פרשת לך לך

הלימוד השבועי // הרב מוטי פרנקו

א. "לך לך"

בראשית פרק יב

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:

(ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה:

(ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:

 

• בלימוד זה נעיין בציווי הראשון שנצטווה אברהם אבינו, במשמעותו לאברהם ולעם ישראל לדורות.
• נפתח בדברי רש"ר הירש – אמנם ארוכים אך חשובים ויסודיים.

רש"ר הירש בראשית פרק יב

(א) לך לך. …לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי היתה לצורך הצלה, ואילו במצוה זו ההליכה היא מטרה לעצמה.

…והנה אמת, שומה על הציבור לייצג ערכים נעלים; ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל ואוסרת לפרוש מן הציבור. אולם, בראשית היהדות נאמר: "לך לך", לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר. אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר בהתאם לאופנה. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, – עבוד את ה' לבדך! הנה זו ההכרה שנדרשה מאברהם כנקודת מוצא לייעודו וייעוד עמו. אמת, האדם קשור בקשר אמיץ לארצו ולמשפחתו; וגם לשון הקודש רומזת על כך – בעצם המלים "בית" ו"ארץ"; אולם, קשרינו אל ה' יהיו חזקים ואמיצים מקשרינו למולדת ולמשפחה.

איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, – אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט!

"יהדות על פי רוח הזמן!" המחאה החריפה ביותר על כך היא המצוה הראשונה שנאמרה לאברהם: "לך לך"! כלום היתה הופעתו הראשונה של אברהם מתאימה לרוח הדור? בתוך תוכה של כשדים, בבל, אשור, צידון, מצרים! האלהת התאוה והכח – זו היתה ההטפה על פי רוח התקופה; האלהת התאוה באסיה, האלהת כח אדם ועוצם ידו ושלילת חירותו במצרים! רעיון האל נשתכח מכל לב, ורק שרידים מועטים נותרו לו – עד שקם אברהם והופיע בעולם! ושעה שעולם כולו ביקש להתיישב ולקנות זכויות אזרח, הוא ויתר על מולדתו וזכויותיו האזרחיות; ברצונו החפשי הפך לגר, וכפר בפה מלא בכל אלהי הגויים! אכן, לשם כך דרוש אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית ובהכרת האל שבלב; לשם כך דרושה ההכרה היהודית, "קשיות העורף" היהודית, – וזה היה הנסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו.

• מהי המילה אותה דורש רש"ר הירש, ומה הלימוד הגדול שלומד ממנה?

 (ב – ג) ואעשך לגוי גדול. גם מבט שטחי יגלה: כל הזכויות שאברהם ויתר עליהן הובטחו לו שנית בפסוק זה; הוא יזכה מידי ה' בכל מה שאבד לו – במידה כפולה ומכופלת. הוא פרש "מארצו" וויתר על לאומיותו; אך אין הוא מצטרף לאומה אחרת, אלא ה' אומר לו: אתה תהיה ראש לאומה חדשה. הוא פרש "ממולדתו", אך מקור הצלחתו לא יכזיב, "ואברכך", בה' ימצא זכויות אזרח לשגשוג עלי אדמות. והוא עזב "בית אביו" וכך ויתר על כבודה ושמה הטוב של משפחתו; משום כך "ואגדלה שמך": שמו יגדל לתהילה ולתפארת…

אם נתבונן עוד, נמצא: בשלושת הפסוקים האלה מקופלת כל תמצית ההיסטוריה היהודית. בפסוק הראשון – "לך לך מארצך" וגו' – מופיע אברהם רק כפרט: "לך לעצמך, העז להיות לבדך". בפסוק השני – "ואעשך לגוי" וגו' – כבר מופיע העם; אך עדיין אין לו מגע עם עמים אחרים. הפסוק השלישי – "ואברכה" וגו' – כבר מראה את ישראל ביחסו לעמים אחרים; ברכת אברהם כבר תלויה בברכת אחרים, ויש גם המעיזים לקלל אותו. – תפקידו של אברהם היה להתבודד, להתהלך בדד עם ה'. בשלב שני: נוצרה אומה מאברהם זה. עתיד הדבר להתגלות, שישראל הוא בריאה אלהית שניה בהיסטוריה; ולשם כך היה צורך, שישראל יהיו לעם רק בדרך גלות וגרות, בחסרון כל מולדת. אילו ישב ישראל על אדמתו מאז היותו לגוי, לא היה בו משום "אצבע אלהים", בבחינת "מעשה ה'". "ואעשך לגוי גדול": מיצחק ועד יציאת מצרים. "ואברכך", אז אטעך בארץ זבת חלב ודבש. "ואגדלה שמך", לא: "אגדל שמך". יש בידי ה' לברך אדם ואומה; אך ה' יכול רק להביע משאלה, שישיגו מעלה מוסרית ומעשיהם יהיו למופת; שכן, דבר זה תלוי בנאמנותם לתורה האלהית. וכן אין הוא אומר: "והיית ברכה", או: "ותהיה ברכה", אלא: "והיה ברכה". בשתי המלים האלה מקופל כל התפקיד המוסרי שבקיומו תלוי מילוי אותה משאלה. "רצוני לגדל את שמך, היה אתה ברכה!" רצוני לעשותך לעם, שיהיה מאור לגויים; העמים יביטו אל העם הזה, ומיד יזכרו את תפקידם; ותפקיד זה המוטל עליך – בניגוד לכל שאיפות העמים – הרי הוא: להיות ברכה!

• מהם השלבים השונים במהלכו של עמ"י, וכיצד דורש זאת מהפסוק?
• מדוע תחילת דרכו של עמ"י היתה בגרות?

הכל שואפים – לא להיות ברכה – אלא להיות ברוכים; זו שאיפת כל אדם – ובייחוד שאיפת כל אומה. יושר, אנושיות ואהבה הם מצוות המוטלות על הפרט; אך הם נחשבים כאיוולת ביחסי האומות, ואין הם חשובים לכלום בעיני מדינאים ודיפלומטים. בעוון מרמה ורצח ייכלא וייתלה היחיד; אך מדינות רוצחות ומרמות בקנה מידה גדול, וכל רוצח ורמאי "לטובת המדינה" יבוא על שכרו משלם. לא כאלה חלק אברהם… הנה, האנושות שאפה "לעשות לה שם"; מגמת פניה להאדיר את כוחה ולהרחיב את תחומה ללא התחשבות; ואילו עם אברהם – בחיי הפרט והכלל – ישמע רק לקול אחד: "היה ברכה". חייו יהיו קודש למטרות האלהיות של שלום אדם ועולם, והוא יחזיר את עטרת האדם ליושנה. או אז יעניק לו ה' את ברכתו לפעילות רעננה של חיים; שמו יגדל בגויים, למען יתחנכו גם הם לאותן השאיפות: "ואברכך ואגדלה שמך". השלב השני הזה נועד להתגשם בארץ ישראל; שם ישכון ישראל בדד מן האומות; הוא לא רק יהיה מבורך, אלא ממנו תצא הברכה, והוא יהיה מקור הברכה – "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח). אילו זכינו, כל ההבטחות שהובטחו לנו באחרית הימים, היו מתקיימות זה אלפים בשנים; וכל מהלך ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית היה שונה בתכלית.

• במה שונה ייעודו של עמ"י מזה של שאר האומות?
• עיינו במקורות הבאים – מדוע הציווי הראשון הינו הליכה לארץ ישראל?

רד"צ הופמן

א. יציאת אברם מארץ מולדתו לארץ כנען (בראשית י״ב:א׳-ט׳)

אף על פי שמשפחתו של אברם יותר נקיה היתה מעבודת אלילים מאשר שאר בני התקופה, הוטל עליו להפרד מקרוביו ולשמש לבדו נושא הבטחותיו ית׳. אולם, זו לא היתה הסיבה היחידה לציווי שניתן לו. לא רק יציאה ממולדתו אלא גם כניסה לארץ מסויימת הוטלה עליו, כניסה לאותה ארץ אשר בה בחר ה׳ להיות מקום פעולתו שלו ולשמש מקום מושב לעמו. ארץ זו שה׳ מצאה להיות מסוגלת ביותר לשמש משכן למקדשו, היא גם צריכה להיות מקום פעולתו של אברהם. אך כדי שיתברר לו לאברהם מיד, שאין ארץ זו מובטחת לבניו אחריו משום יתרונותיה החומריים, הוטל עליו הנסיון הראשון — להיות נאלץ לעזוב את ארץ מגוריו החדשה הזאת בשל הרעב ששרר בה. להראות לו שהארץ נבחרה רק משום טעם אחד, משום שהיא מסוגלת לקדם את התעלותם המוסרית של היושבים בה.

כוזרי ב, יד

והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין האלוקי, והיה לב הסגולה ההיא, וההעתק היה אל המקום אשר בו תיגמר השלמתו. כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת מטבעה, שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי, וירבה – אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עומדם בארץ כנען, עם העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקורבנות, כל שכן בהימצא השכינה.

אורות ארץ ישראל א

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

ב. "מעשה אבות סימן לבנים"

• נעיין לקמן בכלל פרשני שטבעו חז"ל, אשר רמב"ן מבאר לפיו פרשיות רבות.
• עיינו בפסוקים קודם ללימוד דברי רמב"ן.

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק ו

(ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם – אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

• מהו הכלל אותו מזכיר רמב"ן? על איזו שאלה פרשנית הוא עונה?
• חשבו, מה פירוש כלל זה? עיינו היטב בפסקה הבאה וראו כיצד רמב"ן מבארו.

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון [כלומר, תופיע בעולם בפועל בצורה הדומה לגזירה, אז…], תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז – יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:

ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.

• מדוע צריך שהאבות יעשו קודם את הדברים שעתידים להגיע לבניהם? ראו דברי מלבי"ם הבאים.

מלבי"ם בראשית פרק יד

וכבר חזו רבותינו במד' שכל מה שקרה להאבות היה סימן לבניהם, שכמו שירד אברם מצרים ותוקח האשה בית פרעה והוכה בנגעים ואברם יצא ברכוש גדול, כן ירדו בניו מצרימה ופרעה הוכה בנגעים והם יצאו ברכוש, וכשם שהתעוררו ארבעה מלכים ואברהם נצח את כולם והרים ידו לה' אל עליון, כן עתידים בניו להשתעבד בד' מלכיות, ולבסוף יצמח קרן ישועה וימין ה' רוממה; כי אם הבנים לא היה בכחם לפתוח מעיני הישועה, כבר נפתחו המקורות לפני האבות שהיה זכותם גדול וכחם רב, והבנים דלה דלו מים חיים ממקור נפתח, שכן כל מה שעשה ה' בימי קדם, נשאר קים לדור אחרון, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, והאיתנים מוסדי ארץ בכחם הגדול הכינו ברכה לדורות יבאו אחריהם, אשר לא יוכלו לברוא חדשות כאלה בכחם ובזכותם:

דוגמאות לביאור בדרך זו:

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק ו

(ו) ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם – היא עיר שכם, כן זה שם המקום ההוא. ושכם בן חמור על שם עירו נקרא. וכתב רש"י נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים. ונכון הוא. ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה, וקודם שנתן לו את הארץ, נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר והכנעני אז בארץ – וכאשר נתן לו הקדוש ברוך הוא הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה:

• כיצד מבאר רמב"ן את הכתוב בפסוק עפ"י הכלל שהביא?

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק י

(י) ויהי רעב בארץ – הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם:

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ:

• כיצד מבאר רמב"ן את סיפור הירידה למצרים לפי הכלל שהביא?

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

• מה היה נסיונו של אברהם בעת הרעב? האם עמד בו? מה היו תוצאות מעשיו? [השוו לפירוש רש"י שמבאר אחרת, ולפירושו אברהם עמד בנסיון]
• חשוב לציין, אין כוונת רמב"ן שאין צורך בהשתדלות טבעית, ויש לסמוך על הנס, ראו למשל פירושו לפרשת וישלח, אלא שכאן נצטווה אברהם ללכת לא"י ולא היה לו לעוזבה בלי ציווי מפורש אחר, ויש להרחיב עוד בדבר.

