א. בהגדרת המלאכה – בעקבות הנביא ישעיה
את מושג החרישה אנו מוצאים בדברי הנביא ישעיה (כח, כג-כה) הפונה אל עם ישראל במשל, ומשתמש במושגים מעולם החקלאות:
הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי: הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ: הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ.
בלשון תמיהה שואל הנביא את העם האם מלאכת החרישה נמשכת זמן רב, "כֹל הַיּוֹם", ומציין פעולות שונות הכלולות במלאכת החרישה. "יְפַתַּח", פתיחת האדמה לטובת חלחול הגשם והחמצן. "וִישַׂדֵּד", שידוד, יצירת שדה על ידי ריכוך האדמה ופירור רגבי האדמה, כך שהאדמה תוכל לקלוט את הזרע. שתי פעולות אלה נועדו להטיב את הקרקע כחלק מהחרישה. אך בהמשך מציין הנביא פעולה נוספת – "שִׁוָּה פָנֶיהָ", השווית פני הקרקע, יצירת שדה ישר ויפה לטובת נוחות החרישה והזריעה.
מה מכל דבריו של הנביא מלווה את הגדרת מלאכת חרישה כפי שבאה לידי ביטוי בדברי שני התלמודים עד להלכה למעשה?
התלמוד הבבלי – ריפוי וייפוי
מהמקורות השונים בתלמוד הבבלי ניכר כי ישנם שני ביטויים בגדר "חורש", כפי שמצאנו בדברי הנביא. ריפוי הקרקע – לרככה ולעשותה רפויה, דבר הנצרך באופן ישיר לטובת קליטת הזרע והצמחתו וכך כתבה הגמרא במסכת מועד קטן (ב, ב) בהגדרת מלאכת חורש:
אתמר: המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש; רב יוסף אמר: משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא – מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא…
הביטוי השני הוא ייפוי הקרקע – לעשותה יפה לחרישה, שזהו מושג כולל שמשמעו פיתוח של האזור בכל דבר שיועיל לחרישה העתידית, ואף ניקוי הקרקע מעשבים ושיטוח הקרקע. כך הגמרא בדף עג, ב מבארת שאפילו המסדר את הקרקע יתחייב משום מלאכת חורש, מעין דברי הנביא "אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ":
תנא: החורש והחופר והחורץ – כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית – חייב משום בונה; בשדה – חייב משום חורש. אמר רבא היתה לו גומא וטממה, בבית – חייב משום בונה; בשדה – משום חורש.
מתוך דברי הגמרא מובן שפעולה עשויה להיחשב כחרישה אף אם היא רק יישור הקרקע, ייפויה וסידורה, נטילת גבשושיות ואיטום גומות. וכך גם נכתב בדף קג, א:
ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת; אם לבהמה – כמלא פי הגדי; אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה; אם לייפות את הקרקע – כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?! רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה.
בשלב זה נוסיף ונאמר כי חרישה היא ריפוי הקרקע או ייפויה דווקא כהכשרה לזריעה. את ל"ט מלאכות ניתן לחלק לקבוצות, כשיש קשר בין הפרטים שבקבוצה. ואם כן, מלאכת חרישה קשורה למלאכת זריעה, מהיותן חלק מסדר הכנת הפת. משום כך אומרת הגמרא שכשאדם חורש במקום שאינו ראוי לזריעה, כגון סלע קשה, הוא אינו חייב משום חורש (עיין פסחים מז, ב בעניין "צונמא"). וכשחורש כדי להשוות את הגומות במקום שאינו עומד לזריעה אלא לדירה או להילוך בני אדם, אינו חייב משום חורש אלא משום בונה, כמובא לעיל (עג, ב).
התלמוד הירושלמי – הניית הקרקע
בתלמוד הירושלמי (ז, ב) מצאנו הגדרה כוללנית ורחבה הרבה יותר מזו של הבבלי למלאכת חורש. מיד לאחר מכן, כפי שראינו גם במלאכת זורע, בא הירושלמי למנות מלאכות רבות ושונות אשר גם הן חלק ממלאכת חורש:[1]
לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש. החופר, החורץ, הנועץ, המדייר, המעדר, המזבל, המכבד, המרבץ, המפעפע גושים. המברה בחרשים. המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה. המסקל. הבונה מדריגות. הממלא את הנקעים שתחת הזיתים. והעושה עוגיות לגפנים. וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש.
הירושלמי הרחיב וכלל גם פעולות רחוקות יותר – לא רק פעולות שנעשות בקרקע עצמה על מנת להקל על החרישה, כמו השווית פני הקרקע, אלא אף פעולות שנעשות מעל פני הקרקע ומועילות לחורש, כמו המסקל אבנים מהקרקע ו"המצית את האור בחישת הקנים", שפירש "קרבן העדה" (ד"ה "המצית את האור בחישת הקנים") שמשמעו שריפת ערימת עצים שעשויים להפריע למחרישה לעבור.
ב. שיטות הראשונים
שיטת רש"י ורמב"ם
במספר מקומות בסוגיה זו מזכיר רש"י את עניין ריפוי הקרקע כהגדרה יסודית במלאכת חורש. כך, כשהוא נדרש להסביר מדוע "החורש והחופר והחורץ – כולן מלאכה אחת הן", כותב "אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי" (עג, ב ד"ה "מלאכה אחת הן"). כך גם כשמסביר מדוע הנוטל גבשושית חייב משום חורש, הוא מבאר "דמרפי ארעא" (שם ד"ה "משום חורש"), זאת למרות שבקריאה פשוטה נדמה שהאיסור הוא משום השוואת פני הקרקע, שהיא ייפוי הקרקע. עם זאת, במקומות אחרים רש"י לא כותב כך, ולמעשה אף באותה סוגיה של יישור פני הקרקע בדף עג, ב הזכיר את עניין הייפוי כסיבה לחייב משום חורש, וכך ביאר בד"ה "גומא וטממה": "בעפר. היינו חורש, שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה. והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה". כלומר, לשיטת רש"י יש הבדל בין נטילת גבשושית לבין סתימת גומה – שלא כמו הבעייתיות בנטילת גבשושית שנובע ממנה ריפוי של הקרקע, באיטום גומה האדם לא יוצר עפר רפוי אלא מביאו, ולכן מבאר רש"י שהבעייתיות היא במה שהוא מייפה את הקרקע.
כך גם בסוגית האיסור להתפנות בשדה ניר בשבת מבאר רש"י שהאיסור הוא משום שעשוי להשוות פני הקרקע (פא, ב), ואף שלא נעשית פעולה של ריפוי הקרקע.
בהחלט ניתן לומר שהדבר המרכזי שמוליך את רש"י בהגדרתו הבסיסית למלאכת חורש הוא עניין ריפוי הקרקע והכשרתה הישירה לקראת הזריעה, ורק כשהוא נדחק בדבר הוא מזכיר את עניין ייפוי הקרקע.
בהתאם לשיטת רש"י בהגדרת אבות ותולדות, בהחלט ניתן לומר שרש"י יגדיר רק את החרישה הקלאסית שנועדה להכשיר את הקרקע לקליטת הזרע, דהיינו ריפוי הקרקע, כאב מלאכה. כעולה מהסברו למלאכת זומר, שהגדיר כתולדה, שיטת רש"י היא שאב מלאכה הוא כל דבר הדומה לחלוטין למלאכה כפי שמופיעה במשנה השנייה של פרק שביעי, גם בצורה וגם בתכלית. לשיטת רש"י ייפוי הקרקע יוגדר כתולדה, כי אין זו הצורה הקלאסית של החרישה, אלא פעולה המועילה להכשרת הקרקע לחרישה.
כזכור מההקדמה לאבות ותולדות שיטת הרמב"ם תואמת כמעט לחלוטין את שיטת רש"י. לא מפליא אם כן, שבסוגיית החורש גם הרמב"ם מגדיר את החפירה הקלאסית כאב מלאכה ואילו את ייפוי הקרקע כתולדה (הל' שבת ז, ב; ח, א):[2]
כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם הנקראין אבות מלאכות. כיצד הוא ענינן. אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה. שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא.
החורש כל שהוא חייב. המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב. וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו או מילא הגיא חייב משום חורש.[3] ושיעורו כל שהוא. וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא.
אמנם מצאנו קריאה שונה בדברי הרמב"ם. ר' ישראל ליפשיץ בקונטרס "כלכלת שבת", כתב בראשית דבריו ב"כללי ל"ט מלאכות":
אמנם דוקא בעשה הפעולה באותו הגוף שמתכוון בו התכלית. אבל בעשה הפעולה בגוף אחר, כגון המשקה צמחים ואילנות, אף שהשקאה דומה למלאכה שבמשכן בתכלית… ומה"ט חורש שהיה במשכן, הו"ל אב. והנוטל תל שבשדה, כדי ליפות הקרקע, דהיינו תכלית החורש, הו"ל גם כן אב, מדעשה הפעולה בגוף הקרקע. אבל המקרסם עשבים או המנכש בעקרי אילן כדי ליפות הקרקע, מדלא עשה הפעולה בגוף הקרקע, נקרא תולדה.
בהמשך הדברים אומר ה"כלכלת שבת" שדבריו נשענים על דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל. מתוך כך משמע שהוא מחלק את הלכה א' מפרק שמיני ברמב"ם לשני חלקים. לשיטתו, ראשיתה אכן עוסקת בתולדות, אמנם חלקה השני, הפותח בעניין השוואת פני הקרקע, חוזר לעסוק באבות המלאכה שהוזכרו בהלכה השנייה בפרק השביעי. מתוך דבריו של ה"כלכלת שבת" עולה ששיטת הרמב"ם דומה עוד יותר לשיטת רש"י, וגם לשיטתו יש חלוקה פנימית בתוך השוואת הקרקע – נטילת גבשושית הינה אב, לפי שהיא ריפוי הקרקע, אך סתימת גומה הינה תולדה, לפי שהיא ייפוי הקרקע. אמנם, מה"אגלי טל" במלאכת חורש (ה, ט) משמע שהבין את הרמב"ם כפי הבנתנו הראשונה שהובאה לעיל.
שיטת המאירי
המשנה בשבת קג, א מונה מלאכות שונות ואת גדרי החיוב שלהן:
החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא – חייב. המלקט עצים, אם לתקן – כל שהן; אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים, אם לתקן – כל שהוא; אם לבהמה – כמלא פי הגדי.
המאירי מפרש את המלאכות המוזכרות במשנה כחלק ממלאכת חורש, אמנם באופן קיצוני מאד, כמעין הרחבה של דברי התלמוד הירושלמי:
המנכש והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות ואף הוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע. והמקרסם והוא הקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקון האילן. והמזרד והוא קציצת ענפים אף מן הלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדת חורש ויש מחייבים בהם משום נוטע.
המאירי דיבר על פעולות שכלל לא נעשות בקרקע אלא בעץ, ובכל זאת הוא קובע כי הן חלק ממלאכת חורש. דבריו קשים מאד, וכמעט בלתי מתיישבים על הדעת. כיצד ייתכן לומר שקוצץ ענפים מאילן יתחייב משום חורש?!
ה"אגלי טל" (ה, ח) אומר שיש להרחיב את המושג "חרישה", ולהוציאו ממובנו הקלאסי של פעולת חרישה שנעשית בקרקע:
ונראה דלא פליגי דתרי גווני תיקון אילן הם. האחד תיקון האילן שהאילן בעצמו יתגדל ויתעבה יותר. או יוציא ענפים יותר. כעין זומר והוא תולדת זורע. וגוונא אחרינא שהאילן עצמו לא יתגדל ויתעבה ויוציא ענפים יותר מחמת כריתת ענפים אלו. רק שיוציא פירות יותר בכמות. או שיהי' הפירות טובים יותר. זה הוא תולדת חורש. כמו חורש שמתקן הקרקע כדי [שכשיזרע אח"כ. או אם חרש לאחר הזריעה] שיוציא פירות. כן המתקן את האילן שיוציא פירותיו והיינו הא דהמאירי…
אם הזריעה היא פעולה של צימוח, הרי שהחרישה היא פעולה שמכשירה את הקרקע לצימוח. ה"אגלי טל" אומר שהחרישה הקלאסית מורכבת משני חלקים, הפעולה שנעשית במקום מסוים – גוף הקרקע, ותוצאתה בגוף אחר – הצמחת הזרע. ומחדש, שלעתים האילן יתפוס את תפקיד הקרקע כמקום שבו נעשית פעולת החרישה, והפירות יתפסו את תפקיד תוצאת הפעולה, ההצמחה.[4] בעצם המאירי לקח את דברי הירושלמי, לפיהם חרישה היא "כל דבר שהוא להניית קרקע", שיפור מצע הגידול ויצירת תנאים טובים להצמחה, ובונה על גביהם קומה נוספת. לפעמים יצירת התנאים להצמחה תהיה באדמה, ולפעמים באילן.
לכאורה ניתן היה לומר שגם רש"י מרחיב את מלאכת חורש אף לפעולות שנעשות באילן, שהרי על המשנה בדף קג, א כותב רש"י: "מקרסם – קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו"; "מזרד – זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו"; "אם לתקן – את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר". אלא שרש"י לא כותב באופן מפורש שהחיוב הוא משום מלאכת חורש. וייתכן לומר שהמשנה לא כללה רק פעולות במלאכת חורש, אלא הזכירה בראשיתה את מלאכת חורש, ולאחר מכן חזרה לפרט פעולות במלאכת זורע. הגר"א, בפירושו "שנות אליהו" למשנה, כותב על "המנכש והמקרסם והמזרד" – "כולם חייב. פירוש משום נוטע". משמע שאכן יש אפשרות לחלק את המשנה, ולא שהיא כולה מוסבת על מלאכת חורש. ובהערות על פירוש הגר"א, שכתב הרב נפתלי הירץ הלוי, הציע מה ראו לקבץ במשנה זו את שני החלקים יחד: "ולדעת רש"י מחייב משום נוטע שמתקן את האילן שיגדל היטב ונקט להו הכא משום דכולן שיעורן בכל שהוא במלאכת קרקע".
ג. חרישה ראשונה; חרישה שנייה
המשנה השנייה בפרק שביעי של מסכת שבת מונה את אבות המלאכות, ומקדימה את מלאכת זורע למלאכת חורש. התלמוד הבבלי (עג, ב) תוהה על סידור זה, שכן הסדר הנורמאלי הוא שהזריעה באה לאחר החרישה, ואכן מבואר בו שבארץ ישראל ישנם שני שלבים של מלאכת החרישה:
מכדי מכרב כרבי ברישא?! ליתני חורש והדר ליתני זורע! תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי.
הגמרא מבארת שבמקום בו הקרקע קשה, כבארץ ישראל, חורשים פעמיים. רש"י (ד"ה "בא"י") מבאר: "קשה היא, ואין יכול לכסות בלא חרישה. ואשמעינן דהא נמי חרישה היא". המילה "ואשמיענן" באה להוציא מידי מחשבה קודמת שלא נשארה למסקנה – יכולנו לחשוב שכיסוי הזרעים ייחשב לחלק ממלאכת זריעה, שהרי נועד להיטיב עם הזרע, והחידוש הוא שמדובר בחרישה. במילים אחרות, הסוגיה על פי רש"י מחדשת שחרישה איננה רק הכנה לזריעה. ייתכן שאף לאחר שיש התחלה של צימוח, פעולות מסוימות תיחשבנה גם הן לחלק ממלאכת החרישה הקודמת למלאכת הזריעה.
הרמב"ם לא הזכיר את החרישה השנייה כחלק ממלאכת חורש. בביאור הדבר ניזכר במחלוקת רבה ורב יוסף (מועד קטן ב, ב), וניעזר בדברי ה"מנחת חינוך":
אתמר: המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא – מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא.
ה"מנחת חינוך" ("מוסך השבת" חורש, ז) רצה לומר שייתכן שרבה ורב יוסף בעצם נחלקו בשאלה כללית יותר – מה יהיה דין פעולות בקרקע לאחר שכבר יש צימוח, וממילא זה משפיע על שאלת החרישה השנייה, שנעשית בקרקע הזרועה – האם היא חרישה או זריעה. היות שהרמב"ם (הל' שבת ח, א) פסק כמו רב יוסף, שמשקה עובר על זורע, אומר ה"מנחת חינוך" במקום אחר (שם זורע, א) שהרמב"ם יפסוק שגם חרישה שנייה לא תיחשב חורש אלא זורע, לפי שרק הכנה לצמיחה היא חורש!
אבל התירוץ הזה בלתי אפשרי, שהרי הרמב"ם (שם, ב) בעצמו כתב שהמנכש עשבים סביב האילן, שגם לגביו נחלקו רבה ורב יוסף, הוא תולדת חורש. למעשה, את כל המשנה בדף קג, ב המזכירה פעולות שנעשות לאחר שכבר יש אילן, הרמב"ם מסווג בתוך מלאכת חורש, ואם כך וודאי שמלאכת חורש כוללת גם חרישה שנייה!
מוטב לחזור להסבר אחר, הפוך ומסתבר הרבה יותר, שכתב ה"מנחת חינוך" בעצמו קודם לכן, בראשית דבריו בעניין מלאכת חורש (שם חורש, א). מסביר ה"מנחת חינוך" שהרמב"ם אכן לומד שחרישה שנייה הינה בכלל מלאכת חרישה. הגמרא לא לימדה דין מיוחד וחדש, אלא הסבירה את סדר המלאכות במשנה כמתאים לסדר הכרונולוגי של עבודה בארץ ישראל ובשאר המקומות בהם הקרקע קשה. חרף זאת, כשהרמב"ם כותב ספר הלכה כללי הוא לא מחויב להזכיר כל דין מקומי שמוזכר בגמרא, ולכן נמנע מלהזכיר במפורש את דין החרישה השנייה, אבל ברור שבתוך דבריו הכלליים ביחס לחרישה נכללת גם חרישה שנייה שאיננה חידוש מיוחד. וכפי שישנן מלאכות אחרות, כגון המנכש, שהמשנה הזכירה בסתם והרמב"ם הזכירוֹ משום חורש, פשוט שגם חרישה שנייה שנועדה לרפות את הקרקע תיחשב לשיטתו חלק מחרישה.
ד. בדין השקיה בקרקע לא זרועה
לשיטת הרמב"ם ריפוי הקרקע הוא אב – "אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה. שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע" (ז, ב), ואילו מייפה הוא תולדה – "כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש" (ח, א).
את "המנכש" שהוזכר במשנה, הגדיר הרמב"ם כפעולה שנעשית לאחר הזריעה בצמחים קיימים, וקבע שהיא תולדה – "המנכש בעיקרי האילנות… הרי זה תולדת חורש". אבל הדברים של הרמב"ם קשים, כי מובן שניכוש הקרקע סביב שורש האילן הוא חרישה ממש! אלא שיש לחלק ולומר שאמנם מצד הפעולה האדם חורש, אבל זו איננה החרישה הקלאסית, כי כאמור אב מלאכה בחרישה הוא כשהפעולה הנעשית היא הכנה לזריעה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שנעשתה פעולת חרישה, ולכן הרמב"ם בוחר להגדיר את המנכש כתולדה בלבד, באופן ממצע.[5]
בפשט ה"שלחן ערוך", נראה שגם הוא סובר כמו הרמב"ם (ח, ב), ופסק שהמשקה חייב משום זורע (או"ח שלו, ג):
מותר לילך על גבי עשבים בין לחים בין יבשים כיון שאינו מתכוין לתלוש. אבל האוכלים בגנות אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים פסיק רישיה הוא. אבל מותר להטיל בהם מי רגלים או שאר משקים שאינם מצמיחין.
ולכאורה, לשיטת המחבר אם לא היו עשבים לא הייתה בעיה ליטול ידיים על הקרקע, לפי שלא חשש שמשקה יתחייב משום חורש בקרקע לא זרועה.
בעניין המשקה, גם ה"אור זרוע" (הל' שבת, נד) תפס כמו הרמב"ם שההלכה כרב יוסף, ושחייב משום זורע. אמנם מקובלנו שהלכה כרב יוסף בשלושה עניינם בלבד (עירובין נב, ב), ולכאורה היה ראוי לפסוק כרבה בסוגיה שלנו ולקבוע שהמשקה חייב משום חורש, אך כיוון שהירושלמי מנה את המשקה בתוך מלאכת זורע, פוסק ה"אור זרוע" כך.
פוסקים רבים וביניהם ה"מגן אברהם", הגאון מווילנא וה"משנה ברורה" (או"ח שלו, ג) חלקו על הרמב"ם ועל ה"אור זרוע" ופסקו כאביי בסוגיה במועד קטן, שסובר שהמשקה חייב גם משום חורש וגם משום זורע.[6] הנפקא מינה בין שתי הפסיקות תהיה לעניין קרקע שאינה זרועה. הפוסקים שמשקה חייב משום זורע, יתירו לשפוך מים על גבי קרקע שאינה זרועה, מפני שאין חשש הצמחה, אך הפוסקים שהמשקה חייב הן משום זורע והן משום חורש, יחייבו את השופך מים על קרקע לא זרועה משום חורש, לפי שמיטיב עם הקרקע.
ה"פרי מגדים" (א"א שם, סק"ה) מציין נפקא מינה אחרת ורחוקה לעניין כשרות לעדות, שאין כאן המקום לבארה, וב"שער הציון" (סקכ"א) תמה עליו ועל שנדחק לציינה בעוד ישנה הנפקא מינה הפשוטה של השקיית קרקע לא זרועה.
אלא ש"החזון איש" (שביעית יח, ב) מזכיר את דעת הראשונים שפוסקים כאביי, שמחייב משום חורש וזורע, ומוסיף: "ונראה דבשדה העומדת לחרישה אף ר"י מודה דחייב משום חורש כיון דאין כאן זורע". לאור דברים אלו מתברר מדוע בחר ה"פרי מגדים" לציין את הנפקא מינה הרחוקה יותר, מפני שהיא מוחלטת, שלא כמו ההשקיה על קרקע לא זרועה שבה יסכים גם רבה שחייב משום חורש, שהרי אין כאן זרעים לחייב משום זורע! והדברים מבוארים גם ב"אגלי טל" (חורש א, ג):
דהטעם שאינו מתחייב שתים משום חורש ומשום זורע משום דס"ל לרבה ור"י שם שאין מתחייב שתים על מעשה אחת… על כן חייב מלאכה שיותר עיקר.[7]
ואם כך, "עיקר" מלאכת ההשקיה עשוי להשתנות לפי המציאות, ומובן שכאשר הקרקע אינה זרועה כלל, עיקר האיסור הוא משום חורש, וגם רב יוסף יודה בכך.
אמנם מדברי "כף החיים" (שלו, כז) נראה שסובר שבקרקע שאינה זרועה, לא יתחייב לא משום זורע ואף לא משום חורש:
ומיהו משמע דאין האיסור אלא כשהעשבים הם גלויים וניכרים דאז איכא פסיק רישא בהשלכת מים עליהם. אבל אם אינם נראים ע"ג קרקע, אעפ"י שהעפר של אותו קרקע הוא מגדל צמחים אין לאסור אלא כשמתכוין להשקות כדי שיגדלו עשבים. ואם היו שם זרעים טמונים תחת הקרקע ויודע בם, כגון בארץ חרושה וזרועה, אעפ"י שעדיין לא צמחו אסור ליטול ידיו שם דהרי בודאי מצמיחין.
[1] ורבינו חננאל סבר גם כן כירושלמי, והביא את דבריו בפירושו.
[2] אמנם מצאנו שבספר "קובץ תשובות הרמב"ם" (דפוס לפסיא תרי"ט, עמ' ס) כתב הרב אברהם בן הרמב"ם בשם אביו: "המזרד את השריגים. מקום שיש אילנות ותחתיהם זרעים כשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם לפיכך אם כרת את השריגים כדי ליפות הקרקע חייב משום חורש ואם נתכוון ליפות האילן חייב ולצמחו ה"ז זומר וחייב משום זורע". משמע שסובר שאף ייפוי עקיף של הקרקע על ידי ייפוי אילן ייחשב כחורש, וכשיטת המאירי שתבואר בהמשך. ולכאורה הדברים עומדים בסתירה לדברי הרמב"ם שהובאו בגוף הסוגיה למעלה, וצריך עיון.
[3] הרמב"ם הכניס בהגדרת התולדה את הנוטל גבשושית ("השפיל התל"), לצד איטום גומא ("מילא הגיא"), ואילו לפי שיטת רש"י הנוטל גבשושית יתחייב משום אב. אמנם אין בזה כדי לסתור את העובדה שרש"י והרמב"ם אוחזים באותה הגדרה של החלוקה לאבות ותולדות לפי ריפוי וייפוי, הדבר רק מעיד על כך שהם למדו אחרת את הגמרא. רש"י מבין שהנוטל גבשושית מרפה את הקרקע במקביל לייפויה על ידי היישור, ואילו הרמב"ם מבין שהדבר היחיד שנעשה הוא הייפוי.
[4] ואפשר שניתן לנתח את מלאכת חרישה באופן שבו אנו מנתחים את מלאכת זריעה. כפי שמלאכת הזריעה היא כל מה שגורם בצורה ישירה לצימוח, ועל כן אפילו המשקה עשוי להיחשב כזורע, כך פעולת החרישה נועדה ליצור סביבה בעלת תנאים אופטימאליים לצמיחה העתידית, אפילו על ידי סילוק גורמים מפריעים. במילים פשוטות – הזריעה יוצרת הצמחה, והחרישה מטיבה את התנאים להצמחה. ואם כך, שיטת המאירי עשויה להתבאר מעט יותר, סילוק ענפים סוררים מן העץ מאפשר הצמחה עתידית טובה יותר. כך הציע הרב מנשה שמרלובסקי. ואף שישנן פעולות שנמנו כחלק ממלאכת זורע על אף שמטרתן סילוק מזיקים מן הצמח, כגון התלעה ועישון, יש לחלק בינן לבין פעולות של סילוק מזיקים בחורש. פעולות מעין אלה תחשבנה זריעה, כיוון שהן קיומיות, ובלעדיהן לא יוכל האילן להתקיים כלל. מה שאין כן בפעולות מעין אלו בחרישה, שנועדו רק לייצר ולהיטיב את תנאי הצימוח, כגון מסקל אבנים מן השדה, אותו החשיב הירושלמי כחורש. אותו החילוק נכון גם בפעולות חיוביות שאינן סילוק מניעים אלא הגברה של כוח הצימוח. כך שאלת פתיחת חלון המאפשר כניסת אוויר ואור לטובת צימוח פרחים נידונה סביב מלאכת זורע ולא סביב מלאכת חורש, כיוון שתוספת אוויר ואור היא תנאי קיומי לצימוח, מה שאין כן במזבל ומדייר, לדוגמא, שאותם החשיב הירושלמי כחורש (שו"ת "הר צבי" או"ח, קלג; שו"ת "יחווה דעת" ה, כט).
[5] למעשה, מדבריו של הרמב"ם עולה כי אב מלאכה בחרישה יתקיים דווקא במקום שטרם נזרע, שראוי ועומד לזריעה. אין הוא יחידי בדעה זו וכך כתבו גם אחרונים שונים. עיין ב"פני יהושע" שבת עג, ב; "אגלי טל" ט, טז; "חזון איש" או"ח ריש סי' קלה.
[6] "אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא – משום חורש אין, משום זורע לא? לרב יוסף קשיא – משום זורע אין, משום חורש לא? וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא: 'זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר'" (מו"ק ב, ב).
[7] ודבריו מבוססים על דברי התוס' בסוגיית המחלוקת של רבה ורב יוסף (מו"ק ב, ב) ד"ה "קא מרפויי ארעא", שמסבירים שנחלקו בשאלה מהו עיקר המלאכה במנכש ומשקה, וכתבו: "דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון".