הבסיס לקשר עם ארץ ישראל – הבנת ערכה הרוחני
לפני הרבה שנים שמעתי מהרב שרלו שהוא הזדמן להיות בחו"ל בשבת פרשת שלח-לך. הוא שאל את עצמו מה יוכל רב של קהילה בגולה לדרוש על הפרשה שבה מסופר על חטא המרגלים. הרב שם פתח בענין המרגלים, והדגיש שלא היתה ביניהם אישה וממילא הנשים לא חטאו בחטא המרגלים, ומכאן עבר לדבר על מעמד האישה. כך הוא התחמק מהנושא…
לנו אין בעיה עם הפרשה. אנחנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל וברור לנו שהפרשה הזאת היא הפרשה שלנו. אנחנו רוצים להיות ממשיכים ותלמידים של יהושע בן נון ושל כלב בן יפונה ומאמינים ב"טובה הארץ מאוד מאוד"[1] וב"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"[2].
בנושא של ארץ ישראל אנחנו צריכים להתחזק, כי אפשר לתפוס את ארץ ישראל באופנים שונים. אנחנו תופסים את עניינה של ארץ ישראל במובן הרוחני, ומבינים את ערכה הרוחני. אנחנו מתייחסים ליישוב ארץ ישראל כאל מצווה, ולא סתם מצווה אלא מצווה כללית. מתוך המבט הזה שלנו ביחס לארץ ישראל אנחנו בונים אותה, מיישבים אותה ומחזקים אותה. ברור לנו מתוך המציאות שאם החיבור שלנו לארץ ישראל לא יהיה מתוך הערך הרוחני של הארץ – זה לא יחזיק.
לצערנו, אנחנו רואים אנשים ותנועות שלכאורה רוממות ארץ ישראל בגרונם, אבל זה לא מתוך תורה ולכן זה לא מחזיק כשיש משברים ונקודות מבחן. אנחנו רוצים להתמסר לארץ ישראל ומבינים שזה אפשרי רק כאשר זה בא מתוך תורה ומתוך קדושה. בפשטות – זה הנושא של הפרשה ושל חטא המרגלים. בספר תהילים (קו, כד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". זו היתה הבעיה בחטא המרגלים. אנחנו לא מואסים בארץ חמדה אלא חומדים ומשתוקקים אליה. אנחנו אוהבים אותה וזה התיקון. אנחנו טובים בתיקון הזה וצריכים עוד להשתפר בו. בניגוד לאותו דרשן מן הגולה – לנו ברור שזהו הנושא של הפרשה.
מאיסה בארץ חמדה – סימפטום לבעיה העמוקה
כל מה שאמרתי הוא נכון ואני מזדהה איתו, אבל הוא לא הנושא המרכזי של הפרשה. הפסוק שציטטתי מתהילים צוטט באופן חלקי בלבד. הפסוק המלא הוא: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו". השורש של החטא הוא חוסר האמונה. כדי לדעת שזה הנושא המרכזי של הפרשה צריך לחזור ולהתבונן בה ולראות שיש בה את חטא המרגלים, את העונש, ומייד אחר כך פרשה הפוכה לחלוטין ביחס לארץ ישראל – המעפילים.
"וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו"[3].
איזה יופי! מייד אחרי החטא באים המעפילים ורוצים לעלות לארץ ישראל ולעשות תיקון. פה דבר ה' מתהפך:
"ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה"[4].
זה מבלבל: ארץ ישראל היא האידיאל שאליו עינינו נשואות או שלא? חטא המעפילים הוא ממש היפוך של חטא המרגלים. בחטא המרגלים הם מאסו בארץ חמדה ובחטא המעפילים הם בחרו בארץ חמדה. ברור ששורשו של הנושא אינו ארץ חמדה אלא עשיית רצון ה'. אם אנחנו עושים את רצון ה' – אנחנו במקום טוב ומכוונים לתפקיד שלנו, ואם אנחנו עושים הפוך מרצון ה' – אנחנו הפוכים מהתפקיד שלנו עלי אדמות. זה הדבר שמכריע.
איך יודעים מהו רצון ה'?
כאשר יש את משה רבנו ואת הנביאים – הם מביאים אלינו את רצון ה' ב'זמן אמת' ובאופן ישיר – מה הקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה עכשיו. זה תפקידו המרכזי של הנביא – לא לספר עתידות אלא לומר מה צריך לעשות עכשיו. הנבואה לאחרית הימים אינה רק נבואה למה שיהיה בעתיד אלא היא רלוונטית לעכשיו. הנבואה היא פתוחה וניתן לממש אותה גם בכל רגע נתון בהווה, אם רק נזכה. זה בוודאי מה שעושה משה רבנו. הוא אומר: עכשיו צריך לעלות לארץ ישראל. לא עליתם? עכשיו אסור לעלות לארץ ישראל.
בוודאי שארץ ישראל היא אידיאל. היא ערך אלוקי – רוחני. היא מצווה כפי שניתן לראות בהשגה ד' של הרמב"ן על ספר המצוות וכפי שהכריעו גדולי הדורות. זו מצווה כללית ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה. כשאין לנו הוראה אחרת ואנחנו לומדים מתוך דברי חכמינו – ברור שארץ ישראל היא מצווה. אבל זה לא השורש. השורש הוא רצון ה'.
בדברי רבותינו ניתן למצוא דיון ארוך מה בדיוק היה חטאם של המרגלים, שהרי הם אמרו את האמת. חשוב גם להשוות את הנאמר בפרשת שלח לנאמר בפרשת דברים. אבל די להתבונן בפשט הפסוקים בפרשתנו ולראות שכאשר המרגלים מדברים הם מספרים הרבה דברים, אבל דבר אחד אין שם – אין שם שמיים. הם לא מזכירים את ריבונו של עולם. הם מתארים את כל מה שהם ראו – את הפירות ואת בני הענק שראו שם. כאשר יהושע בן נון וכלב בן יפונה פונים אל העם – צריך להקשיב למילים שלהם. הם אומרים "טובה הארץ מאוד מאוד" ואת זה אנחנו מצטטים. אבל יש עוד כמה פסוקים שבהם הם מזכירים שוב ושוב – שם שמיים:
"אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש. אך בה' אל תמרודו, ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם, וה' איתנו אל תיראום"[5].
זה הנושא – האם אתם מאמינים בה' או חס ושלום מורדים בו, והעיקר הוא שזה מה שריבונו של עולם בעצמו אומר:
"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו"[6].
הקדוש ברוך הוא לא נוזף על היחס לארץ ישראל אלא על כך שבני ישראל לא מאמינים בו. זהו השורש של הבעיה, ואותה בעיה באמונה יכולה ברגע אחד להתהפך לכיוון השני ולהפוך לחטא המעפילים שבו הבעיה באמונה תבוא לידי ביטוי דווקא ברצון לעלות לארץ ישראל.
שורש האמונה ושורש המרי
יש דרשה קצרה ומאוד יפה של ה'אש קודש', האדמו"ר מפיאסצ'נה, שנאמרה בגטו ורשה בזמן השואה, ומתייחסת לדבריו של כלב בן יפונה. צריך לקרוא את דבריו על רקע הזמן שבו הם נאמרו. לדבריו, המרגלים אמרו דברים של טעם ושכל והסבירו "אפס כי עז העם". למה כלב לא התווכח איתם כדי לסתור את שכלם ואת דברי טעמיהם?
"אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי – לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם על פי שכלו ודרך הטבע יאמין בה' שיושיע ויתחזק. גם בשעה שאינו רואה שום מבוא ושכל לישועתו יאמין בה'. אדרבה, בשעה זו טוב יותר שלא יתעקש למצוא שכל על דרך הטבע. רק צריך לומר – הכל אמת: עז העם היושב בה. כנים הדברים. ומכל מקום הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו. אמונה וביטחון כזה בה' מקרב את ישועתנו".
זה הנושא של הפרשה – אמונה בריבונו של עולם. אלו דברים פשוטים: תמיד השורש הוא באמונה. אחר כך לאמונה יש נגזרות בתורה ובמצוות, אבל השורש של הכל הוא האמונה.
תמיד משווים את פרשת שלח לספר ירמיהו. גם שם בולט מאוד המהפך תוך כדי הספר. בשלב הראשון ירמיהו אומר שעם ישראל צריך לשוב בתשובה, ואם ישוב בתשובה – הארץ לא תינתן בידי הכשדים, אבל יש שלב שבו דבר ה' מתהפך ולפיו "הביאו את צוואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו. למה תמותו אתה ועמך בחרב, ברעב ובדבר, כאשר דיבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל" (ירמיהו כז, יב-יג).
ירמיהו מבהיר לעם ישראל שעכשיו צריך להיכנע לגויים וזה דבר ה'. אמנם אנחנו חיים בתקופתנו על פי התורה ואין לנו נביא שמביא אלינו את דבר ד' המיועד ישירות למציאות האקטואלית., אבל השורש הוא אותו שורש – אמונה בדבר ה'.
