בס"ד

פרשת ויחי

הלימוד השבועי//הרב מוטי פרנקו

א. "אל נא תקברני במצרים"

• ראו פרק מ"ז, כז-לא ופרק מ"ט, כח-לב
• מהן השאלות העולות מפשטי הפסוקים?
• עיינו במפרשים הבאים – מה המשמעות שנותנים לבקשת יעקב?

בראשית פרק מז

(כט) וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־ נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם:  (ל) וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ:

רש"י בראשית פרשת ויחי פרק מז פסוק כט

אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:

• מה היה קשה לרש"י בדברי יעקב הללו?
• מדוע, לדעתכם, מביא שלושה פירושים שונים ולא מסתפק באחד?

כלי יקר בראשית פרק מז

(כז) וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו'. הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה:

• מה התהליך שעברו ישראל במצרים לפי הכלי יקר?

רש"ר הירש בראשית פרק מז

יעקב יודע יפה כי יוסף יקבור את אביו בכל הפאר האפשרי. אך הוא אומר: מרוב חסד אל תשכח את האמת. נוח לי שלא אקבר כלל משאקבר במצרים. ההדגשה העיקרית היא על הבקשה: אל נא תקברני במצרים. היה זה מתקבל על הדעת כי מילוי בקשה זו איננו כה קשה עד שיהיה צורך בהשבעה חגיגית. אך נראה מכל הענין, שפרעה ומצרים לא היו רואים זאת בעין יפה, אילו יעקב ומשפחתו היו חוזרים ומהגרים מארצם; וכך עצם העלאת הגופה לארץ כנען לא היתה עושה רושם טוב; היא היתה מראה בעליל שמשפחת יוסף טרם התאזרחה, ובנפשה עודנה קשורה במולדת הישנה.

אולם נראה כי הסיבה עמוקה עוד יותר. יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"האחז – בה", מה רבה השפעתו על בניו: הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמתית. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה. לפיכך הוא מביע את משאלתו זו – לא כ"יעקב", מנקודת השקפה פרטית ואישית, – אלא כ"ישראל", כנושא הייעוד הלאומי, כאזהרה לעתידם הלאומי של בניו.

• מדוע זקוק יעקב להשביע את יוסף?

• מדוע מצוה גם את שאר בניו בפרק מ"ט?
• כיצד מבאר רש"ר הירש את שינוי שמו של יעקב לישראל?

משך חכמה ויקרא פרק כו פסוק מד

(מד) 'ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א–לקיהם'. הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה הא-לקית, אשר ליבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט – לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען.

ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (א-להים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" – שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) – שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה – ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה – שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר, להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

• כיצד מבאר המשך חכמה את בקשת יעקב?
• במה שונה ביאורו מקודמיו?

ב. "לא יסור שבט מיהודה"

רמב"ן בראשית פרק מט

(י) לא יסור שבט מיהודה – אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עניין בעבור שימלוך עליהם יהודה:

אבל עניינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי ה'שבט 'ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ו'שילה' הוא בנו אשר לו יקהת העמים:

• איזו הבנה בפסוק שלל רמב"ן? וכיצד מבאר הפסוק?

…והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דהי"א כח ד). ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו:

• מה מוסיף ומדייק מן הפסוק?

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות:

והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (ש"א יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כולם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימין ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה:

• כיצד מסביר רמב"ן את מלכות שאול?

ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר 'ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים' (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני:

• מדוע חטאו מלכי ישראל לפי דברי רמב"ן אף שהממלכה התפצלה עפ"י נביא?

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה':

• מהן שתי הסיבות שבגללן רואה רמב"ן במלכות בית חשמונאי חטא?

וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון:

• האם יכול להיות מצב שימליכו מלך משבט אחר? אם כן, כיצד?

דרשות הר"ן דרוש ז

ועל הדרך הזה אמר הרמב"ן ז"ל (בראשית מט י) שהיו המלכים המולכים בישראל משאר השבטים אחרי דוד, מעבירים נחלה, ועוברים על דעת אביהם, וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל דוד, עברו על דעת הזקן ונענשו, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני, וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני…

ודברי תימה הם, שאם כן לא נשלמה הבטחת יעקב בזה, ואף על פי שהיו עונשים המסירים הממשלה… לא נשלמה הבטחת הנביא. וזה הפסוק אינו מצוה ולא אזהרה לבאים, אבל הקדמת הידיעה ממה שיקרה, ואם המולכים בישראל עוברים על זה, כבר נתבטלה ההבטחה הזאת ביטול רב, ולא נתקיימה רק בימי דוד ושלמה.

אבל לדעתי הפרשה הזאת רומזת לכל שבט ושבט מה שיקרנו, כמו שרמז לשבט דן עניין שמשון, ובישר בו ישראל באמור לו (בראשית מט טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל כמו שאמר בסוטה (ט ב י א), [וכן] הנושך עקבי סוס וגו' (בראשית שם), שהוא רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז כט), וכשראה שנפל ביד אויביו אמר לישועתך קויתי ה', וכן ביהודה ידבר על דרך ההודעה וההבטחה, ואמר לא יסור שבט מיהודה, כלומר עם שיחטאו מלכיה, עדיין לא יגיע עונשם שתסתלק ותסור מהם המלוכה לגמרי. והנה רמז לו מאמר השם יתברך לשלמה (מ"א יא יא – יב) יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך, אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך, מיד בנך אקרענה וגו'. ולפיכך הבטיח יעקב ליהודה שאף על פי שיחטאו מלכיו, לא יגיע חטאתם להסיר מהם המלוכה לגמרי, וכמו שאמר השם יתברך לשלמה (שם יג) רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי, והנה כל ימי בית ראשון היו מלכים ביהודה ולא סרה מהם הממשלה.

• כיצד מבאר הר"ן את דברי יעקב ליהודה?

וכן מלכות שאול אינה קושיא אצלנו, אף על פי שלא היה בימיו מושל בשבט יהודה, שהוא לא הבטיחו שלא יקום לעולם מלך אלא משבטו כמו שפירשנו, אבל הודיע שמעת שהתחיל מלכותם לא תסור ולא תיפסק לגמרי. ולכן מלך שאול אף על פי שלא היה משבט יהודה מושל ומלך, לפי שלא היה בשבט יהודה ראוי למלכות כמוהו, כאשר העיד הכתוב (שמ"א י כד) כי אין כמוהו בכל העם. ולא הבטיחו יעקב ליהודה, אלא שמעת שתתחיל לו המלכות לא תסור ממנו, ואין ההסרה נופלת אלא בדבר שכבר התחיל.

ואין ממלכי חשמונאי על זה קושיא כלל, כי לא יבטיחו הכתוב ליהודה, רק כל ימי היות הממשלה לישראל מצד עצמם לא תיכרת משבט יהודה, והממשלה לעולם תהיה בשבטו כל זמן שתהיה בישראל. אבל לא הבטיח שלא יתמנה אדם בשררה מן השררות אם אינו משבט יהודה. והמלכים אשר מלכו בבית שני, לא היתה מלכותם מצד עצמם כלל, אבל הם כפקידים למלך פרס ורומי, גם לזולתם מן המלכים. אבל מכל מקום אין כוונתו שלא תהיה מלוכה וממשלה לאחד מאחיו, אבל הבטיחו שלא תיפסק מן שבטו הממשלה לגמרי, כל זמן שתהיה המלוכה לישראל, אבל בהיות ישראל בגלות, אין מלך ואין שר, לא הובטח שבט יהודה שתישאר לו ממשלה.

• כיצד מתרץ הקושי מבית חשמונאי?

ראו לקמן את ביאורי חז"ל להבטחה זו.

ועל דעת רבותינו ז"ל יש כאן דרך אחרת, שהבטיחו שלא תסור לעולם משבטו קצת ממשלה, בין בהיותם על אדמתם, בין בהיותם בגולה. וכן הבטיחו שלא תיפסק תורה מזרעו. וזהו שאמר בפרק קמא דסנהדרין (ה א) לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם, ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והנה הבטיחו בכאן שתי הבטחות, האחת שלא יפסק נגיד ומצוה מזרעו ואפילו בהיותנו בגולה, והשנית שיהיו זרעו עוסקין בתורה. והוא שאמרו ביומא (כו א) אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר, מלוי דכתיב (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב, מיששכר דכתיב (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואימא נמי מיהודה דכתיב (תהלים ס ט) יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. הרי שאף על פי שלא הובטח זרעו שיסכים אל האמת, מכל מקום הובטח שלא תיפסק תורה ממנו. וזו ההבטחה קיימת לעולם, בין בזמן שישראל על אדמתם, בין בעת לכתם בגולה.

ולפי הנמצא לרבותינו ז"ל במדרשים, יש להם דעת אחרת, והוא שזאת ההבטחה לא תתחיל רק אחרי ביאת הגואל, ויבטיחנו כי אף על פי שתיפסק המלכות ממשפחתו בזמן הזה, אחר ביאת המשיח לא תיפסק מזרעו לעולם. ויהיה 'עד כי יבא שילה', כמו בזמן שיבא שילה.

מתורת הרב דרוקמן – מעשי אבות עמ' 255:

בראשית פרק מז

(כח) וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:

ניסוחה של התורה לכאורה איננו ברור: 'ויהי ימי יעקב – שני חייו', כביכול זו כפילות, שכן די היה לכתוב: 'ויהיו שני חיי יעקב…' – בשביל מה הוזכרו גם ימי יעקב?נראה כי התורה רוצה להראות שאין כאן רק חשבון של שנים, אלא גם חשבון של ימים. כלומר: יש למנות גם את חשבון ימי חייו של יעקב ולא רק את שנותיו. לכל אחד מימי חייו של יעקב היה משמעות, היה ערך, ועל כן ראוי למנות אותו בפני עצמו, ולא רק כחלק משנה שלמה. אצל יעקב אבינו שום יום לא היה לריק, אלא היה מנוצל כראוי.

לאור זאת, ניתן להבין גם את הנאמר על אברהם אבינו: 'ואברהם זקן בא בימים' (כ"ד, א). מה המשמעות של בא בימים? שמא נוכל לומר כי כוונת התורה היא לומר כי אברהם ניצל היטב את כל ימיו, הוא 'בא בימים' – בא עם כל הימים שלו, כל אחד מימי חייו היה משמעותי ומנוצל היטב.

ובדומה כתב רש"ר הירש (כ"ג, א) ביחס לשרה אמנו:

כל השנים האלה גם יחד קרויות חיי שרה, היא חיה בכולן, וכל מאה – ועשרים – ושבע שנות חייה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע, שמוטב היה לה שלא לחיות אותו…אין אף יום אחד במאה – עשרים – ושבע שנות חיים כאלה בעולם הזה שאין בו חשיבות…

ונאים ונכונים הדברים לאומרם…