פרשת בראשית
הלימוד השבועי // הרב מוטי פרנקו

א. 'מה טעם פתח בבראשית' – זכותנו על הארץ

רש"י בראשית פרשת בראשית פרק א

(א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

• עיינו בביאור גור אריה לדברי רש"י אלו

גור אריה בראשית פרשת בראשית פרק א

(א) אמר ר' יצחק וכו'. ב"ר (א, ב). אף על גב דאין סיפור אחד בתורה שלא לצורך, אפילו "אחות לוטן תמנע" (להלן לו, כב) כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צט ע"ב), אחר ששם 'תורה' אינו נופל אלא על מצות התורה, שהרי לשון 'תורה' הוא לשון הוראה – להורות לנו המעשה אשר נעשה. ולפיכך דוקא תורת משה נקרא "תורה" (דברים לג, ד), מפני שבה כתובים המצות. וכן פירש הרד"ק (ספר השורשים שורש י. ר. ה.) שלשון 'תורה' הוא לשון הוראה, אם כן אין לכתוב בה רק המצות.

• כיצד מסביר את שאלת ר' יצחק?

לפי שאם יאמרו וכו'. ואם תאמר דאכתי קשה, דמאי ענין נתינת הארץ לישראל אצל מצות התורה שכתוב זה בתורה? ואין זה קשיא, מפני שרוב מצות התורה תלויות בארץ, שהרי תרומות ומעשרות (קידושין לז.) ובנין בית הבחירה (סנהדרין כ ע"ב) בארץ תולה, ואם אין הארץ לישראל לא יתכן אלו המצות כלל, שהרי באלו כתיב (דברים יז, יד) "וירשתה וישבתה בה", ויאמרו האומות 'ליסטים אתם' ולא ירשתם את הארץ, אלא בגזילה בא לידכם.

והרמב"ן כתב גם כן שכל מצות שבתורה 'משפטי אלהי הארץ', כלומר שכל המצות שבתורה הם שייכים דוקא בארץ. וכן כתוב בספר מלכים (ר' מ"ב יז, כו) כשגלו ישראל וישבו גוים בארץ – "ולא ידעו משפט אלהי הארץ וישלח בם ה' האריות", נמצא התורה היא "משפט אלהי הארץ". ועיין בדברי הרמב"ן בפרשת תולדות בפסוק "וישמור משמרתי" (להלן כו, ה). ולפיכך הוצרך לכתוב בתורה שמן הדין בא הארץ לישראל – שהוא בראה והוא נתנה:

• כיצד תשובת רש"י עונה לשאלה? הבחינו בין שתי התשובות שמביא.

ואם תאמר תינח פרשת בראשית, שאר סיפורים שנכתבו בתורה מאי איכא למימר (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא גם כן, שאם היה נכתב פרשת בראשית בלבד לומר שהקדוש ברוך הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו – ישיבו האומות שקר אתם דוברים, שלא נתן הקדוש ברוך הוא הארץ לכם, שאין הקדוש ברוך הוא עושה דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב), כי למה יטול הארץ מן האומות ויתן לישראל, אבל השתא שכתוב כל הסיפור שכל הדורות היו מכעיסין לפני הקדוש ברוך הוא עד שבא אברהם וקבל שכר כולם (אבות פ"ה מ"ג), נטל הארץ מן האומות ונתן הארץ לזרעו לנחלה, ולא לכל זרעו – שהרי אמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'" (להלן טו, יג), ולא נתקיים זה לא בישמעאל ולא בעשו, רק בזרעו של יעקב, שהיה הקדוש ברוך הוא מביא אותם לשיעבוד, ונתקיים בהם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו'" (שם שם יד), עד "החדש הזה לכם", ולפיכך הוצרך לכתוב כל הסיפור שהיו ישראל בשעבוד וגאל אותם, ולפיכך נתינת הארץ לישראל, ולא לישמעאל ולא לעשו:

• מה עוד קשה לו, וכיצד מתרץ?

ב. 'זאת תורת האדם'

בראשית פרק א

(כד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן: (כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: (כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: (כח) וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ: (כט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־ כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה: (ל) וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־ יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן:

(לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי

• השווו בין תיאור בריאת האדם לתיאור בריאת בעלי החיים – מהם ההבדלים?
• ממה נובעים הבדלים אלו?

 תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א

תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה – שלא יהו מינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד.

• מה היה קשה לגמרא, ומהן תשובותיה לקושי זה?
• מה ניתן ללמוד על מעלת האדם מכל תירוץ?

רד"ק בראשית פרק א פסוק לא

(לא) וירא אלהים – כלל כל אשר עשה עם בריאת האדם לאמר עליהם בכלל כי טוב, כי כלם הנבראים השפלים נשלמו עם בריאת האדם ובלתו [ובלעדיו] לא היה להם שלימות, לפיכך אמר 'מאד'; והנה אחר שברא האל את האדם היה כל אשר עשה האל טוב, ועמד כל אחד על שלמותו הנאות לו.

• מה הניסוח החריג בפס' ל"א ביחס למה שראינו עד כה בגמר כל בריאה ובריאה?
• כיצד מסביר רד"ק שינוי זה?
• כיצד מבאר זאת אור החיים, מדוע כתוב 'והנה טוב מאד' דווקא כאן?

אור החיים בראשית פרק א פסוק לא

(לא) וירא אלהים וגו'. פירוש באמצעות בריאת האדם נראה מעשהו בכללותו כי טוב הוא, כי אם אין אדם מה תועלת בכל התיקון ובכל הבריאה וצמחי האדמה, כי אין הבחנת טובה ניכרת אלא באמצעות האדם, כי אליו יוכר ויובחן הטוב ויודה למטיב.

ואומרו תיבת 'והנה' מה שלא דקדק לומר בימים שאמר בהם 'כי טוב', להיות כי האדם מצינו לו שקלקל מעשיו ועשה מעשה הרע, לזה דקדק לומר 'והנה' כי מה שהיה אז לצד מעשה ה' טוב היה מאוד, ואחר כך הוא האדם בקש חשבונות רבות לצד היות הבחירה בידו להרע או להטיב ושלל הטוב והיוה במעשיו בחינת הרע אבל לצד מעשה ה' לא ברא אלא לצד הטוב.

 תולדות יצחק^[1] בראשית פרק א פסוק לא

וי"א שבעבור שביום ששי נברא האדם, אמר בו 'טוב מאד'. ונראה שבעבור שהאדם לא נברא בשלימותו, שאם ירצה יהיה שלם יותר מבעל חי בבחירתו, ואם ירצה יהיה פחות מבע"ח, ולפי שאולי יהיה פחות מבע"ח, לכן אמר ביצירת הבע"ח 'וירא אלהים כי טוב', ולא נאמר כן ביצירת אדם, אבל אם יהיה שלם ומעשיו טובים והוציא שכלו מן הכח אל הפועל, הוא טוב מאד ויש לו שלימות גדולה שאינה בבע"ח, לזה אמר בזה היום 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד':

• מה השינוי בכתוב בהערכת בריאת האדם אל מול שאר הבריאה, וכיצד מבאר זאת ר"י קארו?
• ונסיים בדבריו החשובים של בעל המשך חכמה.

משך חכמה בראשית פרק א

(כו) נעשה אדם בצלמנו. הצלם האלקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי. והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה, כי אין ידיעתו באה נוספת כידיעה של בשר ודם הבאה מהחושים, רק היא עצמותו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם. והנה, אם כי אין ביכולת בנו להבין איך היא – כי "אילו ידעתיו הייתיו" – רק זאת אנו יודעים, שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות, שהשם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר "אל לבו, נעשה אדם בצלמנו", פירוש, שהתורה מדברת בלשון בני אדם, שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ה'. ולכן מדבר בלשון רבים, כאשר בכמה מקומות לשון אלקות לשון רבים, וכמו "אשר לו אלקים קרובים אליו" (דברים ד, ז). וכן כל לשון מרות, כמו שפירש רש"י פרשת וירא על קרא ד"כאשר התעו אותי אלקים וכו' (בראשית כ, יג), יעוין שם, ועיין ירושלמי סוף פרק הרואה.

• מה משמעות בריאת האדם בצלם אלוקי?
• בבריאת האדם נאמר 'נעשה אדם' בלשון רבים – מה הקושי בכך, וכיצד מבאר זאת המשך חכמה?

(לא) וירא (אלקים את כל אשר עשה), והנה טוב מאוד. לא כתב "וירא אלקים" על האדם בפרט כמו בכל הנבראים, רק כללו ב"כל אשר עשה". בזה רמז סוד הבחירה, שאין הידיעה מכרחת הבחירה. לכן בכל הנבראים כתוב "וירא אלקים", כי המה טבעיים, והראיה היא כפי מה שהוא, וכן יהיה לעולם. אבל האדם אינו בטבעו, רק בבחירתו, ובחירתו מתחלפת, והראיה לא תכריחנו. והגם כי כבר כתוב "וירא" בכל הנבראים בפרט, כתב "וירא" על הכל אחר בריאת האדם שעל ידי האדם מתעלין כולן, שכשעושה רצונו של המקום יתברכו כולם בגללו, עד שאמרו (איכה רבה א, לה) שמוסיפים כוח בפמליא של מעלה, והכוונה, בכל הנבראים כולם. ואז על ידי האדם המה "טוב מאוד", שנתוסף בהן מעלה וזוהר יתר מכפי בריאתם, ודו"ק.

• מדוע לא כתוב באדם 'וירא…כי טוב'? מה משמעות ה'ראיה' האלקית?

ג. 'עזר כנגדו'

בראשית פרק ב

(יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

• עיינו בפרק ב, יח-כד בכל תיאור יצירת האשה – מהן השאלות העולות מתיאור זה?
• מה מהות הקשר בין האיש והאשה לפי פס' אלו? השוו לפרק א, כז-כח.
• נעיין לקמן בפרשנים לפס' יח, בדגש על משמעות ה'עזר כנגדו'.
• שימו לב – מה פירוש ה'כנגדו' לפי כל פרשן, ומה מהות הקשר שבין האיש לאשה?

רש"י בראשית פרק ב פסוק יח

(יח) עזר כנגדו. זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להלחם:

בכור שור בראשית פרק ב פסוק יח

(יח) אעשה לו עזר כנגדו. כלומר: שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפריה ולרביה, כי כל זמן שאינו בר מיתה [שעוד לא נגזרה עליו מיתה קודם שחטא] – אינו צריך חליפין.

• מה תפקיד האשה? איזו מטרה שולל ומדוע?

רד"ק בראשית פרק ב פסוק יח

לא טוב היות האדם לבדו – לא טוב שיהיה לבדו בלא חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות החיות והעופות כי אינו שוה עמהם בבריאה:

אעשה לו עזר – שיהיה עוזר כאשר יצטרך, כמו שאמר (קהלת ד' ט') טובים השנים מן האחד, ועוד שצריך להשאיר אחריו ממינו ולא יתכן זה מבלי אחר שיהיה ממינו:

כנגדו – שיהיה לפניו ולעזרתו תמיד לשרתו… ומה שהבדילו משאר היצורים החיים כי כולם נבראו זכר ונקבה והאדם נברא לבדו, היה זה לטובת האדם ולכבודו, כמו שהוא מובדל משאר החיים בחמרו וצורתו, כי שאר החיים אין לזכר יתרון על הנקבה, והאדם יש לו יתרון על נקבתו למשול עליה ולצוות אותה כאשר ירצה כי היא אחד מאבריו, וכמו שהאבר שבאדם הוא לרצון אדם להנהיגו כאשר ירצה כן האשה לאדם. ובעבור שהאדם עקר היצירה שנברא תחלה והאשה טפלה לו ונוצרה ממנו היה כח באדם לכל דבר יותר מהנקבה וכח השכל גובר בו יותר מאשר באשה:

העמק דבר בראשית פרק ב פסוק יח

(יח) לא טוב היות האדם לבדו. לא לענין נקבה דבר ה' שיהא ממין האדם, דזה פשיטא שלא גרע האדם מכל הברואים שהנקבה המקיימת המין הוא ממינו, אלא לא טוב שיהיה לו נקבה כמו לשארי ברואים שאינם לעזר בכל הליכות החיים, ורק בעת הזווג היא מזדמנת לפניו, אבל לא טוב שיהא האדם בזה האופן.

הרחב דבר בראשית פרק ב פסוק יח

ואיך משמע בלשון ה' עזר כנגדו, שיהא או עזר או כנגדו, אלא הכוונה שהניגוד יהא לעזר, שהרי מי שהוא כעסני ורגזני אם אשתו תהא עוד מסייעתו לכך, אף על גב שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה והיא לו לעזר, אבל אח"כ שסר הרוגז יש לו צער הרבה מזה שהוסיפה אשתו אש ועצים, והרי היא כנגדו, משא"כ אם תהא מנגדתו מתחלה ותשכך חמתו ותפייס אותו האדם שהוא מרגיז עליו, אף על גב שנראית באותה שעה שהיא מנגדתו, מ"מ היא העזר האמיתי שאין למעלה הימנו, וכן מי שטבעו ששמח ביותר וכדומה בכל המדות, וא"כ הפי' עזר כנגדו במה שתהיה מנגדתו תהי לעזר.

רש"ר הירש בראשית פרק ב פסוק יח

(יח) בריאת האשה – כבריאת האדם בשעתו: כדרך שהעולם המתין וציפה להשלמתו, – עד שה' הודיעו על נזר הבריאה, כן הדבר גם כאן, בבריאת האשה. הנה האדם כבר נברא; מסביבו פרח גן עדן ביופיו; ואף על פי כן לא אמר ה' "כי טוב!" אין הוא אומר: "לא טוב לאדם היותו לבדו", אלא: "לא טוב היות האדם לבדו": כל עוד האדם לבדו, עדיין העולם שרוי בלא טוב. תכלית השלמות, שהארץ תשיג בזכותו, לא תושג בשלמות, כל עוד הוא לבדו. השלמת הטוב היא האשה, ולא האיש; ורק משנברא האשה הושלם הטוב – לאדם וליקום כולו. וכך הורו רבותינו: אין אדם נקרא "אדם" אלא בזכות אשתו; ורק שניהם כאחד קרויים "אדם" (יבמות סג ע"א). התפקיד הוא רב מכוחו של אחד, ויש צורך לחלקו לשנים. משום כך נתווספה האשה אל האיש, למען ימלאו בשלמות את ייעוד האדם. ואשה זו תהא "עזר כנגדו". גם מבט שטחי יגלה, שביטוי זה מביע את כל כבוד האשה. אין כאן כל רמז ליחס מיני. האשה העמדה בתחום פעילות האיש; שם היא חסרה, ושם תהא "עזר כנגדו". ו"עזר כנגדו" איננו מביע שעבוד, אלא שויון גמור ועצמאות שוה. האשה היא "כנגדו", לצדו של האיש, מקבילה לו, בשורה אחת:

• ונסיים בדברי הנצי"ב הרלוונטיים כל כך לעת הזאת:

במדבר פרק כד פסוק ח (פרשת בלק)

(ח) אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ:

העמק דבר במדבר פרק כד פסוק ח (פרשת בלק)

ועצמותיהם יגרם. הנה בשאול המלך כתיב [ש"א י"ד מ"ז] ואל כל אשר יפנה ירשיע, וגבי דוד המלך כתיב [ש"א י"ח י"ד] ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם, אבל הנפקא מינה שביניהם שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו, ורק מפיל ומחליש אותם, נמצא אינו מצליח את אומתו, אלא מרשיע את שכנגדו, ויש מתגבר וכובש תחתיו, וזהו הצלחת האומה, וזה היה הנפקא מינה בין שאול לדוד, שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו, ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש, וטעם השנוי נתבאר בספר דברים ל"ג י"א יע"ש, וזהו מה שראה בלעם ועצמותיהם. היינו חזוק של הגוים, יגרם. מלשון גורר, שגררם אליו וטפלם לישראל:

וחציו ימחץ. שהנפקא מינה עוד בין שני הכיבושים, דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה, עד שיתחזקו בעוד כמה שנים, ואם כן ההכרח להיות נשמר, כמו שאמר הנביא לאחאב בעת כבש את ארם בראשונה לך התחזק וגו' [מ"א כ' כב], משא"כ מי שכובש תחתיו ומעמיד נציבים, הרי אינו מניח להם שיתגברו, ואין צריך להזהר עוד, וזהו מה שראה בלעם על דוד וחציו ימחץ. ישבר את החצים שנלחם בהם שלא יהא נצרך עוד למלחמה, וכך היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה:

^[1] ביוגרפיה – תולדות יצחק

ר' יצחק ב"ר יוסף קארו נולד בטולידו בשנת רי"ח (1458), והיה מתלמידיו של ר' יצחק קנפנטון 'גאון קסטיליה'. עוד לפני גירוש ספרד שאירע בשנת רנ"ב (1492) עבר לפורטוגל ושימש כראש ישיבה בליסבון, ואחרי שגורשו היהודים גם משם בשנת רנ"ח (1497) נדד לקושטא ושימש כאחד מרבני העיר. כל בניו מתו בגירוש, ולאחר מות אחיו ר' אפרים אימץ לבן את אחיינו מרן ר' יוסף קארו, שאף הדפיס לימים בתוך ספריו כמה מתשובות דודו. ספרו 'תולדות יצחק' כולל פירושים על התורה על דרך הפשט, הדרש, הקבלה והפילוסופיה; הוא נדפס לראשונה בקושטא בשנת רע"ח (1518) ומאז פעמים רבות. לאחר ששלח את ספרו להדפסה החליט לעלות לארץ, ובדרכו התעכב בדמשק. הוא נפטר בשנת רצ"ה (1535), כנראה בירושלים