ארבע כתות לא מקבלות פני שכינה
הקדוש ברוך הוא מתעב שקר. חותמו הוא אמת[1], ודוד המלך אמר: "שקר שנאתי ואתעבה"[2]. אמרו חכמים: מי שהוא דובר שקרים לא נמצא במחיצתו של הקב"ה, כפי שנאמר במסכת סוטה:
"א"ר ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים וכת חנפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע"… כת שקרים דכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"[3].
הקדוש ברוך הוא מסלק מפניו את דוברי השקרים. גם שאר הכתות שנזכרות כאן קשורות – כל אחת בדרכה – לעניין השקר וכולן לא מקבלות פני שכינה.
בין האיסורים הרבים שבתורה מופיע האיסור לשקר: "לא תגנובו, לא תשקרו איש בעמיתו"[4]. מה שמייחד את השקר משאר האיסורים הוא שעל השקר נאמר "מדבר שקר תרחק"[5]. יש מהראשונים שאומרים ש"מדבר שקר תרחק" נאמר רק ביחס לבית דין, אבל הספורנו מבאר שכוונת הפסוק היא לכל אדם וכל עניין, "מכל דבר שיוכל לסובב שקר". גם במסכת אבות למדנו את הצורך בהתרחקות ממה שמתקרב אל השקר: "הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר". צריך להתרחק ממש מכל מגע עם שקר, מכל אבק שקר.
ממילא קשה להבין כיצד דווקא דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכיסא הכבוד של הקב"ה, והוא הנבחר שבאבות והשלם שבהם, אחר שהוא פעל במרמה להשגת הברכות מיצחק אביו, והרי כך אמר עליו יצחק אביו לעשו: "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך"[6]. אמנם אפשר לומר ש"במרמה" פירושו בערמה, כפי שאונקלוס תרגם, אבל פשט הכתוב אומר: "בא אחיך במרמה".
"הצילה נפשי משפת שקר"
הכתוב מעיד על יעקב אבינו שהוא "איש תם"[7]. רש"י מפרש שהכוונה ב"איש תם" היא לומר ש"אינו חריף לרמות". זאת, בניגוד לעשו שצד את אביו בפיו, שהיה שואל אותו איך מעשרים את המלח ואת התבן. והנה, מלבד לקיחת הברכות במרמה שמופיעה בפרשת תולדות, גם בפרשתנו, בפרשת ויצא, מתגלה שיעקב אבינו אינו כה תם:
"ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי עד בלי הגיד לו על בלי הגיד לו כי בורח הוא"[8].
הרד"ק מבאר שיעקב גנב את דעתו של לבן, "כי הוא היה חושב שהיה בעיר והלך לו". כלומר, לבן הלך לגזוז את צאנו, וחשב שיעקב יישאר במקום ביחד עם המשפחה, אך יעקב לקח את הבנות והנכדים וברח לארץ ישראל. בהקשר הזה, התורה השתמשה בביטוי לא קל: "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי". וגם לבן מטיח בו: "מה עשית ותגנוב את לבבי"[9]. גם כאן, רש"י מפרש שלבן קבל על גניבת הדעת של יעקב.
רבים עסקו בסוגיה זו, ואני מבקש ללכת בעקבות דבריו של ה"שפת אמת" שנדרש גם הוא לפער שבין דמותו של יעקב אבינו כאיש תם לבין המעשים של מרמה וגניבת דעת. הוא מצטט את הפסוק במיכה:
"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם"[10].
הפשט של הפסוק הוא שהנביא מבקש שהקדוש ברוך הוא יקיים לעם ישראל (ליעקב) את ההבטחה הנאמנה שהובטחה ליעקב ולאברהם, את "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". אבל חז"ל, ובעקבותיהם גם השפת אמת, מסבירים את ה"תתן אמת ליעקב" אחרת: את המילה 'תתן' אפשר לקרוא גם במהופך – 'נתת', דהיינו שהאמת ניתנה ליעקב אבינו כמידתו המרכזית, וכך החסד שהיא מידתו של אברהם אבינו. ברם, איך הקביעה הזאת מתיישבת עם תולדות חייו של יעקב?
על כך משיב השפת אמת בפרשת וארא:
"כי כל המדרגות שזכו האבות, היה הכל מתנה מה' יתברך בעבור בני ישראל. לכן נקראו אבות רק שהם ע"ה בצדקתם זכו להיות כלי לקבל אלה המדריגות בעבור בני ישראל. וכן כתוב 'תתן אמת ליעקב'. כי עולם הזה – עלמא דשיקרא. אבל זכה יעקב אבינו עליו השלום שנתן לו השי"ת מדת אמת והוא היה כלי מוכן לזה. וכמו כן חסד לאברהם"[11].
לדבריו, האבות זכו להתרומם במידותיהם למדרגות עצומות, אמנם הם היו צדיקים גדולים מצד עצמם, אבל במדרגותיהם הרוחניות העילאיות הם זכו כמתנות שמים שניתנו להם בעבור הבנים שעתידים להיוולד להם. לכן הם נקראו 'אבות' ובצדקתם זכו להיות כלי לקבל את המדרגות הללו בעבור בני ישראל. כלומר, האבות היו כלים, שלתוכם הקב"ה יצק את המידות שלהם. "חסד לאברהם", ולכן אברהם הוא גדול כל כך בחסד, ואמת ליעקב, לכן כתוב "תתן אמת ליעקב". ושוב צריך לשאול – יעקב ואמת?! זה הולך ביחד?! ומה פירוש דברי ה"שפת אמת" שלפיהם שהעולם הזה הוא 'עלמא דשקרא', עולם של שקר, ושיעקב זוכה להיות כלי לאמת וכי זה פירוש "תתן אמת ליעקב". איך האמת הזאת באה לידי ביטוי? איפה אנחנו פוגשים אותה?
על מנת להסביר את דבריו, יש ללמוד עוד קטע ב"שפת אמת", בפרשת תולדות:
"חז"ל דרשו הפסוק 'הצילה נפשי משפת שקר' על יעקב אבינו עליו השלום בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק בני אדם המשקרים, על ידי שדבוקים בשקר. נותנין כוח וקיום. לשקר בעולם… אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בשקר כמ"ש: 'מותר לשנות מפני דרכי שלום'. שמי שמכוון לאמת ואינו מדבק עצמו בשקר יוכל עוד על ידי זה לבטל השקר. כי עולם הזה נקרא עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם על ידי השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בשקר ח"ו. וזה שכתוב 'הצילה נפשי' דיקא – שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו"[12].
יש להבין: חז"ל דרשו את הפסוק: "הצילה נפשי משפת שקר" על יעקב אבינו, שבעת שהוצרך לומר: "אנוכי עשו בכורך" הוא התפלל להינצל משפת השקר. מהי אותה שפת שקר שהוא מבקש להינצל ממנה, הלא יעקב התכונן לשקר לאביו?
תשובת ה"השפת אמת" מתבססת על הגמרא במסכת שבת האומרת שהשקר לא עומד[13], "לשקר אין רגלים" אלא רק רגל אחת.. הגמרא אומרת שהאותיות ש' ק' ור' בכתב אשורי – עומדות כולן על רגל אחת, לעומת האותיות – א' מ' ת', שכולן יציבות על בסיס גרפי רחב. המשמעות של המשל הזה היא שבסוף השקר מתגלה ונופל. אומר ה"שפת אמת" שהבעיה אינה בשקר עצמו, כי הוא בסוף יתפורר, אלא באנשים שמשקרים ודבוקים בשקר, הם אלו שמעמידים את השקר.
בניגוד אליהם, צדיק שדבוק באמת, כמו יעקב אבינו, אמנם נצרך לפעמים לשקר מפני ההכרח וכדי לאזן את העולם, אך התכלית של השקר במקרים הללו היא להוציא את האמת לאור. זה המאבק של הצדיק בשקר. הוא דבוק באמת, ולפעמים הוא נאלץ לשקר בשביל לגלות את האמת. כמו שעשה יעקב אבינו, הרי התכנון של יצחק אבינו לברך את עשו היה בגלל שעשו שיקר לאביו. התוצאה שהייתה עלולה להיות היא שיופיע שקר נורא בעולם, ורבקה ויעקב בעצם מצילים את יצחק מהתוצאה הקשה. נמצא שלפי פשט הכתוב אכן יעקב בא במרמה, אבל זה היה שקר שנדרש בשביל לגלות את האמת, להחזיר את האיזון הנכון. לכן, כשיצחק מבין את זה, מיד הוא אומר "גם ברוך יהיה".
יעקב הוא איש אמת, הוא מתעב את השקר הזה, אבל לפעמים הוא נאלץ לשקר בעל כורחו. לכן כשהוא נאלץ לשקר הוא מתפלל "הצילה נפשי משפת שקר" – שזאת לא תהיה השפה שלי, שהשקר לא יהפוך להיות שיטת הפעולה שלי, שלא אתרגל לזה.
מהי אמת ומהו שקר?
ה"שפת אמת" חזר פעמיים ואמר ש"העולם הזה הוא עלמא דשיקרא". מהי אמת ומהו שקר לפי דבריו? על פי ההגדרה המקובלת, דובר אמת הוא מי שדבריו תואמים למציאות, ודובר שקרים הוא מי שדבריו סוטים מן המציאות. לפי תפיסה זו, אנחנו בוחנים את הדברים על פי המציאות שאנחנו רואים, וביחס אליה אנו מגדירים מה אמת ומה שקר. בניגוד לתפיסה המקובלת, מדגיש השפת אמת שהעולם הזה הוא עלמא דשיקרא. כלומר, מה שאתה רואה בעיניך, ומה שאתה שומע באוזניך פעמים רבות זה שקר.
לפי פשוטו של רש"י יצחק אבינו שמע את שאלתו של עשו "איך מעשרים את המלח" והתפעל מצדקותו, אבל בגלל שהיה עיוור לא הכיר את כל המעשים הנוראים שעשו עושה, אך עולם האמת כולל תמיד משהו עמוק יותר ופנימי יותר שנמצא מאחורי הדברים הגלויים לעין. עולם האמת הוא ש"יעקב איש תם", זאת האמת. האמת היא, שיעקב לא יודע לשקר. רבקה צריכה ללמד אותו לשקר באופן חד פעמי. האמת נמצאת מאחורי כיסויים רבים וצריך לחשוף אותה, יש צורך להפעיל את הדעת ואת התבונה כדי לחשוף את האמת. לכן האמת היא נצחית ויש לה יציבות, לעומת השקר שסופו להתגלות וליפול.
יעקב אבינו הוא איש האמת, ולכן כשהוא רואה גילויים של שקר הוא נלחם בהם. כך אנחנו רואים בפרשת השבוע שלנו. יעקב יוצא מבית אביו ומגיע לחרן, ושם הוא מגיע לבאר שלידה רובצים עדרים ואבן גדולה מונחת על פי הבאר. מן האבן הזאת, שהונחה על פי הבאר כדי שאף רועה לא יוכל לפתוח את הבאר בעצמו, הבין יעקב אבינו שהוא נקלע למקום שכולו שקר, למקום שבו גונבים אחד מהשני, ושבו לא סומכים אחד על השני. זאת חרן, וזה חורה ליעקב והוא אומר לרועים:
"הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו"[14].
יעקב אבינו לא מקבל את המצב שבו הרועים רובצים ולא עושים את העבודה שלשמה נשכרו. הרועים מנצלים את המצב של חוסר האמון בין כולם ובמקום לרעות את העדרים הם שוכבים בצל ליד הבאר ולא עושים דבר. הדבר בולט במיוחד כשאנו משווים זאת לתיאור אופן העבודה של יעקב אצל לבן. יעקב מתאר את עשרים השנים שבהן עבד אצל לבן כיצד עשה דברים הרבה מעבר למה שהיה נדרש ממנו. איש האמת הזה עבד יומם ולילה, בקיץ החם ובחורף הקפוא, ובניגוד לשאר הרועים שחזרו לעת ערב לעיר, נשאר יעקב במרעה גם בלילות. במקרים של אונס שבהם טרפו בעלי חיים בהמות מן הצאן שעליו שמר, יעקב שילם עליהן. תכלית ההשוואה הזאת היא כדי שנבין מי הוא איש האמת.
הדבר בולט גם מול האופן שבו לבן, הנבל הגדול של "המזרח התיכון", רימה את יעקב והחליף את משכורתו "עשרת מונים", מאה פעמים. גם כאשר פונה אליו יעקב אחרי שרחל הוחלפה בלאה ואומר לו "הלא ברחל עבדתי עמך?"[15], אומר לו לבן: "לא יעשה כן במקומנו"[16]. כלומר, לבן מאשים את יעקב שרומה, שהוא זה שלא היה בסדר משום שרצה לקחת לאשה את רחל בניגוד למנהג הנהוג במקום.
מאוחר יותר מאשים לבן את יעקב בגניבת דעת כשנאלץ לברוח מפניו עם נשותיו וילדיו, כי זו דרכם של השקרנים והרמאים – הם הופכים את איש האמת לרמאי כביכול. יעקב מטיח בלבן שאילולי שהקב"ה עזרו "כי עתה ריקם שלחתני", ולא עוד אלא שהקב"ה נאלץ להיגלות ללבן ולהזהירו שלא לפגוע ביעקב. מה נואלים דבריו: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף ובכנור".
לעומתו, יעקב הוא איש האמת, והוא יודע כיצד להתמודד עם אנשי השקר, עשו ולבן. הוא יודע לעשות את החשבון הכולל, שלעתים מחייב לרמות או לגנוב דעת, על מנת לאפשר להתקיים בחברת הרמאים והשקרנים, ולאפשר את הופעת האמת הכוללת. זו כוונתו של ה"שפת אמת" האומר שיעקב אבינו היה הכלי הגדול של הופעת האמת בעולם , ובמבט זה צריך לבחון את כל המעשים של יעקב.
"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
פרשת השבוע מדברת על גניבת דעת. שיטת בעלי התוספות בסוגיה בחולין היא שאיסור גניבת דעת הוא איסור דאורייתא.[17] לשיטתם, האיסור "לא תגנובו" כולל גם את גניבת הדעת. יש עוד ראשונים שסוברים שמדובר בעבירה דאורייתא, ויש שסוברים שזה איסור דרבנן. אבל בכל מקרה, מדובר באיסור חמור. מה חמור כל כך בגניבת דעת, הלא לא נלקח ממון מידי אחרים?
מן הדוגמאות שמציינת הגמרא בחולין ניתן להבין שגניבת דעת היא בין היתר כשאדם מראה כאילו רוצה הוא בטובתו של האחר, אך מעוניין למעשה בטובת עצמו. כאשר בא אליך מישהו ואתה יודע שהוא לא יטעם אצלך שום דבר, משום שהוא רק עבר לרגע קט, ואתה מזמין אותו לסעודה. אתה בעצם לא מתכוון לזה ואתה נתלה בזה שאתה יודע מראש שהוא לא ייענה לבקשה. אז אתה נראה לו כאוהב, הוא יחשוב שאתה חבר טוב שלו, ובעצם אתה לא. זו גניבת דעת שעלולה להיות איסור דאורייתא.
דוגמה נוספת, כשאנשים מבטיחים כל מיני הבטחות, ולא מתכוונים לקיים אותם. בכך, הם גונבים דעתם של אחרים. מי שצריכים מאוד להיזהר בדבר הזה זה פוליטיקאים. הם מבטיחים כל מיני הבטחות גדולות, ואף חותמים על ההבטחות שלהם, מבטיחים בריש גלי, ובסוף לא מקיימים את ההבטחות. הם מבטיחים הבטחות כי הם צריכים את הקול שלך, או את הידידות שלך, או דבר אחר, אבל כשמגיעה עת קיום ההבטחה – הם נמנעים מלקיימה וגונבים את דעתם של הבוחרים. ביטוי מוכר מאוד של פוליטיקאים הוא: "הבטחתי. אבל לא הבטחתי לקיים". זו גניבת דעת, שהיא איסור דאורייתא לפי חלק מהראשונים.
הבעיה היא שהתנהגות זו הורסת את העולם. גניבת הדעת הורסת את יחסי החברות. אדם נראה כאילו הוא ידיד שלך, אבל כשתרצה את עזרתו בשעת צרה, יתברר שהוא בכלל לא מכיר אותך. כל העולם מושתת על אמון ואם התנהלות כזאת תתפשט זה יהרוס את האמון בין אנשים. ככה הורסים יחסי חברות שעליהם ציותה התורה "ואהבת לרעך כמוך", כך הורסים את הפוליטיקה, לא מאמינים לאף אחד. זה הורס את התשתית האנושית, את התשתית הלאומית ואת התשתית החברותית. אמנם יש מקרים שמותר לשנות כפי שאמרו חז"ל, כמו למשל מפני השלום, ועוד, אבל צריך לקיים דיון באלו מקרים בדיוק מדובר, ולא שזו תהיה ההתנהלות הרווחת.
השפעת השקרים על מידותיו של האדם
בעיה נוספת שנוצרת מגניבת הדעת היא ההשפעה שלה על מידותיו של האדם ומה קורה למי שגונב את הדעת. וכך כותב הרמב"ם:
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות"[18].
אם אתה מתרגל לדבר שקרים זה פוגע בך. שפת השקר הופכת להיות השפה שלך.
במסילת ישרים כתב הרמח"ל דברים נוקבים בהקשר זה:
"והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאד בבני – האדם, ואולם מדרגות מדרגות יש בו: יש בני – אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות, הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר 'תועבת ה' שפתי שקר'. ואומר 'שפתותיכם דברו – שקר, לשונכם עוולה תהגה'. וכבר גזרו חכמים ז"ל: ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה, ואחת מהם כת שקרנים"[19].
יש בני אדם שהשקר הוא אומנותם ממש. הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים, ומתירים היתר לעצמם שהם רק "מספרים צ'יזבטים ליד המדורה". ועוד מוסיף הרמח"ל:
"ויש אחרים קרובים להם במדרגה, אף – על – פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם, והיינו, שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא יהיו, אבל בבואם לספר דבר – מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם, ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם – הם הבדאים אשר אי – אפשר להאמין לדבריהם"[20].
אלה אנשים ש'מנפחים' את הסיפורים שלהם בגוזמאות וכוללים בין דברי האמת שלהם גם שקרים. אלה אנשים שאי אפשר להאמין לשום מילה שלהם משום שאתה לא יודע מה אמת ומה שקר בדבריהם.
הרמח"ל מוסיף מדרגה נוספת של דוברי שקר, שלפעמים משקרים ולפעמים לא:
"ויש עוד אחרים שחוליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל – כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה. ואמנם החכם הודיענו, שכל – זה הוא היפך רצון הבורא ברוך – הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב 'דבר – שקר ישנא צדיק', והוא מה שבאה עליו האזהרה 'מדבר – שקר תרחק'. ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר – שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'[21].
על החומרה בהונאה ובשקר גם לצרכי תקצוב ישיבות
האגרות משה כתב באחת מתשובותיו שבני הישיבות צריכים במיוחד להיזהר בזה. הוא התייחס לשאלת תקצוב הישיבות ואמר שיש כאלה שחושבים שמותר לרמות, ומותר להגדיל את מספר התלמידים כדי שהישיבה תקבל תקציב גדול יותר. על כך הוא כותב:
"ודאי אנחנו מוזהרים מהשם יתברך שצוונו בתורתו הקדושה להיזהר מליקח יותר מכפי שתנאי הממשלה קבעו ליתן אף שיכולים להשיג יותר מאיזה פקידים שירצו להטיב להם שלא כתנאים הקבועים. וכל שכן שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה, שלבד שהוא איסור גזל הרי איכא בזה גם איסורים הגדולים של אמירת שקרים וכזבים וגניבת דעת, וגם חלול השם ובזיון התורה ולומדיה ואין בזה שום הוראת היתר בעולם. וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולה כן הקדוש ברוך הוא שונא בתמיכת התורה ולומדיה על ידי גזל. ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים ביותר משמץ גזל וכדומה"[22].
לומדי התורה במיוחד צריכים להיות דוגמה למופת. אם תופסים אדם דתי ובמיוחד בן ישיבה בדבר שקר, זה חילול ה' נורא ואיום. לפעמים אנשים 'מעגלים פינות' ומכנים שקרים בשם המכובס 'שקר לבן', וחושבים שזה כאילו דבר קל יותר – זה עדיין כזב ושקר. מוטלת על כולנו החובה שכזב לא ימצא בפינו. "תתן אמת ליעקב", חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת. למד לשונך לומר אמת ורק אמת.
