א. האי מסוכרייא דנזייתא – משום מה?
הגמרא במסכת שבת (קיא, א) אומרת שאסור להדק בד בפתח החבית, לפי שזה היה גורם ליציאת מעט יין מהבד. לכאורה זו הלכה לא ברורה, שהרי אינו מתכוון לכך, ולפי ר' שמעון דבר שאינו מתכוון מותר! אלא שזהו פסיק רישא, ובכך מודה גם ר' שמעון שחייב:
האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא. בההיא אפילו ר"ש מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: "מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות".
בעלי התוספות (ד"ה "האי מסוכרייא דנזייתא") מבררים מהי הבעיה שעומדת על הפרק בסוגייה. הם אומרים שבאופן כללי יש סחיטה רק במים "אבל גבי יין לא גזרינן", והראיה היא שבדף קלט ב אומרת המשנה: "מסננין את היין בסודרין", ומסבירים בעלי התוספות "וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו, כיון דע"י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו; גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו". אז אם הגמרא אומרת במפורש שאסור לסנן מים אבל יין מותר, מה הבעיה במסוכרייא דנזייתא? איזה איסור יש בסחיטת היין מן הבד, לו היה סוחטו בכוונה ולא בדרך של פסיק רישא? עונים בעלי התוספות: "אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים". כלומר, יש שתי אפשרויות לאיסור:
א. כיבוס – בכיבוס יש שלב של שריית הבגד, שהגמרא במסכת זבחים (צד, ב) אומרת "בגד – שרייתו זהו כיבוסו", וחייבים על כך מדאורייתא, בלי קשר לסחיטה. וגם לאחר השרייה יש עניין של סחיטה, וגם היא חלק מפעולות הכיבוס.
ב. מפרק – תולדה של דש. אסור לסחוט פירות, וייתכן שכשם שיש סחיטת מיץ פירות מהפרי כך יש סחיטת מיץ פירות מבד.
ראינו שלושה נושאים: נושא א. האם יש בעיית כיבוס בעצם שימת בגד בתוך הנוזל. נושא ב. לאחר שהבגד שרוי בנוזל, האם חוששים לסחיטה. נושא ג. נניח שסחט, האם עבר או לא, ומשום מה – האם משום מלבן או משום מפרק.
אומרים בעלי התוספות שאמנם יין לא מכבס (נושא א), אבל זה נאמר בדף קלט, ב ביחס לשריית הבגד בתוכו, אבל סחיטה מכוונת אסורה (נושא ג). אם כך איך מותר לשים יין, שהרי אני עשוי לסחוט?! (נושא ב), ועונים שבמים חוששים שיסחט, כי הסחיטה מטיבה עם הבגד, אבל ביין, מפני שהסחיטה מטיבה רק מעט לא חוששים שמישהו יעשה את זה, אלא שאם בכל זאת סחט – יעבור על כיבוס.
בעלי התוספות סתמו ולא קבעו מפני מה אסור לסחוט יין, האם משום מלבן או משום מפרק, אך עלינו לקבוע ולהגדיר את הדבר, מפני שיש לכך נפקא מינה משמעותית. אם נאמר שזו בעיית מפרק, אז זו בעצם תולדה של דש. יש הבדל בין מלבן למפרק. המלבן עושה פעולה שהוא נהנה מתוצאתה. אמנם במפרק, תולדת דש, היין הולך לאיבוד ואין לעושה זאת הנאה מהתוצאה. זה לא מטיב עם עושה המלאכה.
אם פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, כשיטת בעלי התוספות, אזי אם הבעיה היא משום מפרק, ייתכן שיהיה מותר לכתחילה. גם אם פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור, כשיטת ה"ערוך", אם הבעיה היא משום מפרק, יהיה זה איסור דרבנן בלבד, מפני ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", ואם עושה המלאכה אינו צריך לגופה ולא ניחא ליה, אז לא ייתכן שיתחייב מדאורייתא. אמנם, אם זו בעיה של מלבן שזה פסיק רישא דניחא ליה – לכולי עלמא אסור, ואף ייתכן שזהו איסור דאורייתא!
מחלוקת ר"ת ור"י
בדברי בעלי התוספות בכתובות (ו, א; ד"ה "האי מסוכרייתא דנזייתא") יש מחלוקת של ר"ת ור"י המבררת בדיוק את עניין זה – האם מתוך שמותר לשים יין על הבגד משמע שאין שום איסור ביין, שהרי לא חוששים לסחיטה. לשיטת ר"י בשימת היין על הבגד בוודאי אין בעיית ליבון, אמנם אם יסחט – אכן יעבור על ליבון, ומה שלא גזרו על שימת היין היא מפני שלא חוששים שיבוא לסחוט מפני שהרווח בסחיטת יין הוא קטן ומסתמא אדם לא יעשה זאת. לעומת זאת, לשיטת ר"ת אפילו אם הרווח בסחיטה הוא מועט, האדם עשוי לבוא ולסחוט, וממה שמותר לשים יין על הבגד משמע שגם אם אדם יסחט לא תהיה בכך שום בעיית ליבון.
למעשה ר"ת הוריד את בעיית הליבון כאחת מהאפשרויות שהזכירו בעלי התוספות בשבת לאיסור סחיטת יין ממסוכרייא דנזייתא, ונשאר רק עם איסור מפרק. אם כך, אומר ר"ת, ניתן להבין מדוע לא גזרו לשים יין על גבי סודרין, מפני שגם אם יבוא לסחוט, זה יהיה מפרק, ומפני שהמשקה נאבד – מדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה, שלשיטתו מותר לכתחילה. מתוך כל האמור, לא מובן לר"ת מדוע נאסר המסוכרייא דנזייתא, שעל מה עובר בכך? ונשאר בצריך עיון ובעצם לא מצא תירוץ אמיתי לאיסור המסוכרייא דנזייתא.
לעומת זאת, ר"י אומר שיש בסחיטת המסוכרייא דנזייתא מלבן, וגם אם אין מלבן אז יש מפרק, ועל אף שזהו פסיק רישא דלא ניחא ליה – לשיטת ר"י, אסור לכתחילה מדרבנן.
הבעיה שבשיטת ר"ת היא בדיוק הבעיה שבשיטת הרמב"ם – שגם לשיטתו פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לכתחילה,1 ואם כך – הוא לא יכול לומר שהאיסור במסוכרייא דנזייתא הוא של מפרק. אם כך, לשיטת הרמב"ם יש מלבן גם בסחיטת יין! בעיה נוספת בשיטת הרמב"ם נובעת ממה שה"מגיד משנה" אומר שלרמב"ם מפרק שייך רק בגידולי קרקע ולא בבדים (ח, ז). אם כן, משתי סיבות הרמב"ם לא יכול להגיד שבמסוכרייא דנזייתא יש בעיה של מפרק, ויאלץ לומר שזו בעיה של מלבן. אם כך, חייבים לומר שהרמב"ם סובר כמו ר"ת – שאין לחלק בין סחיטה לשרייה. אמנם בעוד ר"ת אמר שלא חילקו ושתי הפעולות מותרות, ונשאר בצריך עיון לגבי האיסור שבכל זאת ישנו במסוכרייא דנזייתא, אנו מצפים שהרמב"ם יאמר שלא חילקו ושתי הפעולות אסורות, ואסור גם לשרות שמא יסחט. אמנם לפי התיאוריה הזו הרמב"ם פתר את הבעיה שבסחיטת מסוכרייא דנזייתא, אך יפסוק שאסור לשרות ביין, כנגד משנה מפורשת שמתירה לעשות כך! הוא יצטרך לומר שיש טעות במשנה!
אמנם, להפתעתנו הרמב"ם מתיר לשרות סודרין ביין וגם במים, בניגוד לדין של "שרייתו הוא כיבוסו", שקיים לפחות במים! (ח, יד):
המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב. והוא שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר.
אם כך, יש לברר לעומק את דין "שרייתו הוא כיבוסו", להבין כיצד הרמב"ם מתיר שריית סודרין במים ומדוע אוסר סחיטה ביין משום מלבן.
בגד – שרייתו הוא כיבוסו
מצאנו מקומות שבהם מותר לשרות בגד במים – ההולך להקביל פני רבו, וכן נידה מותרת במקרה מסוים לטבול בבגדיה בשבת. אפילו מבלי לנסות לתרץ כיצד מותר הדבר והרי יש חשש שמא יסחט, לכאורה הדבר אסור מצד השרייה עצמה! ולבעלי התוספות יש שני תירוצים.
התירוץ הראשון הוא שדין "שרייתו הוא כיבוסו" נאמר רק כשיש לכלוך ידוע. התירוץ הזה מסביר מדוע מותר לשים מים על צדו האחד של בגד כדי למנוע התפשטות אש האוחזת בצידו השני, מדוע הנידה מותרת לטבול בבגדה במצב מסוים, ומדוע מותר להיכנס למים על מנת להקביל פני רבו. אך תירוץ זה בכל זאת לא כל כך פשוט, מפני שהוא חידוש גדול שמצופה שייכתב, וכן, אם כך מדוע אסור לשים מים בסודרין? נהיה חייבים לקבוע שהסודרין מלוכלכים ולכן יש בהם כיבוס?! מה זו החלוקה הזו בין המקרים?!
אלא שבעלי התוספות מציינים תירוץ נוסף – דין "שרייתו הוא כיבוסו" נאמר רק בשרייה שהיא בדרך ניקיון ולא בדרך לכלוך. תירוץ זה יותר מתקבל, שהרי בעלי התוספות בתחילת הדיבור כבר הזכירו אותו – ההבדל בין מים ליין הוא שמים הם דרך ניקיון ויין הוא דרך לכלוך ["דע"י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו (של היין)"]. אם הרעיון הזה חל בחלוקה בין משקאות שונים, ניתן להחיל אותו גם על חלוקה בתוך מין משקה אחד – מים.
העברת יין בסודרין, אמת המים דרכה עוברים להקבלת פני הרב, המקווה המיועד לטבילת הנידות בימיהם, כל אלה הם נוזלים המלכלכים את הבד. לעומת זאת, מים העוברים בסודרין אינם מלוכלים, וזו דרך ניקיון ולכן יש בזה משום מלבן. הבעיה היא בדף קכ, א – מדוע מותר לשים מים על בגד שאחזה בו האש? זו דרך ניקיון ולא דרך לכלוך! לכן בעלי התוספות במקום (ד"ה "נותן מים מצד זה") אמרו שהכוונה היא לא ששמים ישירות על הבגד אלא לצידו. אמנם אפשר לתרץ לפי התירוץ הראשון של בעלי התוספות בדף קיא – שתלוי בבגד, אם מלוכלך יהיה מותר לשים עליו מים, ואם הבגד נקי – אסור. בכל אופן, יהיה צריך לקבוע מהי החלוקה בין דרך ניקיון לדרך לכלוך, והיכן עובר קו הגבול.
ה"שולחן ערוך" (או"ח שב, ט) אכן פוסק לפי השיטה השנייה המסתברת יותר, שהדבר לא תלוי במצב הבד – אם נקי אם לאו, אלא בדרך השימוש במים, האם זו דרך ניקיון או דרך לכלוך. אכן ה"משנה ברורה" (שם, סק"נ) אומר בפירוש שניגוב ידיים במגבת היא דרך לכלוך משום שמדובר בידיים מלוכלכות, ולכן ה"ביאור הלכה" אומר שיש בעיה בטיפול בתינוק רחוץ ונקי.
אמנם, הרמב"ם שאומר שיש מלבן ביין כמו במים, בכל זאת מתיר גם מעבר של מים בסודרין ולא רק של יין, ואם כך לכאורה חייבים לומר בדבריו שהוא סובר כתירוץ הראשון שבדברי בעלי התוספות, וכיוון שאין כתם ידוע בסודרין מותר להעביר דרכם גם מים. ולכן הרמב"ם פוסק שמותר גם לשפוך מים על בגד שאחזה בו אש (יב, ו). אמנם, כאמור לעיל תירוץ זה שמחלק בין בד מלוכלך לבד נקי, הינו אוקימתא דחוקה מאד.
הגר"א (שיט, י ד"ה "ואם הם וכו'") מיישב את הדברים על פי דברי ה"מגן אברהם" (שיח, סקל"ו) בשם ה"מגיד משנה". הרב המגיד2 מחדש, שכאשר האדם אינו מכוון ל"תיקון כלי", אין לומר כאן את גדרי "פסיק רישא", אלא אין כאן מלאכה כלל. למעשה, לפי דברי ה"מגיד משנה", המלאכות מתחלקות לשניים. ישנן מלאכות שאדם רגיל לא זקוק לתוצאתן, דהיינו התוצאה היא טוב "סובייקטיבי" התלוי בדעת האדם, ולכן לא מתחייבים עליהן בלא כוונה. אמנם יש מלאכות שתוצאתן היא טוב "אובייקטיבי", ואף אם האדם לא התכוון להן, הרי שיש כאן מלאכה ב"פסיק רישא". בנידון דידן יש לחדש ולומר, שליבון הבגד היא תוצאה "אובייקטיבית", ולכן האדם חייב על סחיטת הבגד מיין משום ליבון. לעומת זאת, שריית הבגד, נחשבת כיבוס רק כאשר האדם מעונין בכך, ואילו אם הוא אינו מעונין בכך, אין זו מלאכה כלל. על כן, הרמב"ם מתיר לשרות בגד ביין או במים כאשר הוא אינו מעונין בעצם השרייה, אך הוא אוסר ב"מסוכרייא דנזייתא" משום ששם האדם סוחט ומלבן בידיו.