מסילות אל האמונה
פרשת וארא נפתחת בשינוי בהנהגת הקב"ה, במעבר מההנהגה האלוקית שהייתה בזמן האבות, להנהגה מסוג חדש שתחול מעתה ואילך. כך לומדים חז"ל את הפסוק: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ו, ג). ההבדל שבין "אֵ-ל שַׁ-דָּי" ל"שְׁמִי ה'" מוסבר בדברי רש"י במקום:
"בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי" – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי. "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי. לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי.
כלומר, הכוונה היא שה' אומר: הבטחתי לאבות הבטחות רבות בשם ש-די, אבל את קיום ההבטחות לא הראיתי להם. לא הוכחתי שאני נאמן לקיים את דבריי. כעת, מעתה והלאה, אני עתיד לקיים את ההבטחות. חז"ל דורשים את הפסוק "א-ל ש-די – שאמר לעולמו די". האבות גילו את הקב"ה מתוך התבוננות בענייני העולם הזה. מסופר על אברהם אבינו שהכיר את הקב"ה מתוך התבוננות בטבע. הוא לא המתין לנסים. הוא למד שיש מנהיג לבירה, ומתוך כך ולאחר מכן התגלה אליו הקב"ה. זאת אומרת, זוהי פעולה שמתחילה מלמטה למעלה. לעומת זאת "שמי ה'", מבטא את הנסים של הקב"ה היורדים מלמעלה למטה, התרחשויות שאינן כדרכו של עולם.
לכאורה, היינו חושבים שהדברים הפוכים, שעל מנת להגיע לאמונה בקב"ה נצפה לנסים, נתבונן בהם, ומתוך כך נבין שיש מנהיג לבירה ושעלינו להאמין בו. אבל זהו לא סדר העולם. מסתבר שכדי להגיע לאמונה בבורא העולם יש לפעול בדרכו של אברהם אבינו, ולהתבונן באופן הנורמאלי שבו הקב"ה מנהיג את העולם. הראיה הטובה ביותר לכך היא התנהגות עם ישראל בדור המדבר, שלמרות שראו את הנסים הגדולים שקדמו למעמד הר סיני, חטאו בחטא העגל. זאת אומרת שהנסים אינם בהכרח ערובה לאמונה שלמה ויציבה. מובן שאי אפשר להתעלם מכך שלפעמים צריך את הדרך של "שמי ה'", אבל נמצאנו למדים שזו לא הדרך הראשית לאמונה. הדרך הסלולה המרכזית להגיע לאמונה, היא עבודה עצמאית של התבוננות מלמטה למעלה.
לשונות של גאולה
הקב"ה מצווה את משה ללכת לעם ישראל ולומר להם את לשונות הגאולה (שם, ו-ח):
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב…
נשים לב לכך ששלוש הלשונות הראשונות, והוצאתי והצלתי וגאלתי, מופיעות בפסוק ו, ואילו הלשון הרביעית "וגאלתי" מופיעה בנפרד בפסוק ז. ראשית יש לשאול, מה הטעם בהפרדה הזו? ודבר נוסף שיש לברר הוא מה הטעם ב"התעלמות" כביכול, מהלשון החמשית "והבאתי". מדוע אנחנו לא שותים כנגדה כוס חמישית מעיקר הדין בליל הסדר?
שאלה נוספת שאל אור החיים הקדוש; לכאורה כל חמש לשונות הגאולה המוזכרות בפסוקים, הן לשונות של הבטחה לדור יוצאי מצרים, ואמנם רק ארבע הלשונות הראשונות אכן התקיימו בדורם. לעומת זאת, הלשון החמישית, "והבאתי", לא התקיימה בדור היוצאים. כיצד אם כן, ניתן לומר להם "והבאתי אתכם"? אומר אור החיים הקדוש, שההבטחה "והבאתי" תלויה בתנאי. כדי שיתקיים "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ", צריך שיהיה קודם "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". אם חלילה עם ישראל לא יודעים "כי אני ה'", הם לא יבואו אל הארץ.
נשוב לשאלות הקודמות. על מנת להסביר את הדברים נשים לב כי שלוש הלשונות הראשונות תלויות במעשי הקב"ה, ולא בעם ישראל. לעומת זאת, הלשון "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" איננה רק פעולה א-להית, אלא היא תלויה גם בפעולה האנושית של "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים". וכפי שהסביר אור החיים הקדוש שלשון "והבאתי", תלויה בידיעת ה' מצד עם ישראל. שלושת המעשים הראשונים קשורים לשחרור היחיד המשועבד למצרים, ומעשים אלה הם מצד הקב"ה בלבד, ויכולים להיעשות בבת אחת. הגאולה משעבוד מצרים היא מהירה. לעומתם, "ולקחתי" ו"והבאתי" הם מעשים מההיבט של הכלל, והם טעונים הכנה והבשלה, ולא יכולים להתרחש בבת אחת. הם דורשים זמן, מפני שהם דורשים הדדיות. "כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". (ירושלמי ברכות א, א)
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ
משה רבינו מקבל את ארבע לשונות הגאולה, והמסר הגדול הזה בא בעקבות "חולשה" שהייתה למשה רבינו בסוף הפרשה הקודמת. הקב"ה שלח את משה אל עם ישראל מצויד בהבטחת הגאולה הגדולה, אך בפועל הדבר הביא לקושי יותר גדול בעבודה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" (ה, ט). הדברים מגיעים עד כדי כך שכשמשה ואהרן פוגשים את שוטרי עם ישראל השוטרים מטיחים בהם מילים קשות (ה, כא): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". והפרשה מסתיימת בצורה מאד כבדה, עם דברי ה' למשה: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". בעקבות דברים אלה מתחילה פרשתנו עם ההתגלות החדשה ומסירת לשונות הגאולה.
חז"ל מותחים ביקורת על משה רבנו, על החולשה שבה נאמרו הדברים כלפי שמיא. אומר רש"י בתחילת הפרשה: "וידבר א-להים אל משה – דיבר איתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר: למה הרעותה לעם הזה". חז"ל (סנהדרין קיא, א) גם קובעים שההשוואה בתחילת הפרשה בין משה לאבות היא חלק מהביקורת על משה רבנו, שהאבות לא ערערו אחר מידותיו של ה' למרות הקשיים שנקרו בדרכם, ואילו משה ערער.
רש"י הביא דברי חז"ל הללו בפירושו (פס' א ד"ה עתה תראה), ואכן יש פה שאלה על משה רבנו, אבל נראה שאפשר להתייחס לדברים גם בצורה אחרת. אנו מכירים את רגישותו של משה רבנו כלפי סבלם של אחיו עוד קודם לכן. משה יוצא ורואה בסבלם של ישראל המעונים והמשועבדים. זהו קושי עצום בהרבה מהקושי של אברהם למצוא מקום קבורה לשרה, ממאבקו של יצחק על הבארות, ומצערו של יעקב על השליטה בארץ. בהחלט אפשר לומר שדברי משה לקב"ה כאן מלמדים גם הם דווקא על מנהיגותו ועל רגישותו של משה.
נבחן את הדברים מחדש מזווית נוספת. משה נשלח עם בשורת גאולה גדולה לעם ישראל, וחושב שהנה כשיגיע למצרים מיד תבוא גאולה גדולה. משה רואה שהדברים לא מסתדרים, ועם ישראל ממשיך לסבול את הסבל הנורא שהיה במצרים, סבל שהוא עצמו לא טעם את טעמו. ילדי ישראל מוטבעים בתוך הטיט, תינוקות מושלכים אל היאור, והעבודה קשה מנשוא. לנוכח מראות אלו, משה רבנו עם לבו הגדול והרחום שואל את ה' לשם מה נצרכת הרעה הגדול הזו? האם היא הכרחית בתהליך הגאולה?
למרות הכל, בסופו של דבר ה' משיב לו: אל לך לשאול על דרכי הנהגתי בעולם. זהו מסר מאד חשוב. מותר לשאול את השאלות הקשות ביותר. מותר לשאול מדוע ולשם מה יש רע בעולם, צרות אישיות וקשיים לאומיים. לנוכח הצרות והנגישות שרדפו את ישראל לאורך ההיסטוריה, אנחנו עומדים ושואלים: למה? ותשובתו של ה' היא: יש לי דרך הנהגה, שום דבר לא מתרחש ללא סיבה. כשמשה ביקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (לג, יג) מסבירים חז"ל (ברכות ז, א) שהוא ביקש להבין את טעם צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו – ובכל זאת ה' לא נעתר ולא מגלה לו. השאלה לגיטימית, אבל התשובה היא: נסתרות דרכי ה'.
