"יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב"

זכירת מעמד הר סיני

בספר דברים מזכיר משה רבינו לעם ישראל לפני הכניסה לארץ אירועים חשובים שקרו לו בשנות נדודיו במדבר. אחד האירועים הללו הוא האירוע המכונן המסופר עליו בפרשת השבוע שלנו – מעמד הר סיני. בדבריו בספר דברים, מאריך משה רבנו בתיאור מעמד נשגב זה, ובנוסף מזהיר אותנו לגביו (דברים ד, ט-י): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

משה רבנו מזהיר בהדגשה יתרה, 'השמר לך – ושמר נפשך מאד – פן תשכח', שעליו לזכור את מעמד הר סיני, ואת כל מה שנלווה אליו. יש שמנו את עניין זכירת מעמד הר סיני כמצווה עשה, שאנחנו מחויבים לזכור את המעמד ויש שמנו כאן לא תעשה, שיש כאן איסור לשכוח את המעמד הנשגב הזה. הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת הלאוין):

המצוה השני' שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ד ט – י) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב וגו',

בפרושו על התורה (דברים ד' ט') כתב הרמב"ן: 'וציוה במצות עשה שנודיע לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בשמיעה ובראיה'. בכל אופן שנתייחס למצווה זו, עשה או לא תעשה, אנו מוצאים כאן חיוב ייחודי מאוד שעניינו זכירת מעמד הר סיני לדורי דורות. לפי דברי הרמב"ן, המצווה כוללת תיאור רחב של 'כל מה שהיה שם בשמיעה ובראיה'. במעמד המתואר בפרשה שלנו, פרשת יתרו, יש בו התרחשויות רבות מסביב (שמות יט, טז-יח):

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:

כמובן שפסגת המעמד היא דבר ה', שקולו נשמע מן השמים. אבל מסביב יש עוד הרבה קולות ומראות, שאותם אנחנו מצווים לזכור, כחלק מהמאורע החד פעמי. יש קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר חזק מאד, ולפי המתואר בספר דברים, 'ההר בוער באש עד לב השמים'. במדרשי חז"ל יש תוספות מפורטות על ניסים רבים ותופעות מופלאות שאירעו במהלך מתן תורה: למשל, שבכל דיבור ששמעו ישראל פרחה נשמתן והקב"ה הוריד טל שעתיד להחיות בו את המתים, ועוד עניינים רבים.

הטור בהלכות ברכת התורה כותב (או"ח מז): "ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה". כלומר, בברכת התורה בבוקר יש לכוון ולזכור את מעמד סיני. אני מבקש בדבריי לעסוק בשאלה מדוע אנו מצווים לזכור דווקא את המעמד הזה?

מעמד הר סיני – הראייה הוודאית באמיתת נבואת משה רבנו

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מאריך מאוד בחשיבותו של מעמד הר סיני, למרות שהוא אינו מונה את זכירת המעמד במניין המצוות, אך הוא רואה במעמד זה יסוד חשוב מאוד באמונת ישראל ועל כן הוא מבארו באריכות (הלכות יסודי התורה, ח, א):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות,

אומר הרמב"ם שניסים ואותות רבים אירעו לישראל במהלך הנהגתו של משה רבנו, אותות אלו לא נועדו כדי לאמת ולחזק בליבנו את האמונה שמשה אמת ותורתו אמת, אלא כל נס נועד לפי הצורך של אותו הזמן. למשל קריעת ים סוף נעשתה כדי לפתור את הבעיה שנוצרה בעקבות רדיפת המצרים אחרי בני ישראל. וכן בקיעת האדמה אצל עדת קורח, הנס נעשה כדי שלא יכפרו במעמדו של משה רבנו. המשותף לכולם הוא שמשה רבנו עשה אותם על פי צורך, ולא כדי לאמת את נבואתו. הרמב"ם אומר שהאמונה במשה אינה מבוססת באותות שהוא עשה משום שישנם דרכים אחרות לעשות אותות כאלה ואחרים, כפי שניתן אולי לראות אצל חרטומי מצרים, לכן עצם קיומן של האותות והמופתים אינם מעידות על אמיתתה של תורה,

ממשיך הרמב"ם ומסביר את הבסיס לאמונת עם ישראל בנבואתו של משה רבנו:

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

הרמב"ם מסביר שאמונת ישראל בנבואת משה רבנו התבססה על מעמד הר סיני. בדבריו הוא מתבסס על פסוקים מפורשים, המצביעים על כך שזו היתה המטרה. מעמד הר סיני משמש כראייה וודאית לכך שהתורה של משה רבנו היא תורת אמת (שמות יט, ט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'." מעמד הר סיני מהווה ראיה ניצחת יותר מניסים אחרים שנעשו לעם ישראל במדבר הוא משום שעם ישראל כולו היה שותף במעמד הזה, ושמע שהקב"ה מדבר עם משה רבנו: הרמב"ם מדגיש, "שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם..". יש במעמד זה הרבה ניסים הלויים שנעשו לעם, אבל מדברי הרמב"ם משמע שהניסים הם תוספת. היחוד העיקרי של מעמד הר סיני הוא לא בניסים הרבים המתרחשים מסביב אלא בעובדה שעם ישראל היה עד לכך שהקב"ה נתן תורה לעולם דרך שליחו הנאמן- משה רבנו.

ממשיך הרמב"ם בביאורו את מעמד הר סיני ואומר (שם שם ב):

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות..

הרמב"ם מסביר שעוצמתו של מעמד הר סיני היתה כל כך גדולה כראייה נאמנה לכך שמשה רבנו הוא שליח ה' שלאחר מעמד זה לא היה צורך שמשה ישכנע את העם באמיתת שליחותו או שיעשה להם אותות נוספים בכדי לאמת את הנהגתו. עם ישראל עדים בדיוק כמוהו, לכך שהקב"ה דיבר עמו ולכן אין צורך לעוד ראייה אחרת. הודאות הזאת עמוקה כל כך, תוצאת המפגש ללא מתווך עם דבר ה', לפי הרמב"ם היא ש'לא ישאר בלבן הרהור'.

האמונה בנביאים – מכוח נבואת משה רבנו

מצינו בדורות מאוחרים יותר, שקמים אנשים, מיסדי הדתות הנצרות והאיסלם, המודים שמשה רבנו נביא חשוב, אך טוענים שהם קיבלו נבואות אחרות שמפקיעות את תורת משה. על פי דבריו של הרמב"ם טענה כזאת אינה עומדת. אמיתת נבואתו של משה רבנו היא יסוד גדול, והיא הבסיס לנצחיות התורה, עם ישראל שמע שה' מדבר עם משה רבנו. העניין לא במופתים כאלה ואחרים שנעשו, אלא הנוכחות שלנו בזמן מתן תורה. לכן יכול להיות שיגיע אדם ויצליח לעשות אותות, כשם שהמאמינים בדתות האחרות מאמינים, אך אין בקיומן של האותות לשמש כראייה לכך שבעל האותות הוא שליח ה'. אין זה ראייה ודאית כמעמד הר סיני המעידה על אמתית נבואתו של משה לעיני קהל רב.

אומר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח, ב):

נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

הרמב"ם בדברים אלה מלמד אותנו יסוד חשוב מאוד. הוא אומר שנכון שאנו מחויבים מהתורה לשמוע בקולם של הנביאים שבאים אחרי משה, אך הסיבה שבגללה אנו מקשיבים לדבריהם, אינה בגלל שהם עושים בפנינו אות או מופת, אלא בגלל שכך ציווה אותנו משה. בדבריו משווה הרמב"ם את יסוד זה לדין תורה שרק על פי שני עדים יקום דבר. התורה מודעת לכך שיתכן ויקרה ששני העדים שבאו בפני בית הדין הם עדי שקר, אבל למרות זאת התורה ציוותה אותנו שבכל דין שנדון בו עלינו למצות את ההתנהלות הסבירה בכדי לגלות את האמת. אין זה סביר שעל כל מעשה נדרוש עדים רבים כדי לבסס דברים. שני עדים זה דבר סביר שהתורה הנהיגה אותנו שבאופן זה נתנהל בצדק. כך גם הם פני הדברים ביחס לנאמנות שליחותם של הנביאים השונים. כאשר נביא בא ועושה בפנינו אות, אנחנו נאמין לו לא מצד האות שעשה אלא מצד ציווי התורה. יכול להיות שיתברר בסוף שהיה נביא שקר שעשה בפנינו להטוטים וכשפים, אך קבלת הוראת נביא היא לפי נבואת משה רבנו.

ממשיך הרמב"ם ואומר (שם שם ג'):

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא

מתוך היסוד שכל האמונה בהוראת הנביאים שבאו אחרי משה רבנו נובעים מכוח נבואתו של משה, מוסיף הרמב"ם סייג נוסף. לכן גם אם יבוא אדם ויעשה בפנינו מופתים גדולים יותר מהמופתים שעשה בפנינו משה וינסה להכחיש את נבואת משה, לאו נאמין לו. מפני שאמונתנו בנבואת משה אינה נובעת מגודל הניסים שעשה, אלא מצד מעמד מתן תורה. אנחנו עמדנו ושמענו שה' מדבר עם משה.

אהבה מסותרת

יש מקום לשאול היכן אנו, אלפי שנים אחרי מעמד הר סיני, נפגשים בו. הרמב"ם בדבריו מעמיד את הר סיני כיסוד וודאי לאמיתות נבואת משה ונתינת תורה לישראל מן השמיים. מעניין שהלשון שבו הרמב"ם נוקט בתוארו את כוח ההוכחה ממעמד זה הוא משתמש בביטויים כגון :"בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה". בלשון זה אומר הרמב"ם שגם אנחנו, אלפי שנים אחרי, היינו באותו המעמד. בפשטות הדברים נראה שכונתו שאנחנו כעם  הינו שם. באופן אישי, מי שחי בדור שלנו לא היה במעמד הר סיני, ולכן הוא לא ראה ולא שמע את ה' מדבר אל משה, אבל כעם מעמד הר סיני צרוב בזכרון הקולקטבי שלנו. באגרת תימן כתב הרמב"ם :'…והודיענו שכל מי שעמד על הר סיני שהם מאמינים בנבואת משה רבינו בכל מה שבא על ידו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם'. כלומר אבותינו היו על הר סיני ובזכותם אנו מאמינים.

ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו 'ספר הזיכרונות' מאריך בבירור ענייני היסוד של האמונה במציאות ה'. בדבריו מתמודד ר' צדוק בשאלה מפורסמת שעסקו בה ראשונים רבים והיא: מה היא הדרך לוודאותה של האמונה. ר' צדוק מביא חלק מהראשונים, בכללם גם את הרמב"ם, שמדברים על כך שיש מקום בבירור אמוני גם להוכחות בצורה הפילוסופית, כלומר בעיון השכלי שאדם יכול להסיק על האמונה. ר' צדוק אומר שהיסוד האמוני הנלמד ממעמד הר סיני הוא שבמעמד זה נקבע משהו מהותי בתכונה הנשמתית של עם ישראל.  בזמן מתן תורה נקבעה בעם ישראל לדורותיו תכונה של ראייה נשמתית אשר נטבעה בנו במעמד זה. כלומר, כל אחד ואחד מאתנו, גם כיום, טבועה בו התכונה הנשמתית, ההכרה הפנימית הזאת, ששמעה את דבר ה' במעמד הר סיני. על בסיס זה ניתן להבין מדוע הרמב"ם נקט בלשון הווה בקבעו: "בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה". אותה ראייה של עם ישראל במעמד הנשגב טבע בנשמת עם ישראל את הוודאות האמונית. וכך כותב ר' צדוק (ספר הזכרונות, אות ג' ו' עמ' 287):

"וכל אמונת ישראל בשעת מתן תורה, מכונה בכל מקום בכתוב בלשון ראייה, שהיו רואים אמיתותו בעין השכל, כראיית הנביאים,.. ומאותו המעמד ואילך נמשכה אמונתנו הקבועה וקימת באמיתות מציאותו ואחדותו, שנתברר לאבותינו, דרך ראיה כעין ראיה חושית".

ר' צדוק מסביר שבמתן תורה נחקק בנשמתו של כל אחד ואחד מישראל ודאות של אמונה. כמו שמפורסם שכל ישראל נשמותיהם עמדו על הר סיני, בנשמות שלנו נטבעה תכונה זו. ניתן לומר שדברים אלו דומים לדברים של בעל התניא (י"ח): "על האהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו". מה פירוש אהבה מסותרת לקב"ה? כלומר טבועה בנו ההכרה באמיתת האמונה. גם אם האדם לא מודע לזה ביום יום, ולא מתנהל לפי זה, אך זה קיים. האהבה הזאת באה לידי ביטוי כאשר יבוא בפניו ניסיון שקשור באמונת הייחוד, ניסיון שבו הוא יצטרך חלילה לעבוד עבודה זרה, אומר בעל התניא שכל יהודי מצד נשמתו יהיה מוכן למסור את הנפש ולא לעבור על כך. גם אם הוא לא למד והוא אינו בקי בדיוק מה הם הראיות לאמיתת האמונה. מעצם עובדת היותו בעל נשמה יהודית, מתגלה בו הסגולה הזאת, ללא שום רקע לימודי מסוים. זה טבע נשמתי שבו כל יהודי ויהודי מוכן למסור את הנפש על קידוש ה'. מאיפה זה בא? זה בא מאותה סגולה מיוחדת שהייתה חוויה נבואית במתן תורה שכל אחד ואחד מישראל היה שותף לפי מדרגתו בנבואה.

מדרגת הנבואה של ישראל במעמד הר סיני

בשאלה כיצד כל אחד ישראל היה שותף במעמד הנבואי שבמתן תורה יש מחלוקת בראשונים. לפי חלק מהראשונים כדוגמת הכוזרי, כל ישראל היה שותף במעמד הנבואי וכולם שמעו את עשרת הדיברות ואיך הקב"ה מדבר עם משה, כפי שעולה מפשט הכתובים. אך לדעת אחרים, כדוגמת הרמב"ם, כל אחד ואחד מישראל שמע לפי מדרגתו אבל כל ישראל היו שותפים לשמיעת קול ה'. כל אחד מישראל שמעו את קולו של הקב"ה בלי חיתוך אותיות. אנחנו לא מבינים מה זה, אנחנו לא יכולים לתאר דבר שכזה, אבל זהו הקול שבני ישראל שמעו במהלך מעמד הר סיני וידעו בוודאות נבואית שהקב"ה מדבר עם משה.

לימוד תורה מתוך יראת הרוממות

הגמרא לומדת ממעמד הר סיני על אופן לימוד התורה הנדרש מאיתנו. במסכת ברכות (כב, א):" דתניא: והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע.." הגמרא לומדת שכשם שבמתן תורה עם ישראל היה באימה ברטט ובזיע, כפי שאנחנו מבינים מבקשת בני ישראל ממשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טז), אז כך גם כיום אנחנו מצווים ללמוד תורה באימה וביראה. וזאת מתוך הבנה שבלמוד תורה הקב"ה דובר אלינו, כל לימוד שלנו, זה לימוד של תורת ה' שניתנת לנו מן השמיים.

הרמח"ל בדרך ה' (חלק ד פרק ב) מאריך בעניין חשיבות לימוד התורה מתוך יראה:

"יש השפעה אחת, עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים…והוא – התורה. וענין זה משתלם בשתי בחינות: בהגיון ובהשכלה. והנה זה פשוט, שכל מה שתתעלה ההשכלה תגדל יותר מדרגת ההשפעה שתימשך על ידה, ולא ישווה מי שישכיל לשון המקראות לבד עם מי שישכיל כוונתם… אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם: היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת. וזה, כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה, יתברך, את השפעתו היקרה בה, …אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים… ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי, כמו שזכרנו, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו, יתברך…וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בעניין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו, והנה צריך שייבוש משפלותו האנושית וירעש מרוממותו, יתברך, והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק, ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלקי, ויימשכו תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תימשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא אגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם, ואדרבא לאשמה תיחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו, יתברך. ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו. והתנאי השני הוא תיקון המעשה. כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה, ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה… ואף על פי כן, רז גדול גילו לנו חכמינו, זיכרונם לברכה, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב".

גם בנפש החיים בשער ד' מסביר ר' חיים מוולוזין שלפני שמתחילים ללמוד ראוי להתבונן מעט ביראת ה' וכוונתו דומה לדברי הרמח"ל. המחשבה לפני הלימוד על גודל הזכות שלנו לעסוק בדבר ה' ויראת הרוממות מקדושתה של התורה שאין קץ למעלתה מביאים לכך שהלימוד יפעל את פעולתו באופן שלם.

אפשר להציע דרך נוספת בזכירת מעמד הר סיני לפי דברי הרמח"ל  בהקדמה למאמר הויכוח (שערי רמח"ל, עמ' כט-לב)  הרמח"ל מסביר שבמעמד הר סיני התגלה לעם ישראל הסוד של הנהגת ה' והשגחתו בעולם. וגם כיצד כל דקדוקי המצוות פועלים בכל הבריאה כולה. הגילוי הזה נשמר כל עוד היתה נבואה בישראל. לדבריו לאחר שפסקה הנבואה נעלם הגילוי והוא נשאר גנוז בסודות התורה. אולי אפשר לומר שמבחינה זאת הוא מצוי באופן מסוים גם בלימודי האמונה שיש בהם חלק מהתוכן של חכמת האמת. ע"י לימוד אמונה אנו מחזקים את הכרתנו בהשגחת ה' והנהגתו בעולם ועלינו בפרט. יהי רצון שנזכה לזכור תמיד את 'יום אשר עמדת לפני ה' א-לקיך בחרב', ומתוך כך ללמוד את תורה ולקיימה ביראה ובאהבה.