איכה – פרק ד'

פרק ד

(א) אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת: ס

הפרק פותח בזעקה: איך עומם זהב? איך הכתם הטוב נשתנה?

ומה הוא אותו זהב? כעת תבוא התשובה:

(ב) בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר: ס

(ג) גַּם תַּנִּים֙ חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כַּיְעֵנִ֖ים בַּמִּדְבָּֽר: ס

(ד) דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם: ס

יש פה תיאור של הרעב הקשה בזמן המצור שהביא למציאות קשה מאוד. הכתוב מציג לנו ניגודיות, אפילו התנים דואגים לילדיהם, ואילו בני האדם, ההורים, לא יכלו לדאוג לבניהם בגלל הרעב הקשה.

(ה) הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת: ס

אלו שהיו רגילים לאכול מעדנים, הסתובבו ברחובות שוממים, חיפשו אוכל. אלו שהיו רגילים ללבוש בגדי משי ותולע חיפשו אוכל באשפתות.

(ו) וַיִּגְדַּל֙ עֲוֹ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם: ס

סדום נהפכה ברגע אחד, ובידי ה' ולא בידי זרים. ולעומתה, ירושלים קיבלה עונש שנמשך זמן רב, הוא היה  הרבה יותר קשה וגם נעשה בידי זרים.

(ז) זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם: ס

פסוק ז מתאר לנו את המנהיגים, הנזירים (מלשון נזר, כתר). בעבר, עורם היה לבן כשלג, גזרתם יפה כספיר, אך כעת:

(ח) חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ: ס

וכל זה תוצר של הרעב הקשה:

(ט) טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי: ס

(י) יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי: ס

הפסוקים הללו מתארים את המצור: בזמן המצור היה רעב כבד מאוד בעיר. הראשונים שנפגעו ממנו היו התינוקות, ואחריהם גם המבוגרים. כולם נפגעו, הרעב אינו מבדיל בין העשירם המכובדים ובין פשוטי העם.

הפרק ממשיך ומתאר לנו את הקרב, את הפריצה אל העיר:

(יא) כִּלָּ֤ה ה֙' אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ: ס

(יב) לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם: ס

ירושלים הייתה כל כך חזקה ומבוצרת, אף אחד לא האמין שיצליחו לפרוץ את חומותיה.

ומדוע זה קרה?

(יג) מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֹנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים: ס

נביאי השקר, הכוהנים שחטאו, הדם הנקי שנשפך, כל אלו הובילו לחורבן ירושלים. בספר מלכים (ב, כ"א) נכתב שהגזרה נחתמה על הדם הנקי ששפך מנשה בירושלים. מנשה שפך דם של צדיקים, של אלו אשר התנגדו למעשיו הרעים. חז"ל הוסיפו כי הכוונה גם לדמו השפוך של הנביא ישעיהו.

(יד) נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם: ס

הפסוקים הללו מתארים את המתרחש לאחר הפריצה אל עיר. לאחר שהאויב פרץ את החומות והתחיל לדקור את כל מי שסביב, אנשים מסתובבים בעיר מלאים בדם.

(טו) ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר: ס

רואים את האנשים מסתובבים מלאים בדם, וקוראים להתרחק מהם. מי הוא זה שקורא? גם אלו שרואים אותם בתוך העיר, וגם הגויים אשר רואים את עם ישראל בזמן גלותם, כאשר הם מלוכלכים ומסואבים.

(טז) פְּנֵ֤י ה֙' חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים וּזְקֵנִ֖ים לֹ֥א חָנָֽנוּ: ס

הכתוב מזכיר שוב סיבה רוחנית לחורבן: העם לא הקשיב לקול הזקנים ולקול הכוהנים עובדי ה'. הם ציפו לישועה ממקור אחר.

(יז) עודינה (עוֹדֵ֙ינוּ֙) תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ: ס

העם עדיין מצפה שתגיע הישועה, אבל לא מהקב"ה אלא ממצרים. הם שמו מבטחם על זרים, וכצפוי זה לא הועיל.

(יח) צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ: ס

(יט) קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ: ס

כלומר, גם אלו אשר ניסו להימלט מהעיר, נתפסו. וכולל בתוכם:

(כ) ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ ה֔' נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם: ס

גם המלך נתפס. בפשטות הכוונה היא לצדקיהו, המלך האחרון שניסה להימלט ונתפס גם הוא. בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם – העם חשב שצדקיהו ימשיך למלוך, והממלכה תנוהל בחסות בבל, אולם זה לא קרה.

(כא) שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי (יוֹשֶׁ֖בֶת) בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי: ס

(כב) תַּם־עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ: פ

שני פסוקי הסיום של הפרק, פונים אל אדום. כאשר חרב בית ראשון, אדום שמחו לאידם של ישראל, ואף סייעו לבבלים בכך שהסגירו אנשים מישראל. פונה אליהם הנביא, ואומר להם: אומנם כרגע אתם שמחים, אך סופכם יבוא. אומנם בת ציון גלתה, אבל לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ. ישראל שילמו כבר את המחיר על חטאיהם, אבל אתם עתידים עוד לשלם.

חז"ל דרשו את הפסוקים הללו על העתיד, על גלות בית שני אשר עתידה להיות על ידי אדום. הנביא מנבא שגלות אדום תהיה האחרונה, ועם ישראל יחזור לאחר מכן לארצו. לעומת זאת אדום, הקב"ה גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ, ללא שיבה.

סיכום

פרק ד' מתאר את נפילת ירושלים בפועל, עם כל הסבל הנורא שבתהליך. הפרק פותח בתיאור המצור והרעב, עובר אל פריצת החומות, וממשיך אל שפיכת הדם ע"י האויב הפורץ אל העיר, עד לכידת אלו שניסו לנוס, כולל המלך.

התיאורים אומנם קשים מאוד, אך בכל זאת המנגינה כאן שונה מהפרקים הקודמים. בכל שלב בתיאור הפורענות, מופיע פסוק המציין את הסיבה הרוחנית שהביאה למצב זה. בפרק זה כבר אין התרסה כלפי ריבונו של עולם, אלא המבט הוא פנימה – בעקבות חטאינו הגיע זו.

את תחילת תהליך השינוי פגשנו כבר בפרק ג'. בפרקים א'-ב' הייתה תלונה כלפי ריבונו של עולם, כיצד הוא הביא רעה שכזאת על ישראל? אולם בפרק ג התחולל המפנה. מתוך מעמקי הייאוש הופיע המבט אל ריבונו של עולם, ההבנה שהקב"ה איתנו, ושמשפטו משפט צדק, ולכן עלינו להתפלל אליו. כעת, בפרק ד', למרות התיאורים הקשים, זו כבר זווית הסתכלות אחרת. המבט הוא של עם שמעיד על עצמו שהוא חטא ויודע שהעונש, חמור ככל שיהיה, הגיע לו בצדק.

הפרק מסתיים בשני פסוקים המופנים לאדום – האויב הרוחני של עם ישראל, יעקב אל מול עשיו. הנביא מבשר להם על מפלתם שעוד תגיע. אומנם כעת הם שמחים על מפלת ישראל, אך זו שמחה זמנית.

בפסוקים האחרונים של הפרק מסופר ש – "מְשִׁ֣יחַ ה֔' נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם". מי הוא משיח ה'? בפשטות הכוונה היא לצדקיהו המלך האחרון. אולם מדוע הוא מכונה משיח ה'? הרי הוא לא היה מלך מוצלח במיוחד?! נראה לומר שצדקיהו ביסודו היה מלך צדיק, אלא שהוא היה חלש אופי. הוא הלך אחרי עצת השרים ולא הצליח לעמוד בפרץ. היה לו פוטנציאל, היתה לו הזדמנות להצלחה כאשר ירמיהו ניסה לעצור אותו מלהצטרף למרידות האזוריות. אם הוא היה עושה זאת, אז הייתה אפשרות לחיות תחת בבל. אומנם זה הוא אינו שלטון עצמאי, אך לפחות ירושלים עדיין הייתה קיימת.

חז"ל דרשו את הביטוי "מְשִׁ֣יחַ ה֔'" על אביו של צדקיהו, יאשיהו. יאשיהו היה מלך יהודה האחרון שאכן היה לו פוטנציאל גדול להיות משיח. הוא עשה מהפכה רוחנית עצומה, הוא ניסה לעצור ולשנות את רוע הגזרה, אך ללא הועיל. בסוף ספר דברי הימים מסופר שירמיהו קונן קינה על יאשיהו, מסתבר לומר שזו הקינה שלפנינו, וכנראה הדברים חוברו יחד. כאשר ירמיהו מקונן על צדקיהו ועל החורבן, הוא נזכר בצער במלך יאשיהו, ועל מה שיכול היה להיות אילו התיקון היה נשלם.

הפרק מסתיים דווקא באדום ולא בבבל. בבל הם אלו שהחריבו כרגע, אבל האויב הרוחני הוא אדום. והאמירה היא, דעו לכם כי נפילתנו היא זמנית, ונשוב לקום. אולם אתם שכרגע "על הסוס", סופכם ליפול, ולא תשובו לעלות.