מפגש; מבוא
במרכזה של פרשת וישלח מסופר על המפגש הגדול של יעקב ועשיו אחרי שנים רבות בהם לא נפגשו, בין היתר מפני שעשיו רצה להרוג את יעקב. בתחילת הפרשה מתוארות ההכנות המדוקדקות של יעקב לקראת הפגישה. יעקב לא מוכן לקחת סיכונים, ומתכונן למלחמה שתבוא ככל הנראה בעקבות השנאה של אחיו אליו. המתח בשיאו, והנה, בשעת המפגש מתחוללת תפנית מפתיעה בעלילה: "וַיָּ֨רׇץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ" (בראשית לג, ד). הפתעה! במקום שעשיו יתקוף את יעקב כפי שצפינו, או לפחות יתנהג כלפיו בשנאה – הוא רץ ומנשק אותו.
כל מי שקרא את הפרשה, נתקל בתופעה מעניינת בפסוק – מעל כל אחת מאותיות המילה "וישקהו" מופיעות נקודות. נקודות אלה מקורן במסורת קדומה ופותחות הן פתח לפירושים רבים. רש"י מביא שתי דעות חלוקות בעניין דרישת הנקודות (רש"י שם):
וישקהו – נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
ר' שמעון מסביר כי באמת היינו מצפים שעשיו יפגע ביעקב בגלל שידוע שהוא שונא אותו, לכן הנקודות משמשות כמעין תחליף לסימן הקריאה של ימינו, ובאות להדגיש את הפליאה מרחמיו של עשיו על יעקב, שהתנהג כאח ונשק לו מכל הלב, בניגוד למה שציפינו.
דעתו של ר' שמעון היא דעה יחידאית, הדעה השנייה אותה רש"י מביא היא הדעה הרווחת אצל רוב הדרשנים. ע"פ דעה זו, עשיו לא נשקו בכל ליבו; כלפי חוץ זו הייתה נראית נשיקה לכל דבר אך בתוכו הוא עוד שנא את אחיו והנשיקה הייתה חלק מהצגה חיצונית. יש פרשנים שהלכו אף יותר רחוק ואמרו שלא רק שעשיו כלל לא התכוון לנשק, אלא הוא התכוון להרע ליעקב ולנשוך אותו.[1]
האדמו"ר מגור בספרו "שפת אמת" על הפרשה (תרמ"ד) מביא פירוש מיוחד בנוגע לנשיכה – עשיו באמת התכוון לנשק את יעקב, אך נשיקה מעשיו זו בעצם הנשיכה המסוכנת ביותר, מעין משל ליצר הרע; הרי כשאדם מודע לכך שתוקפים אותו הוא נכנס למצב הגנה, הוא מוכן לכל תרחיש והוא עומד על המשמר כדי לבלום פגיעות. לעומת זאת, כשהרע מתחזה ועושה עצמו כטוב, מתקרב אלינו בצורה נעימה ונחמדה, האדם נמצא במצב הרבה יותר מסוכן, הוא אינו באותו מצב כוננות כי הרי לכאורה שום אויב לא תוקף אותו. פירוש זה הוא אמנם פירוש רעיוני, אך לפיו עשיו באמת נישק, אם כי הכוונה הפנימית שלו הייתה לפגוע.
נקודת מוצא – מקור המילים הנקודות
תופעה זו של מילים נקודות כמו במקרה שלנו איננה תופעה חד פעמית; בתורה קיימים עשרה פסוקים בהם מופיעות נקודות מעל אותיות ומילים מסוימות. כאמור, נקודות אלה פותחות פתח ללימודים ודרשות רבות. באבות דרבי נתן (לד, ה) מפורטים כל הפסוקים האלו וכן מובא המקור לכאורה של אותן נקודות: "כך אמר עזרא: אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך, אומר אני לו כבר נקדתי עליהן. ואם אומר לי יפה כתבתי אעביר נקודה מעליהן". על פי הסבר זה, כשכתב עזרא הסופר את התורה[2] הוא נתקל במילים שהעלו אצלו חשש מסויים, שמא אין הן צריכות להופיע בהקשרים בהן הופיעו. בצעד מתוחכם סימן עזרא את אותן מילים בנקודות, כך יוכל לצאת נקי בכל מצב – אם יתגלה למפרע שאכן הופעות אלו אינן נכונות, יצביע עזרא על הנקודות שמסמנות לנו שלא להתייחס למילים תחתיהן. ואילו יסתבר שאין כלל בעיה באותן מילים, ימחק עזרא את הנקודות כלא היו.
נראה לכאורה שעזרא סובר כי יש מקום להגיד שקיימות אותיות בתורה שאינן צריכות להיכתב. הנקודות מסמנות לנו אילו אותיות יש למחוק ועל אילו אותיות אנחנו יכולים לסמוך. ובאמת נראה שכך הבינו חלק מהדרשנים, כמו שניתן לראות מדברי ר' שמעון בן אלעזר המובאים בבראשית רבה (מח, טו): "אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה".
ר' שמעון מחלק בין שני סוגי הופעות הנקודות בתורה – במקומות בהם יש יותר אותיות נקודות מכאלו שאינן נקודות, יש לקרוא את הנקודות בלבד ולהשמיט את השאר. ובמקומות שמעטות הנקודות במילה, יש להשמיט את אותן אותיות נקודות ולקרוא את השאר. ר' שמעון סובר כי על ידי השמטת אותיות מסוימות, נגלות לעינינו הבנות אחרות במקרא. בין כך ובין כך מובן מדבריו שאכן יש מקום למחוק אותיות מספר התורה.
נקודת המחלוקת – בעניין שלמות התורה
על הבנה זו יוצא המהר"ל (תפארת ישראל, סו) בהתנגדות חריפה, ומזועזע מעצם המחשבה על מחיקת אות מהתורה:
אין לומר בתורת ה' שום תיקון כלל ואין בו שינוי, כי דברי א-לוהים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שינוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות, רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני… יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא הסופר מצא בלבול הספרים… וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה, והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תיקון… אבל התורה נקוד שלה הכל נתן מסיני.
לא ייתכן, אומר המהר"ל, שבתורה הא-לוהית יש טעות; מי שטוען שיש מקום להוסיף או לגרוע בתורה, ולו בפסיק קטן בלבד, טוען בעצם שקיים הסיכוי להימצאות טעות בתורה. וזה, כאמור, לא ייתכן ואף נחשב כפגימה בכבוד התורה. נראה אפוא, כי המהר"ל יוצא ישירות נגד אותה דרשה על עזרא והנקודות, ואומר בפירוש שמקור הנקודות הרי הוא נתון מסיני. ובלשונו פונה המהר"ל אל אותם דורשים ש"ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם" (שם).[3]
ברצוני לנסות ולפייס בין הדרשה על עזרא הסופר ובין המהר"ל ;כאמור, המהר"ל עומד על כך שהנקודות שבתורה מסורות מה' אל משה עוד ממעמד הר-סיני, ומתנגד נחרצות לדעה שנעשה שינוי בתורה ע"י עזרא, בטח שלא שינוי שמעיד על סיכוי לטעות בדברי התורה. ועל דבריו יש לשאול – אם אכן מקור הנקודות מסיני הוא, מה, אם כן, הן באות ללמדנו? אולי ניתן ללמוד את המדרש על עזרא הסופר כמעין משל שבאמת לא היה ולא נברא, כשיטה השניה שהצגנו בהערה 2 התורה לא השתנתה חלילה, לא הוסיפו עליה ולא גרעו כלל; אפילו לא נקודה בודדת. המהר"ל בהתנגדותו למדרש, אינו בא בטרוניא על תוכנו של המדרש, אלא על סתימותו במילים והסברים; המהר"ל טען נגד כותבי המדרש שלא נזהרו מספיק ולא דייקו והסבירו את דבריהם וכוונתם, מה שגרם להבנות שגויות שאכן כפשוטו קרה הדבר.[4] הנקודות ניתנו יחד עם כל התורה מסיני ובאות הן ללמדנו שבכתוב הגלוי יש משמעות נסתרת שיש לדורשה. על פי הבנה מתוקנת זו, ניתן להבין מחדש אף את דרך דרישת הנקודות של ר' שמעון בן אלעזר שהובאה לעיל: ר' שמעון אמר כי יש לדרוש חלק מהאותיות, כלומר, לעיין מקרוב באותיות אלו ולגלות עניינים נסתרים. אין הוא התכוון חלילה למחיקת אותיות מהתורה. דבריו, כמו דברי המדרש באבות דרבי נתן, גרמו ל"כמה חסירי דעת", לפי דבריו של המהר"ל, להבין שקיימות אותיות בתורה הניתנות למחיקה. שזו, כאמור, הבנה שגויה ומסוכנת שעליה הזדעק המהר"ל.
נקודת מבט – בין הנסתר לנגלה
נחזור לעניין הנשיקה של עשיו ליעקב, עליה דרשו רבים כי המעשה בפועל לא תאם את כוונות הלב. עשיו שונא ליעקב ואין בו כל כוונה לנשקו. הנקודות מסמנות לנו שהפעולה הכתובה, הגלויה לעין, אינה תואמת לרחשי הלב בעת עשייתה. ברצוני להמשיך עם כיוון זה של הפרשנים, אשר מתיישב גם עם דברי המדרש על עזרא, אשר כביכול סימן את אותן מילים שאכן תיארו את מה שנעשה, אך הסתירו את הכוונה הפנימית, וגם עם דברי המהר"ל שהרי אין זה שינוי בתורה כלל, אלא התעמקות בה וחשיפת רבדים חבויים.
כאמור, תופעה זו של מילים נקודות מופיעה עשר פעמים בתורה. בכל ההופעות האלו ניתן לזהות חוט מקשר על סמך דברי הפרשנים; בכל ההופעות האלו הנקודות מסמנות לנו שהגלוי לנו לא מסונכרן עם הפנים.
אפרט חלק מהמקורות בעלי המילים הנקודות:
בפרשת וירא, כשהגיעו המלאכים לבקר את אברהם, שאלו אותו איפה שרה, וכדברי הכתוב (בראשית יח, ב-ט):
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה… וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ… וַיֹאמְרוּ אֵׄלָיׄוׄ אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.
מעל המילה "אליו" מופיעות נקודות. בעקבות הופעת הנקודות בפסוק דורשים שהמלאכים, בהיותם מלאכים נבדלים מן החומר, כן ידעו היכן נמצאת שרה. הם שאלו את אברהם שאלה זו מכיוון שרצו לחבבה על אברהם, שידע כמה צנועה היא שאינה מופיעה בפני האורחים הזרים (בבא מציעא פז, א). דרשה נוספת אומרת שמכיוון שאינם רצו שאברהם ידע את זהותם העליונה, הם שאלו כדרך כל בשר כאילו הם לא ידעו את התשובה. גם מכאן יוצא שהפעולה החיצונית אינה תאמה את הכוונה הפנימית.
באותה פרשה, לאחר מהפיכת סדום ועמורה, עת נמלטו לוט ושתי בנותיו מהאסון, סברו שהפיכת סדום החריבה את העולם כולו והרי הם שלושתם האחרונים ששרדו (רש"י בראשית יט, לא). בעקבות הבנה זו, מחליטות בנות לוט לגרום לאביהם לבוא עליהן כדי להקים ממנו זרע ולהמשיך את קיום האנושות בעולם. הן משכרות את אביהם ובאות אליו אחת אחרי השנייה לילה אחרי לילה. לכאורה, מרוב שכרותו לא ידע לוט כלל מהמעשה. וכמאמר הפסוקים (בראשית יט, לא-לג):
וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כׇּל־הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּׄמָהּ.
מעל המילה "ובקומה" מופיעות נקודות. הדרש על פסוק זה אומר שבאמת לוט התפקח קצת מיינו בקימת ביתו הראשונה ובעצם כן ידע מה שעוללה לו, ולמרות זאת לא נזהר מלהשתכר גם בלילה השני. אולי סימן לכך שהיה בו רצון מועט לשתף פעולה עם מזימת בנותיו ולא היה זה אונס מוחלט.
בפרשת וישב מסופר על בני יעקב אשר יצאו לרעות את צאן אביהם על פי בקשתו, ולפי דברי הכתוב (בראשית לז, יב): וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם.
מעל המילה "את" מופיעות נקודות. מנקודות אלו דורשים שלא הלכו הבנים לרעות את הצאן לטובת אביהם בלבד, אלא השתמשו ברעיית הצאן כתירוץ להתרחק מיעקב כדי שיוכלו ליהנות בלי שהוא יראה וידע מה הם עושים (רש"י שם: "שלא הלכו אלא לרעות את עצמם"). הרד"ק מוסיף ומסביר כי הם הלכו לאכול ולשתות ולעשות כרצונם בשכם, שם הם גם רחוקים מהשגחת אביהם וגם מרגישים כ"שליטים", כי הרי הם הרגו את אנשי המקום ואנשי שכם עוד יראים מהם. משמע גם כאן שהכוונה המפורשת בפסוק, רחוקה מאוד מהכוונה הפנימית.
נקודת סיום
הדוגמאות עוד רבות אך ברצוני לחתום עם דוגמא אחרונה ומסכמת: בפרשת נצבים (דברים כט, כח) מופיע הפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד־עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
פסוק זה מבהיר את ההבדל בין המעשים הנסתרים של האדם לבין המעשים הגלויים שלו. הפסוק בא כציווי על החברה להיות אחראית גם על מעשיהם של היחידים ולדאוג לטפל בהתאם באנשים החוטאים אשר סרים מדבר ה'. עם זאת, החברה אינה יכולה לדעת מה קורה ברחשי הלב הפנימיים של כל אדם ואינה יכולה לטפל בחטאי הלב של היחיד. על כן התורה אומרת שמחשבות נסתרות אלו, חטאי הלב, הם תחת אחריותו של הקב"ה שיודעם ויכול לטפל על פיהם כראוי באדם היחיד. את המעשים הגלויים, החיצוניים של היחיד, החברה כן יודעת ועליה מוטלת האחריות לטפל בחטאים אלה; להעניש את היחידים החוטאים ולבער את הרע מקרבה. ואם לא יעשו כן, יענשו הרבים על חטאו של היחיד.[5]
בפסוק זה מופיעות מספר הנקודות הרב ביותר – 11 נקודות מעל המילים "לנו ולבנינו", כמו גם מעל האות ע' מהמילה "עד". גם כאן נדרש שהכתוב הוא לא בדיוק כמו המחשבה הפנימית. הדרשה אומרת שה' עדיין לא העניש את כלל הציבור על חוסר התעסקותם בחטאיו הגלויים של הפרט כמו שהוא אמר, אלא חיכה עד אשר חצו את הירדן, נכנסו לארץ וקיבלו על עצמם את השבועה לקבל את כל דברי התורה בהר גריזים והר עיבל, וכך בעצם נעשו ערבים זה לזה והתחייבו אף על חטאי היחיד.
אולי מכיוון שגם בפסוק זה, שמדבר על ההבדל בין הנסתר לנגלה, מופיעות נקודות שכמו שאמרנו, מעידות על כך שהחוץ לא מסונכרן עם הפנים, ניתן להסיק מאיפה נובעת גישת הדרישה הזו על הנקודות. כאמור, הנקודות מופיעות מעל המילים "לנו ולבנינו" והאות ע' – העין ("ע") המצומצמת שלנו ושל בנינו מראה לנו אך ורק את הגלוי לנו ולא את התמונה במלואה. "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז).
עלינו נותר רק לשאוף כמה שיותר שתוכנו יהיה כברנו, שכל מעשינו יהיו מונעים מהכוונה הפנימית שלנו ולא חיצוניים לנו ולנטיות לבנו. שנהיה ערבים זה לזה ואולי לפני זה – שנהיה ערבים לעצמינו, בין הפנים לחוץ; ואם אכן כך ננהג, לא נותיר מקום לאף אחד אחר לסמן אותנו בנקודות שנויות במחלוקות. "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".
[1] מדרש חז"ל מוכר (בראשית רבה עח, ט) אודות הנשיקה-נשיכה של עשיו מספר כי הוא אכן ביקש לנשכו, אך נעשה נס ליעקב ושיניו של עשיו נעשו רכות כשעווה וצווארו של יעקב נעשה קשה כאבן וכך יצא שעשיו נישקו כנגד רצונו. הבכי שהגיע לאחר הנשיקה הבלתי רצונית הזו, מספר המדרש, היה של עשיו על שיניו שנהרסו, וכן של יעקב על צווארו שהתקשה.
[2] התורה, כידוע, ניתנה למשה בסיני, וברור לכל בר דעת שלא עזרא הוא שכתב את התורה. את המדרש הזה המתאר את עזרא כמי שכתב את התורה ניתן להבין בשני פנים:
א. הגמרא בסנהדרין (כא, ב) אומרת כי "ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלמלי לא קדמו משה… ואע"פ שלא נתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב". עזרא בעצם "העתיק" את התורה וכתבה בכתב האשורי (הכתב בו אנו משתמשים כיום) במקום הכתב העברי הקדום בה הייתה כתובה עד אז (ע"פ חלק מהדעות). זאת, כמובן, כשהוא שומר על לשון התורה ולא משנה בה מאומה. על פי גמרא זו אפשר להבין את המדרש הנ"ל שכתיבתו של עזרא היא בעצם שינוי הכתב.
ב. המדרש בא כמעין משל. עזרא מסמל את בקיאות התורה וידיעתה לפרטי פרטים. ואף על פי כן, עדיין קיימים בתורה עניינים סתומים שאף הבקיא שבבקיאים אינו יודע לפרשם. על כן, אף עזרא צריך לחכות לאליהו הנביא, כמי שמתרץ קושיות ואיבעיות, שיבאר את אותם העניינים.
[3] אל המהר"ל מצטרפת גם דעתו של ר' יוסף אלבו בספר העיקרים וז"ל: "התורה שהיא בידינו היום, לפי משך הקבלה מאבות לבנים, היא שניתנה למשה בסיני בלי שינוי כלל… ואף על פי ששינה [עזרא] הכתב, כמו שאמרנו למעלה, זכר לגאולה השנית, מכל מקום לא היה רשאי לשנות דבר בתורה" (ספר העיקרים, מאמר שלישי, כב).
[4] "…וקצת מן האחרונים ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם…", לא בגלל אי נכונות דבריהם, אלא מפני ש"כמה חסירי דעת קבלו דבריהם כאילו היה דבר פשוט בלי חולק כלל…". כלומר שאכן אין הדברים דברי שקר, אך אין לקבלם כדברים פשוטים ויש להבינם לעומק.
[5] רש"י שם: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה' א-להינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות – לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים".