סוד הנסירה, מוסד המשפחה והקשר הנפשי לארץ ישראל

ראשי פרקים:

'טבעיות מול חופש'

מרן הרב קוק עסק הרבה מאוד בתרגום מושגים קבליים למושגים נפשיים שקשורים אל העולם שלנו. בין היתר עסק במושג הנסירה:

"הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואחר כך באה הנסירה, היינו הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום אותו החופש הראוי לתן מקום לתיקונים גדולים גם כן אין כאן[1].

הבסיס למושג הנסירה הוא בגמרא במסכת ברכות (סא.), המדברת על כך שאדם וחווה נבראו מחוברים ולאחר מכן הפריד אותם הקדוש ברוך הוא. כמובן, לא מדובר בהפרדה פיזית-טכנית אלא בעניין מהותי עמוק. כאשר אנחנו מדברים על 'חיבור אחור באחור' אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו תאומים סיאמיים שמחוברים זה לזה בגב. במציאות כזו, יש לך למעשה שני אנשים שמחוברים זה לזה מבלי שבחרו בכך. משמעות החיבור היא שאין כאן מקום לקלקול – 'אי אפשר להתגרש'. הם הולכים ביחד. באופן פשוט אין בחירה אלא אני צמוד לבן הזוג. זו 'טבעיות ישרה בכל עניין'. יש בזה דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול,

מנגד, במצב כזה של חיבור, אין כאן חופש, אין כאן אפשרות של בחירה, וממילא אין מקום לתיקון ואי אפשר ליצור דברים או 'ליתן מקום לתיקונים גדולים'.  הדבר בא לידי בטוי בזיווג האנושי. הזיווג של איש ואשתו הוא רק 'פנים מול פנים' – כאשר האיש והאישה עומדים אחד מול השני ובוחרים זה בזה. דוקא מתוך מצב זה של בחירה והאיש והאשה מפנים את פניהם זה לזו – – נוצר פרי הבטן.

"על כן מנסרין. מביאים רגשי חופש שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד ובבחירה מתחברן".

משמעות הנסירה שבעצם אפשר להיפרד, שוברים את הטבעיות ולאחר מכן מתחברים מבחירה. כך מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל החיים. ככה הבריאה מתנהלת וכך מופיעים דברים גדולים בסוד הנסירה.

'עקבתא דמשיחא'

"עקבא דמשיחא הוא בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, הקישור של האמונה בטבע, והוא הדין לכללות האדם, אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה על ידי בחירה ברורה"

הרב מזהה את תהליך ה'נסירה' גם במרחב ההיסטורי – זהו התהליך ב'עקבתא דמשיחא'. לפני 200 שנה בערך הופיעה כפירה בעם ישראל, ואנשים החלו לעזוב את האמונה.  זה הייתה עזיבה שנבעה מעולם שלם שנפתח בפני עם ישראל. חומות הגטו נפרצו וההשכלה התפשטה בכל העולם. עד לאותה עת היתה האמונה חלק מהטבע. היהודים גדלו באופן פשוט לתוך טבע של אמונה – גם טבע עולמי של אמונה וגם טבע בעם ישראל.

זה נכון שתמיד היו ביטויים של בחירה – היו דורות שיכלו לבחור בשמד על פני מיתה וכו'. אבל ככלל, החיבור ליהדות היה עניין מוכרח. לאדם לא היו הרבה ברירות. הוא גדל בעיירה שלו, הוא הכיר גויים שפעמים רבות היו עבורו ייחוס שלילי ודוגמה למה שהוא לא רוצה להיות, הכיר יהודים שומרי מצוות וזהו. וככה זה היה חלק מהטבע. ועכשיו, בעקבתא דמשיחא, אנחנו נפרדים מהטבעיות. יש כאן בעצם נסירה. עד עכשיו היתה הזהות שלי כיהודי במצב סטטי וקבוע – אני יהודי שומר מצוות כי אבא שלי שמר מצוות וכי סבא שלי עשה כך. יש משהו עוצמתי מאוד בטבעיות הזאת, אבל מצד שני – אין פה בחירה. לכן מגיעה הנסירה, אבל היא כדי "לשוב למידה יותר עליונה על ידי בחירה".

בהסבר זה, הרב עונה על אחת הקושיות המרכזיות בשיטתו. כיון שהרב טוען שהעולם כל הזמן מתקדם – כיצד אפשר להסביר זאת אם דווקא במאות השנים האחרונות הכפירה מתגברת? על כך אומר לך הרב שהכפירה היא חלק מההתקדמות, בסוד הנסירה. עד עכשיו היו מוכרחים להאמין, לא היתה ברירה. עכשיו, יש איזשהו הפסק, איזשהו חיתוך, פתאום יש אופציה לא להאמין, ועכשיו מגיע הזמן לבחור. שהאמונה תהיה מתוך בחירה – והגעה לאמונה מתוך בחירה היא התקדמות מאוד מאוד גדולה.

הסכנה שיש בנסירה

הרב מבאר שיש בנסירה הזאת סכנה מאוד גדולה. ב'דרך צחות' נקרא לזה 'ניסויים בבני אדם'. הקב"ה מפרק לנו את הטבעיות, ואמונה היא כבר לא דבר טבעי. האם כעת חס ושלום הכל יתפרק? ממש לא:

כנסת ישראל עלתה בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה שפעלו הרבה דורות וזיכוכי הגליות. אין פחד מהנסירה. הרחק לא תרחיק ללכת. מיד תשוב בבחירה חפשית למעלה עליונה שאין לה דוגמא.

כאשר הרב מדבר על מה שיקרה 'מיד', הוא מכוון בעצם לתהליך של תשובה כללית ממושכת שהחל לפני 200 שנה וממשיך בימינו אלה, כשאנשים שבים וחוזרים ליהדות ולתורה מתוך בחירה. אם עד העידן המודרני שמירת שבת היתה מתוך הכרח, הרי שכעת האדם צריך לבחור אם לשמור שבת, וממילא מתוך כך הבחירה דורשת מהאדם ומקהילה בכלל להשקיע בשבת ולקבוע את צביונה

התהליך הכללי הזה, קורה היום לרוב האנשים ובוודאי לבחורי ישיבה באופן פרטי, אדם רגיל לעשות משהו ויום בהיר אחד הוא שואל את עצמו רגע בעצם למה אני עושה את מה שאני עושה? מה אני רוצה מעצמי? למה לעשות את זה בכלל? השאלה הזאת היא ב'סוד הנסירה'. עד עכשיו פעלת באופן טבעי וטוב שעשית כך, אבל מצד שני לא שאלת שאלות ולא התפתחת. עכשיו אתה שואל שאלות, ואמנם אתה נפרד מהפעולה הטבעית, אבל יכול לבחור במעשה בצורה נכונה ועליונה יותר.

חיזוק 'מוסד המשפחה'

אני חושב שאת המהלך של סוד הנסירה אפשר למצוא היום גם בתחומים שבהם לא ניתן היה להבחין בכך בימיו של הרב, ובייחוד בכל הנוגע למוסד המשפחה. אולי בתקופת הרב היו לזה ניצנים ראשונים, אבל עד לפני 40 או 50 שנה  היה ברור לבני זוג שהם צריכים להתחתן. זו בכלל לא היתה שאלה שמתחתנים ומולידים ילדים. חלק מהערעור על מוסד המשפחה, כפי שאנחנו רואים זאת מכל מיני כיוונים, הוא 'בסוד הנסירה'. האדם שואל את עצמו למה להתחתן ומה ההצדקה לכך.

אמנם בציבור הדתי יש צד יותר שמרני ולכן אולי הבירורים האלה פחות מתרחשים אצלנו, אבל בוודאי שגם אנחנו מושפעים מכך בהרבה מרחבים – סוגיית 'גיל הנישואין', סוגיית הלהט"ב ועוד. עד לפני 40 שנה, אם היית מציע למישהו לרשום 'הורה 1' ו'הורה 2' במקום לרשום 'אבא' ו'אמא', הוא היה מסתכל עליך בתמיהה ולא מבין מה אתה רוצה ממנו. היום השאלות והתחושות של האנשים עולות במלוא עוזן.

אין ספק שערעור מוסד המשפחה קשור למהפכה הרבה יותר כללית שיש בעולם, של 'שחרור מיני' שלאמתו של דבר אינו אלא פריצות נוראה. כל זה חלק מהחופשיות ומהנסירה. עד עכשיו היו הרבה כללים מחמירים מאוד מכל מיני סוגים, ועכשיו פתאום אין כללים. הטבעיות נגמרה ויש לאדם חופש ועליו לברר לעצמו  מה המשמעות של חתונה ומה המשמעות של יחסים אינטימיים בין איש לאשתו.

מדברי הרב למדנו שעל אף הצער הגדול שיש לנו מהפריצות הנוראה שאנו רואים בעולם בכלל ובתוך עם ישראל בפרט, הרי שאנו שמחים בתהליך הזה – זו הדרך 'לתיקונים גדולים'. אנחנו רואים את זה בזעיר אנפין בכך שבעבר כמעט לא דיברו על אהבה בהקשר של נישואין ואילו כיום ברור לנו שלקשר הנפשי יש מקום מרכזי בקשר – הקשר הנפשי הכרחי בשביל 'מידה עליונה של בחירה ברורה'. מנגד, עלינו כמחנכים לדעת שתשובות שהועילו בעבר בסגנון של 'כך עושים' ו'כך טבעי'  אינן מתקבלות עכשיו ואינן אמורות להתקבל. הדור שלנו דורש הסברים ברורים, דורש הבנה מעמיקה וכמו שלימד אותנו הרב – איננו מפחדים משאלות אלו – אנו בטוחים ב'חכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש' כפי שאמר הרב ועלינו לעסוק בתורה גדולה זו ולדלות מתוך חז"ל ודברי הראשונים והאחרונים הסברים והארות שיסייעו לענות על שאלותיו של הדור.

"אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך"

גם ביחס לארץ ישראל ולשאלת היציאה מן הארץ אפשר להבחין בסימנים של 'נסירה'. בהכללה, ומבלי להתייחס לזרמים ותתי זרמים בציבור הדתי, לפני כמה עשרות שנים היתה נחשבת יציאה מהארץ למשהו זר. טיסה לחו"ל הייתה איזושהי חריגה מהנורמה. הנורמה הייתה להישאר בארץ. היו כל מיני סיבות לנורמה – האידיאלים של ראשית הציונות עוד פעלו בלבבות, והיתה תחושה טבעית של חיבור לארץ ישראל. הטיסה היתה תהליך מורכב יותר ויקר באופן משמעותי. בסופו של דבר אצל הרבה מאד משפחות היה ברור בצורה טבעית שלא יוצאים מהארץ.

בשנים האחרונות זה נשבר. כשאני הייתי בגילאי ישיבה, מעטים הבחורים שיצאו מהארץ וגם זה רק יחד עם הוריהם. כיום חלק לא מובטל מתלמידי שיעור א' כבר יצאו לחו"ל ביחד עם חבריהם, ולמעשה אין טעם לשאול 'האם יצאת מהארץ' אלא 'איפה ביקרת'.  לעיתים עולה בליבי התחושה שכבר אין טעם לדבר על ענין זה ואפילו לא מהצד ההלכתי – במקומות הטיול בחו"ל רואים כל כך הרבה חובשי כיפה, שכבר הכל מתבלבל.

מתוך הבנה של סוד הנסירה, באמת אין לנו אפשרות 'להחזיר את הגלגל'. אלא עלינו להבין ולהסביר את המשמעות של מגורים בארץ ישראל, את המשמעות של איסור יציאה מארץ וכן הלאה. עלינו לברר את דרכו של יצחק אבינו שעליו אמר המדרש[3]:

"גור בארץ הזאת – אתה עולה תמימה – אם יצאת חוצה לארץ – נפסלת".

אהבת ארץ

כפתח להבין את ענין 'איסור היציאה מהארץ', אני מציע לקשור זאת לנושא הקודם של 'חיזוק מוסד המשפחה'. חלק מרכזי מהאהבה בין איש לאשתו מתבססת על הייחוד של האיש ביחס לאשה וכן להיפך. האיש מפתח קשר רק עם אשתו ולא עם נשים אחרות, ואף האישה מפתחת קשר נפשי רק עם בעלה. זאת המשמעות של המושג 'קידושין' ושל קדושה, כדברי התוספות המפורסמים[4] – "הרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי". אני חושב שבאותה מידה צריך לדבר על אהבת ארץ ישראל. ארץ ישראל עבורנו היא הארץ היחידה ואין בעולם ארצות אחרות. כפי שעל האדם לחוש שאשתו היא האישה הכי יפה בעולם, ותחושה זו לא נובעת מבירור שכלי אלא מעמדה נפשית פשוטה – הרי שכך עלינו לחוש, כחברה וכעם, ביחס לארץ ישראל.

ודאי, יש כאן בירורים רבים שצריך לעשות – מה היא ארץ ישראל בשבילנו? מה אנו מרגישים כלפיה? אלו רגשות? מהן החוויות ביחס אליה? מה המשמעות של ארץ ישראל ברמה הפשוטה? מה המשמעות של ארץ ישראל ברמת הקודש? בירורים אלו – יחזקו את הקשר שלנו לארץ ישראל מתוך בחירה וממילא יביאו ל'תיקונים גדולים'.

לעת עתה, ברצוני להציע הקפדה מעשית. זו רעה חולה ראיתי תחת השמש – לאחר שאנשים ביקרו בחוץ לארץ וחוזרים לארץ – האם מתחילים להשוות בין ארץ ישראל למקומות אחרים ביחס למחירים, ולתחבורה וכדומה. ואם נדמה זאת ביחס לאיש ואשתו הרי משל למה הדבר דומה? לאדם נשוי שמתיידד עם קולגה נחמדה בעבודה ומתחיל להתלונן על אשתו. זה הרסני לקשר. עצם המצב הנפשי הזה, העמדה הנפשית הזו של השוואה ושל ביקורת היא הרסנית. אין ספק שיש מה לשפר ולתקן – זה נכון גם במשל וגם בנמשל – אבל צריך לראות איך מגמת השיפור לא באה מתוך ניכור וריחוק כל שהוא חס ושלום.

במילים אחרות – אין ספק שככל שאני אעסוק בחסרונות של אשתי אז עיסוק זה בעצמו פוגם ומקלקל ומוריד את הקשר. אם אני אעסוק רק בצדדים החיוביים הרי שודאי עיסוק זה יחזק מאד את הקשר. הדברים אמורים גם ביחס לארץ ישראל והלא כה למדנו במסכת כתובות על רבי אמי ורבי אסי:

כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל"[5].

אף אם אדם חווה דברים יפים במקומות אחרים, עליו להיזהר כפל כפליים 'שלא להתרעם על ישיבת ארץ ישראל'.

בעזרת ה', מתוך עיון בירור ולימוד הדברים – בסוד הנסירה – נגיע 'למעלה עליונה שאין לה דוגמא'.

 

הלב מתגעגע אחרי ההשגה של ארץ-ישראל,

אחרי האמונה של ארץ-ישראל,

אחרי הקדשה של ארץ-ישראל.

איה לוקחים את השמחה של ארץ-ישראל,

את השלוה הפנימית של ארץ-ישראל,

את הדבקות של ארץ-ישראל,

את האמת של ארץ-ישראל,

את העז והאומץ של ארץ-ישראל,

את הבטחון של ארץ-ישראל?

חוסה ד', רחם נא, אל רחום וחנון,

חמול נא וזכני נא לשוב אליך בתשובה שלמה,

והשיבני נא אל ארץ חמדתך.

זכני נא לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך.

רחם, רחם, אב הרחמן,

חוס נא, הושיעה נא, האל המושיע

תגיות:

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן