הקדמה וסקירה כללית
הפנייה למלאכים כפי שנמצא בחלק מהפיוטים, הוא עניין שנראה די שולי ביחס לעצם מנהג אמירת הסליחות, אך נפח העיסוק בו, מצביע על כך שזהו נושא בעל היבטים נפשיים והגותיים, החורגים הרבה מעבר לשאלת הלגיטימיות של אמירת הפיוטים המדוברים.
מפורסם ביותר הפיוט "מכניסי רחמים", הנאמר בכל יום מימי הסליחות. מוכרים גם הפיוטים "מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני א-ל במיטב הגיון" ביום שני לסליחות, "אזכרה א-להים ואהמיה" בסליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי" בתפילת נעילה ועוד.[1] מדובר בפיוטים מיוחסים וקדומים. הפיוט "מכניסי רחמים" נזכר כבר במאה העשירית למה"נ על ידי רב סעדיה גאון, בתשובת רב שרירא ורב האי גאון וכן בסדר רב עמרם גאון.[2] קדום אולי אף יותר הוא הפיוט "אזכרה" שנכתב ע"י ר' אמיתי ב"ר שפטיה שחי במאה התשיעית למה"נ.[3] גם הפיוט "מלאכי רחמים משרתי עליון" הוא פיוט קדום שנתחבר ע"י ר' שמואל ב"ר יהודה ממגנצא, שנהרג על קידוש השם עם משפחתו בפרעות תתנ"ו.
מעניין הדבר כי פיוטים אלו השתרשו בקרב בני אשכנז, ואין אנו מוצאים דוגמתם במנהג בני עדות המזרח. חריגה מסוימת ניתן אולי לראות בפיוט "א-ל נורא עלילה" הנאמר בתפילת נעילה. פיוט זה התחבר ע"י המשורר הספרדי הגדול רבי משה אבן עזרא בסוף המאה הי"א, ובסופו נכתב: "מיכאל שר ישראל אליהו וגבריאל, בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". בפיוט אחר למוצ"ש אנו מוצאים חריזה דומה: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל, בואו נא עם הגואל, קומו, רנו בחצי הלילה", אלא שיותר משיש כאן תפילה למלאכים יש כאן תיאור ציפייה ותקווה. מפליא שדווקא בסליחות בני תימן, האמונים על משנתו השכלתנית של הרמב"ם, נמצא הפיוט: "אראלי מרומים בשיר ושבח קמים… כמליצַי עמדו נא לבקש הרחמים", אלא שזהו פיוט מאוחר, שהופעתו אכן עוררה פולמוס פנימי גדול.[4]
מלבד פיוטי הסליחות, מוכר לכולנו הפיוט "שלום עליכם", המיוסד על ברייתא במסכת שבת (קיט, ב) המספרת כי שני מלאכי שרת מלווים את האדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו.[5] מקורו של הפיוט במאה הי"ז, זהות מחברו לא ידועה בבירור, אך הוא מושר ע"י כל קהילות ישראל לפני הקידוש מידי ליל שבת, וכל כולו פנייה למלאכים. יש לציין כי בעדות המזרח ובחלק מקהילות אשכנז מוסיפים אחרי פיוט זה פסוק מתהילים: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם". כפי הנראה באה תוספת זו לסייג ולהדגיש שהתפילה איננה מופנית למלאכים, אלא לה' השולח אותם לברכנו, וזו כנראה גם כוונת הפייטן בסיימו כל בית במילים: "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". מעניין הדבר שרבים מפיוטים אלו מקובלים מאוד, ואף התחברו להם מנגינות מרטיטות לב,[6] אך באותה מידה של התקבלות עממית, בה במידה גם עמדו בעין הסערה, עד שפוסקים רבים ערערו וסברו שאין לאומרם.[7]
השוללים והמסנגרים
דעת השוללים פשוטה וברורה. בפנייה למלאך יש צד של עבודה זרה, על פי העיקר החמישי מי"ג עיקרי אמונה, שניסח הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק:
היסוד החמישי – שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו, ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים… וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו. אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות.
אם כן, לא רק שאסור לעבוד לשום כוח מלבדו, משום שכל הכוחות הקיימים מקורם בו יתברך, ואין לייחס לזולתו כוח עצמי. אלא מאותו טעם אף אסור לנו לפנות לכל גורם אחר, כדי שישמש כאמצעי ומתווך להתקרב לרבש"ע. יש מקום לטעון כי הכוונה דווקא "לעבוד", אך אין איסור "לפנות" אליהם ולבקש מהם שימלאו תפקידם, אך דבר זה נשלל לחלוטין בדברי הרמב"ן בדרשה שנשא בברצלונה לאחר וויכוחו הגדול. כנספח לפולמוס עם הנצרות עסק הרמב"ן גם בסגידה לכוחות ומלאכים, וכתב:
והע"ז השלישית: מהם העובדים למלאכים… או שיחשבו שיש להם יכולת, או להיותם מליצים בינם ובין האל לעובדים אותם… וכל זה נזהר לנו בתורה. ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור לנו, כמו שנאמר בהגדה: בשר ודם יש לו אוהב, אם באת לו עת צרה אינו נכנס לביתו פתאום, אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר לו איש פלוני עומד בחוץ; אבל הקב"ה אינו כן, אלא אמר הקב"ה, אם באת לך עת צרה לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל ויענו לך, אלא אלי צוח ואני אענה לך. הה"ד: כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ולא לגבריאל. ולפי זה אנו [… חסר במקור] ב"מיכאל שרא רבא" וב"מכניסי רחמים", וכן נראה דברי הרב בספר המדע. ובמין זה של ע"ז אמר הכתוב: ויעבדו אלהים אחרים.[8]
הרמב"ן, התייחס בדבריו לפיוט "מכניסי רחמים", והזכיר במפורש שאסורה כל פנייה המעלה על הדעת שיש להם כוח ויכולת, ואף תפילה על דרך זה אסורה. הוא הביא ראיה מתלמוד ירושלמי במסכת ברכות פ"ט ה"א הקובע: "אם באת לך עת צרה לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל… אלא אלי צווח ואני אענה". את דברי הירושלמי ניתן אולי להבין כהדרכה אמונית ערכית עקרונית, אך הרמב"ן ראה בדברי הירושלמי ביטוי לאיסור שיש בדבר.
גם באשכנז, שם נהגו לומר פיוטים אלו, רבו המערערים. ראשון לכולם הוא כפי הנראה ר' יהודה בן ר' יקר, שנולד בפרובנס בסוף המאה הי"א, היה תלמיד הריצב"א מבעלי התוס', ולימים רבו של הרמב"ן בספרד. ר"י בר יקר הקשה על המנהג שלא מצאנו בחז"ל פנייה אל מלאכים שיבקשו רחמים עליהם, ויש בזה צד של עבודה זרה, שהרי אמרה תורה: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" (שמות כב, יט).[9] אחריו אנו מוצאים בראשית המאה הי"ב את ר' יעקב בר' אבא מרי אנתולי, תלמידו של חותנו הגדול ר' שמואל אבן תיבון. בספרו "מלמד התלמידים" על התורה, בפרשת יתרו, אגב הדיבר השני ואיסור ע"ז, הזהיר מפני פנייה למלאכים:
מה שנהגו בקצת מקומות לומר "מכניסי רחמים"… לא טוב המנהג ההוא. ומעשיך יקרבוך, לא המלאכים ולא זולתם ראוי לפגוע בהם שלא יקבלם בא-לוה. וראיה לזה שלא מצאנו בתפלת משה רבינו ולא בתפלת שאר הנביאים ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה זכר רק לשם לבדו יתעלה. ומה שאמר יעקב: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' אל השם לבדו היתה התפלה ההיא. כי כן קדם לו: הא-להים הרועה אותי מעודי עד היום הזה.
כך כתב גם ר' יוחנן טריוויש בפירושו "קמחא דאבישונא" לסידור בני רומא:
יש לאדם להשתדל למחוק מסידורי התפילות כל שם ומלאך בבקשה ויהי רצון שכתבו אנשים חסרי דעת… והטעו רבים מהמון העם המוצאים אותם כתובים, ואין בהם דעת נכונה להבחין בין האמת להפכו.[10]
בדרך זו המשיך ונקט גם ר' נתנאל ווייל בחיבורו "קרבן נתנאל" על פסקי הרא"ש במסכת ראש השנה:
ומדי דברי בו זכור אזכרנו. מה שאומרים באותו פזמון: "לפני קונך תחנתנו הפילי" חרוזה זו לא ישרה אצלי, שנראה כמתפלל לאמצעי. וזהו היסוד חמישי משלש עשרה עיקרים; שאין ראוי לעבדם להיותם אמצעים לקרבה אליו, אלא אליו בלבד יכונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו.[11]
ר' נתנאל וייל התנסח בעדינות וכתב שהחרוז "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי" אינו ישר בעיניו. אפשר שזהירות זו נובעת משום שהמדובר פיוט קדום ומקובל, או גם משום שאין מדובר בפנייה למלאכים, אלא במידה ממידותיו של הקב"ה, ויש מקום להבחין בין העניינים. אף על פי כן הוא ראה בכך בעיה הלכתית וצד של ע"ז.
גם על הפיוט "שלום עליכם", הנהוג בכל קהילות ישראל, ערערו פוסקים גדולים וחשובים ולא אמרוהו. כך לדוגמה נהג הגאון מווילנא, כמובא בספר "כתר ראש" שכתב תלמידו הגדול ר' חיים מוולוז'ין מהנהגותיו:
הפזמון "ברכוני לשלום" בליל שבת קדש לא אמר, וכזה בסליחות "מלאכי רחמים" וכו'. ואין לבקש מהמלאכים, כי אין להם כח מאומה, והכל אצלם בהכרח; כאשר האדם זוכה – מוכרחים הם לברכו, ואם לאו – אז ח"ו בהכרח מקללין.[12]
כיוצ"ב כתב גם ר' יעקב עמדין בסידורו "בית יעקב":
לא ראיתי לאמ"ה ז"ל שאמר שום תחינה בבואו לביתו אחר תפילת ערבית… וכן הם שלא כדין ושלא כהלכה להאריך לשון בבקשה ביום שבת… ובבקשה למלאכים יש חששא נוספת כמ"ש רבותינו זכרונם לברכה: "לא תצוח למיכאל ולא לגבריאל"… מאין לנו לחדש דברים כאלה אשר לא שערום אבותינו… ומנהגי לקבל המלאכים ולומר: "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון, מלך מלכי המלכים הקב"ה" בלבד, כדי לא לשנות המנהג מכל וכל.[13]
הנה לנו שאף ביחס לפיוט נפוץ ומקובל זה, ערערו גדולי ישראל, בשם העיקרון היסודי שאסור לפנות לשום כוח ומתווך, אלא אל מקור הכוחות כולם!
אלא שיש מגדולי אשכנז שהתירו את הפנייה למלאכים באופן פשוט. כך כתב לדוגמה ר' צדקיה הרופא בראשית המאה הי"ג בספרו "שבלי הלקט":
ואומרים: מכניסי רחמים הכניסו רחמינו וכו', ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר, שאינו דומה למה ששנינו: "לי-ה ולך מזבח" (סוכה מה, ב). והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה מהגמ' בסנהדרין שהבאנו לעיל ומפרש"י שם. וגם במדרש שהש"ר על פסוק השבעתי אתכם, אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפילה ועל שערי דמעה הוליכו תפילתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר.[14]
בעל "שבלי הלקט" הסביר שהנידון שלנו אינו דומה כלל לשיתוף של שם שמים עם כוח אחר, כפי הנראה משום שהפנייה למלאך אינה נעשית מתוך מחשבה שהוא כוח מקביל לרבש"ע, אלא מתוך תפיסה שהמלאך הוא שליח בלבד ואינו בעל כוח עצמי ח"ו. בהמשך דבריו הוא מביא את דברי מדרש שיר השירים בו מתוארת פנייה של כנסת ישראל למלאכים שיכניסו את תפילותיה ודמעותיה לריבונו של עולם, ויהיו למענה מליצי יושר. אם כן מוכח שחז"ל לא ראו בפנייה למלאכים כדבר האסור, כל עוד ברור הדבר שהם שלוחי הקדוש ברוך הוא. כעין זה כתב גם ר' יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה":
והייתי תמיה על זה מאד, כי איך יבקש אדם מן המלאכים "שמרוני עזרוני", ובפירוש אמרו במדרש (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, שאין ביד המלאכים שום דבר אם לא נצטוו, ככתוב (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. נ"ל עתה ליישב כיון שאומר "משרתי עליון", כלומר הבאים בשליחותו של מקום, הרוצה בשמירת יראיו על ידיהם, הרי תלה הגדולה וחפץ ההשגחה בבעליה, אין קפידא בכך מעתה.[15]
גם מהרי"ץ, מגדולי רבני תימן, בפירושו "עץ חיים" לסידור "תכלאל" דחה את ההשגות בנוגע לפיוט "אראלי מרומים", וסבר שאין כל איסור כאשר הפנייה אינה אלא כשלוחים שמקור כוחם מהקב"ה, ולא כבעלי כוח עצמי, והסביר שעל כן המשיך הפייטן בבקשה שהמלאכים יליצו לפני "בעל הרחמים", דהיינו שבו לבד תלוי הדבר. ראיה לכך הוא מביא מדברי ספר "העיקרים" שם מסביר ר' יוסף אלבו, מדוע מותר להשתחוות למלאך, כדרך שמצאנו בתנ"ך, למרות שהעובד לו הריהו עובר על איסור עבודה זרה:
המשתחווה למלאך מצד עצמו וכוחו, הוא מקצץ בנטיעות, והוא עובד עבודת אלילים, שהוזהר עליה בדיבור: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני… אבל המשתחווה לו מצד מה שהוא שליח ה' הוא מותר, כמו שהמשתחווה לפקיד המלך מצד עצמו וכוחו ומקבלו כאדון, ולא מצד הכוח שיש לו מהמלך הוא מורד במלכות; והמשתחווה לו מצד שהוא שליח המלך, הוא כבוד אל המלך. ובעבור זה היה מותר ליהושע להשתחוות למלאך כשנראה לו ביריחו.[16]
אם כן יש להבחין בין פנייה למלאך כבעל כוח לבין פנייה אליו כשליח. זהו סיוע נאה, אך יש לחלק בין השתחוויה דרך כבוד, שבזה יש לומר שכבוד עבד המלך הריהו כבוד המלך, לבין לפנייה אליו שלא זו בלבד שהיא מיותרת, אלא שבעצם הפנייה הרי היא מתייחסת אליו כבעל כוח עצמי.
בעל "שבלי הלקט" ועוד מפוסקי אשכנז גייסו את גם דברי ר' יוחנן במסכת סנהדרין מד, ב:
ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה.
לדעת רבי יוחנן על האדם לבקש בפועל שיהיו הכל מחזקים את כוחו. רש"י במקום הסביר את דברי רבי יוחנן כך: "שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה". לכאורה פירוש הדברים הוא שעל האדם צריך לפנות אל מלאכי השרת בתפילה שיסייעוהו, ועל כן כתב ר' שמואל שטראשון בחידושיו לתלמוד שם: "עיין פירוש רש"י, ומזה יש ללמד זכות על פזמון דמלאכי רחמים… ונוסח מכניסי רחמים, אשר רבים גמגמו עליהם".
גם סיוע זה אינו עומד לכאורה במבחן הביקורת. באופן פשוט מושא הפנייה הוא ריבונו של עולם, ובתפילתו מבקש האדם ממנו שלא יקטרגו מקטרגים על תפילתו. כך יכולים להתפרש גם דברי רש"י, וכך כתב במפורש מהר"ל מפראג: "רבי יוחנן סבר שהאדם יבקש רחמים שאל יהיה לו צרים מלמעלה… שיתפלל אל השם יתברך שלא יהיה לו צרים. אבל שיתפלל ולומר למלאכים אל תהיו צרים לי זה אין ראוי, רק שיהיה זה דרך התפילה אל השם יתברך".[17]
מהר"ל שם המשיך את הסתייגותו והבחין בין האיסור לפנות למלאכים, לבין פנייה לחכם וצדיק. בקשת אדם מאדם אחר זהו חסד אדם למי שמחובר אליו. הצדיק שקרוב לריבונו של עולם, יכול לעשות חסד ולהתפלל על חברו. אבל פנייה למלאכים זוהי תפילה אליהם, וזה וודאי אינו ראוי. בשו"ת חתם סופר, התייחס באהדה לדברי מהר"ל, והסביר יותר את ההבחנה שבין פנייה לצדיק לבין פנייה למלאך:
דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך, או אינו יכול להטעים דבריו כראוי. ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם יתברך שמו, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה! אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש אחד, וכשאחד מצטער גם חברו מרגיש ועמו מצער על דרך משל התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש, כיון ששניהם בעלי דברים, ולא כמליץ בעד אחר.[18]
העמדת מליצים אינה רק חסרת משמעות אלא היא קטנות אמונה וזלזול בכוחם של ישראל, בעוד שפנייה לצדיק אינה בבחינת מליץ, שהרי כולנו כגוף אחד, וכשאבר מאברי הגוף חולה, יכול הוא לקבל מזור דרך אבר חשוב ובריא יותר.
היו מגדולי ישראל שהצדיקו את מנהג אשכנז בדרך אחרת. לדבריהם הבקשה מהמלאכים בפיוטי הסליחות אינה כעבודה זרה או כבקשת אמצעי תיווך, שכן אין זה אלא בדרך של שפלות, כמי שמתבייש לדבר אל המלך עצמו. כך כתב ר' ישראל ב"ר חיים מברין, תלמידו של בעל תרומת הדשן:
מה שאנו אומרים: "נא מדה נכונה", וכן "מדת הרחמים" ו"מכניסי רחמים" אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך, והוא בוש בדבר לקרב אל המלך, ואין זה דרך אמצעי כלל.[19]
כיוצ"ב כתב בהרחבה הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לחומש:
אבל אנו בעוונותינו מבקשים ממלאכי מעלה שימליצו בעדינו. ואין זה אלא כבנו של מלך, שאע"ג שמן המלך אין מניעה שיהא בנו מבקש צרכיו ממנו, מכל מקום בשעה שאין הבן מרוצה לאביו בשביל איזה דבר, אזי מבקש מגדולי המלכות שיפייסו עליו מן המלך, ויודע הבן שאם יהיה מרוצה ונקי מעוון הרי תפלתו זכה לפני אביו יותר מכל גדולי המלכות, אלא שמעשיו הבדילו בינו לבין אביו. אבל אנחנו, בנים אנחנו לה' א-להינו, וכבודו ורצונו יתברך שנהיה מרוצים לפניו ולבקש ממנו, אך בשביל שאנו יודעים שעוונותינו מבדילים בינינו לאבינו שבשמים מבקשים אנחנו ממלאכי מרום שיבקשו רחמים עלינו מלפניו יתברך שיקבל תפילותינו לפניו.[20]
פשרה ופישרה
רבים מגדולי ישראל שהתנגדו לאמירת הפיוטים, ניסו ליישב ולהתמודד עם המנהג באופנים שונים. היו שפירשו את הנוסח באופן שלא יסתור עיקרי אמונה, היו שנמנעו באופן אישי, אך לא פרשו מן הציבור, והיו גם שהציעו שינוי לנוסח, באופן שפתר את בעיית הפנייה למלאכים.
כך אנו מוצאים כבר אצל ר' יהודה בר' יקר רבו של הרמב"ן בספרו על סידור התפילה. ר' יהודה הציע לפרש כי מכניסי רחמים אינם המלאכים בדווקא, אלא זהו שם כולל לצדיקים ומנהיגי הדור: "כנגד חסידי הדור אנו אומרים, שירבו תחנונים ותפילות לפני המקום להגן על דורן".[21] ר' יהודה היה מודע כפי הנראה לדוחק שבפירושו לפיוט, ועל כן הוא סיים את דבריו: "ועל כוונה זו ראוי לומר מכניסי רחמים וכיוצא בזה, שייתן דעתו על זה, וה' יצילנו משגיאה".
כך גם מהר"ל מפראג, למרות התנגדותו הנמרצת, הציע לפרש כי הביטוי "הכניסו רחמינו" אינו נאמר בלשון בקשה אלא בלשון ציווי, שכן יש כוח באדם לצוות למלאכים הממונים שיביאו תפילתו לפני ה'. מהר"ל הרגיש שהסבר זה אינו פשטו של פיוט, ואינו מיישב את הדעת, ועל כן הוסיף והציע הסבר ופשרה מעניינת בגרסת הפיוט:
ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי, רק (=אלא) שיהיה מכניסי רחמים תפילה, על דרך שאמרו ז"ל: שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל השם יתברך על זה, ולכך מה שמבקש מכניסי רחמים הוא תפילתו אל השם יתברך, כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה: מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו, מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו, ולכך: ישתדלו וירבו תחינה ובקשה. וכך ראוי, שהתפילה היא אל השם יתברך, שמכניסי רחמים יכניסו רחמינו.
אם כן הפנייה הראויה היא לקב"ה, ובקשתנו ממנו שהמלאכים יעשו את עבודתם נאמנה, ותפילותינו יגיעו עדיו. כיוון שכך, הוא מציע לשנות מעט את גירסת הפיוט, ובמקום לומר: "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו" יש לומר: "יכניסו רחמינו". כעין זה אנו מוצאים עדות של ר' חיים מוולוז'ין שרבו הגאון מווילנא היה משנה בנוסח הפיוט "מלאכי רחמים משרתי עליון, חנו נא פני א-ל במיטב הגיון" והיה אומר: "אבות העולם אהובי עליון",[22] ורבי יעקב צבי מעקלנבורג בפירושו לסידור שינה שם בדומה לדברי המהר"ל וגרס: "יחלו נא פני א-ל" כפונה אל רבש"ע ולא כמבקש מהמלאכים. בישיבתנו, נוהג עוד לומר הרב שי וינטר: "מידת הרחמים עלינו תתגלגל, ולפני קוננו תפילתנו תפיל". אמנם החריזה אינה מתיישבת כל כך מבחינת המצלול, אך היא מתיישבת בהחלט בנפשו של האדם…
החתם סופר, שיתף במנהגו ודרכו האישית להתמודד ולהתפשר עם סוגיה בעייתית זו בדרך אחרת:
גם פזמון "מלאכי רחמים" וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע! מכל מקום אנו אומרים עם הצבור. "הן אל כביר לא ימאס" ו"דלוגו עלי אהבה". אך "מכניסי רחמים" דרכי להאריך בנפילת אפים, עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל.[23]
אם כן היכן שיכול היה להאריך בעניינים אחרים ולא לומר עם הציבור, כך עשה, אך היכן שלא היה הדבר אפשרי לימד סנגוריה על המנהג שגם אם אינו ראוי, מכל מקום הריהו בכלל "ודילוגו עלי אהבה", רוצה לומר שהקב"ה סולח ומקבל את טעותו של העושה מתוך כוונה טובה.
היתר הנובע מהסגנון הפיוטי; שטר ושוברו בצדו
כאשר אנו בוחנים את הסוגיה במבט חודר אמוני והלכתי, האמת ניתנת להיאמר, שלמרות כל ניסיונות הסנגוריה, ודרכי הפשרה לסוגיה, ברורה, פשוטה ומאירה יותר השקפת הפוסקים שהביעו מורת רוח מפיוטים הפונים למלאכים. היטיב לנסח זאת הרב סולובייצ'יק בלשונו הרהוטה:
אין אדם זקוק לעזרת אחרים כדי לגשת אל הא-להים ואין הוא צריך למליצי יושר ומבקשי רחמים, לשלוחים ולסנגורים. כל זמן שידפוק על שערי שמים, יזדקקו לו. לא רק שאין בני אדם מתפרנסים זה מזה מבחינת זיקתם לא-להים, אלא שאינם זקוקים אפילו לעזרת מלאכים ושרפים. אחד משלושה עשר עיקרי הדת הוא ש"לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו". וכשהחמה היא בראש האילנות, וכנסת ישראל שקויית געגועים וחולת אהבה, מתרפקת על דודה ושופכת את נפשה בתהילות ובתשבחות "בשלוש עשרה מידות כי לא נשלבות", היו הרבה מגדולי ישראל מדלגים על החרוז היפה: "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתך הפילי כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי". ההלכה רואה בתפילה זו סטייה משביל השקפתה.[24]
אך אם נתבונן שוב בדברי ראש בית המדרש, מעוז ההתנגדות לאמירת פיוטים אלו, הלא הוא הנצי"ב מוולוז'ין, נדמה כי ההסבר לתנועה נפשית העממית, הרואה בעין יפה פיוטים אלו ונסמכת עליהם בערגה, מצוי במישור אחר לחלוטין. הנצי"ב, כמו שכבר קדמו מהר"י ברונא, מסביר כי זה כלל דרך פנייה לאמצעי, אלא ביטוי לשפלות האדם, וכך חזרו ונימקו עוד רבים וטובים.[25]
יש מקום להרחיב את הדברים ולפרש, שזהו חלק בלתי נפרד מתרבות הפיוט וסגנונו של הפייטן. הסגנון הפיוטי סגנון ציורי הוא, והתפילה מקום הרגש היא. כאשר נוקט הפייטן דימוי של פנייה למלאכים למידות ולכוחות, מבקש הוא לרתום את לב האדם, ולבטא בשמו את רגש השפלות והבושה, המקשה לפנות באופן ישיר ופשוט אל הבורא. הפייטן אינו מתכוון בהכרח לפשוטם של מילים, עליהם נשתברו כל כך הרבה קולמוסים, ששפטוהו בצדק לאור משנתם השכלית והדווקנית.
לדרך זו, באומרנו "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו", אליבא דאמת איננו מתכוונים כלל לבקש ממכניסי רחמים שיכניסו את רחמינו, אלא שאנו מתכוונים לגלות את גודל מבוכתנו אל מול המציאות העגומה של חיינו, ולבטא את עוצמת רצוננו להיעזר על ידי כל כוחות הסנגוריה שבעולם כדי לתקנם. פירוש זה דומה במקצת לכוונת מהר"ל ואחרים שהציעו תיקונים קוסמטיים בנוסח הפיוטים, אך לדברינו זוהי משמעותו העמוקה של הפיוט, וזהו עולמו של הפייטן, ואין כל צורך לערוך בפיוט שינוי טקסטואלי, כדרישת איש האמונה ואיש ההלכה.
הטיבה לתאר זאת סטודנטית צעירה לרפואה לפני כמה שנים, והריני מביא מקצת דבריה בלשונם היפה:
כל שנה לקראת ראש השנה מתנגנות בי המילים "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו". תמיד הן מלוות באותה תנועה בנפש, תנועה של תחנונים. בדמיוני אני רואה חיילות וגייסות של "מכניסים", כמו מלאכים שכל חייהם יועדו רק לתפקיד זה, והם עומדים בשער ומכניסים את רחמינו לפני בעל הרחמים. חלקם חורצי גורלות, המשאירים בחוץ תפילות שאינן ראויות. חלקם מליצי יושר ודוברי רחמים המדובבים ומשככים את הכעס הגדול של יום הדין. בעיני זוהי תסמונת הבהלה חסרת האונים והחשש התהומי, שמא איני ראויה לעמוד לפני ולפנים. הפחד מפני הכנות הפשוטה של האמירה שאי אפשר לסרב לה, גורמת לחיפוש ארוך ומייגע אחר מתווכים שיעלו ויביאו ויגיעו וייראו, כדי שייראה ויירצה וישמע וייפקד.[26]
אלא שדווקא דרך הסברה כנה ופשוטה זו, מבהירה יותר מכל את עיקר הבעיה אליה כיוונו חיציהם בעלי ההלכה. הלא נזכור את דברי התלמוד הירושלמי שהביאוהו רבים: "בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו… אבל הקב"ה אינו כן, אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד". הדיון אינו הלכתי גרידא. העניין המהותי אינו אם הדבר אסור או מותר מדין עבודה זרה, אלא בעיקר הבנת עוצמת קרבתנו אל רבש"ע בכל מצב, והבנת עניינו של האדם בעולם. כך בדיוק ממשיכה היא וכותבת שם:
הקריאה הנואשת אל שומרי הפתחים במקום אל המלך בעצמו, חסרה אולי את האומץ להישיר מבט, וחסרה את הידיעה הבוטחת, שאף אם מילותיי שלי אינן כל כך גדולות ונשגבות, הן עדיין הדבר הכי רצוי שם למעלה, כי הן ישירות והן שלי. הדיבור האישי והכן של האדם הוא בריאה חדשה, ראשונית ובלתי אמצעית, אשר כמוהו טרם נשמע בעולם וליצירה האותנטית הזו אין תחליף, אף לא בדמות מלאך. לקח לי זמן להבין שכל הכלים לפתיחת השערים כבר שזורים בי בחותם של להט החרב המתהפכת. כי מכניסי רחמים – הם לב רחום ואוהב ופנים שיידעו להאיר את האהבה הזו פנימה, מכניסי תפילה – הם לב משתוקק ופה שידע למלל את הרחשים הגועשים פנימה. מכניסי צעקה – הם לב זועק וגרון שיהווה לו שופר להדהד אותו בקול גדול פנימה, ומכניסי דמעה – הם לב שבור ועין שתדע לבכות את הכאב פנימה. כי שערי דמעה לא ננעלו, הם פתוחים ופעורים ומחכים, ולא צריך שום מפתח וגם לא "מכניסים", רק כנות אמיתית של בכי, שלא תהיה לו ברירה אלא להיכנס לפני ולפנים…
[1] כגון: "שבת הכסא אשר למעלה מנושא, יחלה בעדנו לצור המתנשא" שחובר על ידי ר' שמעון הגדול ממגנצא; "נא כל מידה נכונה אחלה פני בתחינה" המחבר אינו מוכר, וע"פ האקרוסטיכון שמו שלמה בן מנחם; "מיכאל וגבריאל תשר הביאו לה' למוראות וחלו פני אל לקרב קץ הפלאות" שחובר על ידי ר' יואל בן יצחק מבעלי התוספות, ונאמר בסליחות לערב ר"ה; "ידידי אל שומרי שערי זבול ארמונים, התאוששו לקול קורא עבדי אל הנאמנים, ופתחו להם שערי עתירות עם תחנונים" מתוך תפילת נעילה.
[2] סדור רב סעדיה גאון, מהדורת י' דודזון, ש' אסף וי' יואל, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשכ"ג, עמ' שנז. ואוצר הגאונים, תענית, חלק התשובות, סי' נא, עמ' 25-26 בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון בעניין סדר הסליחות בעת צרה "ואמרין בתריהון מכניסי רחמים". הפיוט מובא גם בסדר רב עמרם גאון, מהדו' גולדשמידט, הוצאת מוסה"ק, עמ' קנט.
[3] רבי אמיתי ב"ר שפטיה היה פייטן באיטליה במאה הט'. משפחתו מיוחסת לגולי טיטוס לרומא.
[4] ביחס לאמירת הפיוט ראה סידור "עץ חיים" עם פירוש מהרי"ץ (רבי יחיא צלאח) המסנגר על הפיוט. ומאידך ראה בסידור "שיח ירושלים" בעריכת מור"י קפאח, הוצאת מכון משה תשנ"ה, עמ' שנו, שציין לרמב"ם במו"נ ח"א, פרק נט, הכותב שאצל חלק מהפייטנים קיים סגנון הגובל בהפקרות וכפירה. כמו"כ הוא מציין למש"כ המאירי בחידושיו בסוף פ"ד של מס' סנהדרין, שם שולל כל פניה לאמצעים וכוחות, וכותב בין השאר: "שאין אנו צריכין למכניסי רחמים ולסרסורין לפני הקב"ה, אלא נקרא והוא יענה בכל קראינו אליו". ראה עוד בזה יהודה רצאבי, "דרדעים", עדוֹת, שנה א, ג, תש"ו, עמ' 167.
[5] יש כמובן לפרש שהמלאכים הם כוחות נפשו של האדם עצמו. כך לדוגמה כותב ר' יהושע פלק ב"פרישה" על טור או"ח סימן רסב, ב בשם ר' יצחק עראמה ב"עקידת יצחק", שער מז: "במלאכי עליון אין בהם רע בשום פנים. אבל המה השני כוחות הנמצאות לאדם תמיד; אחד טוב והוא הכח השכלי ואחד רע והוא הכח התאוָני אשר מצד חומרו… ויצה"ר כאשר החל לנפול לפניו לא יוכל לקום, אבל יענה אמן בעל כרחו ויסייעהו, ואם בהיפך להיפך". כיוצ"ב כתב גם ר' יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" סי' ג, והביא שמצא כך בזוהר פרשת תולדות דף קמד, ב: "תרי מלאכין שליחן אית לבר נש… חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון סהדין ביה בבר נש בכל מה דאיהו עביד… וקרינן לון יצר טוב ויצר רע".
[6] נציין ללדוגמה את לחנו הנפלא של ר' חיים בנט, מחצר "סערט ויז'ניץ" לפיוט "מכניסי רחמים", התקבל בחום, ואף זכהו בפרס אקו"ם לשנת 2012.
[7] נציין כמה מקורות חשובים שלא הובא במאמרנו: ר' יצחק לאמפרונטי, פחד יצחק, ערך 'צרכיו' דף לג, ב-נח, א; ר' שמשון מורפורגו, שו"ת שמש צדקה, ויניציאה תק"ג, או"ח סי' כג-כד; שו"ת יהודה יעלה, לר' יהודה אסאד ח"א, או"ח סי' כא; שו"ת זכר יהוסף, לר' יוסף זכריה שטרן, או"ח סי' רי; שו"ת ויצבר יוסף, ר' יוסף הכהן שוורץ, סי' סח סק"ב; שו"ת אגרות משה, או"ח חלק ה' סי' מג סק"ו; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סי' מח; שו"ת שו"ת יביע אומר, ח"א, או"ח סי' לה סק"י ועוד. הפולמוס תפס מקום אף בספרות החדשה של המחקר התורני. ראו הרב שלמה שפרכר, "הפולמוס על אמירת מכניסי רחמים", ישורון (מאסף תורני) ג, ניו יורק-ירושלים תשנ"ז, עמ' תשו-תשכט; הרב יוסף שמואל זכטר, "תשובת הרוקח בענין מכניסי רחמים", ישורון (מאסף תורני, שם), עמ' מא-מז; מאיר פלדהיים, "הפניה למלאכים בפיוטי הסליחות", קול ברמה – בטאון ישיבת הגולן (4), אלול תש"נ, עמ' 8-12, ראה גם הערתי כנספח למאמר, שם עמ' 13-14; שמחה עמנואל, המעיין, תשרי תשנ"ח; ר' יצחק קראוס, "מי הם מכניסי רחמים? לשאלת הפיוט בקהילות ישראל", דף שבועי אוני' בר אילן (1086), ניצבים וילך, תשע"ד; אדיר דחוח הלוי, "פנייה ל'מליצי יושר' לפי הרמב"ם – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?" פורסם באתר http://www.cijnews.com/he/?p=3201.
[8] כל כתבי רמב"ן ח"א, דרשת "תורת ה' תמימה", הוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ג, עמ' קעא.
[9] ר' יהודה בר' יקר, פירוש התפילות והברכות, מהדו' שמואל ירושלמי, הוצאת מאורי ישראל, ירושלים תשל"ט, עמ' עג.
[10] מחזור קדום שהתקבל אצל יהודי איטליה, ונודע בשם "מחזור רומי". נדפס עם פירוש קמחא דאבישונא לר' יוחנן טריוויש בשנת 1540.
[11] קרבן נתנאל על הרא"ש, מסכת ראש השנה, פרק א סימן ה.
[12] ר' חיים מוולוזי'ן, "כתר ראש", בסוף סידור "אשי ישראל" ע"פ דעת הגר"א, ת"א תשכ"ח, סי' צג, עמ' 535.
[13] ר' יעקב עמדין, סידור "בית יעקב", לעמברג תרס"ד, עמ' קנ.
[14] שבלי הלקט, סדר ראש השנה, סי' רפב.
[15] מור וקציעה סימן ג. עיקר דיונו של ר' יעקב עמדין שם הוא בעניין מה שאמרו חזל במסכת ברכות דף ס, ב: "הנכנס לבית הכסא, אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון… שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני".
[16] ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר שני פרק כח, הוצאת חורב ירושלים תשנ"ה, עמ' רעא.
[17] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק יט.
[18] שו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' קסו.
[19] שו"ת מהר"י ברונא, סימן רעה.
[20] הנצי"ב מוולאז'ין, הרחב דבר, שמות כ, כ.
[21] ר' יהודה בר' יקר, פירוש התפלות והברכות, שם.
[22] ר' חיים מוולוזי'ן, "כתר ראש", שם.
[23] שו"ת חת"ס או"ח ח"א סי' קסו.
[24] הגרי"ד סולוביצ'יק, איש ההלכה גלוי ונסתר, ירושלים תשל"ט, עמ' 45.
[25] מהרש"ם בשו"ת דעת תורה סימן תקפא, פירוש "עלי תמר" על ירושלמי ברכות פ"ט ה"א, ילקוט יוסף בהלכות בית הכסא סימן ג סעיף ז, ז ועוד.
[26] עדי לוי, "שומרי הפתחים" מתוך האתר הזמנה לפיוט, http://old.piyut.org.il/articles/1091.html.