יציאה מרוח מצרים
לאחר שמשה רבנו מקבל את ארבע לשונות הגאולה, ישראל לא שומעים לו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". רש"י במקום מסביר שהכוונה היא שמתוך עבודת הפרך הכבדה הם לא מסוגלים לשמוע אותו. אמנם אם אכן זו הסיבה לכך שלא שמעו, לא ברורים דברי משה לקב"ה: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". מהו הקל וחומר של משה? עם ישראל לא שמעו בשל הסבל הרב, אך מדוע זה מעיד על כך שגם פרעה שלא ישמע? הרי הוא לא סובל! ועוד, מה הקשר לטעם של "אנוכי ערל שפתיים"? הם לא שמעו כי הסבל לא איפשר להם לשמוע, לא כי לא הצליחו להבין דברי משה. תשובת ה' לדברי משה היא לשוב אל ישראל ואל פרעה. ויש לשאול, מה השתנה? מה יגרום להם עכשיו כן לשמוע בקולו של משה? אם כן, יש להגדיר מחדש את הסיבה לכך שישראל לא שמעו את משה.
תשובה לשאלות אלה נמצא בפרק כ בספר יחזקאל. כך מתאר הנביא את ישראל במצרים (פס' א-יד):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'… וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם.
על פי דברי הנביא מתבאר כי המילים "מֵעֲבֹדָה קָשָׁה" מתארות עבודה זרה! קשה להוציא את העבודה הזרה מהעם! ישראל היו טבועים בתוך גאולי מצרים, ולכן לא הקשיבו למשה. הם לא רצו לעזוב את התרבות שהתרגלו אליה. לכן אומר משה לה': אם בני ישראל לא עזבו את העבודה הזרה ולא שמעו אליי – איך ישמעני פרעה?! משה תולה את חוסר השמיעה בכך שהוא ערל שפתיים, אך ה' אומר לו שזאת לא הבעיה, אלא שהדרך שבה הוא צריך ללכת אל ישראל היא אחרת לגמרי. עליך להוציא את העבודה הזרה מלבם של ישראל ולחזק בהם את האמונה. זה נותן לנו מבט אחר לגמרי. כך אנו מבינים למה נדרשו ימים רבים בין יציאת מצרים למעמד הר סיני, וכן מובן מדוע למה שני הדברות הראשונים הם "אנוכי ה'" ו"לא יהיה לך". דברי משה נובעים גם ממה שראה בסבלות אחיו, אבל גם ממה שראה שישראל לא מסוגלים לקבל את שם ה'. זה לא מדבר אליהם, הם לא מאמינים בזה. נדרש תהליך ארוך טווח.
אהל אברהם
שלוש הלשונות הראשונות הם נסים גלויים התלויים בקב"ה, אבל לשון "ולקחתי" דורשת הדדיות ותהליכיות. כך גם בדורנו. נסים גלויים קורים לנגד עינינו, אבל "ולקחתי", להפוך את עם ישראל לעם שמתקיים בו "וידעתם כי אני ה'", זה לוקח זמן. זו משימתנו. כשאברהם קרא בשם ה', והתחיל לגלות את שמו בעולם, הוא עשה זאת מלמטה למעלה, בדברים קטנים. הוא גרם לסביבתו להתקרב לאהל שלו.
אדם יכול לחשוב שאין לו יכולת להשפיע על העולם, שהרי מי הוא ביחס לכל ההמון האנושי החי עלי אדמות? אלא שגם אברהם יכול היה לשאול את זה, ולא שאל… המשימה שלנו היא ללמוד מאברהם ולהשפיע על הסביבה הקרובה שלנו. השפעה ועוד השפעה מביאה לשינוי העולם. על הגאולה שלנו וודאי אפשר לומר את שלוש הלשונות הראשונות, אבל גם הלשון הרביעית והלשון החמישית כבר מתקיימות, ומשימתנו היא לחזק ולהחיש את התקיימותן מלמטה למעלה. להפיץ את בשורת אחיזתנו בארצנו ולהפיץ את האמונה העמוקה שאנו מקבלים מבית המדרש שלנו עד שכל האומה תהיה חלק מהידיעה והאמונה של "וידעתם כי אני ה'". כשנפעל מלמטה, ה' יפעל מלמעלה ויתגלה בנסים ונפלאות כפי שכבר עשה וימשיך לעשות לנו, ונזכה בעזרתו לגאולה שלמה.