לא סתם אני משתמש במילה 'שורש'. המילה הזאת מזכירה לנו את דברי ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר א, עז) על "שורש האמונה ושורש המרי". כל הזמן צריך לשנן את הדבר הזה כי הוא היסוד של החיים שלנו ושל עבודת השם שלנו. היסוד הוא שאם אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא לפי מה שהוא אומר – זה שורש האמונה. אם אנחנו עושים את מה שאנחנו חושבים שנכון – זה שורש המרי. במקרה כזה, לא הקדוש ברוך הוא הריבון, אלא האדם. במקרה כזה אני לא עובד את השם אלא את עצמי, או על עצמי. כדי לעבוד את ה' צריך ביטול בפני דבר ה'. זה שורש האמונה. הבעיה ב"וימאסו ארץ חמדה" היא בעיקר ב – "לא האמינו לדברו".
יש חוברת קטנה – 'נפש הראי"ה', שרבנו הרב צבי יהודה זצ"ל הוציא לזכר אביו ובה בירר מה הנקודה השורשית של האישיות האדירה של הרב, שאנחנו מנסים קצת לאחוז בשיפולי גלימתה. הוא מציין שם שתי מילים: אמונה ואהבה.
השורש של כל יהודי, ובוודאי תלמיד חכם הוא קודם כל אמונה. אמונה היא לקבל את דבר ה' כמו שהוא ולהתבטל בפני הציווי האלוקי. אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו אם אנחנו מיושרים לפי שורש האמונה ושורש המרי. האם ברור לנו שמה שמנחה אותנו בחיים זה הציווי האלוקי. זה צריך להיות המדד לכל מה שאני רוצה לעשות בחיים הפרטיים שלי, בחיים הציבוריים ובחיים הלאומיים – האם אני עם דבר ה' או לא. ודבר ה' מתגלה אלינו מתוך התורה.
עבודה וצבא – מתוך התורה ולא בנוסף לה
פעם היה תלמיד חכם חשוב שהקשה על הסיסמא של בני עקיבא – 'תורה ועבודה', וטען שתורה ועוד משהו נוסף זה 'עבודה זרה'. כיצד ניתן לומר: 'תורה ו…'?. הפשט של הדברים חייב להיות ברור: הסיסמא מדברת על תורה ועל עבודה מתוך התורה. העבודה כשלעצמה אינה אידיאל נכון אם הוא מנותק ממקורו. אנחנו עובדים את ה' בקורבנות, בתפילה, בדבקות בארץ ישראל – מתוך התורה ומתוך אמונה בקדוש ברוך הוא נותן התורה.
למה אנחנו משרתים בצה"ל? יש הרבה סיבות חשובות וטובות. אבל בשורש של הדברים – אנחנו מתגייסים לצה"ל כי אנחנו מאמינים שבזה אנחנו עושים את רצון ה'. 'עזרת ישראל מיד צר' זו מצווה. 'לא תעמוד על דם רעך' זו מצווה, בוודאי כשמדובר בלא תעמוד על דם רעך הכללי. 'יישוב ארץ ישראל' זו מצווה, כיבוש ארץ ישראל זו מצווה. אנחנו מתגייסים לצה"ל כי זו מצווה, כיוון שזה רצון ה'. כמו שדיברנו על תורה ועבודה מתוך התורה, כך אנחנו מדברים על תורה ועל צבא מתוך התורה. אלו לא שני ערכים סותרים. מה שאני אומר הם דברים פשוטים, אבל צריך לשנן אותם לעצמנו.
התורה אומרת לנו איך צריך להיראות הצבא. היא אומרת (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". הצבא צריך להיות טהור, נקי וקדוש. ככה צריך להיראות צבא ישראל כאשר הוא בנוי על בסיס התורה ומתוך האמונה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו מאמינים לזה או לא. אנחנו לא הולכים לצבא כדי לממש חלומות ילדות ונערות. אמנם גם אותם אפשר לממש 'על הדרך', אבל לא עבורם אנחנו הולכים לצבא. אנחנו מתגייסים כי אנחנו רוצים לעשות את דבר ה'. אז צריך לודא שאנחנו משרתים בצבא בהתאם לדבר ה'.
כבר בשנה הראשונה שבה הגעתי ללמד בישיבה, הגיע אלי בחור שהשתחרר מהצבא וסיפר שהיה בצבא בתפקיד מסוים. מדובר היה בתפקיד לא קרבי – קשה מאוד מבחינה רוחנית והוא חזר מהצבא 'מרוסק', כלשונו. אני רוצה לשאול שאלה פשוטה: האם אנחנו יכולים להגיד לבחור לפני שהוא הולך לצבא שלא יתגייס אלא אם יש לו תפקיד שברור לו שיחזור לישיבה מלא באמונה ובתורה, ושלא יתגייס לתפקיד שהוא עלול לצאת ממנו מרוסק רוחנית. יש מצווה לשרת בצבא, אבל אם זה בא על חשבון הרוחניות ואם זה פוגע בעמדה הרוחנית-תורנית שלך, ואם זה עלול לגרום לכך שהבית שתקים יפיץ פחות תורה בישראל – אז מי אמר שזה שווה?! מי אמר שהשליחות בצבא חשובה כל כך גם על דעת שהשליחות הפוטנציאלית שלו במשך כל המשך חייו תפגם קשות? האם אנחנו מסוגלים לומר את הדברים הפשוטים האלה שלפיהם קודם כל מגיע דבר ה' ושהצבא צריך להיות מתוך התורה?!
ההתמודדות הזאת קשורה לא רק לצבא. כל החיים יש התמודדיות – באקדמיה, במקום העבודה – וזה לא שברגע שיש התמודדות אנחנו בורחים ממנה. אבל זה שיקול שצריך לעשות. כשאדם בוחר לאיזו אקדמיה ללכת אחרי הצבא – האם השיקול שלו הוא רק מצד התואר שיקבל, או האם המקום שבו ילמד יהיה תורני יותר, והאם יש סיכוי שאם אתחתן עם מי שאכיר שם, שאקים בית נאמן בישראל, שנאמן לערכים שעליהם גדלתי בישיבה. או שזה בכלל לא שיקול אלא השאלה היא רק היכן התואר הטוב ביותר, שיעניק לי את מירב הסיכויים לעבודה ואת המשכורת הגבוהה ביותר. ומה יהיה עם התורה שלך? ומה עם הילדים שלך? איך הם ייראו? ומה עם הקהילה שלך ואיך תשפיע עליה? מה עם כל החיים שלך? מה עם האמונה שלך?
בכל מקרה פרטי צריך לדון בפני עצמו – גם ביחס לצבא, וגם ביחס לאקדמיה, וגם ביחס לכל דבר בחיים. העולם הוא מורכב ויש בו התמודדויות. השירות בצה"ל הוא מצוה וניתן למצוא דרכים לקיים את המצוה הזאת באופן ראוי. על כל פנים, צריך לזכור כל העת את השורש. צריך שנשים לב מה עומד מול העיניים שלנו? האם הדבר הראשון שעומד מול העיניים שלנו זה דבר ה' והאמונה? זו נקודה שצריך לחזור עליה וצריך לשנן אותה מאוד בימים האלה.
דרושה התעוררות של בני הישיבה, ועצה של זקני העדה
הנושא הנוכחי בייחס לצבא[7] הוא מורכב מאוד. באופי שלנו ועל פי האמונה שלנו, אנחנו רוצים להיות שותפים ורוצים לבנות את המדינה יחד עם התנועה הציונית. כל הדרך של הציבור שלנו עם המדינה זו דרך של שותפות, ללכת יד ביד עם כל המורכבות שהיו מתחילת הדרך. אנחנו לא נוטשים את הרצון שלנו להיות שותפים בגלל המורכבויות הקשות. אבל יש דרך לדבר הזה. השותפות, שהיא כל כך חשובה ויקרה ואמיתית, היא לפעמים מבלבלת ועלולה להיתפס כאידיאל עצמאי, וכאילו היא מעל התורה ומעל ריבונו של עולם, חס ושלום.
אין לפני עשרת הדברות איזה דיבור שאומר 'לך לצבא' ו'התגייס לסיירת'. כתוב קודם כל "אנכי ה' אלוקיך" וכל שאר הדברים צריכים להסתדר עם זה. חייבים שהם יסתדרו ואנחנו חייבים לעשות הכל כדי שהם יסתדרו. בשאלה הציבורית המאוד רצינית הזאת שעומדת לפתחנו צריכים להחליט זקני העדה. שה' ייתן כוחות לרב דרוקמן. צריך שיקול דעת של זקנים. שיקול דעת של אנשים מלאי תורה, הנהגה, דרך ארץ וניסיון חיים. הם צריכים להחליט.
אבל אני הקטן, יש לי הצעה קטנה. אני חושב שצריכה לבוא התעוררות מלמטה. עד שנחכה מה יחליטו זקני העדה, עד שנחכה מה יגידו ראשי הישיבות, למה שלא תהיה יוזמה מתוך החבר'ה בני הישיבה לנסח מכתב שימוען לרמטכ"ל, לראש הממשלה ולשר הביטחון בנושא הזה ובו יכתבו "אנחנו רוצים לשרת בצבא טהור וקדוש". צריך להתייעץ ביחס לניסוחים, ואני לא מציג עכשיו מתווה מדויק, אבל זו ההצעה.
שלא יספרו לנו סיפורים, שהיוזמה הזאת לא תפגע בקדושה ובטהרה של הצבא. האחריות שלנו אינה רק על עצמנו, על מי שמתגייס עם הישיבה כחלק ממסלול ההסדר. כידוע, יש לא מעטים שמגיעים לבית המדרש ובסוף מתגייסים שלא דרך בית המדרש, ויש הרבה שלא מגיעים לבית המדרש בכלל אלא מתגייסים מייד. ומה יהיה עליהם?
למה יכול להיות מכתב של טייסים ומכתב של שמיניסטים ולא יכול להיות מכתב של בני הישיבות? אחר כך, למעשה, צריך לשאול האם לשלוח את המכתב ולהתייעץ האם זה טוב ונכון ציבורית. אבל מצד ההתעוררות – זה מה שצריך להיות. צריך שההתעוררות תהיה מלמטה, מצד בני הישיבה. צריך לנסח אמירה מאוד ברורה על הקושי שלנו מול מה שעומד פה על הפרק, ואמירה ביחס לאיזה צבא אנחנו רוצים ושאנחנו רוצים להיות שותפים בשירות הצבאי. אנחנו רוצים להיות שותפים לצבא שמקבל פקודות שמכבדות אותנו, ומכירות בערכים שלנו, ואיננו מוכנים לזוז כמלוא הנימה משום ערך של התורה.
לפני הרבה שנים, כשחזרנו מהשירות שלנו בצבא אל הישיבה, היו לנו הרבה תלונות על עניינים רוחניים. למשל, היה נושא של תפעול טנקים בשבת. יש מקומות ברמת הגולן שבהם צריך להחזיק מחלקה 'מיידית', מחלקה שמוכנה בכוננות מיידית לעבור את הגבול. גם בשבת שומרים על רמת הכוננות. אבל כל קצין זוטר היה עם רעיון אחר ביחס לכמה פעמים צריך לעשות את הבדיקות השונות, למרות שכל לחיצה על הכפתור אני מחלל שבת. אם זה מצווה – זה לא חילול שבת ואעשה את זה בשמחה, אבל אם זה אסור – אני לא רוצה שקצין צעיר יחליט האם זה נחוץ או לא, אלא שתהיינה הוראות אחידות בנושא.
התאגדנו אחרי השירות הצבאי וארגנו מכתבים שעברו בכל ישיבות ההסדר, ונשלחו לחברי כנסת ולרב הראשי לצה"ל, וזומנו לפגישות שונות. בסופו של דבר קמה ועדה עם קצין שריון ראשי שעסקה בנושא הזה. זז משהו. צריך לעשות את הדברים חכם ונכון, אבל לא צריך לוותר ולא צריך שירמסו אותנו. כאמור, במקרה של הסוגיה שעומדת לפתחנו – אלה דברים מורכבים מבחינה ציבורית וצריך שזקנים מאיתנו ישקלו האם לפעול או לא לפעול. אבל צריכה לבוא התעוררות מלמטה על כך שזו זכותנו וחובתנו לעמוד על כך שצבאנו יהיה צבא טהור וקדוש. חובתנו היא קודם כל פנימה – לגבש את העמדה הזאת באופן מוחלט בתוכנו. שהדברים יהיו פשוטים וברורים לנו.
בעזרת ה', אנחנו נתעורר לכך שאנחנו חיילים בצבא ה'. מתוך ההתעוררות הזאת, יזכה אותנו הקדוש ברוך הוא ויסורו כל העיוותים וכל הבלבולים, והיה מחננו טהור וקדוש, ויתקיים בנו "וה' הולך לפניהם"[8].
[1] במדבר יד, ז.
[2] במדבר יג, ל.
[3] במדבר יד, מ.
[4] במדבר יד, מא-מד.
[5] במדבר יד, ח.
[6] במדבר יד, יא.
[7] הערת העורך: הכוונה היא לשאלת השירות המשותף עם חיילות ביחידות הקרביות הלוחמות, שעלתה לדיון ציבורי לאחר שהרמטכ"ל החליט על 'פיילוט' לשילוב לוחמות בחלק מן היחידות הקרביות.
[8] על פי שמות יג, כא.
