כתיבה: יחיאל לב
שלושה אוחזין במחלוקת
מי היו השותפים לקרח במחלוקתו על משה ואהרון? על פי הנצי"ב, מדובר בשלוש קבוצות שונות בעלות מניעים שונים: "וַיִּקַּח (1) קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי (2) וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן… (3) ואֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, א).
קבוצה (1) מונה את קרח לבדו שהיה אדם גדול ואיש רוח. הנצי"ב מסביר שהתחיל את המחלוקת הזו מתוך אינטרסים אישיים, מתוך קנאה, אך כיוון שהוא איש רוח, הוא לא ידע כיצד מנהלים מחלוקות כאלו, ולכן הוא פונה לקבוצה (2) שבראשה עומדים דתן ואבירם. הם אלופי המחלוקת, הם יודעים היטב כיצד לחרחר ריב ולהבעיר את אש המחלוקת, אלו אנשים שזו כל מהותם. דתן ואבירם יועצים לו לעמוד הוא בראש החולקים והם יעזרו לו מלמטה, כדי שכלפי חוץ המחלוקת תיתפס ככזו שנעשית לשם שמיים, שהרי היא מנוהלת בידי איש רוח. קרח מקשיב לעצתם, וכך בעצם הוא מפתה את קבוצה (3), אליה משתייכים מאתיים חמישים נשיאי העדה. הם באמת היו אנשים צדיקים שרצו קרבת ה', רצו להיות כהנים ולווים, והם הצטרפו לקרח כיוון שאכן האמינו שהכל לשם שמיים.
הנצי"ב מוסיף ומבאר שאותם נשיאי העדה שבהמשך הפרשה יקריבו קטורת אשר לא צוו עליה, ידעו שהם עלולים למות בגלל זה. אולם אף על פי כן, הם כל כך השתוקקו לקרבת ה', שהיו אף מוכנים למסור נפשם ובלבד להרגיש לרגע אחד את הקרבה המיוחדת של מקטירי קטורת. זו בדיוק אותה תפיסה מוטעית שהייתה אצל נדב ואביהוא, הרצון העז לקרבת ה', גרם לעשות מעשים שהם נגד רצון ה'. שניהם גם נענשו באותה צורה, אש יצאה מן השמיים ואכלה אותם.
חיים בלעו
פניו האמיתיות של קורח נחשפות דרך עונשו שלו, בניגוד למאתים חמישים נשיאי העדה שנשרפים כנדב ואביהוא, עונשו שלו היא בליעה באדמה כעונשם של דתן ואבירם. מתברר שדחף נמוך ולא גבוה הניע אותו לחולל את המחלוקת.
התורה בוחרת לתאר את מותו כבליעה, לשון שלוקחת אותנו למשנה באבות (ג, ב): "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". ההבנה הפשוטה היא שכדי לקיים חברה תקינה ללא אנרכיה, מוכרחים שיהיה שלטון ומשטר שיקבע חוקים ויאכוף אותם, אחרת בני אדם "יבלעו" אחד את השני.
אולם ניתן להסביר באופן עמוק יותר. "מוראה של מלכות" זה בעצם ביטוי לכך שיש מדרגות בחברה: לאדם יש את הוריו שנמצאים מעליו, תלמידי החכמים אותם הוא מצווה לכבד, וכמובן כבודה של מלכות. בחברה כזו, כיוון שיש לאדם לאן לשאת עיניים, זה הופך אותו לטוב יותר. אם יש בחברה אנשים בעלי שאר רוח שאנו נדרשים לירא מהם ולכבדם, האדם מרגיש שיש לו לאן להתקדם, העולם לא מצטמצם למבט האישי שלו ולתפיסה שלו את המציאות. האנשים האלו הם לא מאיימים ולא משליטים חוקים בכוח, הם פשוט נותנים לנו דוגמה אישית כיצד ניתן להיות טובים יותר, וממילא הסדר החברתי מתקיים. חברה שאין בה "מוראה של מלכות", זו חברה בה כולם שווים, אין מעמדות ואין חובה לכבד אף אחד. במצב כזה, יש זילות לערך החיים של האחר, כי אם כולם כמוני אז מה תועלת יש בקיומם? וממילא מגיעים ל"איש את רעהו חיים בלעו".
על פי ההבנה הזו, מסביר ה"כלי יקר" את העונש של קרח. בעם ישראל יש מעמדות: כהנים, לווים, ישראלים. אולם קרח כופר בדבר הזה, הוא רוצה שוויון, "כל העדה כולם קדושים", לשיטתו העם כולו נמצא במדרגה הגבוהה שאין למעלה ממנה. לכן, קורח נבלע באדמה, זו התוצאה הישירה של השוויון החברתי שהוא ביקש, "חיים בלעו". כלומר, אילו שיטתו היתה מיושמת, והחברה על השונות שבה היתה הופכת חד-גונית, היינו מגיעים למצב של "איש את רעהו חיים בלעו". הוא, מייסד השיטה, הראשון לשלם את המחיר שלה.
מישהו הרגיש?
מעשה בליעתו של קרח באדמה הוא המקור לפתגם נפוץ בעברית שלנו – פלוני נעלם "כאילו בלעה אותו האדמה". בניגוד לפתגמים רבים בעברית שמשמשים במשמעות מושאלת, ואינם נאמנים למקור, פתגם זה הוא מדויק להפליא.
ניקח לדוגמא את הפתגם "פיו מפיק מרגליות" שכוונתו היא שפלוני אמר דברי חכמה. מקורו של הפתגם הוא בסיפור עבד אברהם בחיפושו אחר אישה ליצחק, שעל פי המדרש, לבן רץ אליו ונשקו בפיו כדי לבדוק אם "פיו מפיק מרגליות", דהיינו האם יש מרגלית מוחבאת בפיו, כפשוטו. פתגם זה אפוא, משמש בעברית שלנו במשמעות מושאלת בלבד, והוא אינו עומד בזיקה לסיפור המקורי ממנו הוא נלקח.
כעת נחזור לפתגם שלנו, מה פירושו בעברית בת זמנינו? לומר על אדם שהוא נעלם "כאילו בלעה אותו האדמה", פירושו שהוא נעלם באופן פתאומי ואף אחד אפילו לא הרגיש בהיעלמו. בין אם מדובר על אדם חי שנעלם פתאום, או על אדם שכבר נפטר, הכוונה היא שאותו פלוני היה כל כך חסר משמעות לסביבה, עד שאף אחד לא יודע אפילו לומר מתי בדיוק הוא נעלם, כי חסרונו פשוט לא הורגש.
אומר הנצי"ב, גם קורח במיתתו נעלם "כאילו בלעה אותו האדמה", דהיינו אף אחד לא הרגיש בחסרונו, זה לא היה אכפת למישהו. התורה מתארת את בליעתם באדמה של קורח וכל עדתו, וכתגובה לכך העם בורח על נפשו כדי להינצל. מייד לאחד מכן, מתוארת שריפתם של מאתיים חמישים מקטירי הקטורת, ורק אז, מספר פסוקים לאחר מכן העם נזעק: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה" (יז, ו). עכשיו הם נזכרו להתלונן, כי הם מרגישים בחסרונם של מקטירי הקטורת, אבל לא בחסרונו של קרח. אם כן, הביטוי ששגור על לשוננו עד היום, מתכתב באופן מדויק עם המשמעות המקורית שלו.
קנאה
מה גרם לקרח להתדרדר כך לתהום המחלוקת והשנאה? התשובה פשוטה – הקנאה. קרח קינא משה ואהרון, במעמד שיש להם, ורצה להיות כמותם. ננסה להעמיק קצת בשורשה של מידת הקנאה, מה בעצם גורם לאדם לרצות כל כך להיות במעמד או בתפקיד ששייך לאחר?
לכל אחד יש רצון קיומי להרגיש תחושת ערך, להרגיש שהוא משמעותי לסביבה. כיוון שכך, כל עוד יש אחר שנמצא במעמד גבוה ממנו, הוא מרגיש חסר משמעות. המחשבה של האדם המקנא היא שרק אם הוא יהיה זה שיתפוס את התפקיד החשוב, רק אז תהיה משמעות לחייו. כמובן שמחשבה זו בטעות יסודה, והרגשת הערך של האדם תלויה בו בלבד ולא בתפקיד כזה או אחר.
חז"ל כבר עמדו על חומרתה של הקנאה ואמרו: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלין הימנו" (סוטה ט, א). לא מדובר בעונש חיצוני שמושת על האדם שקינא, אלא זו התוצאה הישירה של מעשיו. אם אתה עסוק כל הזמן במבט החוצה על אחרים, אתה מפסיד פעמיים: את של האחר לעולם לא תשיג כי זה לא שייך לך, ואת עולמך שלך אתה מפסיד כי אתה פשוט לא פנוי לטפח אותו.
הדרך הסלולה להיות אדם שאינו משפיע בעולם, כזה שלא משאיר אחריו שום רושם, היא לקנא באחרים. ישנם אנשים רבים שבגלל שהתעסקו רק בלקנא, הפסידו את עולמם, וממילא במותם נעלמו "כאילו בלעה אותם האדמה", הם לא היו חסרים לאיש. כזה היה קרח. בדרך העולם, המוות מרעיש את הסביבה, הוא גורם לנו געגוע, משאיר בנו רצונות גדולים לאמץ לנו מעט ממידותיו של הנפטר. אולם מותו של קרח, שהיה אכול קנאה, לא שינה דבר בעולם.
לעילוי נשמת סבתו של העורך, סבתא תמר בת סופיה האהובה,
שהלכה לנו פתאום השבוע והותירה אותנו חסרים ומלאי געגוע.
שורדת שואה, אישה אופטימית ומלאת חיים,
בחייה ובמותה השאירה רושם רב וגרמה לכולנו לרצות להיות טובים יותר.
לעילוי נשמת:
אוריה שלומית בת סימה
משה יוסף בן מינדל אסתר
