מלאכת מבשל

א. פתיחה

כיום, בכל בית בישראל מותקנת מערכת דוד שמש שמטרתה לספק מים חמים לשימושים שונים. רבים מהפוסקים בני זמננו דנו בשאלה האם מותר להשתמש במערכת זו בשבת. בירור דין השימוש בדוד השמש תלוי בשאלה האם המים החמים במערכת מתחממים על ידי בישול המותר בשבת או לא.

במאמרנו זה, נבאר את מלאכת בישול, נציג את מבנה מערכת דוד השמש ותפקודה, ואת צדדי הפסיקה בנידון.

ב. רקע למלאכת בישול

כל המלאכות האסורות בשבת הינן המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן, שכן בסמוך לפרשה העוסקת בהקמת המשכן נאמר: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג), ללמד שלמרות שמצווה גדולה לעסוק במלאכת בניית המשכן, ממלאכה זו צריך לשבות בשבת. זהו שאמרו חכמים במסכת שבת (מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן". לעומת זאת, פעולות שאין בהן יצירה של מציאות חדשה – גם כאשר יש בהן מאמץ גופני, לא נאסרו מהתורה.

המשנה (עג, א) מונה ל"ט מלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן, שהן המלאכות האסורות מהתורה בשבת. אחת מן המלאכות הללו היא מלאכת "אופה". הגמרא (עד, ב) תמהה על לשון המשנה:

והלש והאופה: אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה! תנא דידן סידורא דפת נקט.

הגמרא מבהירה שבמשכן לא הייתה מלאכת אופה אלא מלאכת מבשל – בישול סממנין ("תכלת, ארגמן, תולעת שני"; רש"י ד"ה "האופה") שמהם הופק צבע לצביעת יריעות המשכן. מה שהמשנה נקטה אופה, היינו משום "סידורא דפת" – סדר הכנת הלחם, ששייך בו אפייה ולא בישול. אך מעיקר הדין הן בישול והן אפייה נאסרו מן התורה.

נציין, שאין עיסוקנו במאמר זה במלאכת בישול בכללותה, אלא באחד מענפי המלאכה – בישול בחמה ובתולדותיה. אמנם, כדי שנבין את הקשרה של סוגייתנו למלאכת בישול, תחילה נעסוק מעט בגדרי המלאכה הכלליים.

מלאכת בישול הינה מלאכה המכשירה או המשביחה דברי מאכל על ידי חום האש. בין אם הדבר נעשה על ידי בישול, בין אם על ידי אפייה ובין אם על ידי צלייה. באמצעות חום האש, יוצאים הטעמים הטמונים בחומרי הגלם המרכיבים את המאכל ומתערבבים לכדי יצירת טעמים חדשים ומגוונים. זאת היא היצירתיות שבמלאכת הבישול. בנוסף, ישנם מאכלים שנאכלים ללא בישול ואף על פי כן הבישול משביחם, גם בישול בסוג מאכלים אלו אסרה התורה. לעומת אלה, מאכלים שהבישול אינו משביחם, האיסור לבשלם הוא מדברי חכמים (רמב"ם הל' שבת ט, ג).

מים, למרות שהם ראויים לשתייה בעודם צוננים, מאחר שהבישול משביחם, אסור הוא מהתורה. אנו נרצה לברר האם חימום המים שנעשה במערכת דוד השמש אסור בשבת.

ג. מקור החום שנאסר לבשל באמצעותו

המשנה (לח, ב) דנה בדין בישול שלא באמצעות האש:

אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים: אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.

בישול בתולדות האש

בתחילת המשנה ישנו איסור המוסכם בין לת"ק ובין לר' יוסי לתת ביצה בצד מיחם שחומם על גבי האש[1] קודם לכן, על מנת שתתבשל "כדי גלגול"[2] באמצעות החום הנפלט מדפנות המיחם. הגמרא דנה בהוראה הראשונה של המשנה:

איבעיא להו: גלגל מאי? אמר רב יוסף: גלגל – חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא "כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן", ש"מ.

ישנן שתי אפשרויות להבנת שאלת הגמרא "גלגל מאי?":

אפשרות א: הגמרא שואלת האם צליית ביצה במקצת "עד שתתגלגל" נחשבת כשיעור בישול האסור מהתורה, או שמא בישול בשיעור מועט כזה אסור מדרבנן.[3]

אפשרות ב: האם בישול על ידי דבר שנתחמם מכוח האש ויש בכוחו לחמם דבר לחום שהיד סולדת בו,[4] דהיינו "תולדות האור", נידון כבישול מדאורייתא כמו בישול באש עצמה, או שמא אינו אסור אלא מדרבנן.[5]

תשובת רב יוסף "גלגל – חייב חטאת" מתפרשת בצורה שונה לאור שתי ההבנות שהצגנו בשאלת הגמרא: על פי האפשרות הראשונה, תשובת רב יוסף, "חייב חטאת", פירושה – מאחר שהביצה נעשתה ראויה לאכילה על ידי צלייה מועטת, הרי זה נחשב ל"בישול" מדאורייתא. יוצא אם כן, שאף שיעור בישול מועט, דהיינו "כדי גלגול", נכלל בגדר בישול האסור מהתורה.[6] אמנם, לפי האפשרות השנייה בשאלת הגמרא, רב יוסף השיב שגם המבשל בתולדות האור, חייב מדאורייתא כמבשל באש עצמה.

הגמרא מביאה ראיה לתשובת רב יוסף ממשנה (קמה, ב), וגם ראיה זו ניתנת להסבר על פי שתי ההבנות שהוצגו לעיל. ואין כאן המקום להאריך.

בישול בתולדות חמה

בדין השני במשנה "ולא יפקיענה בסודרין", ישנה מחלוקת בין ת"ק לר' יוסי האם מותר לתת בשבת ביצה על גבי סודרים (בגדים) שהוחמו באמצעות השמש כדי שתצלה מחומם של הסודרים (רש"י ד"ה "ולא יפקיענה"). ת"ק אוסר לבשל בשבת אפילו בדבר שנתחמם מכוח השמש, ואילו ר' יוסי אינו אוסר אלא באש ובתולדותיה, הגמרא להלן (לט, א) מבארת את מחלוקתם:

ולא יפקיענה בסודרין: והא דתנן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו. לימא רבי יוסי היא ולא רבנן? אמר רב נחמן : בחמה דכ"ע לא פליגי דשרי, בתולדות האור כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בתולדות החמה – מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור ומר סבר לא גזרינן.

הגמרא מקבילה את משנתנו למשנה אחרת (קמו, ב) בדין השנוי שם "ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו". כלומר, נותנים מים צוננים או מאכל צונן בשמש על מנת שיתחממו בשבת. הגמרא מבארת שדין זה מוסכם הן לת"ק והן לר' יוסי, ורב נחמן מעמיד את מחלוקתם בתולדות חמה. יוצא מכך, שלדברי הכל בישול באש ובתולדותיה אסור מהתורה, וכן לדברי הכל בישול בחמה מותר לכתחילה, ומחלוקת ת"ק ור' יוסי הינה בדין בישול בתולדות חמה – לת"ק בישול בתולדות חמה נאסר מדרבנן ואילו לר' יוסי מותר לכתחילה.

הגמרא מבארת את טעם מחלוקתם, "מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור ומר סבר לא גזרינן" – ת"ק סבר שחכמים גזרו לאסור שימוש בתולדות חמה אף על פי שזהו בישול המותר מן התורה, שמא יבואו לבשל גם בתולדות האור שזהו בישול האסור מן התורה. רש"י בד"ה "אטו תולדות האור" מסביר את טעם גזרת חכמים – אם נתיר לבשל ב"סודר" שחומם מכוח החמה, עלול הרואה לחשוב בטעות שהחימום נעשה מכוח האש, שהרי לא ניתן להבחין כיצד נתחמם הסודר, ויבוא לבשל בתולדות האור שאסור מהתורה. מה שאין כן כאשר מבשל בחמה עצמה, שניכר לכל שהבישול אינו נעשה מכוח האש. לעומת זאת, ר' יוסי סבר שלא חוששים לכך, וממילא אין מקום לגזירה זו, ובישול בתולדות חמה מותר.

ד. פסיקת הלכה

הרי"ף (יח, א מדפיו), הרמב"ם (הל' שבת ט, ג) והרא"ש[7] (שבת ג, ה) מכריעים במחלוקת זו שהלכה כת"ק שאוסר מדרבנן בישול בתולדות החמה. כך גם פוסק הטור וכן לשון השו"ע (או"ח שי"ח, ג):

כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדות האור,[8] כגון ליתן ביצה בצד קדירה או לשברה על סודר שהוחם בואר כדי שתצלה. ואפילו בתולדות חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה אסור. וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכוח חמה, אבל בחמה עצמה, כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיחמו, מותר.

אם כן, נלמד לענייננו כי בישול בחמה מותר לכתחילה בשבת, אך בישול בתולדות החמה נאסר מדרבנן, ובדין זה אין מחלוקת כלל בין הפוסקים.

בסוגיית שימוש בדוד השמש בשבת, דנו הפוסקים בהגדרת המים המתחממים במערכת – האם הם התחממו מכוח ה"חמה" עצמה, או שמא הם התחממו מכוח "תולדות חמה", דהיינו המים החמים שבמיכל. על מנת להבין את השיטות השונות בהגדרת המים, נציג את מבנה מערכת דוד השמש, חלקיו ותפקודם ומתוך כך תתבאר הסוגיה על צדדיה השונים. ראשית, נחלק בין שני דרכי חימום המים הקיימות. דרך אחת היא "דוד שמש" – חימום המים באמצעות אנרגיה סולארית הנקלטת מקרני השמש, והדרך השנייה היא "דוד חשמל" – חימום המים באמצעות גוף חימום הנמצא בתוך מיכל המים ומופעל על ידי חשמל. במערכת דוד השמש המצויה כיום ברוב המקומות, שתי דרכי החימום (שמש וחשמל) קיימות באותה המערכת.

בעניין שימוש בדוד החשמל, כאשר אדם מדליק את גוף החימום בשבת,[9] הינו עובר על איסור בישול לכל הדעות. בנוסף, אסור ליהנות בשבת ממים אלו שהתחממו באיסור. על פי זה, לכאורה, אם גוף החימום הודלק קודם כניסת השבת והוא ממשיך לדלוק בשבת עצמה, יהיה מותר להשתמש במים החמים בשבת, שהרי המים התחממו ללא כל פעולה אסורה מצידנו. אלא שישנה בעיה אחרת, והיא שדודי החשמל שלנו בנויים בצורה כזו, שבכל זמן שפותחים את ברז המים החמים בבית יוצאים מים חמים מהמערכת ונכנסים תחתיהם מים קרים למיכל המים. אם גוף החימום פועל, נמצא שבעת פתיחת הברז, נגרם בישול של המים הקרים שנכנסו למיכל באמצעות גוף החימום, ולכן אסור לפתוח את ברז החמים בשבת, אפילו כאשר הדוד פועל מערב שבת. אבל כאשר כיבו את דוד החשמל לפני השבת, הדין תלוי בשאלה האם המים הקרים שייכנסו לתוך המיכל בשבת יתבשלו מכוח המים החמים שנמצאים במיכל, והרי זה יהיה בישול בתולדות האור האסור מדאורייתא. לפיכך, כאשר המים החמים הנמצאים במיכל הינם בחום שהיד סולדת בו,[10] יש לאסור את השימוש במים אלו. כעת, נדון בסוגיית שימוש בדוד השמש על פי הדרך השנייה שהוזכרה לעיל – חימום המים מכוח החמה.

ה. מבנה מערכת דוד השמש

הדוד מורכב משני חלקים עיקריים – מיכל המים, וקולטני השמש. מיכל המים (1) עשוי ממתכת בצורת חבית אשר עטופה בחומר מבודד, על מנת לשמור על חום המים, בדומה ל"שְׁמַרְחוֹם", בלעז "תרמוס". למיכל נכנס צינור המים הקרים (2), הנמצא בחלקו התחתון של המיכל, ומזין את המערכת במים. לצידו נמצא צינור (3) המשמש ליציאת מים לחלקו התחתון של קולט השמש.

קולט השמש הוא תיבה מלבנית, שעשויה ברובה ממתכת, פרט לדופן הקדמית העשויה מזכוכית או מפלסטיק שקוף. בתוך קולט השמש עובר צינור מים מפותל (4) הצבוע בצבע שחור. מאחורי הצינור המפותל, ובצמוד לו, נמצא לוח פח צבוע בשחור (5), שתפקידו להעביר את החום הנוצר מבליעת קרני השמש שאינן נבלעות בדופן הצינור עצמו. הקולט מותקן בדרך כלל על גג הבית, או במקום אחר החשוף לשמש. הקולט מותקן בשיפוע, כשהוא פונה דרומה לשם חשיפה מרבית לקרני השמש.

קרני השמש פוגעות בקולט, ובשל הצבע הכהה של הקולט הופכת קרינת השמש לאנרגיית חום, הנשארת כלואה ברובה בתוך הקולט. המים שבצינור מתחממים באמצעות הולכת חום ממתכת הצינור שמקיף אותם. המיכל ממוקם גבוה מהקולטים, וכאשר המים בצינורות הקולט חמים יותר מהמים שבמיכל, יעלו במעלה הצינור (6) לכיוון המיכל ותיווצר תחלופה שמזרימה לקולט מים מתחתית הדוד, שהם קרים יחסית, ומים חמים מהקולט יוחדרו לחלקו העליון של הדוד, וחוזר חלילה. כך שבחלקו העליון של המיכל נמצאים המים החמים ובחלקו התחתון המים הקרים. למיכל יש פתח נוסף בצידו העליון של הדוד (7), דרכו יוצאים המים לתשתית המים החמים הביתית.

ברגע שנעשה שימוש בבית במים החמים, באופן אוטומטי נכנסים מים קרים למערכת להתחלת תהליך החימום כפי שתואר לעיל.

ו. הדיון בנוגע לדוד שמש

ראשית, עלינו לדון מה הסיבות להיתר הגמרא (לט, א) לבשל באמצעות החמה. רש"י שם, בד"ה "דשרי" מסביר את טעם ההיתר – "דאין דרך בישולו בכך, וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא". בדברי רש"י, שאומר "דאין דרך בישולו בכך", ישנן הבנות שונות של הפוסקים וביניהן נפקא מינא לעניין שימוש בדוד השמש בשבת.

בדעת הפוסקים האוסרים בישול בחמה בשבת, יש שהבינו שכוונת רש"י היא שבישול באמצעות החמה אפשרי, אך לא נהגו העולם לבשל כך ולכן מותר. וממילא, בזמן הזה שאנו מפיקים חום מכוח החמה למטרת בישול יהיה מקום לאסור.[11] ויש שהבינו בדברי רש"י שבישול באמצעות החמה אינו יעיל, ולכן מותר לבשל באמצעותו בשבת, אך היום איכות הבישול בשמש אינה פחותה מאיכות הבישול באש, ולכן אסרו בישול זה.[12]

לדעת הפוסקים המתירים בישול בחמה בשבת, כוונת רש"י בדבריו "דאין דרך בישולו בכך" היא שכיוון שעיקר דרך הבישול הוא באש, בישול בחמה אינו נקרא בישול כלל, ולכן מותר לבשל בחמה אפילו באופן שיש רגילות בכך.[13] ויש שהתירו מצד זה שהבישול שהיה במשכן ונאסר מהתורה הוא בישול באמצעות האש, אך בישול בחמה לא היה במשכן ולא נאסר.[14]

בנוסף, דנו הפוסקים בהגדרת המים שמתחממים בקולט השמש – יש מהפוסקים שהגדירו את חימום המים בקולט כבישול בחמה, אף על פי שחימום זה נעשה על ידי הזכוכית שמתחממת מהחמה, מכל מקום הזכוכית אינה מחממת את המים אלא רק מרכזת את קרני החמה.[15] וכן לגבי הצינורות השחורים בקולט, אף על פי שצינורות אלו גורמים לבישול המים אין הם אלא כקדירה המחזיקה את המים בשעה שמתבשלים על גבי האש.[16] מאידך, יש שהגדירו את החימום בקולט כבישול בתולדות חמה, הואיל ואין המים מתחממים על ידי החמה בלבד אלא בצירוף אמצעי הקולט את קרניה, ולולא זה לא היו המים מתבשלים מהחמה.[17]

באמת, אין כל כך נפקא מינה הצומחת מדיון זה, שהרי אם במיכל יש מים שהתחממו בקולט ושבכוחם להביא את המים הקרים לחום שהיד סולדת בו, נמצא שחימום המים הצוננים הנכנסים למיכל בפתיחת הברז, בוודאי יהיה בתולדות חמה,[18] כלומר, באמצעות המים שהוחמו כשהיו בקולט ונמצאים כעת במיכל. אך במקרה שאין בכוחם של המים שבמיכל להביא את המים הקרים לחום שהיד סולדת בו, חוזר הדיון על הקולט שהובא לעיל.

אם כן, יוצא מכל האמור לעיל שהאיסור להשתמש במים הבאים מדוד השמש בשבת, הוא מטעם בישול בתולדות חמה האסור מדרבנן, בין לסוברים שחימום המים הקרים מתרחש במיכל באמצעות המים החמים, ובין לסוברים שהחימום מתרחש בקולט באמצעות הצינורות השחורים. בנוסף, ישנה עוד סברה לאסור, והיא שמאחר שדודי השמש שלנו בנויים בצורה כזאת שישנה גם אפשרות של חימום המים בחשמל, ישנו חשש שיבואו להקל להשתמש במים שהתחממו בחשמל, וזהו ממש חששם של חכמים בגזרתם "דאתי לאחלופי תולדות החמה בתולדות האור".[19] אמנם, ישנו חבל פוסקים המתיר שימוש בדוד שמש למרות הגדרת הבישול כתולדות חמה, וזאת משום שהבישול מתרחש בדרך של "פסיק רישיה[20] דלא ניחא ליה[21] בתרי דרבנן". ראשית, הבישול בתולדות חמה הינו אסור מדרבנן; ושנית, הכנסת המים הקרים נעשית בדרך של גרמא,[22] כלומר, כניסת המים הקרים למערכת באה כתוצאה מהתפנות המקום שגרמה יציאת המים החמים. וכן, יציאת המים החמים לא נעשתה בידיים אלא על ידי הסרת המונע – פתיחת הברז בבית.[23] ובעניין פסיק רישיה באיסור דרבנן דלא ניחא ליה, כתבו רבים מהפוסקים שיש להקל.

לסיכום, רבות הסיבות להתיר את השימוש במים חמים הבאים מדוד השמש בשבת, ובזמני החורף שנעשה שימוש גם בדוד החשמל, יש מקום להחמיר כדעת הגרש"ז ולא להשתמש. בדוד החשמלי (בוילר) נראה שיש מקום להחמיר ולא להשתמש בשבת משום ספק איסור דאורייתא.

[1]           הרע"ב מפרש שמדובר במיחם שמונח על גבי האש. עי' תוס' יו"ט שמסביר בדעת הרע"ב שאין הכוונה לכך שהמיחם מונח על גבי האש בשעת נתינת הביצה, "ולא בא הר"ב לומר אלא שזה המיחם מן האש הוחם ולא מן החמה". כלומר המשנה באה להשמיענו שאסור לצלות ביצה בדפנות המיחם אפילו לאחר שהוסר המיחם מן האש.

[2]           כדי גלגול – לאחר שהביצה מתחילה להתקשות מעט על ידי בישול או צלייה, מתגלגלת היא בקלות, כך יודעים שהביצה אכן מבושלת (רש"י לח, ב ד"ה בשביל שתתגלגל).

[3]           ה"חתם סופר" מוכיח זאת מדעת רש"י לט, א ד"ה "שהדחתו" וזו לשונו: "מפירש"י משמע דבעל האיבעיא נסתפק אי בישול קל כזה ראוי להתחייב עליו ומסיק כי היכי דהדחת קולייס מיקרי גמר מלאכתו הכא נמי גלגולו של ביצה כיון שראוי לאכילה בכך ודי לו בזה חייב". וכן מובא ב"אגלי טל" האופה לז, ו.

[4]           זהו שיעור החום שיש בכוחו לבשל מאכל. ולשיעור חום זה, עי' שש"כ (פרק א, א ובהערה ג) ועי' עוד "חזון עובדיה" (שבת חלק ד הל' מבשל יז, ובהערה טז שם באריכות).

 [5]          כך לשון הריטב"א במקום, ד"ה "גמרא גלגל": "פי' מי מחייב מדאורייתא אתולדות האור או לא". וכן מובא בר"ן על הרי"ף יח, א בדפי הרי"ף. וכן ברמב"ם הל' שבת שבת ט, ב.

[6]           אולם, בשאר מאכלים אין חייבים משום מבשל עד שיתבשל הדבר לפחות כ"מאכל בן דרוסאי", דהיינו מחצית או שליש הבישול.

[7]           כך גורס ברא"ש ה"קרבן נתנאל" (סי' ק, שם): "הכי גרסינן: 'ורבי יוסי סבר לא גזרינן והלכתא כת"ק'. ואין בכל הפוסקים דפסיק כר' יוסי".

[8]           עי' ב"אור שמח" (שבת ט, ב) שכתב שהמבשל בתולדה של תולדת האור אינו אסור אלא מדרבנן. אך עי' בשו"ת "שבט הלוי" (ז סי' קא, ב) וכן ב"שולחן שלמה" (ס"ק יא אות ב) שתמהים על דבריו.

[9]           בכל מקרה, גם ללא איסור בישול המים, ישנו איסור דאורייתא להשתמש בחשמל בשבת.

[10]          כמובא בילקו"י חלק ג סי' שיח, לא. וכן מובא בשש"כ (א, מה). אך עי' "פניני הלכה" שבת חלק א בישול, כד, בהערה 28 שם, שמתיר שימוש אף בחום שהיד סולדת בו (שהוא כ-45 מעלות), ורק בחום שלמעלה מ-80 מעלות כתב שיש להחמיר.

[11]         עי' שש"כ פ"א, הערה קמה.

[12]         כך מובא בשו"ת "אגרות משה" או"ח ג סי' נב, וכן כתב בשו"ת "שבט הלוי" ח"י סי' סב, וכן דעת הגרי"ש אלישיב בספר "שבות יצחק" דיני מיקרוגל פ"א, ד.

[13]         כן דעת הגרש"ז אויערבך בשו"ת "מנחת שלמה" ח"א יב, הע' 4.

[14]         "חתם סופר" בספרו "תורת משה" ויקהל ד"ה "אלה" במילים "והנה בשבת", ועיין עוד בילקו"י שבת חלק ג סי' שיח, הערה יט שמצדד גם כן להתיר בישול בחמה, ומדייק זאת בדברי רש"י וז"ל: "ומדכתב רש"י 'וחמה באור' משמע דב' ענינים הם, חדא, טעמא דהאי מילתא דשרי לבשל בשבת בשמש, והוא משום שאין דרך בישולו בכך, והשני למה לא גזרו מדרבנן אטו אור".

[15]         דעת הגרש"ז אויערבך כמובא ב"שולחן שלמה" ס"ק יג. וכן מובא בילקו"י שבת חלק ג סי' שיח, הערה כד.

[16]         שו"ת "אור לציון" ח"ב ל, ב.

[17]         דעת הגרי"ש אלישיב בספר "שבות יצחק" דיני דוד שמש י, א.

[18]          אך עי' "פניני הלכה" שבת ח"א י, כה בהערה 29, שכתב שאין וודאות שהמים הקרים יתחממו במיכל המים, מאחר שבדרך כלל יש שכבה של מים פושרים בין המים הקרים למים הרותחים במיכל וייתכן מאוד שיתחממו בקולט דווקא וממילא תהיה נפקא מינה בהגדרת המים הנמצאים בקולט.

[19]         עי' שש"כ א, נא ובהערה קמה שם בדעת הגרש"ז אויערבך.

[20]         פעולת היתר (פתיחת הברז) שוודאי שתגרום לפעולת איסור (חימום בתולדות חמה) – אסור לעשותה אף על פי שהאדם אינו מתכוון לאיסור.

[21]         שכן עדיף לו שהמים יתחממו בקולטים ולא מהמים שבמיכל, כדי שלא יקררו את המים החמים שבמיכל. ועי' עוד בילקו"י שבת ג שיח, הערה כו: "ואף אי נימא… דניחא ליה, שהרי המשתמש בדוד במקרים רבים מעוניין שירבו המים החמים כדי שיוכל להשתמש בהם במשך כל יום השבת, מ"מ יש לנו להקל משום שהוא איסור דרבנן הבא מחמת גזירה… שאף למי שאוסר פ"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, היינו באיסור דרבנן הדומה למלאכה דאורייתא, אבל באיסור דרבנן שאינו אלא משום גזירה, יש להקל בפסיק רישיה".

[22]         לכאורה קשה, הרי כל עיקר החיוב מן התורה על מלאכת בישול הוא בדרך גרמא! לתירוץ עי' בדברי הרב צבי פסח פראנק בשו"ת "הר צבי" או"ח סי' קפח, שכתב שבבישול החיוב מהתורה הוא על מעשה ההנחה על האש, ואילו בדוד השמש ההנחה גופה נעשית על ידי גרמא. ועי' עוד ילקו"י שבת חלק ג שיח, סוף הערה כו במילים "ומה שכתבנו שהרי אינו מבשל בידיים אלא בגרמא".

[23]         שו"ת "הר צבי" או"ח סי' קפח.