הלכות שהיה

סימן רנג סעיף א

הקדמה

שהיה בתבשיל שלא בושל כל צרכו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה

ראשית נפתח בדברי המשנה במסכת שבת בתחילת פרק כירה [הפרק השלישי]:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לו עמוד ב

כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים – לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים, אף מחזירין.

הגמרא הציעה ב' אפשרויות להבין את דברי המשנה הנ"ל:

איבעיא להו: האי לא יתן – לא יחזיר הוא, אבל לשהות – משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום, ומני – חנניה היא. דתניא, חנניה אומר: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי – מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום; או דילמא: לשהות תנן, ואי גרוף וקטום – אין, אי לא – לא, וכל שכן להחזיר.

כלומר:

אפשרות ראשונה: מותר להשהות מע"ש תבשיל על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כל עוד כבר לפני השבת הוא בושל ברמה שניתן לאכלו ע"י הדחק (בן דרוסאי), אך אם הוריד כלי זה מהאש בשבת, אסור להחזירו אלא אם כן גרף וקטם את הכירה (אם הוסקה בגפת ובעצים, אך אם הוסקה בקש וגבבא אין צורך לגרוף כלל).

על פי זה יש להבין את סוף דברי המשנה שם נחלקו בית שמאי ובית הלל אם מותר להחזיר, והרי כל המשנה עד כאן עסקה בהחזרה?! על כך מציעה הגמ' להוסיף מס' מילים למשנה וז"ל:

לעולם אימא לך להחזיר תנן, וחסורי מיחסרא והכי קתני: כירה שהסיקוה בקש ובגבבא – מחזירין עליה תבשיל, בגפת ובעצים – לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. אבל לשהות – משהין, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. ומה הן משהין? בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. והך חזרה דאמרי לך – לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת בית שמאי ובית הלל; שבית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

אפשרות שניה: המשנה עסקה באיסור שהייה, וכתבה שלעולם יש איסור לשהות תבשיל בכירה אם הוא אינו גרוף וקטום (אם הוסק בגפת ועצים) ואח"כ כתבה המשנה שלדעת ב"ה כשם שמותר לשהות בכירה אם היא גרופה וקטומה, הוא הדין שמותר להחזיר, וב"ש חולקים.

הראשונים נחלקו כיצד יש להכריע להלכה בעניין זה ונביא דבריהם לקמן.

• מהו טעם האיסור לשהות?

הגמרא בשבת יח: עוסקת במחלוקת בית שמאי ובית הלל לעניין שביתת כלים שב"ש אוסרים וב"ה מתירים, ועל זה שואלת הגמ' כמי מסתדרת הברייתא הבאה וז"ל הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יח עמוד ב

מאן תנא להא, דתנו רבנן: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה. ואם נתנן – למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן – למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. לימא בית שמאי היא ולא בית הלל! – אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים.

מכאן אנו למדים שהאיסור לשהות תבשיל בתנור מע"ש הוא מחשש שמא יבא בשבת לחתות בגחלים.

[יש להעיר שדברי רש"י בסוגיא קצת יותר מורכבים שנראה שחיבר את איסור שהיה לאיסור הטמנה, אך לא הארכנו בזה בשיעור, והמקובל שאיסור שהיה הינו איסור עצמאי מחשש שמא יחתה].

• מה ההכרעה להלכה?

א"כ יוצא שיש מחלוקת אם מותר לשהות תבשיל שראוי רק למאכל בן דרוסאי כאשר הכירה אינה גרופה, ונחלקו הראשונים כיצד להכריע להלכה. לא נביא כאן את כל ראיותיהם אך ישנם ב' מקורות חשובים אשר משפיעים גם על ההכרעה וגם תורמות לנו ידע נוסף בגוף איסור שהיה

יחס בין המחלוקת אם מותר לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי למחלוקת אם מותר לשהות תבשיל שמצטמק ויפה לו

מקור ראשון:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לז עמוד ב

אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו וחמין שהוחמו כל צורכן ואפילו מצטמק ויפה לו.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל בר יהודה: הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו. מצטמק ויפה לו אסור! – … כי קאמינא לך – לרבי יוחנן קאמינא. אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו לרב ושמואל – עבידו כרב ושמואל, אנן – נעביד כרבי יוחנן…

אמר רב נחמן: מצטמק ויפה לו – אסור, מצטמק ורע לו – מותר. כללא דמלתא: כל דאית ביה מיחא – מצטמק ורע לו, לבר מתבשיל דליפתא, דאף על גב דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי – דאית ביה בשרא, אבל לית ביה בשרא – מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן אלא דלא קבעי לה לאורחין, אבל קבעי לה לאורחין – מצטמק ורע לו. לפדא דייסא ותמרי – מצטמק ורע להן.

אנו רואים כאן שנחלקו האמוראים, אם מותר לשהות תבשיל שמצטמק ויפה לו בכירה שאינה גרופה וקטומה, ומעצם המחלוקת לכאורה נראה שודאי אסור להטמין מפחות מכל צרכו, שאם מותר בפחות, אז ק"ו שיהיה מותר כאשר הוא מבושל כל צרכו, וזו אחת מראיות הרי"ף לכך שהלכה כחכמים, וז"ל:

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף לז עמוד א

פירש ר"י אלפסי ז"ל לשהות בסמיכה וכן הלכה…אנו אין לנו אלא כלשון רבינו הגדול ז"ל משום דחזינן דבתר כל שקלא וטריא דשמעתין כולהו אמרו לקמן הלכתא מצטמק ויפה לו אסור, וכבר פירשתי שכל שאסר מצטמק ויפה לו אי אפשר שלא יאסור לשהות כמאכל ב"ד, שכל תבשיל שבעולם ואפי' חמין כמאכל ב"ד מתבשל ומצטמק ויפה לו הילכך אסור, ואפי' לרב שמואל משמי' דר' יוחנן דאמר מצטמק ויפה לו מותר, כמאכל ב"ד שהוא מתבשל ויפה לו אסור, דאל"ה לישרי כמאכל בן דרוסאי וכל שכן האי דנתבשל כ"צ דשרי..

מה עונים אלה שסוברים שהלכה כחנניה?

יש בזה ג' כיוונים שונים עם השלכות שונות להלכה:

• שיטת רש"י ותוס' ודעימיה

כך סבר רש" וז"ל:

רש"י מסכת שבת דף לז עמוד ב

ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה … וכל הני אמוראי דאסרי סברי: מתניתין לשהות תנן.

מה שכתב רש"י 'כל הני אמרואי' כוונתו לכל אלה האוסרים לשהות תבשיל שמצטמק ויפה לו.

• שיטת המאור

וזה לשון המאור:

המאור הקטן מסכת שבת דף טז עמוד א

ולדברי רבינו האי דעתנו נוטה דלא מפלגינן בשהיות.. אלא כולהו שריאן בכל שהוא כמאכל בן דרוסאי והני מילי במצטמק ורע לו אבל מצטמק ויפה לו לבני מדינחא (= אנשי המזרח) דמקרבי לרב ושמואל אין משהין ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה אע"פ שבישל כל צרכו.

מהי הסברא בדבריו?

בכדי להבין זאת נקדים ונביא מדברי התוס':

תוספות מסכת שבת דף לז עמוד א

ורב דלא כחנניה דהא חנניה שרי במצטמק ויפה לו דהא דתנן (שם) אין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא כחנניה וביצה אמרינן לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ורב אסר לקמן דמצטמק ויפה לו.

תוס' מביאים ראיה לכך שחנניה מתיר לשהות מצטמק ויפה לו מכך שהתיר לשהות ביצה, ומדוע לא הביא ראיה מעצם כך שמתיר לשהות תבשיל שאינו מבושל כל צרכו שלכאורה זה מצטמק ויפה לא.

שאילה זו הקשה מהר"ם ובתירוצו נבין את דעת המאור:

מהר"ם מלובלין מסכת שבת דף לז עמוד א

מקשין העולם מה צריכין התוס' להביא ראיה ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכו' דחנניא שרי במצטמק ויפה לו תיפוק ליה מדשרי חנניא תבשיל שלא נתבשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה כ"ש שמתיר בתבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אבל אין זו קושיא דאינו מוכרח כל כך דנוכל לומר דשמא מה דשרי חנניא תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"ג כירה אף על גב שאינה גרופה וקטומה היינו בתבשיל שמצטמק ורע לו משום דאע"ג שלא נתבשל כל צרכו כיון דאין הבישול יפה לו אלא עד כדי צרכו ממילא יתבשל בלא שום חיתוי ולכך ליכא למגזר דלמא אתי לחתויי כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה חמין ותבשיל כו' גבי חמין אבל בתבשיל שמצטמק ויפה לו אימא לך דלא שרי חנניא אפי' בנתבשל כל צרכו וכיוצא בסברות אלו תמצא בהר"ן על דברי בעל המאור לכך הוצרכו התוס' להביא ראיה ממתני' דאין צולין בשר וביצה וכו' דלחנניא שרי אפי' לא נתבשל כל צרכו ואפי' בתבשיל שמצטמק ויפה לו ואף על גב דלפי האמת הסברא הפשוטה היא דכל מקום שמותר תבשיל שלא נתבשל כל צרכו כ"ש שמותר תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו כדמשמע בדברי הרא"ש בלשון הרי"ף שמביא הרא"ש וכן התוס' מצי סברי סברא זו מ"מ מחמת שאינו מוכרח כל כך ניחא להו להתוס' להביא ראיה מוכרחת.

שיטת רב האי גאון

עיינו בלשון הרשב"א:

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לז עמוד ב

וראיתי בפירושי רבינו האיי גאון ז"ל … שכך כתב וזה לשונו והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן ונסתייעה בפירוש דאמר ר' ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו ויתר דבריו, וסייעיה עוד רבא תרוייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר' יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו וכו', ובסוף דבריו כתב עוד נמצא המותר בשני פנים שחמו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן, אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן משמע שהוא ז"ל סבור דרב שמואל בר' יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמועינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי, אף על גב דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתי, ורב ששת אשמועינן בלא נתבשל כל צרכו, ורב שמואל בר' יהודה אוסיף אפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכל שכן כשלא נתבשל כל צרכו.

הרמב"ן דחה את הפירוש הנ"ל בזה הלשון:

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף לז עמוד א

…ואם יאמר לך אדם דלמא כמאכל בן דרוסאי שרי לשהות לפי שהוא מסיח דעתו מלאכול עד למחר ולמחר הרי כבר נתבשל ונצטמק, אבל כשהוא מבושל כל צרכו ואינו צריך אלא להצטמק ויפה לו אסור שהוא אוכלו בלילה ואתי לחתויי, אף אתה אמור לו הרי משנתינו שנינו תבשיל סתם ואין במשמע מאכל בן דרוסאי בלבד אלא כל שהוא ממאכל ב"ד ולמעלה ואפ"ה שרי לשהות ללישנא דאמר להחזיר תנן… ועוד דא"כ מצטמק ורע לו נמי כשהוא קרוב לבישולו יאסור, וכן חמין, דהא חזי ליה ללילה ואתי לחתויי ביה..

א"כ מצינו ד' שיטות להלכה:

א. רי"ף והרמב"ן וסייעתיה- אסור לשהות תבשיל אלא אם כן בושל כל צרכו ומצטמק ורע לו.

ב. רש"י ותוס' וסיעתיה-מותר לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי וכש"כ אם הוא כל צרכו ומצטמק ויפה לו

ג.שיטת המאור- מותר לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי, אך רק בתנאי שהוא מצטמק ורע לו.

ד.שיטת רב האי גאון- מותר לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי בין אם הוא מצטמק ורע לו ובין אם הוא מצטמק ויפה לו, אך בתבשיל שמבשול כל צרכו לא הותר אלא מצטמק ורע לו.

ראיה ב'- המשנה שכותבת שבשיל ולא בשיל אסור לשהותו

לשון הגמרא בשבת דף יח.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יח עמוד ב

האי קדרה חייתא – שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא מאי טעמא – כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי גחלים. ובשיל – שפיר דמי, בשיל ולא בשיל – אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא – שפיר דמי.

מן הגמרא אנו למדים שמותר לתת תבשיל שאינו מבושל כלל, הואיל ואין חשש שמא יחתה, אבל אם מבושל חלקית אסור עד שיהיה מבושל כל צרכו.

מן הגמרא הנ"ל למד הרמב"ן שהלכה כחכמים וז"ל:

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף לז עמוד א

ומסתברא דהא דאמרי' בפ"ק (י"ח ב') בשיל ולא בשיל אסור, מכיון שהתחיל לבשל עד שיהי' מבושל כל צרכו שהוא למעלה מתבשילו של בן דרוסאי הוא נקרא בשיל ולא בשיל, וכן כתוב בהלכות גדולות של ר' שמעון קיארא ז"ל דבשיל ולא בשיל היינו כמאכל ב"ד ואמרי' בפ"ק דאסור לשהותה ע"ג כירה דלא כחנניא.

אך תוס' יישבו קושיא זו בזה הלשון:

תוספות מסכת שבת דף יח עמוד ב

בשיל ולא בשיל אסור – צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה.

כלומר לפי רש"י פירוש הביטוי 'בשיל' הינו בן דרוסאי, ו'בשיל ולא בשיל' הוא פחות מכך, נשאלת השאילה מה סברו הרי"ף והרמב"ם, פשוט שהבינו שפירוש הביטוי 'בשיל' הינו כל צרכו, א"כ מהו פירוש הביטוי 'בשיל ולא בשיל'?

כתב הב"י:

בית יוסף אורח חיים סימן רנג ד"ה ומעתה

לדעת הרי"ף וסייעתו מעת שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו מיקרי בשיל ולא בשיל ואסור וכשנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מיקרי בשיל ושפיר דמי לשהויי.

אך הב"ח דקדק מלשון הטור לא כך, הטור הביא את דעת הרמב"ם הרי"ף בזה הלשון:

טור אורח חיים הלכות שבת סימן רנג

אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צורכו או אפי' שנתבשל כל צורכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור.

וכתב הב"ח:

ב"ח אורח חיים סימן רנג

ולא נראה כן מדברי רבינו שכתב אבל אם נתבשל קצת אפילו כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו וכו' דאם כפירוש ב"י ה"ל לומר בקצרה אבל אם נתבשל קצת או אפילו שנתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו אסור ועוד דלאיזה צורך כתב לפרש שהוא שליש בישולו הלא בין שליש ובין יותר ובין פחות הכל אסור אלא בעל כרחך דוקא שליש שהוא ראוי לאכילה לבן דרוסאי חיישינן שמא יחתה לצורך הלילה אבל פחות משליש שאינו ראוי לאכילה כלל לשום אדם דינו כאילו היה חי ושרי להשהותו.

הט"ז השיג על חמיו בזה הלשון:

ט"ז אורח חיים סימן רנג

ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט:

האם מותר לשהות תבשיל שמבושל קצת בכירה שגרופה וקטומה?

עד כאן הבאנו את דברי  הב"ח שסבר שלדעת חכמים מותר לשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה, אם התבשל קצת ולא הגיע לבן דרוסאי, והבאנו שיש שחלקו עליו.

אך כעת נשאל מה הדין בכירה שגרופה וקטומה, האם מותר לשהות בה תבשיל שבושל קצת ולא הגיע ל'בן דרוסאי'?

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לו עמוד ב

והאי תבשיל דתנן במתניתין יש לי לומר דלמאן דאמר "לשהות" תנן אם הסיקוה בקש ובגבבה אפילו אינה גרופה ואי נמי בגפת ובעצים בגרופה וקטומה משהין עליה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי. דהא טעמא משום חתויי גחלים ובקש ובגבבא ואי נמי בגפת ובעצים כשגרף וקטם ליכא בכירה משום חתוי גחלים וכל שכן במאכל בן דרוסאי וכל שכן במצטמק ויפה לו…

כלומר כותב הרשב"א שודאי שאם גרף וקטם מותר לשהות אף אם מבושל רק קצת, שהרי כבר לא שייך לחוש לחיתוי ואין למה לחוש.

אך ממשיך הרשב"א וכותב:

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לו עמוד ב

ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבה, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבה יהיב דעתיה ומחתה, וכענין שאמרו (לעיל י"ח ב' עיין שם) בעססיות ותורמוסין דכיון דצריכין בישול גדול יהיב דעתיה ומחתה ואפילו בקש ובגבבה שייך חיתוי בכי הא דהא גזרינן ביה בתנור, והיינו דכי אקשינן שלהי פרק קמא (שם) צמר ליורה ליגזור איצטריכינן לאוקומה ביורה עקורה ולא אוקמינן בגרופה וקטומה ואי נמי בקש ובגבבה, משום דצמר ליורה קודם שיקלוט את העין הרי הוא כתבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ומיהו הראשון נראה עיקר משום דבגרוף מיהא בכירה ליכא למיחש ולמיגזר למידי, וההיא דצמר ליורה לא ניחא ליה לאוקומה בכירה גרופה כיון דבכולהו אינך מיירו בתנור, והלכך ניחא ליה טפי לאוקומה אף בתנור כיון דאשכח ביה נמי היתירא, ולשון תבשיל כולל הוא אף תבשיל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי.

כלומר הרשב"א מביא אפשרות שבאמת יש איסור אף במקרה שהתבשיל גרוף וקטום מחשש חיטוי, אך דוחה זאת וטוען שהואיל וכבר גרף או קטם אין לחוש לחיטוי.

השו"ע כתב כדעתו של הרשב"א וז"ל:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנג סעיף א

אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם;

הביאור הלכה כתב:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנג סעיף א

עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה:

ולכאורה צריך להבין מה שייך לגזור משום חיתוי כאשר אין גחלים?

מסיבה זאת נראה שבחידושים המיוחסים לר"ן הביא טעם אחר לאיסור:

חידושים המיוחסים לר"ן לח. ד"ה איבעיא

 אבל בשיל ולא בשיל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור בין בשהייה בין בחזרה ואע"פ שהיא גרופה מפני שהוא כמבשל בשבת.

נראה שלפי הר"ן הטעם לאיסור הינו משום שכשאדם מניח דבר שאינו מבושל קודם השבת, והוא מתבשל מאליו בשבת, זה נראה כאילו האדם עצמו בישלו.

הרב גיגי בשיעורו הקשה על ביאור זה, שא"כ לא מובן מדוע מותר לשהות תבשיל שלא בושל כלל.

גם הטעם הראשון צריך ביאור, כיצד שייך לחוש לחיתוי כאשר אין גחלים, אך בעניין זה מצאנו תקדים בעניין תנור:

האם מותר לשהות תבשיל שלא בושל כל צרכו על גבי תנור גרוף וקטום?

לשון המשנה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לח עמוד ב

תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא – הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים – הרי הוא כתנור.

מהמשנה עולה שאסור ליתן תבשיל על תנור גם שהסיקוהו בקש ובגבבא שדינו שווה לגרוף וקטום, ולדעת רבנן הסוברים שלא יתן, הכוונה לא ישהה, צריך להבין מה שייך לאסור לתת תבשיל כאשר אין גחלים ולכאורה אין חשש שיחתה?

כתב המאור:

המאור הקטן מסכת שבת דף טז עמוד ב

וכן אם גרף כל הגחלים והוציאם לחוץ לא שנא כירה ולא שנא תנור מותר לשהות ולהחזיר שם כל דבר דהא ליכא למיחש לחיתויי בגחלים והא דתנן במתניתין עד שיגרוף בגורף הגחלים לצד אחד הוא דקלשת לה גזירה דלמא אתי לחיתויי דהא גלי אדעתיה דלא קבעי להו..ואית בהו חששא בתנור אבל אם גרף את התנור הכל והוציא לחוץ ולא נשאר כלום מה נשאר לנו לחוש.

 מקושיא זו הגיע המאור למסקנא שבכירה מותר לשהות אפילו אם לא גרף לחלוטין, וזה מה שנאסר בתנור, אבל כאשר התנור גרוף לגמרי אין כלל איסור לשהות בו.

הרמב"ם פירש באופן אחר:

רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה ו

ולמה אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף, מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוצה אחת[1] ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור

יוצא לפי הרמב"ם שגם אם יגרוף לגמרי יהיה אסור, מפני שאנו מניחים שעדיין ישארו ניצוצות

הרשב"א היחיד שמוכן לקבל שאסור לשהות בתנור אף שאין חשש כלל שיהיו שם גחלים או ניצוצות וז"ל:

רשב"א שבת לו עמוד ב

והנכון שנאמר דגרופה ממש בעינן, אלא דבתנור כיון שהבלו רב ומרתיח אינו נראה כגרוף אלא כמו שיש שם גחלים ואתי לשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי, אי נמי אתי לשהויי או לאהדורי בתנור גופיה דאינו גרוף

כלומר לפי הרשב"א אסור לשהות אף שאין גחלים, מחמת שחומו רב ונראה כאילו יש שם גחלים.

נראה שהדיעה שהבאנו בפיסקה הקודמת שסוברת שיש איסור לשהות תבשיל שלא בושל כל צרכו, צריכה לסבור כדעת הרז"ה שהגריפה אינה גמורה ולכן בתבשיל שלא בושל כלל, עדיין יש מקום לחשוש שיחתה, ומכל מקום נראה שדעת רוב הפוסקים היא שמותר לשהות אף באופן  הנ"ל.

מה נפסק להלכה?

לשון השו"ע

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנג סעיף א

כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או בעצים, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יוםלהשהותו עליה, אא"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה… אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף …ואם הוסקה בקש או בגבבא, מותר לשהות עליה אפילו אינה לא גרופה ולא …

 וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע"ג כירה, הגה: או אפילו ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה; ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי; וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת … הגה: * ונהגו להקל כסברא האחרונה.

נראה פשוט שהדיעה הראשונה המוזכרת בשו"ע היא דעת הרי"ף ודעימיה, אך כמי הולכת דעת הי"א?

בפשטות נראה שהדיעה השנייה הינה דעת רש"י ותוס' שמותר לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי וכן מצטמק ורע לו.

הגר"א הבין ששיטת היש אומרים היא כשיטת רב האי גאון, שמתיר כחנניה מאב"ד ומצטמק ויפה לו, אך בכ"צ יש מח' רב ורבי יוחנן ופסק לקולא כשיטת ר"י א"כ למעשה אין הבדל בין שיטת רב האי לשיטת רש"י ותוס'.

אך רע"א כתב וז"ל:

משמע דבנתבשל כמאב"ד והתבשיל מצטמק ויפה לו אסור כדעת הרז"ה וממה שכתב אח"כ ולא הוזכר גרופה וקטומה אלא בשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי משמע דבהגיע למאכל בן דרוסאי מותר בכל עניין.

• האם זה נכון שלדעת האשכנזים מותר לכתחילה לשהות תבשיל שראוי למאכל בן דרוסאי?

ביאור הלכה סימן רנג

ונהגו להקל כסברא האחרונה – עיין בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה דהא אין עומד על הגחלים:

אך החזו"א סבר אחרת בזה וז"ל:

חזון איש סימן לז ס"ק ג

ואמנם נראה דאין כוונת הרא"ש משום מוטב שיהיו שוגגין אלא כוונתו ז"ל כיון דהמחמירים הם גדולי עולם… היה ראוי להחמיר שלא להיכנס לפלוגתא אבל מפני שיש כאן הרבה פעמים ביטול עונג שבת לא ישמעו להחמיר אלא כל שאפשר להקל מעיקר הדין יאמרו להקל, ומעיקר הדין אפשר להמקילין להקל אחרי שהם מבני בניהם של אילו שהקלו ע"פ הוראת רבותיהם וגם כי הוא מדברי סופרים, ולכן הנח להם שיסמכו על דעת רבותינו המקילים, ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן".

האם לפי דעת השו"ע באמת אסור לשהות תבשיל שלא בושל כל צרכו?

גם בפסיקת השו"ע עצמו התעוררו דיונים מכך שכתב בסימן רנד וז"ל:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנד סעיף ד

פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אף על פי שא"א שיצלו קודם חשכה.

כתב ביביע אומר:

שו"ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן לב

והנה לפי הכלל נראה שדעת מרן לפסוק כסתם, וכהרי"ף והרמב"ם וסיעתם..

אולם הגרא"כ פיימנטל בס' מנחת כהן (במשמרת השבת פ"ה) בד"ה והנה יש לי להוכיח וכו', כתב, שאף שמרן הש"ע בסי' רנג לא הכריע כרש"י ותוס' וסיעתם, מ"מ נראה דלדינא ס"ל כוותייהו, ממ"ש בש"ע (סי' רנ"ד ס"ד): פירות הנאכלים חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדרה, אף על פי שא"א שיצלו קודם חשכה. ע"כ. והנה בודאי שדבר זה אסור להרי"ף והרמב"ם, ואינו מותר אלא לרש"י ותוס' וסיעתם דס"ל דבמאב"ד שרי להשהותו ע"ג כירה שאינה גו"ק, ופירות הנאכלים חיים חשיב כתבשיל שהגיע למאכ"ד, וכמבואר בבית יוסף (ס"ס רנג) וז"ל: כתב ר' ירוחם בח"ג, פירות הנאכלים חיים דינם כתבשיל שנתבשל כמאב"ד ומצטמק ויפה לו, ואסור להשהותן ע"ג כירה שאינה גו"ק, וזהו לד' הרי"ף וסיעתו, אבל לד' רש"י וסיעתו מותר כדין תבשיל שנתבשל כמאב"ד דשרי. וכ"כ רבינו (הטור) בסי' רנז בשם רשב"ם. ע"כ. והואיל ומרן הש"ע סי' רנד פסק להתיר לתת פירות חיים סביב הקדרה, א"כ בודאי דלהלכה ס"ל כרש"י וסיעתו שכל שנתבשל כמאב"ד מותר להשהותו בכל ענין ולא חיישינן לשמא יחתה. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה. עכ"ת המנחת כהן…

והמשנ"ב בשער הציון (סי' רנד ס"ק כב) כתב בשם הפמ"ג, דהכא לכ"ע שרי, דחשיב כצליה שעל האש, ולהכי סתם הב"י להיתר אף על פי שהוא מסכים יותר לד' הרי"ף והרמב"ם בסי' רנג ס"א. ע"כ, ובאמת שמרן הבית יוסף עצמו לא ס"ל הכי, וכנ"ל. ועכ"פ מכאן סמך למנהג הספרדים ועדות המזרח להקל כד' רש"י וסיעתו להשהות תבשיל שנתבשל כמאב"ד ע"ג כירה שאינה גו"ק, ודלא כסתם מרן (סי' רנג ס"א) הנ"ל.

האם גזירת שהייה שייכת בימינו בגז ובפלאטה?

בדף זה לא נכנס לכל הבעיות הקשורות בהנחת דבר על גז ופלאטה כגון החזרה או הטמנה, אלא רק לגזירת שהיה.

והנה בעניין זה נשאל הרב משה פיינשטין וז"ל:

אגרות משה אורח חיים סי' צג

 והנה יש טעם גדול לומר דלא שייך כלל הגזרה בתנורי הגעז שלנו, דהא חזינן שרק לשלא יחתה בהגחלים גזרו ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש… ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו שקילא לאינשי דלא חשיב להו מעשה כ"כ מלעשות בידים. וא"כ בתנורי הגעז שלא שייך חתוי בהגעז שכבר יש שם אלא אם רוצה להגדיל האש צריך שיתן עוד געז אחר שנותן ע"י שפותח יותר את נקבי הצינור שיורד משם הגעז, א"כ הוא כמו להביא עצים אחרים שלא גזרו דלא חששו שיעשה בידים. ואף אם נימא שהטעם שלא גזרו שמא יביא עצים וקש משום שרוב הפעמים אינם בסמוך להכירה וא"כ בתנורי הגעז שהוא דבר קל לפתוח יותר את נקבי הצינור להביא יותר געז יש לגזור, מ"מ כיון שעכ"פ לא גזרו אף בעצים וקש שסמוכים להכירה, לכן גם בגעז לא היה בכלל הגזרה אף שעתה נעשה באופן שלעולם הוא סמוך.. ואנן לא מחדשינן איסורין

אך להלכה לא התיר אלא בצירוף של כיסוי המתכת, וכתב שטוב לכסות גם את הכפתורים, אך בזה ניתן להקל שלא לכסות.

ובעניין זה נזכיר קצת את מהו הגדרת חיתוי לשיטתו:

ולפ"ז אף בלא כסוי גם על הכפתורים שעל ידם מקטינים ומגדילים אלא שיכסה רק את האש לבד נמי אפשר יש להתיר דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר וכמו שנוהגין הרבה. אך יותר טוב שהכסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים כדי שההיכר יהיה גם במקום החתוי כמו הקטום שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכסוי ויחתה. ואף שהוא דבר רחוק מ"מ כיון שהיתר ההיכר מצינו בהיכר שבמקום החתוי אולי הוא דוקא בהיתר כזה. אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים ולא את האש לא יועיל שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית שזה נראה יותר בכסוי האש. אבל כיון ששם היו תרווייהו למעליותא שמפחית את החום והיה במקום החתוי אפשר הוא בדוקא ולכן יש להחמיר לכסות גם את הכפתורים, אבל כיון שיותר מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב יש להקל בשעת הדחק ואין למחות באלו הנוהגים היתר בכסוי האש לבד.

וכך כתב הרב עובדיה יוסף:

שו"ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן לב

ולכאורה בלא"ה י"ל שלגבי פתיליה של נפט, שלא היתה במציאות בזמן חז"ל, אין לנו לגזור מדעתינו גזירה חדשה שמא יבא להגביה האש ע"י סיבוב כפתור הפתיליה…ומיהו בשו"ת פנים מאירות ח"א (ס"ס פד) כתב, שאסור לתת מיחם של תה סמוך לחשכה על מכונת ספירט הבוערת בשבת, ואין לומר שלא שייך חיתוי אלא בגחלים, משא"כ בספירט דולק, שהרי עינינו הרואות שכשממרס בספירט השלהבת עולה ביתר שאת, ויש לחוש לחיתוי כה"ג, וכדין כירה שאינה גרופה וקטומה, לפיכך חייבים חכמי הדור למחות ביד המקילים בזה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' קסה). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' עו). ובשו"ת עצי הלבנון (חאו"ח סי' י). ובשו"ת שואל ונשאל ח"א (סי' לו). ע"ש. אולם בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' נ) כ' לפקפק בזה על הפנים מאירות הנ"ל, שאסר בלי שום ראיה, שהרי י"ל שבנפט וספירט שלא גזרו חז"ל אין לנו לחדש גזירות מדעתינו, ואפשר דדמי לכירה שהסיקוה בקש ובגבבה שיש שם שלהבת ואעפ"כ לא גזרו שמא יחתה, ומ"מ סיים: שנראה שקשה לסמוך על סברא זו בלבד נגד ד' הפמ"א שמדמה דין ספירט לכירה שהוסקה בגפת ובעצים, דחיישינן שמא יחתה. עש"ב. אלא שעדיין יש לצרף מ"ש הרה"ג ר' יוסף גרשון הורביץ בגידולי ציון חלק ט' (סי' יא), שדוקא בגחלים שדרכם לדעוך מעט מעט גזרו שמא יחתה, משא"כ בפתיליה של נפט שאין הדבר מצוי שישתנה מצב החום אין לחוש לשמא יגביה הפתילה להבעירה יותר. ע"ש. כל קבל דנא ראיתי בס' באר יצחק על קדשים, בהקדמה, שכ', מה שנכשלים להעמיד תבשילים לצורך סעודת הערב או מים חמים על מכונת גאז /גז/, וכן מה שמעמידים מיחם של קפה על מנורת נפט, שאלתי ע"ז להגאון מבריסק זצ"ל, והשיב לי שהוא איסור גמור, והראה לי דברי הירושלמי פ"ג דשבת על המשנה דאנטיכי שגזרו חז"ל בענין זה. וכ"כ הפמ"א הובא בשערי תשובה סי' רנ"ד. והרה"ג רי"ח זוננפלד (נרו יאיר) ז"ל אמר לי שהוא שאל להגאון ר' יעקב שאול אלישר ז"ל מפני מה שתק על מנהג הרע שנהגו כמה ספרדים כן, והשיב לו, שאין לו כח למחות, ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. עכת"ד. (והובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סימן יז אות ג. וע"ש). …

(ד) ומכל מקום נראה שנכון להחמיר לתת טס של מתכת או אזבסט להפסיק בין האש לקדרה, שאז הוי כדין כירה קטומה, שהותר להשהות עליה, שכיון שעשה היכר ע"י נתינת האפר, אין לחוש שמא יחתה בגחלים, וה"ה בנתינת אזבסט וכדומה, דהוי היכר, כיון שאין רגילים לעשות כן בימות החול.

ובציץ אליעזר בח"ב ס' ז  הגיב על דברי מחותנו הרב צבי פסח פרנק שכתב בהקשר דומה שאיננו יכולים לגזור גזירות מדעתינו במה שלא גזרו חז"ל, וז"ל הציץ אליעזר:

שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ז

הנה באמת דבר זה שאין לנו לחדש גזירות, מצינו כזה במ"מ (פ"ה מה' חמץ ומצה ה"כ) שמתרץ שם השגת הראב"ד וכותב: ואני אומר אין לנו לגזור גזירות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל. .. וכן בב"י בטור או"ח (סי' י"ג) ומג"א ומחצה"ש סק"ח, גבי ציצית..אכן אבל שם במ"מ המדובר היכי שבכלל לא מצינו שגזרו בזה אלא אדרבה מצינו שהתירו לחכמים, ע"ש, וכן בב"י המדובר היכי שבמפורש התירו הדבר ולא גזרו שום גזירה ואנו רוצים לגזור ולאסור במה שהתירו, כגון בציצית שהתירו לא להסיר בכרמלית בשבת הטלית שנפסל, ואנו רוצים לאסור, בזה אין ביכלתנו, וכמו שמסביר שם הב"י דכיון דבטליתות דידהו היה זלזול בפשיטתן ולא גזור רבנן בכרמלית לגבי טלית בשום טלית לא גזרו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. וכן בההיא דרחיצה בשבת התירו במפורש הרחיצה, ורק אנו רוצים בזמנינו לגזור ולאסור מכיון דאפשר בלא רחיצה, בזה אמרינן דכיון דלא גזרו חכמים שרי, אבל כבנידוננו שמצינו מפורש שגזרו בכדומה לזה משום שמא יבוא לעשות בשבת, שפיר י"ל שמדמינן מילתא למילתא לומר שכוונת גזירתם היתה בזה ובכל כיוצא בזה.

על טענה זו הביא הרב עובדיה מדברי הבן איש חי בספרו ידי חיים ואין בידי כרגע ואצטט מספר חזון עובדיה חלק א עמוד מח שהביא מדבריו:

ואנו אין בידינו לגזור כלל, כי כל דבר שלא גזרו עליו חז"ל בפירוש אפילו אם הוא דומה ממש לדבר שגזרו עליו, אין אנו יכולים לגזור עליו ולאוסרו.

ומי שהתיר לשהות בכל מצב בכיריים חשמלים ובדומיהם בצורה הינו הרב יוסף קאפח וז"ל:

הרב יוסף קפאח על רמב"ם, הלכות שבת פ"ג ס"ק יב

נראה כי כל הדינים דלקמן שגזרו שמא יחתה אינם קיימים במציאות שלנו כלל. וגזרת חז"ל היא כפי המציאות בימיהם ואף בימינו עד לפני כחמישים שנה. וטבע האש של עצים שכל שעה ושעה היא עוממת דועכת וקומלת עד שנעשת אפר ונאפסת. ומטבע הדברים שאדם חושש שמא לא יבשל תבשילו מחמת דעיכת האש ועלול הוא כאלו לישר את הקדרה ולהושיבה היטיב ובינתים מחתה את האש כדי לסלק מעליה את האפר העוממה כדי ששרידי האש יהתכו את תבשילו ויכשירוהו לאכילה… וכל זה אינו שייך במכשירי הבשול שבימינו לא בפלטה ולא בתנור החשמל ואף לא בפתילות אם שרדו כאלה.

האם הנחה על מקור החום הינה הטמנה במקצת

אמנם איננו עסוקים כעת בסוגיית הטמנה, אך לא ניתן לדבר על הנחת תבשיל ע"ג פלאטה מבלי להזכיר בקצרה את איסור הטמנה במקצת.

בית יוסף אורח חיים סימן רנג

ומ"ש רבינו לחלק בין שהייה להטמנה. הוא מדברי הרא"ש בפרק כירה (סו"ס א) וכן כתב שם הר"ן (ר"פ כירה) בשם הגאונים. ודלא כדפירש רש"י אמתניתין דריש פרק כירה, עד שיגרוף, משום דמוסיף הבל, וכתב עליו הר"ן (שם) שכתב כן לפי שהוא מפרש זה הפרק אף בהטמנה דכל שגרוף וקטום סבירא ליה דאינו מוסיף הבל וכן כתב בהרבה מקומות בהלכה והוא ז"ל דחה דבריו והעלה דלאו בהטמנה עסקינן אלא בשיהוי ומשום הכי כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי. וכן כתב הרב המגיד בפרק ג' (ה"ד) שכן דעת הרמב"ם דמתניתין בלשהות בלא הטמנה היא וכן דעת הגהות בפרק ג' (אות ב) שכתבו וז"ל ואף על פי שמותר להשהות הקדרה על גבי כירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עשה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה דעתו שמקפיד אם תתקרר ואסור דתנן (מז:) אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו אם הקדרה מבושלת כל צרכה וכן כתב בספר התרומה (סי' רלא סוד"ה פסק דין) ובספר המצות (ל"ת סה יג ע"ד)

ודלא כראבי"ה (סי' קצז ע' רנ בסופו) שכתב דאין חילוק בין להשהות על גבי האש בין להטמין בתוכה אידי ואידי שרי עכ"ל. והמרדכי בריש פרק כירה (סי' רצט) כתב בשם אור זרוע (הל' ערב שבת סי' ח) דמותר להשהות הקדרה על גבי גחלים ממש וכו' וגם הישראל עצמו אפשר דמותר להסירה הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן ומשמע מלשונו ששולי הקדרה נוגעים בגחלים ואפילו הכי שרי משום דסבירא ליה כרש"י וראבי"ה ואם כן ליתיה לההוא דינא לדעת כל הני רבוותא דפליגי ארש"י וראבי"ה דכיון ששולי הקדרה נוגעים בגחלים הוי הטמנה וכמו שכתבו הרא"ש (שם) והר"ן (שם סוד"ה כירה) בריש פרק כירה: והיכא שאין שולי הקדרה נוגעים בגחלים וכיסה הקדרה מלמעלה בבגדים אם הוא מותר יתבאר בסימן רנ"ז

כלומר לפי הב"י יש איסור לשהות ע"ג גחלים ממש משום שהוא מטמין במקצת בדבר המוסיף הבל.

אך הד"מ השיג עליו בזה הלשון:

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן רנג אות (ג)

צ"ע דהא לא מיקרי הטמנה אלא כשמכסהו למעלה כמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ז אבל בכהאי גוונא לא מיקרי הטמנה לכן נראה לי דמשום זה אין לדחות דברי אור זרוע

וכך כתבו בשו"ע:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רנג סעיף א

וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל הטמנה ע"ג גחלים, לד"ה אסור. הגה: וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי; וכן המנהג, רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם; ואם לא נתקן מן האש ונמצאו ע"ג האש בשבת, יש להסירו משם ע"י א"י; ואם ליכא א"י, מותר לישראל להסירו משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת, דבר שאין מתכוין הוא ושרי.

והנה יש לשאול האם פלאטה נחשבת כגחלים ממש. והנה בישכיל עבדי ח"ו סימן טו כתב שפלאטה נחשבת ככירה שאינה גרופה וקטומה הואיל והתבשיל מונח כביכול על האש ממש, אך לא הזכיר שיש לאסור זאת מדין הטמנה, אמנם הרב מרדכי אליהו סבר במפורש שיש בזה איסור הטמנה במקצת.

הרב עובדיה יוסף ביחווה דעת ב מה, מתיר לשהות על גבי פלאטה, (ואף לתת לכתחילה) ומביא שאף הישכיל עבדי חזר בו בחלק ז.

סיכום ההלכות היוצאות משיעור זה:

א. נחלקו הפוסקים אם מותר לשהות תבשיל שלא בושל כל צרכו אלא ראוי רק למאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שהוסקה ע"י גפת או עצים ונראה שהשו"ע נקט כדיעה המחמירה, והרמ"א כדיעה המקילה, אלא שהמנחת כהן סבר שאף השו"ע חזר בו והיקל, ולעומת בדעת הרמ"א סבר המ"ב שאין להקל לכתחילה אלא בשעת הדחק, אך החזו"א כתב שמעיקר הדין ניתן להקל בזה.

ב יש שסברו שהדיעה המחמירה ואוסרת לשהות תבשיל שראוי לאכילה ע"י הדחק (בן דרוסאי) תתיר לשהות תבשיל שבושל קצת ולא הגיע לדרגה זו (ב"ח) ויש חולקים (ב"י ט"ז) ונהגו כדיעה השניה.

ג. מלשון השו"ע עולה שכירה גרופה וקטומה או שהסיקוה בקש ובגבבא מותר לשהות עליה תבשיל אפילו אם בושל רק קצת, ויש חולקים וסוברים שלא הותר אלא כמאכל בן דרוסאי (הסתפקות רע"א) ונראה שהעיקר בזה לקולא.

ג.לעניין שהייה על גבי כיריים חשמליות היה מקום לומר שאין כלל איסור בדבר, שאין כיריים אלו דומות לכירה של חז"ל הן מפני שלא שייך בהם חיתוי כלל, והן מפני שהלהבה שלהם אינה נחלשת מאליה, ומכל מקום חששו האחרונים להקל ללא כיסוי מסויים, ולדעת הרב משה פיינשטיין די מעיקר הדין בכיסוי האש עצמה, ואין צורך בכיסוי הכפתורים, אך כתב שטוב גם לכסות את הכפתורים.

ד. אף לעניין פלאטה היה נראה שאין לחוש לזה, וכאן המצב פשוט יותר שלכאורה דינה ככירה גרופה וקטומה,  ואכן כך דעת רוב הפוסקים (לא הובאו בשיעור) אלא שיש שאסרו משום שזה נחשב כהטמנה במקצת, שמטמין על מקור החום, ועוד נדון בזה בשיעורים הבאים, כמו כן אין בדברים אלו בכדי להתיר נתינה לכתחילה בשבת, וגם דיני החזרה יתבארו בע"ה בשיעורים הבאים.

[1]      עיין ריטב"א שפירש: "ונראה דלא סוף דבר כל גחלים אלא כל שלא הניח שם אלא גחלים עוממות או רמץ", וקרובים דבריו לעיקרון העולה מדברי הרמב"ם.