בישול אחר בישול

בשיעור הקודם עסקנו בשאלה מהי הגדרת מלאכת מבשל, ונטינו לומר שכל שינוי משמעותי שנעשה בחפץ ע"י אש[1] נכנס בגדרה של מלאכת מבשל.

בשיעור זה נעסוק דווקא באוכלים ונדון בשאלה מתי השינוי באוכל נחשב כשינוי משמעותי מספיק בשביל לחייב עליו משום בישול, והאם די בשיבוח משמועתי ע"י האש, או שיש צורך במהפך ממש בחפץ.

ראשית יש לברר מה הדין במקרה שלקח דבר לא מבושל ובישלו ולא הביאו לבישול גמור, על איזה שלב כבר חייב משום בישול:

א.    בישול שאינו גמור

בגמרא במנחות מבואר שאדם שלקח דבר שאינו מבושל ובישלו עד מצב שבן דרוסאי (שודד) היה אוכל את האוכל, הוא חייב משום בישול, אך זה דווקא אם בושל הדבר משני צדדיו, ואם מקצת התבשיל התבשל בשיעור של כגרורגרת והגיע לבישולו הראוי, הוא חייב אפילו אם לא כל המאכל הגיע לבישולו, ואפילו אם התבשל מצד אחד בלבד, וזה לשון הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נז עמוד א

גופא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הניח בשר על גבי גחלים, היפך בו – חייב, לא היפך בו – פטור. היכי דמי? אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל, פשיטא! אלא דאי לא מהפיך ליה נמי הוה בשיל, אמאי לא מיחייב? לא צריכא, דאי לא היפך ביה הוה בשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי, וקמ"ל, דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לא כלום הוא.

אמר רבא: ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד – חייב.

וביאר רש"י:

רש"י מסכת מנחות דף נז עמוד א

מאכל בן דרוסאי – שליש הוא מבושל.

קמ"ל – הא דקתני לא היפך פטור אף על גב דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא.

ואם נצלה בו מצד אחד כגרוגרת – צלייה גמורה חייב אפילו כי לא היפך

והגמרא הסתפקה, האם צריך שהתבשיל יגיע במקום אחד בשיעור כגרוגרת לבישול הראוי כדי להתחייב, או שדי שבכל התבשיל יש שיעור כגרוגרת שהגיע לבישול, אפילו אם זה מפוצל במקומות שונים, וז"ל הגמרא:

א"ל רבינא לרב אשי: במקום אחד אין, בשנים או ג' מקומות לא, והתנן: הקודח כל שהוא – חייב; היכי דמי? אילימא במקום אחד כל שהוא, למאי חזי? אלא לאו בשנים או שלשה מקומות דחזו לצירוף! לא, לעולם במקום אחד, דחזו לבבא דאקלידא.

ואיכא דאמרי, אמר רבא: אפילו בשנים וג' מקומות. אמר ליה רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא: הקודח כל שהוא – חייב; היכי דמי? אילימא במקום אחד כל שהוא, למאי חזי? אלא לאו בשנים ושלשה מקומות דחזי לצירוף! לא, לעולם במקום אחד, דחזו לבבא דאקלידא.

הרמב"ם הביא גמרא זו להלכה ופסק כלישנא השניה שאפילו אם בכמה מקומות שונים יחד יש שיעור כגרוגרת של בישול כל צרכו חייב, וז"ל הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ה

הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת אפי' בשנים ושלשה מקומות חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב, נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו.

• מהי ההגדרה של בישול בן דרוסאי?

מהרמב"ם שהבאנו לעיל עולה שלשיטתו בישול בן דרוסאי הינו חצי בישול אולם מרש"י שהבאנו לעיל עולה שהינו שליש בישול.

השו"ע בסימן רנד סעיף ב לעניין איסור לשים בשר על האש שלא בושל כמאכל בן דרוסאי סתם כדעת הרמב"ם שהוא חצי בישול. וכתב במ"ב סימן רנד ס"ק לח  ו-מג שבשעת הדחק ניתן לסמוך על דעת רש"י שדי בשליש בישולו, וכן לעניין דיעבד.

• איך מגדירים חצי או שליש בישול?

כתב החזו"א:

חזו"א אורח חים הלכות שבת סימן לז אות ו ד"ה דינים העולים

והנה בישול הוא צורה בהאוכל ולא שייך בה חצאים במידה, וצריך לשער בזמן הבישול,אם מתבשל כל צרכו בב' שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו ונראים הדברים דעד שהמים מגיעים ליד סולדת אינו מן החשבון והתחלת הבישול הוא משעה שהיד סולדת.

כלומר לפי החזו"א ההגדרה אינה בשינוי בחפץ עצמו שבזה יש בעיה לשער  אלא במשך זמן הבישול, ובאמת נראה שהגמ' עצמה לא נתנה שיעור אלא דוגמא של אדם שאוכל, מחמת הסיבה שלא ניתן לאמוד את זה אלא בבדיקה אם הוא ראוי לאכילה לאנשים מסוימים, ושמא לזה נתכוון הרמב"ם שכתב חצי בישול ולא התכוון לתת הגדרה מדויקת,  כפי שפשוט לפוסקים שדין חצי שיעור אסור מן התורה אינו דווקא בחצי, אלא הכוונה לשיעור חלקי (אח"כ ראיתי שכך הסביר הרב גיגי בשיעור) אבל מכל מקום ברש"י שדקדק וכתב שליש קשה לומר כן,

[לאחר זמן חשבתי שנכון יש לבאר שגם רש"י התכוון לבישול מינימלי ונקט בלשון חז"ל שכתבו במקומות רבים את התיאור של גידול מינימלי בלשון שליש, כגון שליש גידולו, עיגלא תילתא ועוד]

ב.    מתי אין בישול אחר בישול, כשהגיע למאכל בן דרוסאי או כל צרכו?

לכאורה כבר בגמרא מצינו שיש שלב שבו לא שייך בישול במידה והתבשיל היה מבושל כבר, וכך כתוב בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה עמוד ב

כל שבא בחמין מערב שבת – שורין אותו בחמין בשבת.

מהמשנה עולה לכאורה שכל דבר שכבר נתבשל (בא בחמין) לפני השבת, אין איסור לתת אותו בתוך מים חמים בשבת, ומהמשנה הזאת הוציאו הראשונים, שאין איסור לבשל דבר המבושל, שאין בישול אחר בישול. וכך כתב הריטב"א:

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף לט עמוד א

פירוש כל מליח שבא בחמין מלפני השבת הרי הוא כמבושל ולפיכך שורין אותו בחמין בשבת. פירוש לפי שאין בישול אחר בישול.

ויש לשאול מה נקרא דבר מבושל לעניין זה?

כתב הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ג

המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור.

וכתב על דבריו הב"י:

בית יוסף אורח חיים סימן שיח

ומשמע מדברי הרמב"ם דכשלא נתבשל כל צרכו אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי נמי מיחייב.

אך הרשב"א כתב:

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף לט עמוד א

כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. פירוש שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בישולי גוים והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי והוי דבר שמתבשל בכלי ראשון כתבלין וכיוצא בזה אסור.

כלומר נחלקו הרמב"ם והרשב"א האם שייך איסור בישול במאכל שהגיע למצב של בן דרוסאי.

השו"ע פסק כדעת הרמב"ם שיש בישול אף בתבשיל שכבר הגיע למצב של בן דרוסאי וז"ל:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ד

תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן  ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד =בן דרוסאי=, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח.

השו"ע פוסק שתבשיל לח יש בו בישול אם נצטנן ואין זה נוגע לעניננו ונדבר בזה בהמשך, אך הוא מסיק שאם הוא מבושל רק כבן דרוסאי יש בו חיוב של מבשל אפילו אם לא נצטנן מפני שלא סיים את בישולו.

וכתב עליו בביאור הלכה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ד

והנה לפלא היה בעיני מתחלה על פסק המחבר שסתם כדעת הרמב"ם דהלא הרבה ראשונים חולקין ע"ז והם הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז אמנם מצאתי אח"כ דגם דעת הרמב"ם לאו דעת יחידאה היא…

היוצא מדברינו דהרמב"ם ורש"י והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א והטור כולם סוברים דיש בזה משום בישול וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד:

כלומר הביאור הלכה מראה שלכל צד במחלוקת יש חבל ראשונים גדול שסובר  כך, ולכן יש להחמיר בזה הואיל ולשיטות שאומרות שיש בישול אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי, יש בזה איסור דאורייתא, אך מכל מקום אם בישל בדיעבד אין לאסור את התבשיל, הואיל ולא שייך לאסור מעשה שבת בדבר שיש פוסקים שמתירים לכתחילה.

מכל מקום יוצא מדברי הביאו"ה שלפי הרמב"ם ודעימיה האיסור לבשל תבשיל שהיה כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי הינו איסור דאורייתא, והאמת שכן כתב הב"י שהבאנו לעיל בדעת הרמב"ם.

אך האגלי טל (האופה סימן ז ס"ק ו-טז) חלוק עליו בזה וכתב שדעת רוב הראשונים כולל הרמב"ם הוא שיש איסור לבשל תבשיל שבושל כבר במצב בן דרוסאי, אך האיסור הינו מדרבנן בלבד, והאריך להוכיח שכן דעת תוס' ורא"ש ורבינו ירוחם, וכתב שהואיל והאיסור הינו מדרבנן בלבד, לא אסרו רבנן אלא לתת לכתחילה אבל להחזיר תבשיל שהיה ע"ג כירה גרופה וקטומה מותר אפילו כשלא הגיע התבשיל לכל צרכו (חידוש עצום!!).

וכך כתב לדחות את דיוק הב"י מלשון הרמב"ם:

אגלי טל מלאכת האופה סימן ז אות טו

ונאמר דמה שכתב הרמב"ם 'המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור,לאו להשמיענו דאם לא היה מבושל כל צרכו חייב, אלא משום דכתב המבשל על האור וכו' פטור ובא להשמיענו דדוקא על האור הוא דפטור אבל אסור אבל בתולדת האור מותר לכתחילה, היה מוכרח לכתוב דבר שהיה מבושל כל צרכו, דאם היה כתב דינו במבושל סתם והיה במשמע דאפילו בנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי דוקא על האור פטור אבל אסור אבל בתולדת האור או כנגד המדורה מותר אפילו לכתחילה ובאמת זה אינו..דעכ"פ מדרבנן יש בו משום בישול, ועל כן היה מוכרח הרמב"ם לכתוב דינו בנתבשל כל צרכו.

נראה שהמחלוקת האם יש חיוב בבישול בדבר שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי, תלוי בהבנה עד כמה הבישול צריך להיות שינוי מהותי דרסטי וחד משמעי שבו החפץ משתנה מדבר אחד לדבר אחר, ועד כמה ניתן לומר שכל שיבוח בר משמעות בחפץ ייחשב כבישול, והאגלי טל רצה למשוך לכוון שהבישול הינו תהליך דרסטי וחד משמעי שבו החפץ הופך מדבר אחד לדבר אחר, לשם המחשה יש לדמות זאת למה שהבאנו בשיעור הקודם שבישול הינו מעבר בין דבר רך לדבר קשה.

ואילו לביאו"ה לא הפריע לומר שניתן לחייב כמה פעמים בתבשיל אחד על כל שלב משמעותי.

ג.     המבשל קצת ולא הביאו לבישול גמור, האם מתחייב משום מבשל?

לפי כוון חשיבה זו שבישול צריך להיות שינוי חד בין מצב אחד לאחר יש לברר האם המבשל תבשיל שאינו מבושל(בן דרוסאי לרשב"א, כל צרכו לרמב"ם) ובישלו קצת ולא הביא למצב של בישול גמור האם יהיה בו בישול הואיל והוא עשה קידום בתהליך של האוכל או שלא יתחייב הואיל ולא עשה בו שינוי משמעותי.

ראשית יש לברר האם המבשל דבר שאינו מבושל כלל ולא מביאו למצב של בן דרוסאי עובר על איסור דאורייתא של חצי שיעור, או שלא שייך פה חצי שיעור הואיל וכל עוד לא שינה את החפץ לא בישל אפילו קצת, והחזו"א  (הלכות שבת סימן נ אות ט ד"ה ויש לעין) הסתפק בזה, ונחלקו בזה הראש יוסף והאבן האזל, וז"ל האבן האזל:

אבן האזל הלכות שבת פרק כב הלכה ח

ועיין עוד בראש יוסף שכתב דכל בישול שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אף דאין בו משום בישול מ"מ אסור הוא מדין חצי שיעור שאסור בכל התורה כולה, וראיתו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ט הל' ה' דאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי מצד אחד פטור ומוכח דעכ"פ איכא איסורא והיינו משום דהוי חצי שיעור.

ולי נראה דלא דמי כלל לחצי שיעור שבכל התורה דגדר האיסור של חצי שיעור שהוא חלק מדבר האסור ואף שאין בו שיעור בכדי ליחייב איסורא מיהא הוה אבל הכא כל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול כלל, והרי באם יבשל אחד עד לפני מאכל בן דרוסאי ואחר יגמור בישולו כמאב"ד ודאי שהשני יהא חייב לגמרי נמצא דלא שייך בבישול חלקים ושיעורים והחיוב הוא עצם הבישול וכל שלא הגיע לשיעור זה אינו כלום וזה שגומר חייב בלי הצטרפות עם הראשון, ומה שהוכיח הראש יוסף ממש"כ הרמב"ם בבישול מצד אחד נראה דאינו ראיה כלל דהתם באמת הי' בישול גמור דהא כמאכל בן דרוסאי חשיב בישול רק דפטור משום דנתבשל מצד אחד ואינו עשוי שיחלק את הבשר לשנים ואכתי לא תיקן בזה כלום והוי כמקלקל ולכך פטור אבל אסור דהא הבישול בפני עצמו הוה בישול גמור רק דאינו מועיל ובטלה חשיבותיה משא"כ כשלא הגיע למאב"ד אין בו משום בישול ולא שייך לאסור מדין חצי שיעור.

 

• האם לדעת הרמב"ם והשו"ע המבשל מבן דרוסאי קצת חייב חטאת?

הביא בספר תורת המלאכות מלאכת האופה עמ' נ בשם חוט השני שכתב:

אך יש להסתפק לדעת הרמב׳׳ם דס׳׳ל דחייב משום מבשל אף אם מבשל ממאכל בן דרוסאי עד כל צרכו, ובא אחד והמשיך לבשל ואח׳׳כ הסירו את הקדירה מן האש קודם שיתבשל כל צרכו אם חייב משום מבשל, ומקום הספק הוא,האם משיעור מאכל בן דרוסאי עד כל צרכו נחשב הכל כאילו דרגה אחת וחטיבה אחת של בישול וכל שעדײן לא גמר לבשל את השיעור הזה אין על זה שם מבשל, והוי כמו קודם מאכל בן דרוסאי שאם בישל ולבסוף לא הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא פטור וכנ׳׳ל, או דלמא כל משהו ומשהו של בישול שהמאכל

בן דרוסאי חשיב מבשל גמור, ולפי זה אף אם לא הגיע לבישול כל צרכו חייב, וצ׳׳ע.

ובחידושי ר"מ קזיס כתב:

וכתב הט"ז על דברי השו"ע בסימן שיח סעיף ו שכתב שכלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן:

ט"ז אורח חיים סימן שיח ס"ק ט

ואפי' לא נתבשל כ"צ דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור והא דאמרינן בגמרא ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור חומו פי' לא יניח צונן כדי שיוחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור.