רמב"ן פרשת וישלח פרק לד

(ד) נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו):

• ומכאן, לפרשנות דומה של רמב"ן בעניין אחר בפרשתנו [ראו קודם פשט פסוקי פרק טז]:

רמב"ן בראשית פרק טז

(ו) ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:

(ט) שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה – צוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה. רמז כי לא תצא לחפשי ממנה, כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם:

• כיצד מתייחס רמב"ן למעשי אברהם ושרה כלפי הגר? האם פשט הכתובים מורה כדבריו?
• מה נלמד מכך לדורות?
• ראו ברבנו חננאל ובמלבי"ם התייחסות שונה למעשה שרה.

רבנו חננאל בראשית פרק טז

ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך… עניין 'חמסי', כי שרה הייתה משתעבדת בהגר והייתה כפופה אליה, ואברהם אמר לה כי הוא עוון פלילי לענותה [נראה שכוונתו: לאחר שהפכה לאישה שלו], ומנעה עצמה מלהשתעבד בה, ועתה נתאמרה אליה [- נתגאתה עליה הגר]. ועל כן אמרה: ישפוט, אם כדבריי, שאני משתעבדת, או כדבריך… והמלאך אמר: הדין עמה – 'שובי אל גברתך והתעני' כמו שהיית עושה כבתחילה.

מלבי"ם בראשית פרק טז

(ב) ותאמר שרי, באשר שרה ידעה מן היעודים שיעד ה' לאברהם שבהכרח יתקיימו, ואחר שראתה שעצר ה' אותה מלדת, התיראה שבהכרח ישא אברם אשה אחרת שיוליד עמה, וזה או שהיא תמות או שיקח צרה עליה בחייה, וטוב לה שיקח את שפחתה שבן הנולד לה הוא עבד של שרה וקנינה ונחשב כאלו הוא בן שלה, ועז"א אבנה ממנה, וגם חשבה שעי"כ ישתנה מזלה…

(ג) ותקח שרה, באר שבזה לא ויתרה דבר מן האישות שלה, כי לא הוציאה לחירות בזה, כי עדיין היתה שפחתה קנין כספה, והיא נשארה אשת אברם לבדו

(ד) ותקל גברתה בעיניה. כי חשבה שאחר שהרתה יצאה מרשותה וגם נדמה לה שהיא צדקת יותר משרה אחר שהרתה תיכף:

(ה) חמסי עליך, שרה חשבה שאברם הוציא אותה לחירות וע"כ היא מקילה בכבודה, וזה חמס כי היתה שפחה מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול לשחררה, כי הקרן שלה והוא אוכל פירות כנודע, וע"כ צעקה על החמס, ובררה זה הלא אנכי נתתי שפחתי בחיקך שלא הוצאתיה לחירות רק שתשאר שפחתי, וא"כ איך ואקל בעיניה. שזה מורה שהיא עתה בת חורין, וא"כ ישפט ה' ביני וביניך, על החמס והגזל:

(ו) ויאמר אברם, אני לא הוצאתיה לחירות והיא עדיין שפחתך, והיא בידך שתעשי לה הטוב בעיניך, כמו שיעשה במקנת כספו:

(ח) הגר שפחת שרי, העיר אזנה שהיא עדיין שפחה לשרי וחפשה לא נתן לה. ע"כ שימי אל לבך אי מזה באת ממקום קדוש כזה, ואנה תלכי למצרים מקום הטומאה והזמה, ורצה שתתעורר לשוב מצד אושר הנפש, והיא לא שמה לב על זה ותאמר מפני שרי גברתי אנכי ברחת שהענוי מספיק אצלה שתברח ולא תחוש על אושר נפשה:

(ט) ויאמר. עתה בא בג' דברות אחרות, דבור א' מצד המשפט והצדק, שעז"א שובי אל גברתך והתעני, כי מן הדין והמשפט את מחוייבת לעבוד ולסבול, וזה הערה מצד הטוב והיושר: