אורים ותומים וחושן המשפט
מבין כלי המשכן ובגדי הכוהנים, תופסים האורים ותומים מקום מיוחד. רב הנסתר בהם על הגלוי, ולא פלא שהם תפסו מקום אפילו בתרבות העמים.[1] בעזרת האורים ותומים, נודעו לנו סתרי המציאות, והמנהיגות הצבאית והמדינית נעזרה בהדרכתם המעשית בעת הצורך. עניין ייחודי זה דורש התבוננות ובירור; האם זהו פתרון קסם פשטני, או שמא זהו פתרון קצה לאחר שנעשה מצדנו כל אשר ביכולתנו לעשות. כמובן שיש לכך משמעות רוחנית ונפשית יסודית.
לאפוד היה מחובר חושן המשפט ובו ה"אורים ותומים". הם נקראו בשם זה כיוון שהם מאירים ומבהירים את סבכי המציאות,[2] אך מדוע נקרא הבגד "חושן המשפט"? כיצד מתקשר הדבר לדין ומשפט? האם היו שופטים ומכריעים דין על פי האורים ותומים? לא מצאנו תקדים לכך בתנ"ך, וגם לא מסתבר שכך היה, שהרי כלל ידוע הוא שבענייני משפט "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא".
רש"י בפירושו לשמות כח, טו מסביר את פשר השם בשני אופנים. הסבר ראשון: "חשן משפט – שמכפר על קלקול הדין". מקור ההסבר בסוגיה במסכת זבחים פח, ב המגלה על מה מכפר כל בגד מבגדי הכהן הגדול, ואומרת: "חושן מכפר על הדינין, שנאמר: וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט". אם כן החושן, שהוא כנגד הלב, מכפר על קלקול הדין מחמת נטייה כלשהי של הדיין. זה אמנם מסביר את המילה "משפט" כפשוטו, אך לכאורה קשה להניח שהחושן כך נקרא רק בשל תוצאה עקיפה של השפעתו.
בפירוש שני כותב רש"י: "משפט – שמברר דבריו, והבטחתו אמת". המילה "משפט" מתפרשת גם במובן של "הבהרה ובירור", והכוונה שהחושן היה קובע יחס ברור לדברים נסתרים ומסופקים. כך פירשו חז"ל בפסיקתא זוטרתא: "למה נקרא חשן משפט? שבו היו שואלין על משפט כל דבר, שנאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'" (במדבר כז, כא). כך מפרש גם רשב"ם: "חשן משפט – לפי שנתנו בחשן האורים והתומים, שמגידין משפט ישראל וצורכיהם" (שמות כח, טו). אלא שגם פירוש קשה במקצת, שכן זו אינה המשמעות הפשוטה של הביטוי.
בתרגום ירושלמי, המיוחס ליונתן בן עוזיאל, מובא פירוש מעניין ביותר. הפסוק "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט" מתורגם כך: "וְתַעֲבֵיד חוֹשֶׁן דִּינָא, דְּבֵיהּ מְהוֹדַע דִּינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְכַּסֵּי מִן דַּיָינַיָא, וְסִדְרֵי נַצְחַן קְרָבֵיהוֹן, וּלְמִכַפְּרָא עַל דַּיָינַיָא" (=ותעשׂה חושן מִשׁפט, שבו נודע דיני ישׂראל שׁהִתכסו מהדיינים, וסדרי ניצחון מִלחמותיהם, ולכפר על הדיינים).
שלושה מרכיבים נזכרים בתרגום כמהות החושן. יש כאן כפרה על הדיינים כדרשת חז"ל במסכת זבחים, יש כאן גם סדרי מלחמות ישראל וצורכיהם כמוכר מפרשיות רבות בתנ"ך, אך יש כאן משהו חדש; חושן המשפט במשמעות של דין כפשוטו ממש. "שבו נודע דיני ישׂראל שׁהִתכסו מהדיינים". החושן הוא אכן חושן המשפט, ובו נודעים הדינים המכוסים מן הדיינים. מהי המשמעות המעשית של הדבר? הבה נניח שפנחס ויהושע נקלעו לסבך בדיון משפטי, וסיכמו ב"תיקו". האם יכריעו על פי חושן המשפט? זו באמת שאלה כבדה, ויש מבין חכמי ישראל הסבורים כי במצבי ספק שאינם ניתנים להכרעה בשכל האנושי, אכן ניתן להסתמך על "רוח הקודש",[3] אך הרמב"ם לימדנו כי אסורה כל השפעה שמימית בהוראה תורנית.[4] כיצד אם כן ניתן להבין זאת?!
אורים ותומים במלחמת רשות או מצווה?
ישנו עניין נוסף שיכול לתרום להבהרת העניין. האם השימוש באורים ותומים היה רק לצורך מלחמת הרשות או גם במלחמת מצווה? לכאורה יש להניח כי המדובר במלחמת רשות בלבד, שהרי שבמלחמת מצווה ישנה חובה הלכתית לצאת, ואין מקום לשאילה באורים ותומים. אולם מפסוקי התורה עולה שמדובר גם במלחמת מצווה, כפי שנאמר ביהושע בן נון: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'" (במדבר כז, לא). יהושע נדרש לעמוד לפני אלעזר הכהן, ולהישאל באורים ותומים, והרי מלחמותיו היו מלחמות כיבוש הארץ, שהן מלחמות מצווה. כך סבור הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם, וטען שכך עולה גם מדעת הרמב"ם:
ייראה לי שמצווה על המלך או על השופט, ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה, להיות שואל באורים ותומים, ועל פיהם יתנהג בעניינם, והוא אמרו יתברך: 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה'. יצוה ביהושע, שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה, שישאל בעניינם באורים ותומים, ועל פי משפטם יוציאם ויביאם, וכן בכל השופטים והמלכים לדורות… והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצוות כלשון הזה: וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול.[5]
לכאורה הדבר משונה מאד. מדוע במלחמת מצווה יש צורך לשאול אורים ותומים? ומה אם יאמרו לא לצאת למלחמה ולא לכבוש, הרי לא בשמים היא?! ישנה דרשה ציורית יפה ועמוקה, המספרת על דוד המלך שנשאל באורים ותומים:
כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה… כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד.[6] מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים. אמר רב יוסף: מאי קרא? "וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב" (דבה"י א, כז). אחיתופל – זה יועץ, וכן הוא אומר: וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים (שמוא"ב טז, כג). בניהו בן יהוידע – זה סנהדרין, ואביתר – אלו אורים ותומים.[7]
תיאור ההשתלשלות מעניין ביותר. הציבור פונה לדוד והלה מתייעץ תחילה באחיתופל, אח"כ נמלך בסנהדרין, ורק לבסוף נשאל באורים ותומים. לכאורה הסדר ראוי להיות הפוך. ראשית יש להישאל באורים ותומים, ורק אם יש רלוונטיות למהלך הצבאי, כדאי להטריח ולבקש את רשות חכמי התורה כנציגי האומה והאחראי על המבט השכלי תורני הרחב, וכן לבדוק את דרך הביצוע הראויה. מדוע סדר ההתייעצות של דוד היה הפוך?
למען האמת, בעצם השאלה מונחת הנחת יסוד שגויה, שהיא לעניות דעתי אחת הנקודות המרכזיות הדורשות הבהרה לאדם המאמין. אדם שאיננו דתי היה עונה באופן ספונטאני תשובה אֵמוּנית פשוטה ונכונה; ראשית עשה את כל מה שבכוחך לעשות, ורק אחר כך צפה לעזרת שמים! דומני שלוּ הייתי מגיש שאלה צבאית מעין זו, ללא בדיקת קיומה של תוכנית טקטית ואסטרטגית, וללא בדיקת כשירות הצבא ומערך התנאים הכלכליים, המדיניים והחברתיים, ראוי הייתי לקבל מה"אורים ותומים" תשובה גוערת ומלגלגת מעין זו: ר' ייד! וכי אתה חושב אותי ל"אורקל" מדלפי?…[8] עשה תחילה את כל הנדרש מצדך לעשות! לאחר שבחנת והבאת בחשבון את כל הגלוי והניתן לבדיקה; קבלת את עצת המערך האסטרטגי, ואישור חכמי התורה, עתה הגיע הזמן לפנות ל"קודקוד עליון" למתן תשובה באשר להצלחת המהלך…
זהו כפי הנראה גם הסבר דעת רמב"ן ביחס לשאילה באורים ותומים במלחמת מצווה. לדעת הרמב"ן יש מצווה תמידית לכבוש את כל חבלי ארץ ישראל, אך האם נגזרת מכך גם חובה לצאת בכל זמן נתון לביצוע משימה זו?! ומה אם אין כשירות לאומית להילחם עתה, מסיבה מדינית ידועה או נסתרת? הבה נניח שהרמב"ן היה חי בימינו, והיה עומד בראש הסנהדרין. כלום היה קורא באופן מיידי לראשי מערכות הביטחון: "סוריה, לבנון, ירדן – קדימה הסתער"?… "מלחמת מצווה" אינה קוד למעשה מדיני חסר אחריות, שאינו קורא כראוי את המציאות, ואינו מביא בחשבון את מכלול השיקולים! התורה מחוברת לעולם הריאלי, ורק לאחר שיקול דעת רחב ומיצוי יכולותינו יש לפנות לעזרת שמים. אל נא נחפה על חוסר שיקול דעת ריאלי בקוד דתי שדוף הגורס: "בעזרת ה' יהיה בסדר"…
זהו כפי הנראה גם פירושו המפתיע של הרשב"א למדרש חז"ל. הרשב"א עומד על הקושי מדוע יש לשאול כלל בעצת אחיתופל, במקום שמתגלה דבר ה' באורים ותומים, ועונה:
שהוא דבר מתמיה. אחר שנשאלין באורים ותומים מה לעצת בני אדם עסק שם, כיון שיש שם דבר השם יתברך?! ולפיכך הוצרך לומר, שאע"פ כן נועצין באחיתופל, שנאמר: ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר הא-להים. לומר שאפילו במקום ששואלין בדבר הא-להים נועצין בעצתו תחילה, ונמצא בתשובת האורים והתומים כעצתו.[9]
אם אני מבין נכון את דבריו, הרי שתשובתו היא שיש להקדים ריאליה של שקלול ועיבוד מידע אסטרטגי כולל, ורק אחר כך לפנות לשיקול דעת ערכי ורוחני, שישפוך אור על מעשי האדם, ויאיר צדדים שאינם גלויים, אלא שהפסוק מלמד שגדולתו של אחיתופל הייתה, שידע לכוון דעתו גם לצדדים נסתרים, עד שתשובתו הייתה תואמת את דבר ה'.
זוהי גם למיטב הבנתי כוונת התרגום הירושלמי: "חושן המִשׁפט, שבו נודע דיני ישׂראל שׁהִתכסו מהדיינים, וסדרי ניצחון מִלחמותיהם". ביציאה לקרב כמו גם בסוגיות משפטיות ישנם צדדים בהם יש מקום להכרעת התבונה האנושית. אולם ישנם גם מצבים בהם אין השכל האנושי יכול להכריע, לא משום שהדבר אינו ניתן להכרעה בסברה, אלא משום שחסרה ידיעה ריאליסטית. במצבים כגון אלו יש מקום לנבואה ורוח הקדש גם לדעת הרמב"ם, ועל כגון מצבים אלו, לאחר שמיצינו את כל האפשרי לנו במעשה ומחשבה, אנו אומרים: "עד שיבוא אליהו". לא שיכריע אליהו ברוח קודשו כמי ההלכה חס ושלום, אלא שיגלה את הנסתר מאיתנו בטבע המציאות, וממילא נדע אל נכון מהי ההלכה.[10]
אנושיות וריאליה מול צו הנבואה
ניתן להביא דוגמה דומה מתחום שונה. לאחר פרשיית שאול עם אגג, הנביא שמואל התכנס באבלו והסתגר בביתו, אך הקב"ה דרש מהנביא שינוי תודעתי, ואף המלכת מלך חדש:
וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:[11]
לכאורה הנביא מקשה על ציווי ה', ומתריס כביכול: "אֵיךְ אֵלֵךְ – וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי"?! אך למרבה הפלא לא זו בלבד שאין הקב"ה מפנה ביקורת כלשהי כלפיו, אלא עוד מדריכו באופן מפורט, כיצד לפעול בדרך מוסווית, ולא באופן גלוי, כראוי לכאורה למימוש צו הנבואה: "וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
חז"ל במקומות רבים רואים במקרה זה של שמואל כאבטיפוס לדרך הראויה של אי הסתמכות על נס.[12] ר' דוד קמחי בפירושו לשמואל שם הרחיב בעניין וכתב, שזהו יסוד מוסד לציפיית הקב"ה מהאדם:
מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב"ה הנביא או הצדיק, אעפ"כ הוא נשמר מלכת במקום סכנה, כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא… 'שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ'. וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ'. וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה' היה בורח מפני שאול, וגם גד הנביא אמר לו שמואל: 'לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה'. וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר (=למרות) הבטחת הא-ל יתברך… וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו. והטעם; כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם… והיה לו לבקש תחבולה איך אלך, וזו היתה שאלתו איך אלך, ואמר לו הקב"ה עגלת בקר תקח בידך… והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס!
אם כן שאלתו של הנביא אינה התרסה: כאומר "היאך זה מצווה ה' לעשות דבר שלא יעשה?!", אלא שאלת הבהרה לדרך הביצוע. יסוד מוסד הוא שאין סומכים על הנס, ואפילו במקום בו ניתנת הוראה שמיימית, הקב"ה מצפה מהאדם לנהוג בדרך הטבע ולעשות ככל יכולתו, ורק לאחר הפעלת שיקול דעת אנושי ופעולה בהתאם, יכול האדם לצפות לעזרת שמים.
השתדלות והישגים בעבודת הנפש
בסוף מסכת סוכה (נב, ב) דורשים חז"ל דרשה הנראית פשוטה ותמימה, אך הגאון מווילנה מוצא בה את מרכז ההצלחה האנושית בעולמנו, באופן שמשלים את מה שהובהר לעיל:
אמר ריש לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ (תהילים לז), ואלמלא הקב"ה שעוזר לו, אינו יכול לו שנאמר: ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ (שם).
הקשה הגר"א (קול תורה, מסכת סוכה) שהחלק הראשון, הוא אכן חידוש, אך החלק השני מיותר לכאורה. בחלק הראשון קבעו חז"ל כי אותו "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק" אינו "אדם רשע" אלא "יצר הרע". הפסוק אינו מתפרש כמערכת היחסים שבין אדם רשע לצדיק, אלא בין יצרו של האדם לעצמו, וזהו בהחלט חידוש פרשני. אך לאחר הסבר זה המשך הדרשה "ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר: ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ" מיותר מבחינה פרשנית, ולכאורה אינו מוסיף דבר מבחינה מהותית.
ענה על כך הגאון מווילנה במילים כדרבנות: "חז"ל כיוונו בזה לעיקר גדול ונכבד, אשר כל אושר הצלחה האנושית תולה עליו". דהיינו כאן רמוז סוד החיים, וסוד ההצלחה של האדם בעולמו. כולנו יודעים שאנו צריכים עזרת שמים, אך לא תמיד אנו מתרגמים זאת באופן נכון הלכה למעשה. אנו עשויים לחשוב שעלי לעשות מעשה כלשהו והקב"ה יגמור בעדי, כפי נהוג לומר ביידיש: לעשות קצת "שתַדְלֵס" (השתדלות). השתדלות פירושה מאבק ופעילות נמרצת, ולא יציאה ידי חובה במעשה כלשהו. על הפסוק: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כה) תרגם אונקלוס: "ואשתדל גוברא עמיה", ובדרך זו אנו קוראים בזוהר באינספור מקומות על מי "דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא", דהיינו שעוסק בתורה בכל כוחו.
כיוון מוטעה זה, הממעיט את אחריות האדם, בא הגר"א לשלול בנחרצות. לדבריו הוראת חז"ל אינה עצם העזרה והידיעה שאלמלא שהקב"ה עוזר לא נוכל להתגבר, אלא הגדרת אופן העזרה. התיאור "ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו" אינו תיאור מצב אלא תיאור אופן העזרה השמיימית. הקב"ה עוזר כאשר הוא "חייב להיכנס לתמונה", דהיינו לאחר שעשינו כל מה שאנו נדרשים לעשות. אם לא כן, אל נצפה לעזרת שמיים. ובלשונו: "כשרואה שכל אשר היה על ידו לעשות עשה, ואין בכוחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הטוב – אז ילווה אליו העזר האלוקי ממרומים"…
משל נאה מספר על כך ר' יוסף חיים מבגדאד בספרו "בן איש חיל".[13] להורות שלאחר כל ימי המירוק בהם אנו שורפים החמץ כאן בעולמנו התחתון, ריבונו של עולם הוא זה שישלים את מעשינו, לכלות את יצר הרע בעולם העליון.
משל לאדם שהלך לתומו ביער, ולפתע ראה אריה נועץ בו עיניים בורקות, פוער את מלתעותיו, שואג שאגה מקפיאת דם, ומתכונן לזנק עליו ולטורפו. האיש קפא על עומדו, וכבר התייאש מחייו. מלבד מקל הליכה לא היה בידו מאומה כדי להגן על עצמו. חשב האיש: הלא בין כה וכה אבדתי, אנסה לכל הפחות להתחזק בעצמי ולעמוד איתן כנגד האריה. הרים האיש את מקלו על שכמו והצמיד אליו את לחיו, משל היה זה כלי נשק, והשמיע בפיו קול נפץ. וראה זה פלא, התנודד האריה על עומדו, כרע ונפל ארצה ומת… שמח הניצול שמחה גדולה, אימץ את מקלו אל לבו, ותוך שהוא משבח ומפאר את מקלו הפלאי, שמע קול קורא אליו. הרים עיניו וראה צייד העומד על אילן גבוה ובידו רובה: "הוי פתי, אין במקלך ולא כלום, אני הוא שיריתי באריה"…
[1] בכת המורמונית תופסים האורים ותומים מקום חשוב, וישנו עיסוק בהם גם באגדות ה"בונים החופשיים". הביטוי "אורים ותומים" הוא המוטו של אוניברסיטת ייל בארה"ב החל מהמאה הי"ט, והם מופיעים באותיות עבריות בסמלה. סביב ה"אורים ותומים" בנויה עלילתו של הספר "נקמת רוח המכשף" שכתב הסופר האמריקאי ג'ון בליירז, והם מופיעים גם בספרו הידוע של הברזילאי פאולו קואלו "האלכימאי" ועוד.
[2] אורים ותומים; אורים – שמאירין את דבריהם, תומים – שמשלימין את דבריהם (יומא עג, ב). בתרגום השבעים תרגמו: "התגלות ואמת".
[3] החיד"א בספרו "שם הגדולים ח"א" בערך ר' יעקב החסיד, הוצאת ירושלים תשל"ט, עמ' מח, כתב שאם נפלה מחלוקת, ואין יכולת בידי חכמי הדור להכריעה בראיות וסברה, יש מקום להסתמך על גילוי משמים. ראו בירור ענין זה באריכות בהקדמת הגר"ר מרגליות המהדיר לשו"ת מן השמים, הוצאת מוסה"ק, עמ' ג-כד.
[4] הלכות יסודי התורה פרק ט וכס"מ שם, וראה עוד כל כתבי מהרי"ץ חיות, ח"א, ת"א 1958, מאמר "תורת הנביאים", עמ' יב-יז.
[5] רמב"ן בסוף השגותיו לרמב"ם בספר המצוות, בהשמטות.
[6] אין זה ברור אם זו מלחמת רשות או מצווה, שהרי מדובר בגדודי עמלקים המציקים לישראל. עכ"פ זהו מקרה גבולי מאוד. ראה מרגליות הים לסנה' שם.
[7] ברכות דף ד, א וסנהדרין דף טז, א.
[8] אוֹרָקְל מלטינית orare לדבר. בבתי פולחן יווניים היו אורקלים שחזו לדעתם את העתיד. האורקל מדלפי, המוכר בין השאר מהטרגדיה "אדיפוס המלך", היתה בעצם כוהנת מסוממת שמלמלה לשואליה דברים סתומים. ראו גם יצחק בער לוינזון, זרובבל, ח"ב, ורשה תרל"ו, עמ' 45: "אין להשוות האורים ותומים אל אורקל של היונים שמספרים ממנו אגדות הֶבְליות, שלפי אמונתם היה עונה על כל שאלה, ומה לתבן את הבר, וחול אל הקודש?"
[9] שו"ת הרשב"א ח"א מח.
[10] ראו כל כתבי מהרי"ץ חיות, ח"א, ת"א 1958, מאמר "תורת הנביאים", עמ' יז-כב.
[11] שמואל א סוף פרק טו ותחילת פרק טז.
[12] פסחים דף ח, ב ביחס לבדיקת חמץ בכותל הגובל בחצר גוי, יומא דף יא, א בעניין בדיקת מזוזה בפרהסיא בשעת גזרה, ויבמות דף סה, ב ביחס למצווה לשנות מפני השלום. ראו גם פירוש מלבי"ם שרק כאשר הנס חשוב לצורך השליחות יכול הנביא לצפות לנס, אך לא כאשר זה נוגע אך ורק לשמירת שלום הנביא. כמו כן ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי השם" בפרק "הביטחון" מפתח בהיקף ובעומק את הבנת מידת הביטחון הראויה.
[13] בן איש חיל, חלק ראשון, דרוש ד' לשבת כלה, הוצאה ראשונה, עמוד ס. מובא בקצרה בהגדה של פסח, בן איש חי, (שלום מאיר הכהן ולך, עורך) הוצאת תבונה, בני ברק תשנ"ב, עמ' 10, כהקדמה לסדר שריפת חמץ. מובאה נפלאה זו שמעתי מידידי ר' יוסף טנג'ר נ"י.