על אנשי רוח שאוהבים את החיים

לעילוי נשמת סבא היקר, משה יוסף בודק (בן מינדל אסתר), אחרון לוחמי דור תש"ח, איש אצ"ל גאה, מורה לתנ"ך ומחנך נערץ על תלמידיו. נולד בערב יום ירושלים, נפטר בשיבה טובה בגיל 93 ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונטמן אתמול בעיצומו של יום העצמאות ה-74. תמיד כשנשאל לשלומו, היה עונה: "שלומי כשלום המדינה". תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מה לכוהן מחוץ לבית הקברות?

בפתח פרשת "אמור" ציווי מפתיע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". התורה אוסרת על הכוהנים להשתתף בהלוויות ולהתקרב אל המת, אלא אם כן מדובר במשפחה הקרובה, להם כהן הדיוט יכול להיטמא. מדובר בשבעה קרובים בלבד. בכהן גדול התורה החמירה אף יותר, אפילו למשפחתו הקרובה, לאביו ולאימו, הוא אינו רשאי להיטמא. התורה בעצם מרחיקה את הכהן מכל התרחשות שקשורה למותו של אדם מישראל. משעה שקיצו של אדם קרב, על הכהן להתרחק מהאזור מחשש טומאת מת, ובהלוויה עצמה אינו רשאי להיכנס אל תחום בית הקברות.

ציווי זה עומד בניגוד למחשבה הפשוטה  לפיה אין מתאים יותר מן הכהן ללוות את הנפטר בדרכו האחרונה. עוד לפני המיתה, כאשר יהודי שוכב על ערש דווי, יבוא אליו הכהן, איש הרוח, יאמר עימו ווידוי ויעודד אותו לשוב בתשובה. כך גם לאחר המיתה, וכי יש מתאים יותר מן הכהן ללוות את מסע הלוויה? בנוסף להספדים ולתמיכה במשפחה ברגעי הכאב, נדרש אדם גדול שיפיח רוח בשעת השבר.

תורה של חיים

הרב קוק ששם דגש בלימודו על היות התורה תורת חיים, ובעצמו היה כהן, עסק רבות בשאלה הזאת:

לולא אזהרת התורה "על כל נפשות מת לא יבוא", היה נעשה, על פי רגש פנימי, מנהג חיובי, שיהיה הכהן צריך לעמוד בשעת יציאת נשמה, (אולם) זה היה מטביע בלב הבעל רגש חותם של השפלת ערך החיים ושנאה לחיים (פנקסי הראי"ה, פנקס ג, ב).

יש משהו במעמד המוות שתופס את החושים בצורה מאד חזקה. אדם שלפני רגע היה כאן, חי ונושם, פתאום דועך ובבת אחת הופך לגוף דומם. זו חוויה מטלטלת שיש סיכון מסוים ברושם שהיא עלולה להשאיר בנפשו של אדם שנוכח במעמד כזה. החשש הוא שהמפגש הכל כך עוצמתי וישיר עם המוות, בין בשעת המיתה ובין בשעת הלוויה, יכול לגרום למעין זילות החיים, או כפי שמתבטא הרב קוק בחריפות, אפילו לשנאת החיים.

ישנה תנועה רוחנית כזו, רבנים שכל הזמן עסוקים בלהזכיר לשומעי לקחם את יום המיתה, ובכך הופכים את המוות לעיקר ואת החיים לטפלים לו. רבנים אלו יאמרו שהחיים שלנו הם זמניים, ויצטטו את האמרה מספר קהלת ש"הכל הבל". לפי גישה זו, ממילא אין טעם לתת משקל משמעותי לחיים וחבל להשקיע בפיתוח כוחות החיים והוצאתם לפועל. החיים בעולם הזה לטעמם אינם אלא תעתוע, הבלי עולם הזה.

הגישה הזאת עומדת בניגוד גמור לרוח התורה, תורת החיים, אך היא הושרשה בקרבנו במהלך הגלות הארוכה, בה נוצר נתק בין חומר לרוח. הרב קוק בונה תודעה אחרת:

"המוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה רבנו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן השלמות מצד עצמן, וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת" (שם פנקס ד, כה).

משה רבינו מתחנן להיכנס לארץ ישראל, לא זו בלבד שהוא חפץ בכניסה לארץ, אלא הוא חפץ בחיים עצמם, ורוצה להמשיך אותם עד כמה שניתן. כך היא תורת ישראל, היא איננה בזה לחיים בעולם הזה, להיפך, תורתנו רואה ערך ומשמעות בכל מרחבי החיים, גם בענייני החומר. כך למשל כאשר אדם אוכל מאכל שטעים לו, התורה מצווה אותו לברך, להודות לקב"ה על השפע הזה, כי כך הוא רצונו שנהנה מהעולם הזה. כל הברכות שכתובות בתורה עוסקות דווקא בשפע חומרי ולא בענייני רוח, כך למשל בפרשת "והיה אם שמוע": "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ".

רגישות של איש רוח

כעת מבאר הרב מדוע הרחיקה התורה דווקא את הכהנים ממקום המיתה:

"טעם איסור טומאת מתים בכוהנים מפני שהם מורי העם, ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי. על כן הרחיקה תורה את כוהני ה' ממעמד המוות, שלא ישפיע על רוחם, הנוח יותר לקלוט השפעה רוחנית, סגנון הדרכה לשנאת החיים" (שם).

נפשו של הכהן, בשל היותו אדם בעל שאר רוח, היא בעלת רגישות מיוחדת לעניינים רוחניים. חשיפה מרובה של הכהן למוות עלולה להשפיע עליו ולגרום לו את אותה שנאת החיים. התורה הרחיקה דווקא את הכוהנים, כיוון שהם מנהיגי העם ורוחם משפיעה על הכלל, לכן חשוב לשמור את הרגש הרוחני שלהם בטהרתו ללא חשיפה מרובה למוות.

שובר שוויון

על אף חומרת האיסור על הכהנים להיטמא למת, ישנו "שובר שוויון" אחד שאפילו לכהן גדול מותר להיטמא לו, כפי שקובעת המשנה בנזיר (ז, א): "כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן, אבל מטמאין למת מצוה". מת מצווה, הוא אדם מישראל שאין לו קרובים שיטפלו בקבורתו, ולכן ישנה מצווה על כל אחד מישראל שרואהו להתעסק בקבורתו. כהן גדול שאינו רשאי להיטמא אפילו לאביו ולאימו, רשאי ואף מחויב להיטמא למת מצווה אם פגע בו בדרכו. מדוע ערך זה גובר על רצון התורה להרחיק כמה שניתן את הכוהנים מן המוות?

יתרה מזו, בדברי חז"ל בכמה מקומות ניתן לראות שהעיסוק בקבורת מת מצווה עומד בראש סדר העדיפויות גם ביחס למצוות חשובות ומרכזיות אחרות. כך למשל בגמרא במגילה (ג, ב): "תלמוד תורה ומת מצוה – מת מצווה עדיף", וכך גם נאמר שם ביחס למקרא מגילה, "מת מצווה עדיף". הגמרא שם אף קובעת כי אדם שהולך בדרכו לשחוט את קרבן הפסח ונתקל במת מצווה, חובה עליו לקוברו ולהיטמא לו, על אף שטומאה זו תמנע ממנו לקיים את מצוות קרבן פסח שעל ביטולה חייבים כרת! מהו אפוא טעמה של אותה חשיבות יתירה שהעניקה תורתנו, תורת החיים, לעיסוק במת מצווה?

המוות הוא חזיון תעתועים

כדי לענות על שאלה זו, תחילה נבין את החשיבות של לווית המת על פי היהדות. ישנן דתות בעולם, אצלן נהוג לשרוף את גופות המתים. התפיסה מאחורי מנהג זה היא שרק מה שאנו רואים קיים, אין כלום מעבר לעולם הגלוי. לכן, לאחר שאדם מת אין שום משמעות לגופה, הוא שווה ערך לחיה שמתה, היה ונגמר.

ביהדות כמובן התפיסה היא אחרת. החיים שלנו לובשים ופושטים צורות שונות, והמוות של הגוף הוא רק מעבר לחיים מסוג אחר. כבר לפני שאדם נולד הנשמה שלו קיימת ללא גוף, לאחר מכן היא יורדת לתוך מציאות של עובר בבטן אימו, משם היא נכנסת ממש לגוף בלידתו של האדם, וכאשר האדם נפטר הנשמה שוב חוזרת להתקיים במנותק מהגוף. לעתיד לבוא, הנשמה תחזור שוב ותתחבר עם הגוף. המוות אם כן הוא שינוי במצב החיים, אך חלילה איננו כליון.

כדי להדגיש את החיבור הזה בין החיים בעולם הזה לחיים שממשיכים לאחר המוות, אנו מצווים ללוות את המת. ההבנה הזו שיש משמעות גם לאחר המיתה, היא כל כך חשובה, ולכן העיסוק במת מצווה מקבל מקום כל כך מרכזי בסדר העדיפויות. אפילו הכוהנים, שכפי שראינו מצווים להימנע ממפגש ישיר עם המוות, כאשר הם נתקלים ביהודי שאין מי שיטפל בקבורתו, הם נדרשים להיטמא לו וללוותו לבית עולמו.

לכתחילה, כאשר יש מי שיכבד את הנפטר, אנו מעדיפים שאנשי הרוח, כלומר הכוהנים, לא יהיו בקרבת מקום, לבל תיספג בתורתם זילות החיים בשל המפגש הקרוב עם המוות. אך כאשר אין מי שיטפל בנפטר, חשיבות הוקרת המוות כהמשך של החיים כל כך גדולה, עד כי גם על איש הרוח ללוותו.

קרוב משפחה אלמוני

בכלל, ללוות מת מצווה זהו חסד מיוחד, מעבר להלוויה רגילה. אמנם מצוות לווית המת נקראת "חסד של אמת", ואף על פי כן, בדרך כלל אנו מגיעים להלוויה בעיקר עבור משפחת הנפטר, כי "צריך לכבד את המשפחה", "הם היו באירועים שלנו", וכדו'. אולם במת מצווה, הסיפור שונה לחלוטין, אין משפחה, אין חשבונות, זהו חסד טהור. ללוות מת שלא מכירים זה בעצם לקיים "ואהבת לרעך כמוך" בלי לדעת אפילו מיהו אותו "רעך". אומרים חז"ל, "מת מצווה הכול קרוביו", הקרבה הזו היא כל כך חזקה, עד שאפילו הכהן הגדול שאינו נטמא למשפחתו הקרובה, כעת רשאי להיטמא.