עניינו של ספר יונה

בס"ד

• הנעלמים בספר יונה

ספר יונה נפתח בנעלמים רבים:

ויהי דבר יקוק אל יונה בן אמתי לאמר: קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני: ויקם יונה לברח תרשישה מלפני יקוק וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני יקוק:

ראשית כל מדובר בתיאור ששונה מאוד משאר נבואות תרי עשר אליו הוא משתייך. נבואות תרי עשר עסוקים בדרך כלל, בנבואת יחיד של נביא ביחס למצב הלאומי השורר במדינה. אמנם כאן יש כאן סיפור ולא נבואה, העוסקת באדם פרטי ומבודדת כמעט באופן מלא מאירוע הסטורי כלשהו. אין לנו מתוך הספר בדל של מידע באיזו תקופה אנו נמצאים. אין כלל עיסוק בעם ישראל, שזהו דבר נדיר כשלעצמו שהרי הנבואה ניתנת בעיקר כלפי ישראל, או כלפי העמים בהקשר למצבם עם ישראל. כאן לא ניתנת כלל נבואה.

בהקשר הזה ספר יונה נשמע יותר כספר השייך לכתובים. הוא גם מזכיר במידה רבה את ספר איוב העוסק בדמותו של אדם פרטי המתמודדת מול הקב"ה.

מעבר לכך, בתחילתו של הסיפור אנו כמעט ולא יודעים מדוע יונה בורח? האם הוא חושש שנבואתו לא תתקבל? או מכל סיבה אחרת, רק בפרק ג נבין מעט מה היה המניע של יונה וגם שם העניין עוד יינתן לפרשנות.

עניין הבריחה כשלעצמו העסיק רבות את הפרשנים, הבריחה כשלעצמה נשמעת חצי סאטירית וכי יתכן שנביא הקשור לדברי ה' ומחובר אליו. באמת יאמין שיש לו יכולת לברוח מן ה'.

גם לגבי מסקנת הספר ותכליתו נחלקו הפרשנים. ישנה אמירה חריגה של פרשן מן המאה ה-13 הטוען כי הספר חסר וכלל לא ניתן להבין את תכליתו של הספר וכך הוא כותב:

רבות התלבטו המוחות לרדת לעומקן של משמעויותיו של הסיפור הזה…  ואולם קשה לפרש את הסיפור הזה… מפני… שאין (ב)כל הספר הזה בשלמותו ולא מצאנו דבר, שנוכל להביא ממנו ראיה על הכוונה שהתכוונו לה בסיפור המעשה הזה כולו… ואין ספק שהסיפור הזה הוא חלק ממנו, וזה מה שמצאנו ממנו, ושאריתו אבדה, עם כל מה שאנו חסרים (ר' תנחום בן יוסף הירושלמי, הקדמה לספר יונה)

אמנם רבים וטובים כן ניסו להבין את תכליתו של הספר ומסרו, ויש בזה כיוונים שונים.

אחד השאלות שהעסיקו רבות את הפרשנים, היא כיצד העלה על דעתו נביא ה' שיוכל לחמוק מן הקב"ה? וכפי שניסח זאת אברבנאל

מה ראה יונה לברוח מלפני ה' וכמ"ש במכילתא (תחילת פרשת בא) וכי מלפני ה' הוא בורח והלא כבר נאמר (תהלים קלט, ז) אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח?

• מסר ראשון- הקב"ה מנהל את העולם

כיוון אחד הוא לומר שזה כל עניינו של הספר, לתאר בצורה מעט סאטירית את התפיסה הסוברת שניתן לשנות את ההשגחה האלוקית.

בהקשר הזה מדמה הרב יגאל אריאל בין סיפורו של בלעם המנסה בדרכים עקלקלות להוציא מהקב"ה את ההיפך מרצונו, לבין יונה הנמנע מלקיים את רצונו. כמובן שישנו הבדל תהומי בין הדמיות. בלעם חושב שיוכל לשנות את הרצון האלוקי, ואילו יונה רק מסרב לשתף פעולה. אך עדיין יש דמיון בעצם הנסיון של האדם לחשוב שהוא יכול לשנות מן ההנהגה האלוקית.

הקבלה נוספת לנביא שניסה לחרוג מרצון ה' מביא הרב יגאל את נביא בית אל שבמובן מסויים אף הצליח להסית את איש האלוקים שניבא לירמיה מלקיים את רצונו, וגם שם לבסוף רק חיזק את נבואותו בצורה שלמה יותר, ולבסוף נביא בית אל מאשר את נבואותו של איש האלוקים

כלומר, לפי הבנה זו עיקר עניינה של הנבואה היא לחזק את הבנה בהשגחה האלוקית.

כך גם מתבטא האברבנאל וכותב:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שעצת ה' לעולם תעמוד ודבר אלקינו יקום לעולם ושלכן היו הנביאים מאמינים בנבואותיהם ומיעדן על העתידות שיראו לדעתם באמת כי לא איש אל ויכזב, ושכבר קרה הלכה למעשה מיונה בן אמתי שצוהו הש"י להנבא לא על עמו כי אם על נינוה ראש מלכות אשור, ושיונה לא רצה ללכת להנבא שמה לפי שהיה יודע הרעות והגליות שהיה עתיד לעשות בשבטי ישראל ולכן כלתה נפשו שתכלה אומת אשור ונינוה ראש מלכותה תתך עד כלה ולזה ברח מלכת שמה, והשם אשר לו נתכנו עלילות הטיל רוח סערה בים עד שהוצרכו המלחים להטיל את יונה הנפש החוטאת אל הים וגם שם לא הונח לו כי הדגה אשר בים שבלעו שמרו כאישון עינו עד שהוכרח יונה להתפלל אל ה' והוציאהו משם והלך לעשות שליחותו כי לא יפלא מהש"י דבר והכל בידו כחומר ביד היוצר לכל אשר יחפוץ יטנו:

ביאור זה אמנם מקשה לכאורה על ההבנה בהקשר לעניינו של קריאת ספר יונה ביום כיפור. שהרי התפיסה הקלאסית היא שעניינו של הספר לעורר את התשובה, ואילו לפי הבנה זו עניינו בכלל לעורר את ההבנה שהקב"ה מנהל את העולם.

ניתן כמובן להציע שהעיסוק בתשובה נעוץ במהותו בהבנה שהבורא הוא המנהל את העולם ואין דרך לחמוק ממנו, וממילא עניין זה מעורר את עניינה של התשובה (ולעניין המיקום במנחה יתכן שזו מכת המחץ הנדרשת לפני תפילת הנעילה).

מעבר לכך ביאור זה עדיין לא מסביר את השייכות בין נבואת יונה לשאר התרי עשר.

• ביאור שני- שינוי תפקיד הנביא מרואה למשנה מציאות

הנשיא זלמן שזר הלך גם הוא בכיוון שמטרת הספר היא ביחס בין הנביא לבורא. אך זלמן שזר לקח זאת להיבט קצת אחר.

לדברי שז"ר יש שני סוגים של נביאים, יש את הנביא המתאר והרואה את המציאות, ויש את זה שמשנה מציאות.

בתיאורו, שמואל עומד מול שאול ורק מספר לו על תוצאות מעשיו, הוא לא קורא לו לשנות את דרכו ולקרוע את רוע הגזרה.

חז"ל מתארים את השינוי בין סוג נבואה זו לנבואת תיקון בדיון מרתק בין הנביא חזקיה לישעיה. שם ישעיה כביכול ממשיך בקו של הנביא הרואה המספר לחזקיה על תוצאות מעשיו. ואילו חזקיה פונה אליו בחריפות ואומר לו 'כלה נבואתך'- זו לא הנבואה הנדרשת, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

בהקשר הזה טוען זלמן שזר שהנביא יונה הוא מעצם מתאר את המעבר הזה בין הנבואה הגוזרת והרואה, לבין דרישתו של הקב"ה מאיתו להיות נביא שמשנה את המציאות וקורא לאומה החזקה בעולם לשנות דרכיה, וכך הוא כותב:

ספר קטן זה, ספר יונה, הוא סטירה גדולה שכתב איש הנבואה על "הרואה" יונה. זוהי סטירה שכתב אדם שחי כבר בתקופת המעבר בין הרואה לבין הנביא. הספר נכתב כדי להראות כי לנבואה יש יעוד בעולם, והיעוד הוא – לשנות את הגורל. אילולא פחדתי מפני פרדוכס ולא חששתי שיצטטו אותי לא נכון, הייתי אומר: אם תפקידו של הרואה היה כמו שכתוב בספר דברים: אם יקום הדבר שאמר הנביא הרי הוא נביא, ואם לא יקום – יש לרגום אותו, הרי התפקיד של הנביא האמיתי הוא שדברו לא יקום. הנביא נשלח על מנת להעיר, לעורר ולהוכיח, להגיד לעם: סכנה נגד פניכם ובכם תלוי הדבר לקרוע את רוע הגזירה ולבטלה, ומשום כך גאל אתכם ממצרים. "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים" כי זה נחוץ כדי לשמור על יכולתו של העם להיות כראוי ולהינצל מן הסכנות. זהו הרעיון שמביע הושע (י"ב, י"ד): "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר". לא רק שעל ידי נביא נגאל העם ממצרים, הוא גם נשמר מפני הסכנות, משום שהיה לו נביא, שהזהיר אותו מפניהן. כלומר, אפשר לומר שבוטל המושג כי אלהים לא יינחם ונוצר מושג חדש (יונה ג', י'): "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".

בספר ירמיהו אנו מוצאים קיטרוג על המושג של "רואה" שאי אפשר לשנות גזר דין; ירמיהו טוען שאין לחשוב שהקדוש ברוך הוא אינו יכול להתחרט. ולהיפך – דברו של הקדוש ברוך הוא עשוי כולו על מנת שתינתן לו האפשרות להתחרט על הרעה אשר דבר לעשות. בספר ירמיהו מובאים דבריהם של זקני הארץ: מיכיה (מיכה) המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית למות יער. ההמת המתהו חזקיהו מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את ה' ויחל את פני ה' וינחם ה' אל הרעה אשר דבר עליהם" (כ"ו, י"ח-י"ט). זהו ספור עובדתי שהוא עומד בניגוד גמור למה שאמר שמואל. שאול, שהוא מלך בישראל, מתחרט ומתחנן בפני שמואל, ושמואל אומר לו שאינו יכול לעשות דבר, כי אלהים איננו אדם שהוא יכול להתכחש לדברים שאמר, הוא אמר והוא יקימנו. והנה ירמיהו מספר מה שניבא מיכה המורשתי, וחזקיהו מלך יהודה לא המית את מיכה מפני שניבא רעות, אלא שחזקיהו שינה את דרכו, חזר בתשובה והפך להיות מלך ישר בעיני ה' והביא גם את העם לזנוח הבמות.

הדברים הגיעו אצל יונה לכך ששם מובאות שלוש עשרה המדות, תפלה קדושה ביותר הנאמרת בחרדת נפש כאשר פותחים את ארון הקודש. ביונה יש קצת שינוי בסוף, נאמר "כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ב"כי תשא" נאמר בסוף "ונקה לא ינקה". אצל יונה אנו מוצאים "ונחם על הרעה". היינו אחת המדות הגדולות של הקדוש ברוך הוא היא שאין הוא עומד בדיבורו, אלא הוא יכול להינחם והוא מתחרט על שהוא אמר, ואם הוא גזר משהו – יכול האדם, העם או המשטר לשנות זאת. ואפילו אם לא אדם חטא, אלא עם שלם חטא, נינוה חטאה – נינוה זה המושג של עם שחטא, של משטר שחטא, משטר ששעבד, משטר שחמס וגזל והוסיף בקרבו עוון על פשע – אפילו עם זה ומשטר זה, אסור לו להוואש…. זוהי הבשורה הגדולה של הנבואה: "אל יאוש"! גם אם רע מאד אדם ועם, הם יכולים לתקן את דרכיהם

בהקשר הזה מחבר הנשיא שז"ר את התפיסה הקלאסית שעניינו של ספר יונה הוא התשובה, עם ההבנה שהספר עוסק ביחסי הנביא עם הבורא. כאן בניגוד להבנה הקודמת המסר הוא הפוך! הקב"ה דורש כביכול מן הנביא להיות שותף ואפילו לסייע לשנות את גזירת הבורא (כמובן ברצונו של הבורא)

יש לחבר הסבר זה לדברי חז"ל וראשונים נוספים כרס"ג ועוד שתפסו שיונה פחד מכך שיתברר כנביא שקר.

זאת משום שהתפיסה של הנביא כרואה, אכן תואמת לזה.

על כך כתב הרב יגאל בספרו 'ארפא משובתם' עמוד 199:

דמות הנביא בישראל התגבשה במהלך הדורות. נקודת הכובד בפעולת הנביא עברה מגילוי העתיד להוכחת העם.. בדורות האחרונים דווקא התגשמות איומי תוכחתו היא סימן לכשלון הנביא.

ירמיהו התווכח עם נביא השקר חנניה בן עזור והבחין בין המתנבאים.. לרעה שתפקיד נבואתם לא להתקיים כפי שקרה בספר יונה לבין נבואה המגלה את העתיד הטוב שמבחנה הוא בהתקיימותה.

עניין זה מתחבר לכך שיונה אכן ניבא נבואה טובה על ישראל ורצה שלא תשוב, ופתאום מקבל תפקיד לנבא נבואה שאמורה להתבטל.

• הסבר שלישי- גילוי כוחה של תשובה בין מידת הדין למידת הרחמים

הסבר זה של שז"ר מתחבר לדבריו של אבן שועיב שהדגיש עניין קצת אחר, אך קשור והוא עניינה של התשובה בספר יונה

ולכן באה נבואת יונה בן אמיתי להורות כי ה' יתברך רחמיו על כל מעשיו ואפילו על אומות העולם כל שכן בישראל ולכן אנו מפטירין אותה בזה היום בשעת מנחה שהיא שעה רצויה כמו שאמרו ז"ל לעולם יהא אדם זהיר בתפילת מנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה שנ' ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו את המנחה (ר' יהושע אבן שועיב, דרשות על התורה עמ' צג)

הירושלמי מתאר שלכאורה זהו חידושה של התשובה

שאלו לתורה: החוטא במה הוא עונשו? אמרה להן: יביא קרבן ויתכפר לו. שאלו לנבואה חוטא במה הוא עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות". שאלו לדויד: החוטא במה עונשו? אמר להן: "יתמו חטאים מן הארץ". שאלו לחכמה חוטא במה הוא עונשו אמרה להן: "חטאים תרדף רעה" שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשו תשובה ואני מקבל, דכתיב "טוב וישר ה' (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו [בהשלמת קטע גניזה] – בין מידת הדין לרחמים)

בהקשר זה היו שטענו שבריחתו של יונה הייתה משום שהוא ייצג את מידת הדין. יונה בן אמיתי הינו תלמיד אלישע תלמיד אליהו. גם אליהו היה מייצגו של מידת הדין מול הקב"ה שדרש ממנו לנהוג במידת הרחמים. יתכן שאותו הדיון קורה בין יונה לקב"ה. הקב"ה פונה אליו בבקשה שיפנה אליהם לתיקון, אך יונה מקנא את קנאת ה' ודורש את מידת הדין.

וכך טוען פרופסור אוריאל סימון וזה לשונו:

יונה ברח לתרשיש במקום להינבא על נינוה, משום שידע שה' חפץ חסד הוא, ושגזרהדין הנורא שעליו לקרוא באוזני העיר החוטאת לא נועד מלכתחילה אלא לעוררה לשוב בתשובה. הנביא, החותר לחיזוק הטוב והצדק כנגד הרעה והעוול, אינו מוכן ללכת בשליחות שסופה פגיעה כה כבירה בשורת הדין. וכי מה נותר משלטון החוק, כאשר אפשר למחות עוון המחייב חורבן בימים אחדים של תשובה (אוריאל סימון, יונה (מקרא לישראל) עמ' 74)

הקושי  בביאור זה, הוא  שהנבואה הנוספת המוכרת של יונה עוסקת דווקא ברחמים גדולים כלפי עם ישראל על אף שלא הגיעו אליהם

וכך נאמר שם:

בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה: ויעש הרע בעיני יקוק לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל: הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר יקוק אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר: כי ראה יקוק את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל: ולא דבר יקוק למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש: (מלכים ב פרק יד פסוק כב – כח)

כיצד יונה נציג האמת, מנבא נבואת רחמים כל כך גדולה?

ניתן להציע 2 הצעות:

• שמא זו נבואה לאחר שיונה למד את המסר. אך היסטורית נראה שהעיסוק בנינווה זו שתשמיד את ישראל הוא מאוחר, אם כי לא מחייב, מעבר לכך אין אזכור מפורש שיונה אכן מקבל ומפנים את המסר
• הבנה נוספת היא שבעצם גם נבואתו של יונה במלכים אינה עוסקת בתשובה כי אם בחמלה רגעית. לא מדובר בשינוי הדרך ובתיקון, אלא במעין מתת מהאלוקים שלא למחות את ישראל. מתת שיתכן כי עמוס נאבק במסר העולה ממנה. לעומת זאת בספר יונה ישנה בשורה של תהליך עמוק יותר של תיקון.

• מסר רביעי- בין ישראל לאומות

המסר השלישי שמזהים הפרשנים הוא בהקשר היחס בין ישראל לאומות, ויש לקחו זאת לכיוונים שונים.

הבאנו את דברי אבן שועיב שלמד מכאן שהתשובה היא כלפי כל הברואים.

יתכן שיונה אינו חפץ בתיקון ננווה, בפרט כשזה בא על חשבון עם ישראל.

ואכן כך מצאנו במדרשי חז"ל

ולמה ברח? אלא פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו, שנאמר "והוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת" (מל"ב יד , כה). פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה. כיון שעשו תשובה, הקב"ה עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה. והיו ישראל קוראיו אותו 'נביא שקר'. פעם ג' שלחו לנינוה… בינו לבין עצמו, אמר: אני יודע שזה הגוי קרובי תשובה הן, עכשו עושין תשובה, והקב"ה שולח רוגזו על ישראל, ולא די שישראל קורין אותי 'נביא השקר', אלא אף עו"ג (עובדי גילולים)! הריני בורח לי… (פרקי דרבי אליעזר פרק י')

בדברי חז"ל יש 2 סיבות, האחת כבוד ישראל והשניה, שיחשב כנביא שקר. הרד"ק מתעסק בעיקר בעניין כבוד ישראל וכך כותב

(א) ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר – זה הנביא לא ראינו נבואה כתובה לו אלא זו שניבא על נינוה אבל מצאנו לו נבואה אבל לא נכתבה שכתוב בספר מלכים הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר ויש בדבר הזה מחלוקת בדברי רז"ל אמרו יונה תבע כבוד הבן לא תבע כבוד האב ר"ל חשש לכבוד ישראל לפיכך ברח לחוצה לארץ שאינה מקום נבואה כדי שלא ישלחהו האל ית' לנינוה שידע שיהיו קרובי תשובה ויהיה בזה עונש לישראל ולא חשש לכבוד האל יתברך (רד"ק יונה פרק א פסוק א)

המתח בן ישראל לעמים הוא גדול ומתחבר מאוד לנבואתו של יונה במלכים. יונה מחד מנחם וביא מרגוע לישראל, ובצד השני, מציל את אויבם הגדול שלבסוף יגלה אותם לעולמית!

יונה לא מסוגל לחיות במתח הזה, המתח הזה כבר נגזר כנראה על רבו ורבו של רבו

ויאמר יקוק אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם: ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך: והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע (מלכים א פרק יט פסוק טו – יז)

ויבא אלישע דמשק ובן הדד מלך ארם חלה ויגד לו לאמר בא איש האלהים עד הנה: ויאמר המלך אל חזהאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את יקוק מאותו לאמר האחיה מחלי זה: וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל ויבא ויעמד לפניו ויאמר בנך בן הדד מלך ארם שלחני אליך לאמר האחיה מחלי זה: ויאמר אליו אלישע לך אמר לא לו חיה תחיה והראני יקוק כי מות ימות: ויעמד את פניו וישם עד בש ויבך איש האלהים: ויאמר חזאל מדוע אדני בכה ויאמר כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה מבצריהם תשלח באש ובחריהם בחרב תהרג ועלליהם תרטש והרתיהם תבקע: ויאמר חזהאל כי מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הגדול הזה ויאמר אלישע הראני יקוק אתך מלך על ארם: וילך מאת אלישע ויבא אל אדניו ויאמר לו מה אמר לך אלישע ויאמר אמר לי חיה תחיה: ויהי ממחרת ויקח המכבר ויטבל במים ויפרש על פניו וימת וימלך חזהאל תחתיו:  (מלכים ב פרק ח פסוק ז – טו)

בהקשר הזה יש לציין לדבריו של אברבנאל שלא מוכן לקבל שיש כאן מסר אוניברסלי ובעיניו כל מטרת הצלת אשור היא בשביל שיוכלו בהמשך להעניש את ישראל על חטאיהם

ולא היה זה להיותו משגיח בהם בהשגחתו העליונה כמו בישראל ולישרם ולהציל מפגע אלא מפני שהיה גזור לפניו להחריב את מלכות ישראל שומרון ובנותיה מפני עוונותיהם על ידי אשור, ולכן היה משתדל יתברך להציל את אשור מהרעה המעותדת לבוא עליהם בעבור החמס אשר בכפיהם כדי שינצל אשור מהכליה ויהיה כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא להחריב בו את ישראל וכמו שאמר הוי אשור שבט אפי וגומר, ומפני זה רצה הקדוש ברוך הוא לישר את נינוה ראש מלכות אשור וזה טעם שליחות יונה אל נינוה לקרא אליה כי עלתה רעתם לפניו לא מאהבת השם אותם וחשק בהם אלא כדי להצילם מהרעה כדי שיהיו מעותדים נכונים למועדי רגל של ישראל, והותרה בזה השאלה הא' (אברבנאל יונה פרק א)

כמובן שמסר זה קשה מאוד, האם כל מטרת ספר יונה עניינו הכנת הפורענות לישראל? ואם כן מה מקומו בקריאה ביום כיפור?

בעניין זה ניתן להציע שהמטרה היא לזעזע ולעורר את ישראל שיש פרענות במידה ואין תשובה.

• מסר חמישי- כוחה של תשובה רגעית

החיד"א מחדד זאת יותר וכותב, שהעניין אינו רק כבוד ישראל. אלא העניין הוא שתשובת הגויים הינה רגעית ולכאורה היא נטולת משמעות וכך הוא כותב:

ויראה במ"ש הרמ"ע ז"ל דהגוים אין להם תשובה וגם שישובו מדרכם הרעה. תשובתם נשאר מעל וגזרה עומדת לעומתם וגם בנינוה לא הועילה תשובתם רק לזמן ולא לכלה פשע ולהתם החטאת. משא"כ ישראל דעל ידי התשובה נעקר החטא מכל וכל והתשובה היא דוקא לישראל זהת"ד הרמ"ע ז"ל. ועפ"ז יתישב דיונה הנביא ידע דנינוה נחתם גזר דינם והם ימקו בעונם ואין תשובה מועלת להם כי עונותם בציביונם וקומתם לא יתמו חטאים ולא נצרכא אלא להאריך להם זמן מה. וזה תוקף טענתו של יונה דבשלמא אם היה לנינוה דין תשובה ונמחל עונם ניחא ובשגם יגיעהו בושה וכלימה שיאמרו עליו נביא שקר אין זה כדאי לאבד כמה רבבות. אמנם השתא דעונם כדקאי קאי ואין להם בטול שאין זה אלא לזמן. על זה היה דוה לב יונה שיאמרו עליו שהוא נביא שקר ולכן חרה לו עד מות וישאל נפשו למות. וה' אמר אליו ההטב חרה לך… ורוצה לומר לו דאין הדין כן…אכן הלכה רווחת היא בשילהי יומא דבפקוח נפש חוששין לחיי שעה..אמר לו אתה חסת על הקיקיון לחיי שעה ואיך לא אחוס על נינוה לחיי כמה שנים הוא ברחמיו יוסיף לנו שנות חיים: (חומת אנך יונה פרק ד)

 

• לסיכום

רבים דנו במהות  המסר העולה מן הספר וכנראה באמת נידונים רבים יש בו.

כוחו הגדול של הבורא. כוחה של מידת הדין מול מודת החסד, היחס בין ישראל לאומות וכוחה של תשובה רגעית.

בכל אחד מהם יכול האדם להתחבר ולהתרומם ממנו לעבודת תיקון ותשובה בימים אלו ובימי הכיפורים