הקניין נזכר בכל אזכור של מערת המכפלה
פרשת חיי שרה פותחת בקבורתה של שרה אמנו וממשיכה בפרשיית החתונה של יצחק עם רבקה. אלו שתי הפרשיות שמסכמות את כל הפרשה. מי שקורא את שתי הפרשיות הללו רואה באופן בולט ששתיהן מאריכות מאוד בעניינים שניתן היה לכאורה לכותבם בפסוקים בודדים וקצרים יותר. בדרך כלל אנחנו יודעים שהתורה מקצרת ומודדת מילים, ולומדת הלכות מתוספת או חסרון של אות בודדת, ואילו כאן – היא מאריכה מאוד.
פרשת קבורת שרה זוכה לפרק שלם – פרק כ"ג בספר בראשית. מי שקורא אותה רואה שיש כאן חזרה על עניינים שונים. למשל, אחרי שאברהם קנה את שדה המכפלה כתוב כך:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר".[1]
כאן מסתיימת הקניה, אבל התורה ממשיכה וכותבת (בראשית כג, יז-יח):
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירו".
אחרי שאברהם קבר את שרה אשתו כתוב שוב (שם, כ):
"וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חת".
התורה חוזרת כמה וכמה פעמים בפרק שלנו על הקניין של השדה. היא חוזרת על כך גם בכל מקום אחר שבו נזכרת בתורה מערת המכפלה. כך, למרות שרק לפני כמה פרקים תואר כיצד אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה, בתיאור מותו, המופיע בסוף הפרשה (בראשית כה, ח-י), כתוב:
"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ".
גם בסוף החומש (בראשית מט, כט-לב), כשיעקב אבינו מצווה את בניו על קבורתו נזכרת שוב הקנייה של המערה מידי עפרון ומבני חת:
" וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה. מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת".
בקבורה עצמה של יעקב אבינו שבה התורה ומזכירה את הקניין (בראשית נ, יג):
"וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא".
בכל פעם שבה נזכרת מערת המכפלה – נזכר גם הקניין שלה. זאת אומרת שהקניין של מערת המכפלה מהווה עניין מרכזי מאוד. הפרשנים עסקו בשאלה הזאת וניסו לברר מה מיוחד בקניית מערת המכפלה.
האבן עזרא אומר:
"ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים, ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו לנחלה".
לפי האבן עזרא, עד עכשיו שמענו על מעלת ארץ ישראל לחיים, ובסיפור קניית מערת המכפלה אנחנו שומעים שיש בארץ ישראל גם עניין לקבורת מתים.[2] ועוד הוא אומר שמדובר בקיום ההבטחה לאברהם אבינו. על כך אפשר לשאול האם בביצוע הקניין הזה תלויה כל נחלתו של אברהם? הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לו את כל ארץ ישראל, וכאן הוא צריך לשלם דמים מרובים עבור ארבע אמות לקבורת רעייתו.
הרמב"ן לא מקבל את דברי האבן עזרא, ואומר (בראשית כג, ד):
כך היה המנהג להיות להם בתי קברות איש לבית אבותיו ושדה קבורה אחד יקברו בו כל הגרים והנה אברהם אמר אל בני חת אני גר מארץ אחרת ולא הנחלתי מאבותי בית הקברות בארץ הזאת והנה עתה אני תושב עמכם כי חפצתי לשבת בארץ הזאת ולכן תנו קבר להיות לי לאחזת עולם כאחד מכם.
לדברי הרמב"ן, עד עכשיו היה אברהם אבינו גר ותושב. אמנם בני חת מכנים אותו "נשיא אלוקים" והציעו לו לקבור את מתו במבחר קבריהם[3], אבל הציעו לו לקבור בקברים שלהם. אברהם אבינו לא רוצה לקבור את שרה בקברי בני חת, אלא רוצה אחוזת קבר. אחוזת קבר היא מקום ראשון שאברהם אבינו נוטע בו יתד בארץ ישראל – דווקא בקבורת המת. משום שהקבורה מקשרת בין העולם הזה לעולם הבא.
בקבורת המת אנחנו מעידים על אמונתנו בתחיית המתים ומקשרים בין האחיזה הארצית, באדמה, לבין האחיזה הרוחנית שלנו. אפשר לומר שפרשת חיי שרה, המדברת בעצם על מותה של שרה, מדברת על החיבור בין החיים הזמניים בעולם הזה לבין חיי הנצח. החיבור הזה נמצא בקבר. לכן, קניית קבר אינה רק אמצעי לקבור את המת, אלא מהווה אחיזה וחיבור בין העולם הזה לעולם הבא.
בני חת הבינו את הדבר הזה, וחששו ממנו מאוד. מי שקורא את המשא ומתן שמפורט בפסוקים, ושם לב לניואנסים הקטנים, יכול להבחין שבני חת מפחדים מן האפשרות שאברהם יקבל את הקבר הזה לאחוזה. הם הבינו שבכך אברהם תוקע יתד של נצח. יותר הוא לא יהיה גר ותושב. מהיתד הזאת מתפתחת אחיזה שלו בארץ והיא תבוא על חשבונם. לכן בני חת לא מעוניינים בקניה הזאת, ומנסים למנוע אותה. הם מציעים שאברהם יקבור את מתו, אבל "במבחר קברינו". לעומתם – אברהם מתעקש לבצע קניין.
אברהם לא מוכן לקבור את מתו לפני שהוא מחזיק ועושה קניין בשדה, אף על פי שהוא לכאורה משהה את המת. האחיזה בארץ היא הנצחיות.
גדולה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים
הסיפור השני שמופיע בפרשה באריכות הוא סיפור חתונתו של יצחק. גם כאן יש פירוט מאוד ארוך איך אברהם שולח את העבד ואיך העבד פוגש את רבקה. אחרי שהעבד מגיע לביתה של רבקה הוא מספר שוב את כל הסיפור. כולנו מכירים את המדרש (בראשית רבה ס'):
"ויתן תבן ומספוא לגמלים. אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שניים ושלושה דפים היא אומרה ושונה,[4] ואלו שרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא".
המדרש הזה נובע מן השאלה מדוע התורה מאריכה כל כך בסיפור חתונתו של יצחק. כמובן שצריך להבין שאברהם אבינו לא רוצה שבנו יתחתן עם עמי כנען, משום ש"ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". מצד שני, הוא לא רוצה שהבן שלו יצא לחוץ לארץ. הוא משביע את העבד ואומר: "לא תקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו". מה העניין הגדול שבגללו אברהם אבינו שולח את העבד למרחק של אלפי קילומטרים להביא אישה לבנו? האם אי אפשר למצוא אישה גומלת חסדים מבנות כנען?[5]
גזירה שווה – קיחה קיחה
יש קשר ברור בין שתי הפרשיות הללו: בין קניית מערת המכפלה, לבין לקיחת האישה. לא רק ששני הסיפורים מופיעים באותה פרשה, אלא הקשר ביניהם מופיע גם בגמרא במסכת קידושין שעוסקת בשאלה מהיכן נלמד שקידושי אישה נעשים בכסף:
"גמר קיחה – קיחה משדה עפרון. כתיב הכא: כי יקח איש אישה, וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממני. וקיחה נקראת קניין שנאמר: השדה אשר קנה אברהם".
יש פה גזירה שווה שמחברת בין שתי הפרשיות. גזירה שווה היא לא סתם דמיון שיש בין מילים. אין אדם דורש גזירה שווה מעצמו. משמעות גזירה שווה היא שאף על פי שכלפי חוץ לא רואים קשר בין שתי הפרשיות – מלמדת הגזירה השווה שיש עניין פנימי ועמוק שמחבר בין שתיהן. לפעמים, כשלומדים גמרא וכשהגמרא מביאה גזירה שווה, אנחנו לא תמיד שמים לב לקשר הפנימי שיש בין שתי הסוגיות. מכיוון שאין אדם דורש גזירה שווה מעצמו, אנחנו אומרים שכנראה אותו חכם בגמרא למד מרבותיו שיש קשר בין שתי הפרשיות הללו.
הקשר בין קניית מערת המכפלה לבין לקיחת רבקה הוא הנצח. שתי הפרשיות הללו מדברות על אחד היסודות החשובים באמונתנו – הנצח. קניית מערת המכפלה והחיבור לארץ ישראל דווקא בקבר שמחבר אותנו בין העולם הזה לעולם הבא – זה נצח. אברהם אבינו נתן לעפרון 400 שקל כסף עובר לסוחר. למה נקרא שמם זוזים? כי הם זזים מיד ליד. אבל כשאדם קונה אדמה וקובר שם – זה נצח,[6] מקום שמעיד על החיים שהיו כאן ועל המשך החיים ועל החיבור עד תחיית המתים בין העולם הזה לעולם הבא.
גם לקיחת אישה זו בניית משפחה וזו נצחיות. אדם לוקח אישה כי היא מוצאת חן בעיניו אחרי שיצאו לכמה דייטים והם החליטו להתחתן. לכאורה, יש כאן פעולה מאוד גשמית ופשוטה, של גבר ואישה שהחליטו לבנות את ביתם. אבל צריך להבין את המשמעות שיש פה: יש פה משמעות של נצח. תחשבו על הסבא שלכם, ועל סבא רבא. כל מה שיש פה זה נובע מ"כי יקח איש אישה". אדם לוקח אישה ואחר כך נולדים ילדים ולהם נולדים נכדים ונינים וזה הנצח של עם ישראל.
הרמב"ם כותב כך בהלכות אישות (א, ד):
קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּבוֹעֵל אוֹתָהּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְהוֹלֵךְ. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קְדֵשָׁה. מִשֶּׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה נֶאֶסְרָה הַקְּדֵשָׁה.
לפני מתן תורה, הילדים שהיו נולדים לא היו יודעים מי האבא. אישה היתה יכולה להיבעל לכמה גברים ולא היה ביניהם קשר וחיבור של ברית בין שניהם. משניתנה התורה – נאסר הדבר. כעת יש אבא ואמא לכל אחד, וזה נצח. בפרשת דברים נאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך….והודעתם לבניך ולבני בניך". העברת התורה נעשית מאב לבן. כשבעל ואישה מולידים ילד – יש פה חיבור נצחי שבונה תלי תילים של תורות.
זה הקשר בין שתי הפרשיות, ולכן התורה כל כך מאריכה בהן. היא מאריכה בחיבור לארץ ישראל דווקא על ידי הקבורה. אברהם ובני חת מבינים את זה. כשאברהם אבינו מדבר עם עפרון על המערה, כבר יש לו שם עבורה. הוא מכנה אותה "מערת המכפלה". עבור עפרון המערה היא מערה סתם. לכינוי "מערת מכפלה" יש כמה הסברים, בהם שמדובר במערה של חדר לצד חדר, או חדר מעל חדר. על פי הסבר אחר, זו מערה שבה קבורים זוגות. חז"ל מספרים לנו שבתוך המערה הזאת קבורים גם אדם וחווה. הם לומדים זאת מהמדרש שאומר שאברהם אבינו רץ אחרי איל, הגיע למערת המכפלה וראה שאדם וחווה קבורים שם. לכן הוא רצה את המערה הזאת. כי ידע שיש בה עניין מיוחד – אדם וחווה קבורים בה.
מה עניין קבורתם של אדם וחווה במערה? הם אלו שהורידו את המוות לעולם, אבל הם גם חלק מהבריאה של העולם. באופן הזה, דווקא במערת המכפלה יש חיבור בין אדם וחווה שהם יצירי כפו של הקדוש ברוך הוא, שהביאו שניהם את המוות לעולם, ודווקא את מקום קבורתם קונה אברהם אבינו כדי לקבור בו את שרה, ולאחר מכן כל אבותינו נקברו שם. כי זה החיבור האמיתי והנצחי לארץ ישראל. לכך נוסף הנצח שבהקמת משפחה של אבא ואמא שממנה יוצאים דורי דורות. זה לא רק נצח של העם, אלא גם נצח של התורה. "והודעתם לבניך ולבני בניך".
אנחנו נמצאים היום במאבק תודעתי בין עולם התורה שרואה את הנצחיות, וחי את חיי הנצח בתורה ובמצוות, לבין אסכולה אחרת. לצערנו הרב, יש הרבה אנשים שהנצח לא מדבר אליהם. מה שמדבר אליהם זה רק ההווה. אם מה שחשוב הוא רק ההווה, אז גם בנושא המשפחה לא חייב להיות אבא כדי להביא ילד לעולם. הילד הזה תלוש ואין לו שורשים של אבא.
יש כאן מאבק בין שתי האסכולות הללו. זה לא רק מאבק מקומי בארץ ישראל, אלא מאבק עולמי. יש פה עניין של בירור הזהות ואנחנו נמצאים בדור שבו צריך לברר את הזהות. זהות של אדם כאדם, זהות של משפחה, זהות של עם, זהות של חיבור בין עם לארץ. זה המאבק שלנו – בין הנצח להווה, בין דרך סלולה וברורה של תורה שנבנתה לנו על ידי אבותינו לבין דרך חדשה. אנחנו לא צריכים לפחד מהבירורים האלה. יש לנו דרך, כיוון ואמירה, והבירורים הם טובים. הם מביאים להבנה ברורה. הדרך היא קשה וגורמת לנו לבלבול. אל לנו להיסחף לבלבול הזה.
אפשר להסתכל על תוצאות הבחירות האחרונות במבט שלפיו המאבק היום אינו על עוד סנטימטר בארץ ישראל אלא הרבה יותר עמוק – מאבק על זהות העם, האדם והמשפחה. בשתי הפרשיות שמופיעות בפרשת חיי שרה המחוברות בגזירה השווה 'קיחה-קיחה' אינן מחוברות באופן סתמי. החיבור ביניהן מלמד אותנו על הנצחיות. הנצח זה עם ישראל והקבורה מחברת בין העולם הזה לעולם הבא. המשפחה שמורכבת מאבא ואמא בונה את הנצח, את העם ואת העברת התורה מאב לבן.
[1] בראשית כג, טז.
[2] הרמב"ן חולק על דברי האבן עזרא, וטוען כי לא ניתן להבין מסיפור קבורת שרה אמנו על מעלה שקיימת לקבורת מתים בארץ ישראל. יתרה מזאת, הוא חולק על עצם המעלה.
[3] יתכן שזה היה בעקבות נצחונו במלחמת המלכים שבה ראו את גדולתו של אברהם אבינו.
[4] התורה מספרת אותה כמה פעמים.
[5] יש קושי גדול על רש"י, שמציין על הפסוקים המתארים כיצד העבד שואל את אברהם אבינו "ואם לא תרצה האישה לבוא עמדי ההשב אשיב את בנך שמה" וכיצד אברהם אבינו עונה לו שאם יעשה זאת יינקה משבועתו, שאברהם אמר לעבד שבמקרה כזה, ייקח אישה ליצחק מבנות ענר, אשכול וממרא. אך ענר, אשכול וממרא הם מיושבי כנען.
[6] לצערנו הרב, בראשית צמיחת גאולתנו חווינו גם עקירה של בית קברות, בגירוש מגוש קטיף. אבל באופן כללי ועל פי רוב – בית קברות זה מקום של נצח.
