בין בכורה לבחירה
פרשת "נשא" פותחת בציווי: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן" (במדבר ד, כב), מה שיוצר רושם שמדובר בתחילת עניין חדש הנוגע לבני גרשון, אולם התבוננות בסוף הפרשה הקודמת מעלה כי לא מדובר בנושא חדש בהכרח. במקביל, אנו נתקלים במבנה לא עקבי ומוזר של הצגת בני לוי ותפקידם. בפרק ג שבפרשה הקודמת (יד-כ) נמנים בני לוי כפי סדר הולדתם:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם: וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה: וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי: וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל: וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם.
גרשון הוא הבכור, אחריו קהת והצעיר הוא מררי. התורה ממשיכה ומפרטת (כה-לז) בהתאם לאותו הסדר, את תפקיד כל משפחה במלאכת המשכן: בני גרשון אחראים על נשיאת האוהל ואביזריו, בני קהת נושאים את כלי הקודש ובני מררי ממונים על קרשי המשכן, עמודי החצר ואביזריהם:
וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו לְכֹל עֲבֹדָתוֹ: וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי… וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ… וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ: וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם.
אולם אז בפרק ד (ב-ד), בסיומה של הפרשה הקודמת, פותחת התורה לפתע דווקא בבני קהת: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".
לאחר מכן, בפסוק כב, מתחילה פרשתנו כהמשך לרצף שנקטע: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם", ולבסוף בפסוק כט, אנו מגיעים אל בני מררי: "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". בקצרה; פרק ג מתאר את המשפחות לפי סדר תולדתם, ופרק ד מציג אותן לפי סדר חשיבותן במילוי תפקידן. מזווית זו תפקידם של בני קהת הוא החשוב, ובני גרשון מוצגים כמשניים, "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם".
מעמד היררכיה וכבוד; בין בחירה לסגולה
דגשים ושינויי סדר מעין אלו הינם יעדים קלאסיים לפרשנות המדרש. אי סדר בפסוקים אומר דרשני, שהרי דבר מה מסתתר כאן ויש לחקור ולדרוש אחריו. מדרש רבה על פרשתנו (ו, א) סולל שתי דרכים שהן אחת להבנת העניין:
"נשא את ראש בני גרשון" – הדא הוא דכתיב: (משלי ג, טו) 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ'. תנינן תמן (הוריות יג, א): "חכם קודם למלך ישראל. מת חכם – אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת – כל ישראל ראויין למלכות. המלך קודם לכהן גדול שנאמר (מלכ"א א, לג) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וגו". כהן גדול קודם לנביא, שנאמר (שם) 'וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא'… כהן הדיוט קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר, גר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם – קודם לכהן גדול עם הארץ! שנאמר: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים'… אפילו מזה שהוא נכנס לִפְנַי ולִפנים.
המדרש פותח בפסוק מספר משלי העוסק במעלת התורה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ", ומתייחס לסדרי קדימה וכבוד, כמובא במשנה ובתלמוד במסכת הוריות (יג, א). המדרש מפרט את סדרי המעמדות ואת ההיררכיה הפנים-ישראלית. עם זאת המדרש תוחם סדרים אלו רק בתוך מציאות שבה הערך האישיותי שווה. או אז שייכים סדרי הקדימויות בהם כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר וכו'. אך כאשר המציאות היא שאנשים אינם נמצאים באותו מישור ערכי, אזי ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ!
נמצא שעניין הייחוס הוא פרמטר מופשט בלבד, כשהמרכיב הדומיננטי בהערכת האדם אינו מעמדו הייחוסי אלא מעמדו הערכי-אישיותי. לכן ממזר תלמיד חכם, על אף ייחוסו הפחוּת והפגום, קודם לכהן עם הארץ, וזאת למרות ייחוסו הגבוה ביותר בעם ישראל. על כך נאמר "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". רוצה לומר: אישיותו הנרכשת של האדם היא זו שמייקרת ומכבדת אותו יותר מכל מעמד מוּלָד אחר. הסגולה העליונה ביותר בעם ישראל, אינה עומדת בפני כוח הבחירה בתורה, במעשים ראויים ובמידות טובות.
בין גרשון הבכור לקהת נושא הארון
ממשיך המדרש ומבאר, על פי פרשתנו, מימד נוסף באותו הכיוון:
דבר אחר; "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" – מדבר בקהת וגרשון. אף על פי שגרשון בכור – ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור – לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון. שבתחלה אמר (במדבר ד, ב) "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת", ואח"כ (שם, כב) אומר: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם" הוי יקרה היא מפנינים, מבכור שיצא ראשון.
המדרש מעלה את השאלה מדוע קודמים בני קהת לבני גרשון הבכור, ומשיב כי התורה, שנמצאת אצל בני קהת, נושאי הארון, מייקרת ומכבדת אותם על פני אחיהם הבכורים. לכן אומרת התורה בבני גרשון: "גם הם", לאמור: אכן גם נושאי אוהל מועד ראויים לנשיאת ראש, אך נשיאת הראש הראשונית הינה לבני קהת, נושאי התורה.
וודאי שכוונת המדרש הינה פנימית, ואין הכוונה שרק בשל העניין החיצוני של נשיאת הארון קודמים בני קהת לבני גרשון. נשיאת הארון מהווה סימן ולא סיבה. בני קהת נבחרו לתפקיד נשיאת הארון בשל מעלתם, ועל כן מקדימה אותם התורה.1 זהו עניין מהותי שאותו התורה רוצה ללמד. אמנם ישנן סוגיות בהן הסגולה היא עניין משמעותי ומרכזי, אולם במה שנוגע להתייחסות ולמפגש עם האישיות, בצד הפשוט של כבוד והערכה, הבחירה קודמת לסגולה והאישיות קודמת לייחוס.
בין חוכמה להנהגה
המדרש בחלקו הראשון מעמיד זה מול זה שני ערכים של הנהגה: הנהגה מעשית והנהגה רוחנית. "חכם קודם למלך ישראל. מת חכם – אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת – כל ישראל ראויין למלכות". במילים אחרות: מנהיג שמת, תמיד יהיה מי שיבוא תחתיו, אולם תלמיד חכם גדול שנפטר, מי יבוא תחתיו? לרוב האנשים קצת קשה להבין תפיסה זו. סדרי הנהגה ושלטון אינם נתפסים כדברים של מה בכך, אלא כעניין שנמצא ב"גֵנים", אך התורה הרי מסורה לכל…
גם בחז"ל (ברכות כח, א) ניתן לראות כי הנהגה נשיאותית הינה עולם בפני עצמו. כשהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו והעמידו במקומו את ר' אלעזר בן עזריה, גער ר' יהושע בו ובחכמי בית המדרש, ואמר במליצה: "אמר להו מזה בן מזה – יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה". כלומר, אין זה ראוי שמי שאינו ממשפחת הנשיאות ישמש כנשיא, שהרי ההתאמה לתפקיד הנשיאות הינה תכונה מולדת ככהונה, ויש מי שראוי לה יותר מאחרים.
חז"ל במדרש אינם באים לשלול את המשמעות המיוחדת של כישרון ההנהגה, אך הם באים לסייג ולומר שהיא אינה חזות הכל. יש משמעות להנהגה ראויה הצומחת מתוך מקור נשיאותי, אבל חשובה וגדולה ממנה הערכת האישיות הרוחנית. היותה של התורה מסורה לכל, אין פירוש הדבר שכל אחד יכול להפוך לתלמיד חכם בן לילה.
"קנאי" בן לילה
ישנו סיפור ידוע על הרב יצחק וייס זצ"ל, בעל ה"מנחת יצחק", שהיה ראש בית דין של העדה החרדית בירושלים. כשנפטר ראש בית הדין של העדה החרדית שקדם לו, חיפשו מועמד ראוי שיתפוס את מקומו. הרב וייס היה אז ראש כולל במנצ'סטר, והתפרסם כתלמיד חכם עצום בכל חלקי התורה. בין השאר חיבר שו"ת עמוק ומקיף בן עשרה כרכים. לכאורה לא היה מתאים ממנו לתפקיד, אולם בין קנאי העדה החרדית היו שגרסו כי אמנם מדובר בתלמיד חכם גדול, אולם "הוא אינו מספיק קנאי", והיאך יהיה ראש בית דין של העדה החרדית? ענה על כך האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בהלצה עמוקה: "לקנאי – ניתן להפוך בן לילה, אך לגדל תלמיד חכם בשיעור קומתו נדרשות חמישים או שישים שנים"…
כתר תורה עולה על כולם
אמת היא שהתורה מסורה לכל הרוצה להגות בה, ועם זאת לא בן לילה הופך אדם להיות תלמיד חכם. כדי להיעשות תלמיד חכם נדרשים עמל יומיומי ומסירות נפש עצומה במשך שנים. המשנה במסכת אבות (ו, ה) אומרת: "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות; שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים". יש מעלות בכהונה ואף במלכות, אך התורה נקנית בארבעים ושמונה קניינים, כלומר בהרבה קושי ובעמל אין קץ.
מוסיף וכותב על כך הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, א):
בשלשה כתרים נכתרו ישראל; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה – זכה בו אהרן, שנאמר (במדבר כה, יג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". כתר מלכות – זכה בו דוד, שנאמר (תהלים פט, לז) "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", כתר תורה – הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר (משלי ח, טו-טז) "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ", הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
העובדה שהתורה מסורה לכל, אין פירושה שכתרה של תורה פחוּת הוא. דווקא בגלל מעלתה של התורה היא מסורה לכל, אולם הכל תלוי בבחירתו ובמעשיו של האדם. אלה יכולים לקחתו לגבהים כמו גם לתהומות. כתר תורה זהו כתרו של ריבונו של עולם. לאדם הקשור לה' יתברך, יש את כל המעלות שבעולם, ומעמדו או ייחוסו אינם משנים כלל.
כתר תורה שבתוך כתר מלכות וכהונה
הבחנה זו באה לידי ביטוי גם בתוך תחום המלוכה. כידוע, הנהגת המלכות בישראל עוברת מאב לבן, כל עוד הבן ראוי לכך. מהו הקריטריון הקובע את מידת התאמתו של הבן? על כך אומר הרמב"ם (הל' מלכים א, ז):
כל השררות וכל המינויין שבישראל – ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה. היה ממלא ביראה – אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמיים – אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל.
מופלאים דברי הרמב"ם; אם הבן אינו בקי בענייני הנהגה, אין זה נורא. ניתן להצמיד לו חֶבֶר יועצים שילמדו אותו. אך אם אין בו יראת שמים, לא ממנים אותו. נמצאנו למדים כי המעלה הרוחנית והאישיותית הינה בעלת חשיבות מכרעת גם בכתר מלכות!
ומה לגבי כתר כהונה? כמו במלכות גם בכהונה, יש צד של סגולה מולדת. שבט לוי נבחר לאחר חטא העגל, ומשם ואילך בחירה זו קנויה להם בקניין לדורות. אולם, תמיד יש לזכור כיצד זכו בני לוי למעלה זו. שבט לוי היו היחידים שנענו לצו הקריאה של משה רבנו שהכריז לאחר חטא העגל (שמות לב, כו): "מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". בדברים אלו טמון לקח לדורות. אדם הנענה לצו השעה ופועל בהתאם לאתגרי התקופה, תוך גילוי מסירות לאמת, לטוב וליושר, זוכה בכתר תורה המסור לכל אחד ואחד, כדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף ספר זרעים (הל' שמיטה ויובל יג, יג):
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים וכו'.
כל אדם באשר הוא אדם, בין גוי ובין ישראל, מסוגל להתקדש ולהיות קודש קודשים. זהו אינו עניין סגולי אלא עניין בחירי. אין מעלה גדולה יותר מהמעלה האישיותית של האדם בתורה וביראת שמיים. הגדולים שבכתרים לא נקשרו אלא בשל המעשה האנושי שזיכה את עושהו בכתר לדורות. נמצאנו למדים כי ביחס למימד האנושי יש להתבונן בעיקר על האישיות, ולא על הסגולה או על צדדים החיצוניים האחרים הבאים בתורשה ובמתנה. דווקא הגילויים הפנימיים והמהותיים שנרכשים על ידי האדם בעמל וביגיעה, הם אלו שהופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותו.
חסידי אומות העולם
ניתן היה לחשוב כי דברים אלו נכונים רק ביחס לזרע ישראל, אולם הם נכונים גם ביחס למי שאינו יהודי. רות, אִמה של מלכות, הייתה גיורת מאומה מרוחקת; רבי עקיבא, עליו נאמר: "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" (מנחות כט, ב) ושהיה עמוד כל תורה שבעל פה, הוא בן גרים; גם רבי מאיר הוא בן גרים וכך גם שמעיה ואבטליון. הבחירה עליונה יותר מהסגולה שבסגולות.
בעניין זה יש מקום להביא את דברי חז"ל במכילתא (יתרו פרשה א, ב) המסבירים מדוע ניתנה תורה במדבר ולא בארץ ישראל:
ויחנו במדבר. נתנה תורה דימוס (במקום חופשי), פרהסייא במקום הפקר. שאלו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים [ל]אומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס, פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל. ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה תורה בארצו לפיכך לא קבלנו עלינו.
על כל אלה יש להוסיף את דברי ר' מאיר כמובא בגמרא במסכת בבא קמא (לח, א):
ר' מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל: (ויקרא יח) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא: "אדם", הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!
נמצאנו למדים כי הקרבה לריבונו של עולם אינה תלויית מעמד או שייכות לאומית. "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (עדויות ה, ז). אם מעשיך ראויים וכוונתך לשם שמיים, הרי אתה ככהן גדול. ראוי לחזור על קביעה זו שוב ושוב. גם גוי שעוסק בתורה ובמצוות לשם שמיים, הרי הוא ככהן גדול. אם הדברים לא היו נאמרים מפי ר' מאיר, דומה שלא היה מי שהיה מעז לומר אותם באופן זה. לא בכדי דווקא ר' מאיר בן הגרים אומר זאת, שהרי הוא גם עומד מאחורי הדברים…
"חביב אדם שנברא בצלם"; ללא הבדל מין ומעמד
בתנא דבי אליהו פרק ט, שואל המדרש כיצד דבורה היא ששפטה את ישראל, אף שפנחס עדיין חי. יש לזכור כי שופטת אינה רק מנהיגה צבאית ומדינית, אלא גם שופטת בפועל. כתשובה לשאלה מעלה המדרש על נס, באופן שאין למעלה ממנו, את משמעות הבחירה האנושית מול הסגולה המוּלדת:
וכי מה טיבה של דבורה שהיא שופטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד?! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו!
תשובת המדרש היא פשוטה: רוח הקודש שורה על האדם בהתאם למעשיו, דבורה שפטה את ישראל כי היא הייתה ראויה לכך. במפגש עם אדם, אין זה משנה אם מדובר באיש או באשה, עבד או שפחה, אם הוא מעם ישראל או איש נוכרי, לפני הכל יש לזכור כי זהו מפגש עם אדם שנברא בצלם, ו"חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). לפני השיפוט החיצוני, המעמדי, ראוי להכיר את האדם בעצמו.
מבט פנימי של גוי מאמין
לא חסרים סיפורים על אנשי מעלה מאומות העולם. לפני שנים שמעתי סיפור שכזה מאחד מבוגרי הישיבה. אותו בוגר סיפר על אחד מבחירי תלמידי החכמים בישיבת "מרכז הרב" שנולדה לו תינוקת עם מום נדיר בלב. מצבה של הילדה היה קריטי, והאברך פנה במר נפשו אל ראש הישיבה, הרב צבי יהודה זצ"ל. הרצי"ה אמר לאותו אברך שילך לשפוך שיחו בכותל המערבי, ואחר כך בסייעתא דשמיא יראו הוא וזוגתו ישועות. האברך הלך להתפלל, ומאוחר יותר הופנה למנתח מומחה בבית חולים בבוסטון. הניתוח הוערך בסכום של למעלה ממאה אלף דולר. גויסו הכספים, ואף נמצאו בקהילה היהודית המקומית מי שידאגו לאב ולאם בזמן שהותם במקום.
המפגש עם הרופא המנתח היה מרגש. ההורים גילו דמות משכמה ומעלה, שכגודל מומחיותה כך גודל ענוותנותה. הרופא אמר להורים כי מדובר במקרה מסובך מאוד. "לי יש ידע רפואי ועשר אצבעות", אמר להורים, והוסיף: "אך יש מישהו שם למעלה. אני אעשה כמיטב יכולתי, ואתם תתפללו אליו". בסיום הניתוח, הגיע הרופא אל להורים נרגש כולו, ואמר כי התרחש על שולחן הניתוחים נס של ממש, והילדה תבריא בעזרת ה'. ההורים הודו לרופא מקרב לב, אך התרגשותם גדלה שבעתיים כשהרופא סירב לקבל את שכרו. להפצרותיהם ענה: "זה פשוט היה נס. לא אני עשיתי את זה. הכסף אינו מגיע לי"…
המפגש עם הסגולה והייחוס הוא בעצם מפגש עם ריבונו של עולם, אך המפגש עם הבחירה האנושית, הוא המפגש האמיתי עם האדם. הקב"ה ברא עולם גולמי, אך האדם יוצר ומעצב את המציאות, וככזה הוא ראוי לכבוד בהתאם למעשיו. זו הסיבה בגללה ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. זו הסיבה בגללה אמר אליהו כי בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, בין גוי בין ישראל – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו. יש להתבונן בעיניים שוות על כל אדם עלי אדמות. בתוך בית המדרש, ומחוצה לו; בתוך עם ישראל, ומחוצה לו. הכל לפי מעשיו של האדם!