והיה אם שמוע תשמעו

אוזן ששמעה על הר סיני

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי. ישנם שני מסלולים בהם אדם יכול להפוך להיות עבד עברי – אפשרות ראשונה, המפורטת בפרשת השבוע שלנו, היא במקרה שהאדם גנב ואין לו מאיפה לשלם את שהוא חייב, ועל כן הוא נמכר בגנבתו ביד בית דין. האפשרות השנייה היא שהוא מוכר את עצמו מחמת דוחקו. אפשרות זו השנייה מפורטת בפרשת בהר – "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (ויקרא כה, לה) – אין לו לאדם כסף, אין לו איך לחיות וכיצד להתפרנס, ובלית ברירה הוא מוכר עצמו לעבד. עבד עברי, בין אם מכר עצמו ובין אם מכרוהו בית דין, אמור לצאת לחופשי לאחר שש שנות עבדות, ובפרשתנו מתוארת סיטואציה בה אותו עבד מגיע למועד שחרורו אך הוא איננו רוצה לצאת לחופשי: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה), ובמקרה כזה, אומרת התורה, יש לנקוט בפעולה מסוימת כתגובה: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם שם, ו). "ועבדו לעולם" באופן פשוט הוא כמשמעו – שהעבד נשאר עבד עד סוף ימיו, אך רש"י שם מגביל את האמירה הזו ומציין שהוא נשאר עבד עד היובל בלבד, וכן מביא רש"י מדרש מעניין:

ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

רש"י מביא פה דרשות לגבי שני עניינים – הדרשה הראשונה מסבירה מדוע דווקא האוזן היא זו שנרצעת, והשניה מסבירה מדוע הרציעה מתבצעת דווקא בדלת ובמזוזה. ברצוני להתעכב על הדרשה הראשונה, לגבי האוזן, המתחלקת גם היא לשתיים – לגבי מכר עצמו, ולגבי מכרוהו בית דין; "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע". מובן על פי המדרש מדוע האוזן היא זו שנרצעת, אך שאלה אחרת יש לשאול על המדרש – מדוע דווקא עכשיו, רק לאחר שש שנים של עבדות, רוצעים את האוזן, ולא כבר מתחילת העבדות? לגבי מוכר עצמו מחמת דוחקו ניתן לתרץ בקלות שהאדם הזה נמכר בלית ברירה ולא באשמתו, אמנם כתוב "כי לי בני ישראל עבדים", עבדי הם ולא עבדים לעבדים, אך לאותו אדם לא נשארה כל ברירה, הוא היה אנוס, לא היה לו איך לחיות ולכן הוא מכר עצמו, אך כאשר הוא אמור לצאת לחופשי לאחר שש שנים, אחרי שהוא כבר התבסס מחדש ויכול היה לחזור ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמו, בוחר הוא להישאר עבד, הרי זה כבר עניין מושרש, אין זה אונס יותר, כעת הוא נכנס מעצמו למנטליות של עבד, ועל כן אוזנו ששמעה "כי לי בני ישראל עבדים" תרצע.

אך הדרשה השנייה, לגבי אדם שמכרוהו בית דין מחמת גנבתו מעלה תמיהה; "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע". אותו אדם גנב כבר לפני שש שנים, טרם הפיכתו לעבד, ואם הסיבה לרציעה היא מפני שאוזנו שמעה "לא תגנוב", היה ראוי לרצוע אותה כבר אז, ממש אחרי שגנב. לא ברור – מדוע נזכרים לרצוע את אוזנו רק עכשיו, שש שנים לאחר הגניבה?!

ר' צדוק (פרי צדיק משפטים, ג) מעלה שאלה נוספת – אם הסיבה שרוצעים את אוזנו היא בגלל שהוא גנב למרות שהוא שמע בהר סיני את האיסור "לא תגנוב", יש לשאול מדוע דווקא על לאו זה מגיבים כך? הרי ישנם עוד לאווים רבים ששמענו בהר סיני, ולא מצינו שרוצעים את האוזן של מי שעובר עליהם! מה מיוחד כל כך ב"לא תגנוב" שזכה שרוצעים כך את האוזן של מי שעבר עליו? 

הגנב והעבד כמבקשים להסיר עול מלכות שמיים

באופן כללי, האמירה הזאת "אוזן ששמעה – תרצע" מעניינת מאוד, הנקודה הזאת של השמיעה היא משמעותית ועמוקה מאוד. ננסה להעמיק בנקודה הזו בעקבות דבריהם של ר' צדוק והשפת אמת.

לשמיעה יש עניין מיוחד ומהותי. בגמרא במסכת בבא קמא (פה, ב), מופיע שאם אדם פגם באחר והפכו לחירש – משלם הוא לו דמי כולו. כמו כן ידוע בש"ס שהחירש אינו מחויב במצוות. אדם שאין לו את יכולת ההקשבה, את היכולת לקלוט עניינים מבחוץ מוגדר כאדם שאינו בר דעת.^[1] השמיעה היא קריטית. השמיעה היא היסוד של עבודת ה'. המשפט המבטא את קבלת עול מלכות שמיים שלנו מתחיל בשמיעה – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָֽד" (דברים ו, ד). השמיעה מבטאת את היכולת של האדם לקבל ולקלוט מבחוץ באופן אמיתי ופנימי. אוזן ששמעה "לא תגנוב" או "לי בני ישראל עבדים" ועברה על הדברים האלה, זה בעצם מצב בו האדם נעקר והסתלק מקבלת עול מלכות שמיים. אצל אדם שמוכר עצמו לעבד ובוחר מרצונו החופשי להישאר עבד, העניין הוא פשוט – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". אדם לא יכול להיות משועבד לשניים, ומי שמשעבד את עצמו לאדם אחר בהכרח פוגע בשעבודו לריבונו של עולם.

ר' צדוק בא ומחדש שגם לגבי הגנב זה אותו עניין. בהמשך הפרשה מוזכרת ההפרדה בין גנב לגזלן. על הגזלן להשיב את הגזלה אשר גזל, ואילו הגנב צריך לשלם כפל, ויש לברר מדוע זה כך. מפורסמת דרשת חז"ל המתארת את ההבדל שבין גנב לגזלן בכך שגזלן אינו סופר אף אחד, הוא בא ולוקח בכוח ובאלימות מבלי לפחד, לא מהאדם ולא מהקב"ה. הגנב, לעומת זאת, הוא ירא, הוא מסתתר ואינו רוצה שהאדם יראהו במעשיו, אך מרבש"ע הוא איננו מפחד. כל עניינה של הגניבה הוא בעצם הסרת עול מלכות שמיים. הגנב חושב לעצמו שאין מישהו מעליו, וכל עוד האדם איננו רואה אותו, כך אף אחד אחר לא רואה אותו. הגנב מוחק את רבש"ע מתודעתו. לכן, אומר ר' צדוק, שתי הדרשות הללו, האוזן ששמעה "לא תגנוב" והלך וגנב והאוזן ששמעה "כי לי בני ישראל עבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, שתיהן עניינן אחד – הסרת עול מלכות שמיים, הסרת השעבוד לריבונו של עולם. לכן רציעת האוזן נוגעת רק לגניבה ולא לשאר האיסורים, כיוון שזה עיקרה של הגניבה.

כעת ניתן אף להבין מדוע מגיעה רציעת האוזן רק לאחר שש שנים של עבדות, ולא כבר מתחילה, מיד אחרי שבוצעה הגניבה – בהתחלה, אחרי שהאדם גנב, סולחים לו במידה כזאת או אחרת, קורה שאדם נופל וטועה ועושה דברים אסורים, אך לוּ ירצה אותו הגנב, גם אחרי שש שנות העבדות, להמשיך להיות עבד הוא בעצם אומר שהוא מעוניין להסיר מעליו את השעבוד לריבונו של עולם ולקבל על עצמו שיעבוד לאדם, וכך למעשה הוא ממשיך את הנקודה שהביאה אותו למצב הזה, הוא ממשיך את התהליך של הגניבה ומעיד כי לא הייתה זו מעידה חד פעמית, אלא הליך נפשי כולל. על כן תירצע אוזנו של אותו אדם.

השפת אמת אומר דבר דומה ומעניין: בדרך כלל אנו נוטים לחשוב שכאשר אדם חוטא פעם או פעמיים זה חמור מאוד, ויש לתת על כך את הדין, אך אחרי כמה וכמה פעמים שהוא חוטא אז הוא נכנס לתוך הרגל, הרגל מגונה אמנם, אך ההרגל כבר השתלט עליו והוא כבר נכנס למצב של קרוב לאונס, ולכן ניתן להבין ולהצדיק את מעשיו. בא ואומר השפת אמת שהאמת צריכה להיות הפוכה לגמרי! בפעם-פעמיים הראשונות של החטא זה מובן, קורה שאדם נופל, אך ברגע שההרגל משתלט על האדם, ברגע שהאדם נכנס עמוק יותר אל תוך החטא, כך הוא מסיר מעליו עול מלכות שמיים, וזה חמור ביותר. זו הנקודה של ההקשבה, זו הנקודה של השמיעה. השפת אמת אומר פה הערה נפלאה (משפטים תרמ"ה):

שמעתי ממו"ז ז"ל מה שעושין בו פגם באוזן. מאחר שלא קיים המצוה טוב לו שלא ישמע כו'. ונראה כי יש ללמוד מזה מאחר שמידה טובה מרובה.^[2] נמצא מי שמקבל עליו בכל יום עבודת הבורא ואומר 'ואהבת את ה' א-לוהיך', היפוך 'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני', ממילא מסייעים לו בכל יום שיפתחו אוזניו וישמע למצוות ה' כמו שכתוב 'אשר אנכי מצווך היום'. רק שצריך האדם לזכות לזה שיוכל לשמוע אלה הקולות כמו שכתוב 'אם שמוע תשמעו'.

כאשר עבד עברי אומר "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני", הוא בעצם מסיר מעליו עול מלכות שמיים. ר' צדוק מעיר שהביטוי הזה שאותו עבד עברי אומר שהוא אוהב את אשתו ואת בניו במקרה הזה, זה עומק ההשתקעות של האדם בתוך תאוותיו, שכן אותה האישה אשר הוא אוהב הרי היא שפחה כנענית שניתנה לו מאדונו, היא לא אשתו באמת, ובניו אינם בניו באמת.^[3] "אהבתי את אשתי ואת בני", זה נטו תאווה. לא מדובר פה על הקמת משפחה אמתית, אלא רק התמסרות לתאוות. זו מציאות קשה ביותר.

כאמור, פשט הפסוקים מעיד כי תוצאתו של אדם כזה היא "ועבדו לעולם", ומסביר ר' צדוק שעל דרך הפשט, אדם כזה שהגיע למקום כזה שהוא כל כולו שקוע בחומר ובתאוות עד שהוא אומר שאינו חפץ ברבש"ע, אז לכאורה באמת אין לו כל מוצא, ונעשה הוא עבד לאדם לעולם. אך באים חז"ל, מסייגים ואומרים שאין דבר כזה, אין מציאות שאין מוצא. "עבדו לעולם" זה רק עד היובל. אין יהודי שאין לו תקנה. אין מציאות של השתקעות כל כך עמוקה בחומר עד כדי כך שאין איך לצאת משם. יש יובל, והיובל אינו מתחיל מהאדם, אלא מגיע הוא מהקב"ה ומעיד כי ריבונו של עולם פועל בעולם, ישנה הארה והשפעה גדולה שמגיעה מכוח שנת היובל, והשפעה זו מועילה היא גם כדי להוציא אף את העבד הזה שהשתקע עמוק כל כך בתאוות. לכן פרשת משפטים עם דיני עבד עברי חותמת היא את תקופת השובבי"ם, לומר לך שגם אותו עבד עברי שאינו רוצה להיות בן חורין, שאינו רוצה את רבש"ע מרוב השתקעותו בתאוותיו, גם הוא איננו אבוד לעולם. גם לו יש תקווה. אין אדם שאין לו אפשרות של יציאה מהחטא.

השפת אמת מדבר על העניין הזה מתוך היבט חיובי. אומר השפת אמת שאם אדם מחליט לפרוק מעליו עול מלכות שמיים ולהישאר עבד – רוצעים את אוזנו, פוגמים בכוח השמיעה שלו. אך מידה טובה מרובה היא ממידת פורענות, ולכן אם אדם מַפְנֶה את האהבה שלו למקומות האמתיים והנכונים, ובמקום לומר "אהבתי את אשתי ואת בני" אומר "ואהבת את ה' א-להיך", זוכה הוא להרחיב את כוח השמיעה שלו, שיפתחו את אוזניו לשמוע את דבר ה'! יש קול ה' שקורא בעולם, אך לא תמיד אנו זוכים לשמוע אותו. כאשר אדם קם בבוקר ומעיד "ואהבת את ה' א-להיך", מיד אחרי שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים באמצעות "שמע ישראל", כאשר אדם מצהיר שהוא אוהב את רבש"ע – פותחים את אוזניו לשמוע את הקול של ה' הקיים בעולם.

קול קורא!

בתחילת פרשת לך לך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). שואלים על כך פרשנים רבים, כמו הרמב"ן והמהר"ל, מדוע התורה אינה מספרת לנו שום דבר אודות אברהם טרם פנה אליו ה'? הרי על דמויות מרכזיות אחרות בתורה אנחנו כן מקבלים מידע קודם, כמו אצל נח – "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (שם ו, ט), וכמובן אצל משה, שם מאריכה התורה ומספרת לנו אודות לידתו, בגרותו ופעולותיו המוסריות, כך שכאשר הוא מגיע אל הסנה, ברור לנו מדוע הקב"ה מתגלה דווקא אליו. ואם כן, מדוע על אברהם לא נאמר לנו כלום?

גם השפת אמת שואל את השאלה הזאת ועונה תשובה מדהימה: הקב"ה אמנם קרא "לך לך", אך הקריאה הזו לא הייתה מיוחדת עבור אברהם, היא הייתה קריאה א-לוהית כלל עולמית, הקב"ה קרא אותה לכל העולם, אך אברהם היה היחיד ששמע. אברהם היה היחיד שעשה אוזנו כאפרכסת, היחיד שחיפש את הקול הא-לוהי, וממילא היחיד שהקשיב לקול הזה. השמיעה היא עניין יסודי אצל השפת אמת. "קוֹל קוֹרֵא" אומר הנביא ישעיה (מ, ג), יש קריאה א-לוהית בעולם, ותפקידנו הוא לשמוע אותה, להקשיב לה, להטות אוזן, לפתוח אותה ולהצליח לשמוע את הקול הא-לוהי.

דורשים חז"ל על הפסוק "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" (דברים יא, יג) – "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (סוכה מו, ב). כלומר, ככל שהאדם מוסיף בעבודת ה', ברצון שלו לשמוע את דבר ה', כך כוח ההקשבה שלו הולך ומתפתח. ואם מי שטעה ואמר "ואהבתי את אשתי ואת בני" רוצעים את אוזנו, על אחת כמה וכמה שמי שאומר "ואהבת את ה' א-לוהיך" יפתחו את אוזניו! גדולה מידה טובה ממידת פורענות! ככל שהאדם הופך את עצמו לכלי, כך יכולותיו יתפתחו בהתאם. "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה, ב).

נעשה ונשמע

השמיעה מופיעה במקום נוסף בפרשתנו, וגם עליה מדבר השפת אמת. בסוף הפרשה אומרים בני ישראל: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), מקדימים הם נעשה לנשמע. מעיר שם השפת אמת שלכאורה הסדר הרגיל של הדברים הוא קודם לשמוע ורק אז לעשות, אך פה, בקבלת התורה, הסדר שאמרו ישראל, "נעשה ונשמע", הוא הוא הסדר הנכון. לכאורה איך אפשר לעשות את מה שלא שמעת, אך פה, בדבר ה', הסדר הוא הפוך – לא ניתן לשמוע מבלי להקדים את העשייה. הכוונה בעשייה היא לקבל על עצמנו את הדבר הא-להי, לקבל על עצמנו את מצוות ה' גם מבלי שאנו מבינים למה, אלא פשוט – רבש"ע ציווה אז אנחנו מקבלים לעשות. מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים. רק אם פועלים כך, זוכים גם לשמוע. הכוונה היא שרק אם נקודת המוצא שלי היא מלכות ה' בעולם, רק אז גם אצליח בסוף להבין מהו הרצון הא-להי, מה המשימה שלי בעולם. ככל שהאדם יהיה יותר מכוון ל"נעשה", כך ממילא אוזניו ייפתחו גם ל"נשמע", ולאט לאט הדברים יתבררו. השאלה היא כמה הנכונות לעשות את דבר ה' נמצאת בתוכי, באישיות שלי ובמהות שלי. ניתן לראות זאת ממש בחוש בבית המדרש, שככל שאנשים מתחזקים יותר ביראת שמיים, בשקידה ובהתמדה, אז ממילא גם הגמרות נהיות יותר מובנות, הסברות נהיות יותר בהירות, פתאום הכל נפתח, הכל נכנס יותר בקלות. זה היסוד שמגלה השפת אמת, מכוח הנעשה אפשר להגיע לנשמע, ולא הפוך. רק כאשר יש התבטלות של 'נעשה', ניתן יהיה להגיע ל'נשמע' עמוק ופנימי.

ממשיך השפת אמת ומבאר על דרך זו את סדר הפרשיות שלנו. פרשת משפטים מופיעה אחרי פרשת יתרו. רש"י מפרש בעניין הזה: "כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (שמות כא, א). הראשונים אלו הם עשרת הדיברות, החוקים. האחרונים אלו המשפטים שבפרשתנו. ושניהם באים מאותו המקור. רש"י ממשיך ומפרש (שם):

אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

ועל כך שואל השפת אמת (תרל"ד) – מה הטעם? מהי ההווא אמינא? שמשה לא רצה להביא לישראל את התורה באופן מובן? מדוע נזקק הקב"ה להגיד למשה לבאר לישראל את התורה?

מסביר השפת אמת שזה בדיוק העניין דיברנו עליו. משה רבנו רוצה שגם את המשפטים, המצוות הגיוניות, יקיימו ישראל באותו האופן של החוקים, שלא יקיימו אותם בגלל שהם מבינים את ההיגיון שלהם, אלא פשוט בגלל שה' ציווה, ולכן נצרך לומר לו ה' שיסביר להם את הכל כשולחן ערוך. ומדוע ה' חפץ שכך יימסרו המשפטים לישראל? בגלל ש"מה הראשונים מסיני, אף האחרונים מסיני". כיוון שבני ישראל קודם כל קיבלו את הראשונים, את הלא מובנים, בגלל שהם הקדימו כבר נעשה לנשמע, בגלל שנקודת המוצא שלהם הייתה 'נעשה', הם עכשיו מוכנים כבר ל'נשמע'. כאשר אדם פותח בהתבטלות לרצון ה', גם מבלי שהוא מבין, הוא זוכה לשמוע, ולכן דורש הקב"ה ממשה שיבאר לישראל את המשפטים, שאדרבה! מכוח ה'נעשה' איתו הם באו, הם יזכו לטעם המתוק של ה'נשמע', ויוכלו להבין את התורה.

גדולה מידה טובה ממידת פורענות! אדם המאזין ושומע את דבר ה' דרך "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", ומפנה את אהבתו אליו יתברך ב"ואהבת את ה' א-להיך", מגיע מכוח זה אל "והיה אם שמוע תשמעו". יש פה הבטחה שאם אתה פותח את היום שלך מתוך התבטלות אל ה', מתוך רצון לקבלת עול מלכות שמיים, כל היום שלך ייראה אחרת, סדר בוקר ייראה אחרת, הדברים יכנסו ויתיישבו בלב ובשכל, הסברות יתבארו, כל החיים ייראו אחרת, ובעז"ה תצליח לשמוע את הקול הא-לוהי הכללי הקורא בעולם, וכן את הקול הא-לוהי הפרטי שקורא לך באופן אישי לפעול את הפעולות הייחודיות שלך, הקול הזה שמשתנה מאדם לאדם וקורא לנו להיות כלים לשליחותו. איך נעשים כלים? אהבתי את ה' א-להי. עצם המוכנות הזאת לאהוב ולהתמסר פועלת היא המון באדם ובעולם, ופותחת את אוזניו של האדם לשמוע את דבר ה', וממילא מפתחת היא את היכולת לעשות. בעז"ה שנזכה לעשות ולשמוע.

הערות:

[1]             כמובן שבזמננו הגדרים שונים, וגם אדם חירש יכול להתפתח ככל האדם, אבל אצל חז"ל אדם שאיננו שומע זה אדם שאינו מתפתח ואינו בר דעת.

[2]    ראינו בפרשת יתרו שמידה טובה מרובה ממידה רעה פי חמש מאות: " נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים… פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז). החסד הוא לאלפים ואילו פקידת העוון היא לריבעים.

[3]    הרי ילדים שנולדים לאדם משפחה כנענית לא מתייחסים אחריו, אלא מתייחסים אחרי השפחה הכנענית. בסוף פרק שלישי בקידושין מביאים את זה כ"פטנט" לטהר ממזרים – ממזר שימכור עצמו לעבד וייקח שיפחה כנענית, אם ילדיהם יתגיירו לאחר שישוחררו מעבדותם, אז הם אינם ממזרים עוד – כי הם לא מתייחסים אחרי האבא.