדולה אשר בכף הקלע, האין אתה חוזר בך?? אלישע כמעט לא יכול היה להביט בפני תלמידו, ובקושי יצאו מפיו המילים: ואם אחזור – אתקבל? כך אמר, ומרירות אינסופית השתקפה מעיניו העמוקות, שדוק שקוף של דמעות עטף אותן בעצב שנחנק וקפא.
רבי מאיר הלוּם ורועד, העצים את עיניו של רבו, פרש עליו טליתו בכאב, עינו בוכייה ולבו רועד כמו שמח, והיה מהלך ברחובות ומספר לכל מי שחפץ לשמוע: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי! מתוך תשובה נפטר רבי! "לִינִי הַלַּיְלָה" נשמה טהורה ומיוסרת, "לִינִי הַלַּיְלָה" – ליני בעולם הזה שדומה ללילה, "וְהָיָה בַבֹּקֶר" – זה העולם הבא שכולו בוקר. "אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל" – זה הקב"ה שהוא טוב, "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה'".
מקורות:
הסיפור: עפ"י תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פ"ב ה"א בהשלמת פרטים מתלמוד בבלי במסכת חגיגה דף טו. הביקור בקדש הקדשים ומשמעות בת הקול: הרב דסלר, מכתב מאליהו ח"ה עמ' 220, וח"ד עמ' 289; של"ה הקדוש על מסכת ראש השנה ובשער האותיות; ר' צדוק בתקנת השבין אות יב. דמותו של רבי מאיר: מסכת עירובין דף יג, ב; מדרש רבה בראשית, כ, יב.
תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק שני בעיבוד קל ובתרגום:
ארבעה נכנסו לפרדס; אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. בן עזאי הציץ ונפגע. בן זומא הציץ ומת. 'אחר' הציץ וקיצץ בנטיעות. מיהו 'אחר'? אלישע בן אבויה, שהיה הורג גדולי תורה. אמרו, כל תלמיד שהיה רואה אותו מצליח בלימוד התורה היה הורגו. ולא עוד, אלא שהיה נכנס לבית המדרש, והיה רואה נערים העוסקים בתורה, היה אומר: מה עסקם של אלו כאן? זה מתאים להיות בנאי, זה נגר, זה צייד, וזה חייט. וכיון שהיו שומעים כך, היו עוזבים תלמודם והולכים להם. בשעת השמד אף היה יועץ לראשי השלטון הרומאי, כיצד להעביר את ישראל על דתם. רבי עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום.
רבי מאיר היה דורש בבית המדרש בטבריה. עבר אלישע רבו רכוב על סוסו ביום שבת. באו ואמרו לו: רבך בחוץ! הפסיק רבי מאיר דרשתו ויצא אליו. אמר לו (אלישע לרבי מאיר) במה עסקת בדרשתך? אמר לו: בפסוק וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ (איוב מב). אמר לו: ומה פירשת בו? אמר לו: וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה (שם), שכפל לו את כל ממונו. אמר (אלישע): אוי לאובדים ואינם נמצאים! עקיבה רבך לא היה דורש כן, אלא: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ – בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו. אמר לו: ובמה דרשת עוד? אמר לו: בפסוק – טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז). אמר לו: ומה פירשת בו? אמר לו: משל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, והוליד בזקנותו ונתקיימו, זהו טוב אחרית דבר מראשיתו. משל לאדם שעשה סחורה בצעירותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר, זהו טוב אחרית דבר מראשיתו. משל לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה, זהו טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר: אוי לאובדים ולא נמצאים! עקיבה רבך לא היה דורש כן, אלא טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה. אבויה אבי מגדולי ירושלם היה. ביום שמחת ברית המילה שלי קרא לכל גדולי ועשירי ירושלים והושיבן בחדר אחד. ולר' אליעזר ולר' יהושע בחדר אחר. היו אוכלים ושותים ורוקדים. אמר ר' אליעזר לר' יהושע בזמן שהם עסוקים בשלהם נעסוק אנחנו בשלנו. ישבו ונתעסקו בדברי תורה. מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי! אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרים בדברי תורה. מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והייתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. אמר להן אבויה אבי: רבותיי, אם כך הוא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו! ולפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה בי! אמר לו ומה הייתה דורש עוד? אמר לו: בפסוק לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז (איוב כח). אמר לו: ומה פירשת בו? אמר לו: דברי תורה קשין להיקנות ככלי זהב, ונוחין לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא להתיכן ולחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה.
אמר לו: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת! אמר לו: מהיכן אתה יודע? אמר לו: ממניין טלפֵּי סוסי שהייתי מונה והולך אלפיים אמה. אמר לו: חוכמה כה גדולה לך ואין אתה חוזר בך?! אמר לו: אין אני יכול! אמר לו: למה? אמר לו: שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים, חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי!
וכל זה מהיכן בא לו? פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עלה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת.
אמר: כתוב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב). היכן היא טובתו של זה, היכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי עקיבה לפנים ממנו: לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם הבא שכולו טוב, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – לעתיד שכולו ארוך. ויש אומרים, ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן, זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו, זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים! ויש אומרים, כשהייתה אמו מעוברת בו, הייתה עוברת על בתי עבודה זרה, והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש.
לאחר ימים חלה אלישע. באו ואמרו לרבי מאיר: רבך חולה. הלך רבי מאיר לבקרו, ומצאו חולה מאוד. אמר לו: אין אתה חוזר בך? אמר לו: ואם אחזור אתקבל? אמר לו: ולא כך כתוב תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהלים צ) עד דיכדוכה של נפש מקבלין! באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת, והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי! כשקברוהו ירדה אש מן השמים, ושרפה את קברו. באו ואמרו לרבי מאיר: קברו של רבך יוקד! יצא לפקוד את קברו ומצאו יוקד. מה עשה? לקח את טליתו ופרש על הקבר. אמר (לנפשו של אלישע): לִינִי הַלַּיְלָה (רות ג) ליני בעולם הזה שדומה ללילה, וְהָיָה בַבֹּקֶר – זה העולם הבא שכולו בוקר. אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל – זה הקב"ה שהוא טוב, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה', וכבתה האש.
אמרו לרבי מאיר: אם יאמרו לך בעולם הבא, למי תחפוץ לקרב יותר לאביך או לרבך? אמר להם: אקרב לרבי ואחר כך לאבא! אמרו לו: וישמעו לך? אמר להם: ולא כך שנינו במסכת שבת (פט"ז מ"א): מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין. מצילין לאלישע 'אחר' בזכות תורתו!
תלמוד בבלי חגיגה דף טו ע"א וע"ב בעיבוד קל ובתרגום:
'אחר' קיצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר: 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'… יצאה בת קול ואמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'! אמר: הואיל ונטרדתי מהעולם הבא, אהנה לפחות מהעולם הזה. יצא 'אחר' לתרבות רעה. הלך אל פרוצה. אמרה לו: ולא אלישע בן אבויה אתה?! עקר סלק מהאדמה בשבת ונתן לה. אמרה: אחר הוא…
אמר רבי אמי: שלוש מאות קושיות הקשו דואג האדומי ואחיתופל בסוגיה הסבוכה של 'מגדל הפורח באוויר', ושנינו במשנה שאין להם חלק לעולם הבא, אנו מה תהא עלינו?! אמר לו: ליבם לא היה שלם מהתחלתם. "אחר" מה? זמר יווני לא פסק מפיו. אמרו עליו שבשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים וכפירה היו נושרים מחיקו.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג ע"ב
אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים.
בראשית רבה פרשה כ סימן יב
וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, כא). בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: כתנות אור.
