תורה שבכתב ותורה שבעל פה
לפני שלושת אלפים שלוש מאות ושלושים שנה בדיוק, ממש היום – למחרת מעמד הר סיני, עלה משה רבנו להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את התורה. לא תורה אחת בלבד הוא קיבל, אלא שתי תורות, כמאמר הכתוב בפרשת בחוקותי: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא כו, מו), וכמו שפירש רש"י: "התורות" אלו הן התורה שבכתב והתורה שבעל פה.
בדברים הבאים, אבקש לעסוק בפרשייה אחת מתוך פרשת השבוע, פרשת נשא, והיא פרשיית אישה סוטה. מאז ימי ההשכלה ועד ימינו, היווה הכתוב בה יעד להתקפות בוטות מצד אויבי תורת ה', עד שגם יהודים תמימים נלכדים במצודות אלו. חובה עלינו להציג את דבר ה' במלוא האמת שבו. העיסוק בפרשייה זו הוא חשוב ביותר מפני סיבה נוספת, שכן היא מהווה דוגמה מצוינת לתהום הפעורה בין הקורא את המקרא באופן עצמאי ושטחי, לבין הלומד את הכתוב בעזרת המבחנה של חכמי תורה שבעל פה. קריאה שכזו לא רק שתכוון לתורת אמת, היא גם תיצור הרמוניה בין תודעתנו החברתית והמוסרית לבין התורה המסורה בידינו. לימוד שכזה לא רק שיסייע בידינו להבין את הפרשייה הזאת באופן שלם יותר, אלא כך נוכל גם לקוות שניישב את דעתם של אלו השואלים על פרשייה זו או באים בטענות שונות על הכתוב בה. למעלה מזה, יתברר שפרשייה זו טומנת בחובה את יסודות קיומה ובריאותה של המשפחה בישראל.
הצפת שאלות
אציג שתי שאלות עיקריות הנשאלות על פרשת סוטה, שתיהן באות מתחום המוסר והצדק האנושי; השאלה הראשונה נוגעת לטקס המשפיל שעוברת האישה הסוטה במקדש. בקריאה שטחית עשוי להתקבל הרושם שלפנינו בעל קנאי החושד באשתו יתר על המידה, ולצידו מערכת משפטית המגבה אותו על חשבון כבודה של האישה. היא מובלת באורח משפיל אל הכהן ונאלצת לעבור טקס מבזה, וכל זאת כאשר אשמתה לא הוכחה. הטוענים כנגד דיני אישה סוטה, אומרים שאין זה צודק לכפות על האישה לעבור את ההשפלה הנוראה הזו רק בגלל שבעלה החליט יום אחד לקנא לאשתו ללא כל צידוק, רק בגלל ש"עברה עליו רוח קנאה".
השאלה השנייה מגיעה גם היא מהתחום של הצדק והשוויון. הרי יש לתמוה, מדוע הטקס המשפיל הזה הוא טקס שעוברות אך ורק נשים שבעליהן קינאו להן? מדוע לא יעבור גבר שאשתו קינאה לו, שהיא חוששת שהוא בוגד בה, גם כן טקס שכזה? מה פשר ההפליה הזאת?
כאמור, עד ימינו אנו, נכתבים ומתפרסמים מאמרים וספרים רבים היוצאים בחריפות נגד הדברים האמורים בפרשייה זו, מאמרים התוקפים את המוסריות של התורה ומוציאים עליה שם רע. לעומתם, אנו, המאמינים בשתי התורות – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, יודעים שאי אפשר לתורה שבכתב בלי התורה שבעל פה, אשר מדייקת ומבארת אותה כראוי.
ברם לפני שניגש לענות על שאלות אלו, יש להקדים ולהוסיף שאלות מספר, שראוי לשאול אותן. עיקרו של נתיב הייסורים של האישה החשודה הוא בדיקה נסית שלה על ידי שהיא שותה מים מרים שנמחה לתוכם שם ה' שנכתב על גבי קלף. בעקבות זאת יתרחש תהליך ניסי באישה – במידה והאישה אכן בגדה בו, היא תיפגע מאוד גופנית. לעומת זאת, אם היא לא ניאפה, אזי היא תזכה לפרי בטן משובח.
על בדיקה זו יש לשאול שלוש שאלות הבהרה:
ראשית, אנחנו מכירים היטב את אופי משפטי התורה: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו). לכל אירוע מסופק שדורש בירור, קיים פרוטוקול משפטי מדוקדק, הכולל עדים ובית דין. ואילו בפרשת אישה סוטה, הדבר לא נעשה. אין כאן העמדת בית דין, אלא תהליך ניסי בלבד, ולא שמענו כדבר הזה בכל התורה.
השאלה השנייה נשאלת על עצם הופעת הנס. בדרך כלל ניסים מופיעים בהקשרים כלליים, ציבוריים, לצורך האומה בכללותה, ואילו כאן מדובר על עניין אישי, פרטי, סיטואציה משפחתית של מתח בין בני זוג. האם גם לשם דבר כזה ראוי לשנות את סדרי הטבע? כדבר הזה לא שמענו, וזו בהחלט תופעה ייחודית שיש להבין פשרה.
ועוד יש לשאול על הבדיקה הזו מפני שלכאורה עוברים בה על לאו מפורש, שהרי בספר דברים הצטווינו להשמיד ולמחות כל עבודה זרה, ולעומת זאת אנו מצווים ב"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ–לֹהֵיכֶם" (שם יב, ד), דהיינו שאסור לפגוע בשום דבר הקשור לקודש, ובוודאי שלא לפגוע בשם ה'. והנה בפרשת סוטה קובעים חז"ל שכותבים את שמו של הקב"ה ולאחר מכן ממחים אותו במים. וכאמור, לכאורה יש על כך איסור מפורש! מוכרחים אנו לומר שיש פה דבר מה שהוא חשוב יותר משם ה', כך שבכוחו לגבור על האיסור הזה. מה הוא הדבר?
הבדיקה רק מתוך רצון חופשי
נשיב בתחילה על השאלה הראשונה, מדוע האישה עוברת דרך ייסורים קשה שכזו. על מנת שאפשר יהיה להשיב תשובה מדויקת, יש להיעזר, כאמור, בפרשנות חכמינו שדייקו היטב במקרא וציירו את התמונה הבאה:
ראשית יש לדעת, בניגוד למתואר לעיל, ששתיית המים המאררים היא פעולה המתבצעת אך ורק על פי בקשתה של אישה, אשר בשל מעשיה הקודמים כבר נאסרה על בעלה והוא נדרש לגרשה. שתיית המים היא מוצא אחרון הניתן בידיה על מנת להוכיח את המשמעות המצומצמת של חטאה, ובכך להתירה שוב לבעלה, חרף חטאה.
כאמור, האישה כלל לא חייבת לעבור את הבדיקה הזו, אם היא איננה רוצה היא לא תיבדק. יש להוסיף שקיום הבדיקה לא תלויה רק ברצונה, אלא גם ברצונו של הבעל, ואם הוא איננו רוצה שאשתו תעבור את הבדיקה, היא לא תעבור, גם אם היא תדרוש זאת. יתרה מזאת, מצד בית הדין, לא זו בלבד שאינם מכריחים את האישה לעבור את הבדיקה, הם אינם רוצים שהאישה תיבדק כלל, ומנסים להשפיע ולשכנע אותה שלא תעבור את הבדיקה.
זאת ועוד, יש להבין את הרקע לבדיקה זו: מדובר באישה נשואה שהיה לה קשר לא ראוי עם גבר זר, קירבה לא ראויה זו עוררה את חשדו של בעלה והוא התרה בה בפני עדים שלא תתייחד עם אותו אדם, למרות ההתראה היא לא נזהרה והתייחדה עימו, ויש על כך עדים. העובדה שהיא לא שעתה לאזהרת הבעל והלכה והתייחדה עם אותו אדם מעלה חשד כבד שהיא גם נטמאה איתו. חז"ל קוראים למציאות זו 'רגליים לדבר' שזינתה עימו. כתוצאה מכך נוצר כמובן משבר אמון בין האישה לבעלה. יתרה מזו, ההלכה אומרת שבמקרה שהבעל הזהיר בפני עדים את אשתו שלא תתייחד עם אדם זר אך היא לא שעתה לדבריו והתייחדה עם אותו אדם, אזי בעלה חייב לגרש אותה מפני החשש שמא היא נבעלה לו וממילא נאסרה עליו. הבעל וגם בית הדין אינם יודעים מה אירע בזמן הייחוד, אבל מספק אין בני הזוג יכולים להמשיך בנישואיהם אלא אם כן יתברר מה התרחש בזמן הייחוד, ולמעשה אין ביד בית דין כלים אנושיים לדעת זאת בוודאות. כל המתואר כאן זו פרשנותם של חכמי ישראל לפסוקי התורה הפותחים את פרשת סוטה (במדבר ה, יב-יד):
אִישׁ אִישׁ כִּֽי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָֽעֲלָה בוֹ מָֽעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע וְנֶעְלַם מֵֽעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּֽשָׂה: וְעָבַר עָלָיו רֽוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אֽוֹ-עָבַר עָלָיו רֽוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָֽאָה.
בגירושין שיבואו במקרה שכזה, האישה תצא ללא כתובה, מפני שהאישה חטאה ושברה את ברית הזוגיות. עם זאת, ישנה אפשרות לתקן את המצב, התורה אומרת שהאישה תוכל להמשיך לחיות עם בעלה, ובתנאי שהיא תעבור בירור לא קל על מנת לוודא מה אירע באותו ייחוד. שוב, יש להדגיש שאין חובה על האישה לעבור את התהליך אם היא איננה רוצה, וביכולתה להתגרש ולצאת ללא כתובה.
קיימת אפשרות נוספת והיא, שהאישה תירצה להיבדק, אך בעלה לא יהיה מוכן שהיא תעבור את הבדיקה הזו. במקרה זה יהיה הבעל מחויב לגרש את אשתו, מפני שאם היא לא עברה את הבדיקה היא עודנה עומדת בספק איסור עליו, ברם מאחר והיא הייתה מוכנה לעבור את הבדיקה, יוציאה בעלה בגט וישלם כתובתה.
האפשרות השלישית, והיא זו שהתורה מתארת, היא שגם האישה וגם בעלה יסכימו לערוך את הבדיקה. לאור הדברים שהתבארו יובן פשר האופי המשפיל והקשה שלה. האישה הבאה לשתות את המים היא חוטאת הראויה לעונש על מעשיה. לא עונש כתגמול, אלא עונש כמייסר ומחנך. היא מגיעה אל הטקס הזה מבחירתה, כדי לתקן את מעשיה, על ידי שתוכיח כי הם ברי-תיקון. היא נושאת את הקלון שבמעמד מתוך הכרה בחטאה ומתוך החלטתה האישית לכפר עליו בעצמה. זאת ועוד, שתיית המים היא תהליך שאינו רצוי מבחינת ההלכה. האישה אמנם רשאית לדרוש אותו, אך מנקודת מבטה של ההלכה זה תהליך שתועלתו העיקרית היא בהיתכנותו התיאורטית, יותר מאשר בביצועו. כלומר, הוא מופיע כחלק מן החוק הפורמאלי בשל האפקט ההרתעתי והחינוכי שבו. עיקרו להטמיע בלב האישה את החומרה היתירה שביחסי אישה נשואה עם אדם זר, כדי למנוע אותם מלכתחילה.
השראת שכינה בישראל
על מנת להעמיק את ההסבר ולהבין את חומרת המעשה של האישה, ומדוע היא נדרשת לעבור תהליך זה, עלינו ליישב את התמיהות שהעלינו על הבדיקה הנסית שבפרשת סוטה. ראשית נעיין בדברי הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר ה, כ) האומר:
והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום…
הרמב"ן פותח את דבריו בציון העובדה שכבר הוזכרה, שבשום מקום אחר בתורה לא מצינו שה' מבטיח ניסים, ובוודאי לא ניסים פרטיים, חוץ מאשר באישה סוטה שבו מופיעה הבטחה אלוקית ליציאה מגדרי הטבע. בטעם הופעת הנס כותב הרמב"ן:
כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם…
הקב"ה רוצה לשמור על הטהרה של עם ישראל, וטהרה זו כוללת לא רק איסור ניאוף בלבד, אלא גם איסורי ייחוד. בזכות איסורים אלו ינוקה החשש מממזרות בישראל, מפני שאם יש תופעה של ממזרים בישראל, הדבר גורם לסילוק שכינה, וזה דבר איום ונורא, שאין ה' חפץ בו. הרמב"ן מסייג את ההבטחה באומרו שהנס יתקיים אך ורק בתנאי שרובו של העם מנהל חיים מוסריים בתחום זה:
ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) 'לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט', ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש.
לשיטתו מובן שאם הדור שקוע בעריות, אם הבעלים נואפים, אין בדיקת האישה הסוטה תועיל כלל למטרותיה ולכן הנס לא יתקיים. נמצא שהרמב"ן הופך את הנראות של הבדיקה, ומסביר שלמעשה הבדיקה המשפילה הזו נעשית לכבודן של הנשים. כשהאישה נמצאת במצב שבו עדים ראו אותה מתייחדת עם אותו גבר זר גם לאחר שבעלה קינא לה, הלא היא באמת אישה מושפלת, מבוזה, כי הכל יודעים עתה שהאישה הזו מסוגלת למעשה זנונים. באה התורה ונתנה לאישה זו אפשרות לנקות את שמה, על אף שהיא פעלה שלא כראוי. לשיטת הרמב"ן אין המדובר רק בכבוד האישי של אותה אישה, אלא בכבוד הכללי של עם ישראל, וכשהאישה מנקה את שמה, היא בעצם מנקה אף את עם ישראל ומחזירה לו את קדושתו שנפגמה בגלל מעשיה.
אמון ואהבה
מה שעולה מתוך הפרשה הזאת ומתוך הסברו של הרמב"ן, זה שהתורה משקפת את האופן שבו היא רואה את מוסד הנישואין. הנישואין בין איש לאשתו הן הרבה יותר מאשר ברית בין שני אנשים פרטיים.
הרב קוק זצ"ל כתב דברים נפלאים על השפעתה של ברית הנישואין על העולם כולו. ובעוד שהרמב"ן התייחס בדבריו רק לעצם עשיית נס לעניין שהוא לכאורה בעיה פרטית, הרב מיישב גם את השאלה ששאלנו על הרשות התמוהה שנתן הקב"ה למחות את שמו בשביל שלום בית. להבנת דבריו יש להקדים יסוד שהרב אומר במקום אחר (אורות התחיה יז) והוא ששני כוחות הנפש היסודיים, המקיפים, והפועלים ביותר באדם, הם האמונה והאהבה. התשתית היא האמון ומעליה מתנשאת האהבה. בניין זה מופיע בפרשת "שמע", אשר מתחילה בקריאת האמון שיש לנו כלפי הקב"ה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומתוך זה אנחנו עוברים אל "ואהבת", אל אהבת ה'. הרב קובע במאמרו שאלו הם שני בסיסי החיים לכל מעגלותיהם.
מתוך כך יש להבין את דברי הרב על המשפחה ופרשת סוטה (ישראל ותחייתו כו): "האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה". האמונה והאהבה מתחילות מהקב"ה, הוא מאמין בנו, מאמין בעולם שהוא יצר, בדומה לזה שגם אנחנו מאמינים במה שיצרנו. האמון הכי בסיסי, הכי אנושי של כל אדם, זהו האמון ביצירה שלו. שיא היצירה האנושית באה לידי ביטוי באופן מובהק בילדיו של האדם, אך גם ביצירות אחרות, כמו נישואין. האדם מאמין ביצירותיו, וממילא גם אוהב אותן, וכך האמונה הגדולה הזאת, האמונה האלוקית, זורמת אל כל החיים בעולם הזה, שמבוססים גם הם על אותן מידות של אמונה ואהבה עליונות.
מוסיף הרב וכותב בהתייחסו לאישה סוטה: "המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכוחותיה בעולם הכללי" (שם). כלומר – כשיש בגידה בין בני זוג, כשיש מעילה משפחתית, אז לא רק ברית הזוגיות הפרטית הזאת נהרסת, אלא כל העולם כולו מושפע מזה.
על דור המבול נאמר: "כִּֽי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָֽרֶץ" (בראשית ו, יב), וחז"ל מסבירים שהשחתה זו התגלגלה ממעשיהם של בני הא-לוהים אשר לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, שעל פי אחד ההסברים מדובר באנשים נכבדים, שהיה בכוחם ליטול נשים מתחת יד בעליהם. מעשים אלו ששברו את הזוגיות האנושית, חוללו הרס של החברה האנושית בכללותה, שהלכה ונשחתה לגמרי. חז"ל מוסיפים לומר שלא רק החברה האנושית הושחתה, אלא הדבר השפיע גם על עולם החי שהלך והתקלקל בסדרי התרבותו בעקבות האנושות – "השחית כל בשר", עד שלבסוף נהרסו כל העולמות, אשר מיוסדים גם הם על אמון. מתוך כך בא המבול, לא כעונש, אלא כתוצאה ישירה מהרס האמון בכל המערכות העולמיות.
הרב מוסיף ונותן פשר למשמעותו של שם ה' לעניין זה (שם):
האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל.
שמו המפורש של הקב"ה טומן בחובו את כל האמון שיש בין המערכות השונות בעולם. כשהעולם, ובראשו כמובן נזר הבריאה – האדם, צועד בדרך הישרה, כשרגש האמון פועל באופן ראוי במציאות, אזי יש ברכה וטוב בעולם. לעומת זאת:
בשבורם, בעכירתם,1 במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם.
כשהאמון נשבר, כשהיחסים נהיים עכורים, נוצר הרס גדול. אין מדובר רק בהרס פרטי של הברית הזוגית של איש ואשתו אלו, אלא בהרס עולמי, נשמתי, כל החיים כולם מושפעים ונהיים עכורים.
על פי הסברו של הרב, מחיית שמו המפורש של הקב"ה בבדיקת הסוטה, היא פעולה שנועדה לתת ביטוי ממשי ונראה לכך שבגידה משפחתית פרטית היא למעשה בגידה בשם המפורש. הבגידה, שבירת האמון, מוחקת כביכול את שם ה' מן העולם, שהוא כאמור יסוד האמון של העולם. המסקנה צריכה להיות שעלינו לחדש את הופעת שמו. נמצא שהטקס הזה בא לחדש לא רק את האמון שבין האיש לאשתו, אלא גם לחדש את הופעת שם ה'.
כשהאישה שנסתרה עם הגבר הזר, שמעשיה שברו את האמון בינה לבין בעלה, מתעקשת לעבור את הבדיקה הזו, הכוללת את מחיקת שמו של ריבונו של עולם, היא בוודאי רוצה להוכיח שהיא לא מפחדת, שהיא לא נטמאה בבעילה אסורה. על ידי שתיית המים המאררים נבנה האמון שבין איש לאשתו מחדש, וממילא נבנה מחדש האמון העולמי גם כן. וכדברי הרב:
האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל.
על ידי הבדיקה הכוללת את מחיית שם ה', יחזור האמון להופיע בקרב כל המערכות של החיים. ולמען המטרה הזו, אומר הרב, ראוי למחות את השם המפורש.
לפי דברי הרב זצ"ל מיושבות שלוש התמיהות שהועלו על הבדיקה הפלאית. כעת אנחנו יכולים להבין, שהתורה עוסקת במצב שמשפיע על תיקונם של כל העולמות, ואין כל דרך אנושית לשקם את האמון שנשבר מפני שאין עדים, אין הוכחות, והדיינים לא יכולים לפתור את בעיית האמון הזאת. לצורך השיקום החשוב כל כך של כל מה שנפגע, התורה מבטיחה לנו נס, הקב"ה מכניס את עצמו לתוך העניין הזה, בגלל שבניית המערכת המשפחתית עולה היא לכדי בניית האמון העולמי, וזהו רצון ה'.
ואולי זו הסיבה שכל הבדיקה הזו מתרחשת דווקא במקדש ובנוכחות הכהן – על מנת שנבין את המשמעות, את הפרופורציות. לא מדובר פה בפתירת בעיה אישית. הזוג מגיע אל משכן ה', אל המקום הקדוש ביותר, בגלל שמשפחתיות וזוגיות זה בעצמו מקום משכנו של ה', שהרי "זכו, שכינה ביניהם" (סוטה יז, א).
בעל שמזנה
אחרי כל מה שאמרנו, עדיין נותרה השאלה מדוע הבדיקה נעשית רק על ידי נשים, ואילו גברים אינם עוברים את הבדיקה הזו? התשובה היא פשוטה – ידוע שמעיקר הדין מותר לגבר לשאת נשים רבות, התורה מתירה פוליגמיה. הכורת ברית נישואין עם אשה ומזנה תחתיה, הוא אדם שפל ומעשיו שפלים, אך המסגרת הפלילית של מעשיו אינה גילוי עריות, כי אם בין אדם לחברו. אלו קטגוריות הלכתיות שונות בעלות הוראות מעשיות שונות. אדם נשוי המזנה עם אישה אחרת אין אשתו נאסרת עליו. הוא עובר אמנם באיסור חמור, אך פגיעתו של מעשה זה אינה במערכת הנישואין שלו (שמיסודה לא מנעה ממנו ביאה על אישה אחרת), וממילא היא אינה גוררת את ביטולה. לעומת זאת לאישה מותר להינשא רק לגבר אחד על מנת שאפשר יהיה לדעת מי אביו. לכן בעוד שכשאישה שוברת את ברית הזוגיות שיש לה, זה סודק את העצמיות שלה, הרי אצל גברים הזהות שונה, ומלכתחילה היא יכולה להתפצל לכמה נשים, כמו שרואים אצל המלכים, ולכן ההלכות הנוגעות לעניין זה הן הלכות שונות.
אפקט הפרפר
מתוך פרשת סוטה עולה עניין נוסף שאנו צריכים לאמץ אל חיינו, במיוחד בתקופה זו. בחיבורו עין איה על מסכת ברכות עוסק הרב בדברי הגמרא: "תניא רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג, א). יש לברר: התואר "סוטה בקלקולה" מתאר את מצבה של האישה בעת שהיא עוברת את הטקס המשפיל במקדש. יש לשאול, מי הוא זה שרואה אותה במצב הזה? ועוד יש להבין מדוע התיקון הוא דווקא על ידי נזירות מיין? אפשר לומר שרבי התכוון לאנשים שהגיעו למקדש לצרכיהם האישיים והם נקלעו בדיוק לטקס זה המתקיים בחצר המקדש, ויש לחוש שהמראות של האישה פרועת השיער והבגד משפיעים עליהם באיזושהי צורה, אלא שלא ברור עדיין מדוע עליהם להינזר מיין. אבל הרב קוק מסביר שקיים רק אדם אחד שבוודאות רואה את הסוטה בקלקולה, וזהו הכהן העוסק בטקס הזה ועליו מדובר. ממילא לא מובן מאמרו של רבי, הלא הכהן לא נמצא שם במקרה, הלא הוא זה שצריך לקיים את הדברים שהתורה אמרה בנוגע לסוטה, ומדוע עליו להינזר מיין?
עונה הרב (עין איה ברכות ב, שיז):
יחש נפלא יש לבני אדם זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה.
קיים קשר עמוק בין אנשים שונים, קשר סמוי מן העין, והקשר הזה קיים לא רק בין אנשים הנפגשים זה עם זה, אלא אף בין אנשים שמעולם לא נפגשו. קיימות השפעות רוחניות בין קבוצות המרוחקות גיאוגרפית ורוחנית מרחק רב זו מזו. מסופר על רבי ישראל סלנטר, שהיה נוסע רבות מוילנא לפריז כדי להחזיר יהודים לחיק היהדות. הוא היה אומר ש"אם יהודי בפריז מחלל שבת, הרי זה בגלל שיהודי בוילנא לא התפלל מנחה". לא ברור מה הקשר. התשובה היא: אנחנו מכירים את התיאוריה מתורת הכאוס הנקראת "אפקט הפרפר" ולפיה פעולה קטנה כמו הנד כנפיים של פרפר בצד אחד של העולם, יכולה לגרום להוריקן במקום אחר לגמרי. הרב קוק אומר שקיימת תופעה שכזו גם בפן הרוחני של העולם – אם מתרחשת תופעה רוחנית במקום מסוים בעולם, היא משפיעה על כל האנושות כולה.
ממשיך הרב בדבריו ומשייך זאת למפגש הכהן עם הסוטה:
עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק. אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד.
כאשר קיימת במציאות "מערכה שפלה", אנשים עם מידות מקולקלות, אזי גם המערכות היותר מוסריות, גם אם הן רחוקות ממקומם של השפלים, צריכות לדאוג ו"להוסיף אומץ". גם הצדיקים, בעלי המידות המתוקנות צריכים להיזהר, כי הקלקול של השפלים משפיע גם על רמי המעלה. לרוח האדם אין מעצורים, היא הולכת ומתפשטת בכל המציאות כולה. לכן הכהן, שעסוק כל היום בעבודת הקודש, כאשר הוא נפגש במסגרת עבודתו עם אישה סוטה, הוא צריך להתעורר ולהתחזק יותר בעבודת ה'. למרות שהוא כהן, האדם הכי קדוש שיש, והיא אישה שהביאה את עצמה למעמד שפל, עצם המפגש ביניהם משפיע וצריך להדליק נורת אזהרה אצל הכהן. הרי כאמור, גם בלי מפגש פיזי, הרוחניות של הצדיק מושפעת, אזי כשנוצר מפגש, ודאי שהוא משפיע ומותיר רושם, ולכן הכהן מצווה להזיר עצמו לתקופה מן היין שעלול להביא לידי קלות ראש.
להוסיף אומץ
מה שכתב הרב לפני למעלה ממאה שנה, ודאי נכון לימינו אנו, כשכל חושינו חשופים ללא מוגנות, בה בשעה שרעיונות ומחשבות זרות עוברות מקצה לקצה במהירות שיא. קיימת השפעה של רוחות שמסתובבות בעולם, וקיימות "תחנות ממסר" שמעבירות את הרוחות הללו ממקום למקום. למוח שלנו אין מסננים, אנחנו קולטים הכל, וגם אם זה לא מורגש בפועל, זה משאיר רושם ונחרט בנשמתנו. קיימת זחילה איטית של מושגים, של קנה מידה חדש למותר ואסור, של דעות חדשות הקונות שביתה בנפשנו, ומעצבות בנו תודעה מטושטשת. אם פעם היינו מזדעזעים למשל מניאוף, היום הוא הופך בחברות מסוימות ללגיטימי. אם גסויות היו מטלטלות את השומעים, היום זו מטבע לשון שנשמעת כחלק מהשיח.
ניתן להבחין בתופעה שהרב מצביע עליה בכל מקום, ולא משנה באיזו חברה מדובר. גם בחברה השמרנית ביותר, אשר מקפידה לסגור את הדלת מפני הרוחות החיצוניות, גם אצלה חודרות רוחות כאלה. הרב מזהיר אותנו ואומר לנו להיות מודעים לדבר. כאמור, אפילו הכהן צריך להזיר את עצמו מן היין, הוא צריך לפעול בפעולה נגדית, מעין חיסון נגד ההשפעות הרעות. הכהן נמצא כל ימיו במקדש, השכינה שורה סביבו, והוא לכאורה יכול להרגיש בטוח, אך התורה מלמדת שאין הדבר נכון, גם לשם נכנסות רוחות שסטו מן הדרך.
זהו עניין חשוב ביותר שעלינו ללמוד מתוך הפרשה הזאת. אנחנו נמצאים בבית המדרש, במקום קדוש וטהור, ויחד עם זאת עלינו להוסיף יותר ויותר טהרה וקדושה בחיים שלנו, לבנות סביבנו חומה גבוהה של קדושה, שמלבד שהיא חשובה בפני עצמה, היא משמשת כתרופה נגד הרוחות הזרות, רוחות הטומאה אשר סטו מן הדרך, אשר מנשבות בעולם ומבקשות לחדור אל תוך נשמותינו, אל תוך בית המדרש. לשם כך עלינו להשתדל ולהימנע מלצרוך דברים שהיינו רגילים אליהם, שעלולים להביאנו למצבים מביכים, בדומה לכהן המתנזר לתקופת מה מן היין.
נוסיף אומץ ונבצר מעמד מוסרי!