ישנה מסורת בישיבה שבשבוע האחרון של השנה ובעשרת ימי תשובה, בימים שעליהם נאמר "דרשו ה' בהימצאו", אנחנו מקיימים שיחות מיוחדות. שיחות אלו נקראות "חמש דקות של אלול". בשיחות הללו שמתקיימות מידי ערב בין 19:25 עד 19:30 אנחנו מזמינים גם את בוגרי הישיבה לשיחה בת חמש דקות. מה הרעיון במסורת זו? זו מסורת ייחודית לישיבת הגולן, אך הרעיון מתאים לכולם.
פעם התקיימה בוילנא אסיפה של רבנים שהגיעו אליה כל גדולי הדור. האסיפה התכנסה בעקבות גזירה חמורה שבאה על היהודים באותה תקופה. מי שכינס את האסיפה, היה הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי שהיה מכונה רבם של כל בני הגולה. וכשעשרות רבנים היו מכונסים מסביב לשולחן, הוא פנה לשני בחורים צעירים, וביקש מהם להפוך את השולחן. ואז הוא אמר לרבנים להתקרב ולשבת מסביב לשולחן, כשארבעת רגלי השולחן היו כלפי מעלה, והשולחן היה כלפי מטה. אמר ר' חיים "אתם באתם לאסיפה, ואתם חושבים שאנחנו נגיד כמה חידושים, ווערטים, ונסכם בדברים שחלקם יתגשמו וחלקם לא. אך אתם לא מבינים! שום דבר כבר לא כמו שהיה, אי אפשר לשבת סביב השולחן! צריך להפוך את השולחן!"
חמש דקות של אלול זה הפיכת השולחן. כלומר, אנחנו רוצים בחמש הדקות הללו להבין שעכשיו אנחנו בזמן אחר. אי אפשר לממש את אלול אם לא מנערים קצת, הופכים את השולחן, אם לא יוצאים מהשגרה. האויב הכי גדול שלנו זה השגרה.
הגמרא בסוטה דף יג, א מספרת שכשנפטר יעקב אבינו, לקחו אותו בלוויה שלו ממצרים עד לחברון. מספרת הגמרא: "כשהגיעו לחברון אתא עשיו וקא מעכב, אמר להם קרית ארבע היא חברון", במערה הזאת יש מקום לארבע זוגות – אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. עכשיו, "איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא". הוא, יעקב אביכם, קבר את לאה בחלק שלו. כיוון שיש מקום רק לארבעה זוגות, נשארו שניים שהם אני ויעקב היורשים. שנינו אחים בניהם של יצחק ורבקה. יעקב ניצל את חלק ונתן ללאה, ולכן מה שנשאר – לי הוא! עומד שם עשיו, ומכריז: "לא תהיה פה לוויה, חפשו לכם מקום אחר, לא חברון". משיבים לו האחים :"אבל קנינו את זה". "אמר להו: 'נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני?'". ענה להם עשיו: "נכון שמכרתי את בכורתי, אך עדיין נשאר לי חלק בירושה והוא מקום הקבורה". אומרים לו האחים: "לא, הייתה עוד מכירה. אחרי ששמעון ולוי חיסלו את כל שכם, יעקב לא רצה ליהנות מכספם, ונתן לך את הכסף הזה תמורת המקום במערה". מבקש מהם עשיו שיביאו לו את שטר המכירה, והם עונים לו שהשטר נמצא במצרים. מחליטים האחים לשלוח את נפתלי שרגליו קלות, להביא את שטר המכירה ממצרים. ממשיכה הגמרא ומספרת: "חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה. אמר להו: 'מאי האי?' ואמרו ליה: 'קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים'". חושים בנו של דן היה כבד שמיעה, ולא שמע את כל הדיון. שואל חושים: מדוע מתעכבים ולא קוברים את יעקב? השיבו לו שעשיו טוען שמקום הקבר הוא שלו, ומתעכבים עד שיגיע נפתלי. אומר להם חושים: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?". עד שנפתלי ירוץ למצרים ויחזור יהיה אבי אבא מוטל בבזיון? לא יתכן! אומרת הגמרא: "שקל קולפא, מחייה ארישיה. נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב: 'ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע'. באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב: 'למה אשכל גם שניכם יום אחד?' ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי." חושים בן דן לא היסס, שלף את חרבו והרג את עשיו שעיכב את לווית יעקב סבו, וכך יכלו לקבור את יעקב אבינו.
שואל על זה ר' חיים שמואלביץ, כיצד מצב כזה יכול לקרות? עומד שם יהודה – "גור אריה יהודה", כשהוא בא למצרים ונתן שאגה, ארץ מצרים זזה. כלום תשש כוחו? עומד שם יוסף! עומד שם בנימין! "בנימין זאב יטרף". עומדים שם מנשה ואפרים שכתוב עליהם שכשיהודה שאג, אמר יוסף למנשה תחזיר לו שאגה שיראה שגם לנו יש כוח. כל הגדולים האלו עמדו שם ולא עשו כלום? רק חושים בן דן החירש, רק הוא מגיב?! משיב על זה ר' חיים שמואלביץ: שכחושים מתואר כחירש, אין הכוונה להגיד שהוא היה חירש בהכרח. התפתח שם ויכוח בין האחים לעשיו. הם אומרים שהם קנו את הקבר, והוא משיב להם שהם שקרנים. הם אומרים לו שהם לא שקרנים, והוא מחזיר להם שכן, ודורש מהם להביא את שטר המכירה. האחים רוצים להוכיח את דבריהם ושולחים להביא את השטר. במצב הזה האחים שקעו פה למעין שגרה של ויכוח. האחים נכנסו למצב שלא שמו לב שהם נמצאים בו. לעומתם, חושים שלא נכנס לכל המו"מ יכול היה לצאת מהשגרה, לצאת מהמציאות הרגילה, לעמוד מבחוץ ולומר לאחים: זהו מצב לא נורמלי! עד שנפתלי ירוץ למצרים ויחזור לחברון, עד אז יהיה אבי אבא מוטל בבזיון?! "שקל קולפא מחייה ארישי"! והוא זה שנזכר בסופו של דבר לדורות כזה שהציל את יעקב אבינו מבזוי המת. אומר על זה ר' חיים שמואלביץ- תדעו לכם, השגרה, היומיום, המצב הזה שכולנו אוהבים שמה שהיה אתמול יהיה היום, לא להשתנות, לא לחשוב, לא לקחת את עצמי, ולדעת מה אני עושה עם עצמי – זה האויב הכי גדול!
הרמב"ם אומר "אע"פ שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, רמז יש בה – עורו ישנים מתרדמתכם", מה כוונת המילים "עורו ישנים"? הפסוק לא מדבר על אנשים ישנים. שכן ישנם אנשים מאוד ערניים, פועלים בחיים, עובדים אך הם ישנים! כי הם לא שמים לב אל השאלות החשובות שבחיים. מי אנחנו? מה אנחנו? מה תוכן חיינו? זה אלול. אלו הן חמש דקות של אלול.
הסתיים השבוע יום שלישי, ולא יהיה יותר יום שלישי לשנה הקרובה. כל יום בימים האלו של השבוע האחרון הוא משמעותי. אנחנו צריכים לנצל אותם כדי להיות חושים בן דן, לסתום את האוזניים קצת לשגרה, ליומיום ולחשוב מי אנחנו ומה אנחנו, ולהתעורר!