רואים מדבריו שאין איסור אפילו מדרבנן לבשל מבן דרוסאי שלא עד כל צרכו, אם לא יכול להגיע למצב של כל צרכו.

ובאמת במ"ב הביא שרבו החולקים על הט"ז וז"ל:

משנה ברורה סימן שיח ס"ק נ

אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו דיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול ע"י החום.

עוד נראה מלשון המ"ב שאף הט"ז לא התיר אפילו לבשל קצת אלא סבר שזה רק ישמור את חומו, ובאמת כך כתב שולחן ערוך הרב:

שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יד

כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו מותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים כדי שישמור חומו ולא יצטנן ואפילו לא נתבשל כל צרכו שיש בו משום בישול כשעושה דבר שממהר לגמור בישולו מכל מקום כאן אי אפשר לו כלל לבא לידי בישול גמור ולא אפילו לידי הוספת בישול אלא להעמיד חומו בלבד.

גם בדיון זה אנו נוגעים בנקודה האם יש לחייב על מהפך בחומר או השבחה משמעותית והמ"ב לשיטתו שעל כל השבחה משמעותית יש לחייב.

יש לומר שבאמת יש מקום להבין בשיטת הרמב"ם שהחיוב יהיה על כל שלב, לפי שיטתו שאין שלב אחד בו התבשיל עובר את השינוי בין הגדרת מבושל לאינו מבושל, אלא שעל כל תהליך שמהווה חשיבות יש לחייב עליו, ויש לומר שלפני בן דרוסאי השינוי עדיין איננו בר משמעות כלל, אף שלא מוכרחים לומר כך ברמב"ם, ויתכן אף לשיטתו יש מספר שינויי מצב שעליהם יש לחייב.

לאור מחלוקת האחרונים כאן יתכן שנוכל להבין מחלוקת נוספת:

ד.    האם מותר לשרות במים חמים דבר שלא בושל כל צרכו?

לפי מה שהבאנו לעיל יוצא שלפי הרשב"א מותר לשרות במים חמים מאכל שכבר הגיע למצב של בן דרוסאי שכך כתב במפורש ולפי הרמב"ם ע"פ הבנת הב"י יהיה אסור, ואכן כך כתב הב"י:

בית יוסף אורח חיים סימן שיח

אבל לדעת הרמב"ם כל שלא נתבשל כל צרכו אם שורה אותו בחמין בשבת חייב חטאת כמבשל באור עצמה כמו שכתבתי למעלה.

ולכאורה דברי הב"י ברמב"ם כאן סותרים לדבריו במקום אחר  וז"ל:

בית יוסף אורח חיים סימן שיח

רש"י כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל: …. משמע מדברי רש"י דבנתבשל לפני השבת דוקא הוא דשרי לשרותו בחמין בשבת ולא נתבאר בדבריו אי בעינן שיהיה מבושל כל צרכו או במבושל כמאכל בן דרוסאי סגי.

והתוספות כתבו בפרק כירה (לט. ד"ה כל) כל שבא בחמין פירוש שנתבשל לגמרי כדמפרש בפרק חבית (קמה:) כגון תרנגולת דרבי אבא. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סוף סט:) וזה לשונו כל שבא בחמין מערב שבת כלומר שנתבשל כל צרכו. וכן כתוב בהגהות חדשות פרק ט' (אות א).

אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ב (ה"ח) דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת. ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי נמי כיון שנשרה במים רותחים חשיב מבושל לענין שלא יחשב כמבשל בשבת כששורה אותו בשבת בחמין ונראה לי דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני שבא בחמין ולא קתני שנתבשל ומפני כך פירש רש"י בפרק כירה (לט.) כל שבא בחמין כל מלוח שבא בחמין מערב שבת חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר קצת. עד כאן לשונו. כלומר דבא בחמין דקתני קאי בין לדבר מליח בין לשאינו מליח בדבר מליח הוא ביאה לבד ובדבר שאינו מליח הוא בישול ואטו דבר מליח נקט שבא ולא נקט שנתבשל והרמב"ם לא נראה לו לידחק בכך ומשום הכי סתם וכתב דבר שנתבשל או נשרה ולא חילק בין מליח לשאינו מליח:

כלומר מהב"י כאן עולה שלפי הרמב"ם מותר לתת מאכל במים חמים בשבת אפילו אם הוא רק נשרה במים לפני השבת ולא הגיע אפילו למצב של מאכל בן דרוסאי וכבר הקשה עליו הד"מ וז"ל:

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן שיח

וצריך עיון דהא לעיל (עמ' רלט ד"ה אבל) כתב בשם הרמב"ם דאפילו לשרות אסור אלא בנתבשל כל צרכו ואין לחלק לדעת הרמב"ם בין דבר לח לדבר יבש כמו שכתבתי לעיל. וצריך עיון:

והפרי מגדים כתב לתרץ:

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שיח ס"ק יד

ועיין ב"י ודרכי משה ופרישה ולמה שכתבתי אתי שפיר, דוודאי דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון שהוסר מאש פשיטא דאסור להשים אחר כך בכלי ראשון שהוסר מאש, דכמאכל בן דרוסאי דמי וגרע מיניה, רק דבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו בכלי ראשון אז שרי ליתן אח"כ, דאין בישול אחר בישול.

הבגדי ישע (שיח,יד) תירץ  באופן אחר שבאמת יש איסור לבשל אף לאחר בן דרוסאי וכש"כ לפני, אך אם הדבר נשרה לפני השבת מותר לשרותו בשבת, שמה שהשרייה הראשונה לא עשתה, אף השרייה השניה לא תעשה

כתב השו"ע:

שולחן ערוך סימן שיח סעיף ד

אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת..

המ"א דייק מלשון השו"ע שהוא לא פסק כדעת הרמב"ם לפי שיטתו שמותר לשרות דבר שנשרה מערב שבת וז"ל המ"א:

מגן אברהם שיח ס"ק יד

ומשמע מלשון השו"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת, וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין.

המ"ב סיכם את הדברים להלכה:

משנה ברורה סימן שיח ס"ק לא

דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב.

נראה לי שגם המ"ב הבין כביאורו של הבגדי ישע שמה שכתב הב"י שמותר לשרות זה מפני שכבר היה שרוי לפני, ולא נתווסף כלום, ועל כן טרח לכתוב בדעת החולקים שלמרות שאין תוספת בישול כל עוד לא התבשל תמיד נוסף קצת בישול ומשמע שהב"י טוען שלא נוסף בישול אם הוא נמצא באותו מצב שהיה קודם. ולפי מה שביארנו לעיל היה מקום לומר שיתכן שאף הב"י הבין שיש חשש שיתווסף מעט בישול, אך היה ברור לו שדבר שנשרה לפני השבת ולא הגיע לבן דרוסאי, גם אם נשרה אותו שוב, הוא לא יגיע למצב של בן דרוסאי, ולכן אין לחוש לזה, הואיל ואף אם יתווסף קצת בבישול אין הוא נחשב כמבשל וכפי שכתב אבן האזל, אך המ"ב לשיטתו, שעל כל שיבוח משמעותי יש לחייב, לכן ביאר שצריך לומר שלא התווסף כלל בבישול.

סיכום ההלכות העולות מהשיעור:

• המבשל דבר שאינו מבושל ומביאו למצב בו הוא ראוי להאכל ע"י בן דרוסאי (שודד) חייב חטאת, וזה דווקא אם הדבר בושל בשני צדדיו (מנחות דף נז עמוד א ורמב"ם שבת ט, ה).
• אם מבשל דבר ומביאו בכמה מקומות להיות ראוי לאכילה כל צרכו חייב אם כל המקומות יחדיו מגיעים לשיעור של כגרורגרת אף אם לא במקום אחד (רמב"ם שבת ט, ה).
• לכאורה נחלקו הרמב"ם (שבת ה, ט) ורש"י (מנחות נז. ד"ה בן דרוסאי) אם שיעור בן דרוסאי הינו חצי בישול או שליש בישול, והחזו"א (הלכות שבת ס' לז אות ו ד"ה דינים העולים) כתב שמשערים זאת לפי משך זמן הבישול מהזמן בו המים הגיעו לידי רתיחה, והעלינו בשיעור שיתכן שלדעת הרמב"ם אין בזה שיעור של זמן או של דבר אחר אלא המדד הוא בכך שיהיה ראוי לאכילה ע"י הדחק וכפשט הגמרא, וכן ניתן להסביר בדעת רש"י.לעניין דיני שהייה כתב המ"ב (רנד ס"ק לח  ו-מג) שבשעת הדחק ניתן לסמוך על דעת רש"י שדי בשליש בישולו, וכן לעניין אם השהה בדיעבד שהמאכל אינו נאסר לאכילה.

• השו"ע (שיח,ד) הכריע כדעת הרמב"ם (שבת ט, ג) ע"פ ביאור הב"י שהמבשל דבר שהיה מבושל בשיעור בן דרוסאי לכל צרכו חייב שלא כדעת הרשב"א (שבת לט.) ודעימיה.האגלי טל (האופה סימן ז ס"ק ו-טז) כתב שרוב הראשונים מלבד הרשב"א סוברים שיש איסור לבשל דבר שהגיע למצב של בן דרוסאי, אך איסורו מדרבנן בלבד, וסבר שכן היא דעת הרמב"ם, ולפי זה כתב שהואיל והאיסור הינו מדרבנן בלבד, אין איסור כאשר מחזיר בשבת על הכירה דבר שהיה מבושל בשיעור של בן דרוסאי אם היה מונח שם מע"ש.

• נחלקו האחרונים האם יש איסור לבשל דבר שאינו מבושל כלל במידה שלא מביאו להיות ראוי לאכילה אפילו לבן דרוסאי, שלדעת הראש יוסף (שבת לט:) חיובו אסור מן התורה מדין חצי שיעור ולדעת האבן האזל (שבת כב, ח) אין איסור אפילו מדרבנן הואיל וכל עוד לא הביאו לשיעור שראוי לאכילה ע"י בן דרוסאי לא בישלו כלל,(יש להעיר שלכאורה אף האבן האזל מדבר במציאויות שלא יהיה בהם איסור של שהיה והטמנה.
• ניתן להסתפק בדעת הרמב"ם האם המבשל דבר שמבושל בשיעור של בן דרוסאי ולא מביאו למצב שבו הוא ראוי לאכילה בשיעור של כל צרכו, אם עבר איסור דאורייתא, ולדעת הר"מ קזיס חייב חטאת, ובט"ז (שיח ט) משמע שאין איסור כלל, ובשו"ע הרב (שיח, יד) ובמ"ב (שיח, נ) מבואר שאיסורא מיהא איכא.
• אסור לשרות בשבת דבר שלא בושל כל צרכו מע"ש (דיוק המג"א בסימן שיח ס"ק יד מלשון השו"ע סעיף יד) אף שמפשט לשון הרמב"ם (שבת כב, ח) משמע שאם נשרה מע"ש אף אם לא נתבשל לגמרי מותר לשרותו בשבת (וכך גם הבין הב"י ועיין בגדי ישע שיח, יד). המ"ב (שיח, לא) כתב להחמיר אפילו בקלי בישול שנשרו מע"ש שלא לשרותם שוב בשבת, אך כתב שמכל מקום לשרות בכלי שני אין להחמיר בזה.

[1] לגבי הצורך דווקא באש, לא נעסוק בשיעור זה ובע"ה נתעסק בענין זה בשיעור שיעסוק בתולדות חמה ותלדות אש.