"לא שמעת על משה רבנו?"
לפני עשר שנים ישבתי בגינה בקרית משה, עם הילדים. על הספסל שלידי ישבה אישה ואל המקום הגיע אדם מבוגר, קצת תימהוני והקים אותה בטענה שהוא ישב שם קודם. אני לא מתעסק עם תימהוניים ולכן לא אמרתי לו כלום. האישה קמה ואז מישהו שם רואה ומתחיל לגעור בו ואומר לו מה אתה מקים אותה, אתה לא ישבת פה, מה אתה רוצה ממנה, תעזוב אותה. אחרי זה הוא שאל אותי: לא שמעת על משה רבנו?
התורה מאוד מקמצת בפרטים ההיסטוריים. מה אנחנו יודעים על אברהם אבינו? מאיזה גיל? מגיל 75 ואולי מגיל 70, בברית בין הבתרים. יש בחז"ל מדרשים שלפיהם אברהם הכיר את בוראו בן 3 שנים, בן 40 שנה, ויש אגדה על אור כשדים. אבל בפשט הפסוקים אין פרטים על אברהם אבינו לפני גיל 70.
על יצחק אבינו אנחנו יודעים מגיל 37, הגיל שבו היה בזמן העקידה. וגם אז – זה לא משהו שהוא עשה. על יוסף כתוב שבן 17 היה רועה את אחיו בצאן, אבל לא כתוב על מעשים שעשה אלא על חלומותיו. גם על אהרן לא כתובים מעשים שעשה. אבל על משה רבנו כתוב: "ויגדל משה ויצא אל אחיו", והתורה מספרת לנו שלושה סיפורים עליו.
למה סופרו הסיפורים הללו על משה רבנו? אולי כדי להבין למה זכה משה רבנו למה שזכה. הדרך שבה התורה מלמדת אותנו את מעלותיו של משה רבנו היא באמצעות שלושת הסיפורים הללו. היא לא מתארת איך משה רבנו ישב ולמד תורה, והיא גם לא מספרת איך הוא נזהר מלשון הרע. היא מספרת שלשה סיפורים ששלושתם עניין אחד והוא להגן מפני עוול: הסיפור הראשון – על איש מצרי שמכה איש עברי מאחיו – המתאר עוול במובן הלאומי, סיפור שני – על שני אנשים עברים ניצים – המתאר עוול שנעשה בתוך עם ישראל, וסיפור שלישי על ההגנה על בנות יתרו מפני העוול של הרועים – היינו הגנה על החלשים בחברה.
אותו יהודי, שהעיר לי בגן המשחקים, האיר את עיני לכך שהסיפורים על משה רבנו מכוונים ללמד אותנו להתקומם מול עוול שאתה רואה מול העיניים שלך ללא כל חשבון – זה הלימוד מממשה רבנו בצעירותו.
"מחני נא מספרך אשר כתבת"
אך אנחנו רואים בהמשך קורותיו של משה רבנו מקרה נוסף שבו התמסר להגנה על אחרים. וכך כתב הרא"ש על פרשת תצווה:
"לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה"[1].
משה רבנו פונה לקדוש ברוך הוא בפרשה הבאה ומבקש ממנו שימחל לישראל על חטא העגל, ושאם לא – "מחני נא מספרך אשר כתבת". אותה קללה שמשה רבנו קילל את עצמו התקיימה בפרשת 'ואתה תצווה'. גם הזוהר[2] מציין את ההסבר הזה להעלמת שמו של משה רבנו מפרשת תצווה.
בהמשך לכך אמר ה'מגיד מקוזניץ':
ולדעתי יש גם כן איזה רמז לזה מה שברוב השנים מהקביעות חל ז' באדר שהוא יום הסתלקותו של אדון הנביאים בשבוע שקורין סדר תצוה דוק ותשכח[3].
אמנם השנה זו שנה מעוברת, והפוסקים דנו מתי לציין את ז' אדר בשנה זו[4], ומכל מקום ננצל את ההזדמנות ללמוד מדרכיו של משה רבינו ולברר את דבריו הנפלאים של משה 'ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת.
כשהאחר סובל – גם אני סובל
אני חושב שהראשון שמציג את זה בצורה יפה זה ר' ירוחם ליבוביץ' ממיר. ר' ירוחם היה משגיח בישיבת מיר ומגדולי תנועת המוסר.
והנה בארנו במקום אחר דהא דאמרו חז"ל (נדרים לט ב) בן גילו נוטל אחד מששים בחליו – לאו דוקא בן גילו, דביאור הדברים הוא משום נושא בעול, דענין נושא בעול מקטין ענשו של הסובל וממילא מתקטן צערו, ולא אמרו "בן גילו" רק משום ששערו חז"ל במדת הכנסתו של האדם את עצמו בצער חבירו, ועד כמה הוו נושא בעול אתו, ושערו בבן גילו, העלול יותר לחוש בצערו, שהוא נוטל אחד מששים… ועל דרך זה צריך להבין מה שאמר משה "ואם אין מחני נא מספרך", שע"י גודל צערו ויסוריו שהיו בלי גבול עד שבחר מות מחיים, אך ורק בכדי שלא לראות ברעתם[5].
ר' ירוחם מבאר שהסיבה לכך שדווקא בן גילו של החולה ממעט אחד משישים מחוליו היא משום שהוא נושא בעול יחד עם החולה וממילא מתקטן צערו. הוא מרגיש הזדהות עם הסבל של החולה. כשאני מבקר חולים, זה לא רק העניין הטכני של ביקור החולים, שהוא חשוב מאוד, אלא גם לשאת איתו את מסע הסבל. להרגיש שגם אתה חולה יחד איתו ומרגיש את הסבל איתו.
אנחנו לא מדברים עכשיו על עניינים רוחניים, אלא ברמה הפשוטה ביותר – כשהחולה מרגיש שהוא לא לבד זה מקל על סבלו. הרי אחד הקשיים הכי גדולים של האדם כשהוא סובל היא הבדידות בסבל. שהוא מרגיש שרק הוא סובל ושכל העולם מתנהל כסדרו. כשאתה נושא איתו את הסבל אז זה מקל עליו.
לפעמים, גם אם אנחנו נחלצים לסייע למישהו שסובל מול העיניים שלנו, אנחנו עלולים לומר לעצמנו שאולי זו גם אשמתו שמציקים לו, או שסתם אין לו מזל. אמירות כאלה נובעות מכך שאנחנו לא חווים יחד איתו את הסבל. אם הייתי מרגיש שכשמעליבים אותו – גם מעליבים אותי, הייתי נזעק הרבה יותר כדי להגן עליו. פשוט אני לא מרגיש את זה. זה אצלנו, בזעיר אנפין. אצל משה רבנו זה מופיע בהופעה גדולה יותר. משה רבנו מרגיש את עצמו חלק מעם ישראל עד שהוא לא מסוגל לסבול אם הקדוש ברוך הוא לא מוחל להם. לכן אמר שהוא לא מסוגל לחיות אלא מעדיף למות אם לא ייסלח לעם ישראל. זו הנקודה הראשונה על משה רבנו, שנקראת "נושא בעול עם חברו". זה אחד מארבעים ושמונה מידות שהתורה נקנית בהם[6].
אחריות לחטא של אחרים
יש פירוש בכיוון אחר לגמרי של הבעל שם טוב הקדוש:
"וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבנו ע"ה, שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל, היה תולה בעצמו, וחשב בלבו מסתמא אני הגורם, כנ"ל, וזהו גם כן מה שאמר מחני נא, רצה לומר אני הוא החייב בדבר ולא הם. ועל זה השיב לו ה' יתברך מי אשר חטא לי וגו', רצה לומר לפני גלוי מי הוא החייב"[7].
הבעל שם טוב הקדוש אומר שמשה רבנו מרגיש אחריות לחטא שחטא עם ישראל. הוא אומר על עצמו שהוא האחראי ולכן מגיע לו העונש. הבעל שם טוב קורא לזה "ענוותנותו של משה רבנו".
מה עניינה של הענווה לתחושת האחריות? ובכלל – מה זאת ענווה? זו מידה שהרבה מדקלמים את שמה, אבל לא יודעים מה מדקלמים. זה גם לא פשוט, כי יש כל מיני צדדים בענווה. בדרך כלל מבינים שענווה היא התחושה העצמית שלפיה אני לא שווה שום דבר. על כך מוסיפים את ההבנה שהאדם צריך להרגיש שהוא שווה משהו, אבל עליו לזכור שמקור כוחותיו וכישרונותיו הוא מהקדוש ברוך הוא.
הנצי"ב מוולוז'ין מבאר את מידת הענווה באופן שונה:
"ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד (הרחב דבר – כמו שכתב במסילת ישרים בפירוש עניו שהוא שפל ברך אבל אינו כן…), אלא משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו "[8].
במילים שלנו היינו קוראים לזה "אדם בלי אגו". הענווה אינה קשורה לשאלה האם אני שווה משהו או לא שווה. הכוונה בענווה היא להיות בלי אגו, שלא יהיה אכפת לי מהכבוד שלי ומהצער שלי. זה מאוד מתחבר לקבלת אחריות. אם אני מקבל אחריות אז עלולים בעקבות כך להגיד עלי כל מיני דברים, ולצער אותי. זה מאוד קשה. כמו שמצוות וידוי כוללת את החובה של האדם להגיד בפה שחטא. אם האדם הוא בלי אגו, הוא ממילא מוכן גם לקחת אחריות באופן טבעי ואומר "אני אשם". הוא מודה באשמה כי יש בו אחריות, וזה לא מפחיד אותו ולא מפיל אותו. הוא בכל מקרה לא חושש לכבודו וצערו. אז זה נקודה שנייה ב"ואם אין מחני נא מספרך" – לא רק האכפתיות וההזדהות עם הזולת עד שתרגיש בצער הזולת, אלא גם להיות אחראי למעשים של הזולת.
אחרי הגירוש מגוש קטיף הרב יצחק גינזבורג שליט"א פרסם מאמר מאד יפה בשם: "מי אשם?"[9] וכך המאמר פותח:
"חשבון נפש אמיתי על אירועי העקירה והחורבן מחפש אשמים – ואלו נמצאים בשפע. החיטוט אחר האשמה מוצא אותה במעגלים קרובים יותר ויותר אלינו, וגורם לנו להתנתק מכל המעגלים הסובבים אותנו ולהתכנס בעצמנו. רק כאשר מתוך כך יגיע כל אחד מאיתנו למסקנה כי בו האשמה, והדבר יצור בו זעזוע פנימי, נוכל לשוב ולהתחבר למעגלים החיצוניים של המציאות, ולשמש בתוכם כמנוע פנימי לשינוי ותיקון".
כמובן, הדברים נכונים ביחס לכל משבר במציאות. באופן טבעי אנחנו מחפשים אחרים להטיל בהם את האשמה. זה ממש לא משנה מיהם אותם 'הם'. החרדים, ישיבות מזרם כזה או מזרם אחר, הממשלה, תמיד כולם אשמים. מי בטוח לא אשם? אנו חשים שאנחנו ודאי לא אשמים, וגם לא הסביבה הקרובה שלנו. תמיד האחרים הם האשמים.
משה רבנו מלמד אותנו בדיוק הפוך – מי אשם? אני. זה לא שאני לבדי אשם בכל צרות העולם, אבל יש לי אחריות. אם יש בעיה כללית, אז הבעיה הזאת נמצאת גם בי. ואני צריך לראות איך אני אחראי לה ואיך אני מתקן אותה. כמובן, שאם בן אדם הוא מנהיג יש לו אחריות הרבה יותר גדולה. אבל גם האנשים הפשוטים צריכים לראות מה האחריות שלהם לבעיות הכלליות. אם יש בעיה עם ארץ ישראל, אם סוגיית האחיזה שלנו בחומש לא ברורה, אז לא להגיד "זה בגלל השמאלנים האלה". לא. זה אני אשם. יש לי איזה בעיה שאני לא מספיק מחובר לחומש. אם כל אחד יעשה חשבון נפש עם עצמו אז ממילא זה ישפיע הלאה.
לעשות לשם שמיים
הנקודה השלישית שאליה אני רוצה להתייחס היא על פי דברי התפארת שלמה מרדומסק, שמצטט סיפור על המגיד ממזריטש, שפעם אחת הרבה והפציר בתפילה עבור חולה אחד ולא רצה לנטות מעליו עד שיתרפא. ומן השמיים הודיעו לו שבגלל זה איבד חלקו מהעולם הבא. המגיד ממזריטש הצטער ונבהל מאוד, אך מייד השיב אל לבו ואמר:
"הנה כי כן אין לי עוד לצפות על עוה"ב. הנה עתה העת להתפלל עבור ישראל ולזעוק אל ד' באמת בלי שום מחשבת גמול בעוה"ב כי אין לי לצפות כלל"[10].
המגיד ממזריטש התעשת ואמר שאם אין לו העולם הבא, אז עכשיו הוא יכול להתפלל באמת, בלי שום חשבונות. אפילו בלי מחשבות על העולם הבא. על כך אומר התפארת שלמה:
"ובאמת כך הוא המדה בעבודת הבורא באמת למסירות נפש בב' העולמות: אף אם יאבד מעולם הזה ומעולם הבא, לא ירף מעבודתו כלל. כמו שאמר משה רבנו עליו השלום: ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ר"ל מספר החיים של הצדיקים בעולם הבא"[11].
כלומר משה רבנו אמר לקדוש ברוך הוא: "אין לי פה חשבונות. אני לא מחפש עולם הבא. אתה אומר אעשה אותך לגוי גדול וכו'…אני לא צריך את הדברים האלה. אם אתה לא סולח לעם ישראל, אין לי עניין בעולם הבא". במילים אחרות: לעשות לשם שמים.
לפעמים האדם עושה 'לשם שמים', ולא מחכה לגמול מבשר ודם, אבל כן מצפה באיזה מובן לגמול רוחני. הוא חושב על העולם הבא שלו, או על ההרגשה הטובה שהמעשה ישאיר אצלו. לפעמים אדם מתגבר על היצר ויש לו הרגשה טובה. אבל לפעמים הוא מתגבר וגם אחרי זה אין לו תחושה טובה, אלא הוא מצטער שהוא התגבר על הפיתוי. הוא מבואס מזה שהוא לא ממש את הפיתוי. אז מצד אחד הוא רק הפסיד, כי הוא גם התגבר על יצרו וגם נשאר אחר כך עצוב. אבל יש גם צד עליון שלפיו הוא התגבר רק בגלל שזו האמת. לא בגלל שום דבר אחר, כי אפילו תחושה טובה אין לו. זאת המעלה האדירה של "מחני נא מספרך" – אפילו בלי העולם הבא.
משה רבינו לוקח אחריות עם ישראל ופועל לשם שמים בכל מאודו. מחד, הוא מוכן למסור את הנפש עבורם, ומאידך בעת הצורך הוא שובר את הלוחות, מקים בתי דין והורג את החוטאים[12].
הרמב"ם בהלכות מלכים אומר שאחד מתפקידיו של המלך הוא "לשבור זרוע רשעים"[13]. זה מאוד קשה לשלב את הצורך לרדוף אחר הרשעים, ומאידך לעשות לשם שמים, בלי אינטרסים, בלי רצון לכבוד, בלי רצון לתדמית. אלו דילמות שבימים אלה מדינת ישראל מתמודדת איתם. איך מצד אחד רודפים אחר פושעים, ומצד שני עושים את זה בצורה נכונה, בלי לחפש הישגים כאלה ואחרים. זו סוגיה מאוד מורכבת.
אחריות גם לרשעים
אנו מציינים את פטירת משה רבינו לא רק בז' אדר, אלא בכל שבת.
"ונוהגין בכל המקומות לומר ג' פסוקים של צדקתך וכתב רב שלום הטעם שתקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטילין מזה הטעם נמי הנהיג רבינו תם שלא לקבוע אז סעודה ויש מדרשים שמוכיחים שלא מת באותה שעה ומה שאומרים צדקתך בשביל הרשעים שחוזרים לגיהנם במוצאי שבת"[14].
אני חושב שיש קשר בין שני הטעמים. כך למדנו מדברי מרן הרב זצ"ל:
"משה רבנו עליו השלום חפץ בקרבת הערב רב, ההתפשטות הכמותית, והתורה ירדה מאיכותה על ידי רצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה. והדעה העליונה היא גנוזה באור החסד העליון, ששם קמוץ הכל, והכל מעולה"[15].
לא נעסוק כאן בכל דבריו העמוקים אלא רק בנקודה הזו שדעתו העליונה של משה רבינו קירבה את הערב רב, מתוך רצון לקרב כמה שיותר אנשים לתורה, אף שיש כאן 'ירידה' ברמה הרוחנית של קיום התורה. קירוב זה קשור גם לאכפתיות ולדאגה לכל אחד ואחד מישראל, אף שחטאו. הצער שלנו על פטירת משה רבינו הוא מעין הצער שלנו על הרשעים שיחזרו לגיהנם משום שאין עוד מי שידאג עבורם ויקרב אותם.
ככלל, היכולת של האדם לחבק ולתמוך גם באנשים חוטאים וגם באנשים רחוקים יותר גדולה יותר ככל שהוא יותר מבין ללבם ולכאבם, מזדהה עם מצוקותיהם וככל שהוא פועל לשם שמים.[16] כמובן, צריך לעשות את זה בזהירות, אבל זה היסוד.
דמותו של משה רבנו קשורה לפורים
הגמרא במסכת מגילה מספרת שהמן הרשע הפיל פור ולאחר שנפל הפור בחודש אדר הוא שמח שמחה גדולה. למה הוא שמח? כי בז' באדר מת משה רבנו, והוא לא ידע שבז' באדר הוא גם נולד. על פי גמרא זו יש לומר שהבסיס לקביעת חג הפורים הוא יום פטירת משה רבינו[17].
יסודות דרכיו של משה רבינו מתגלים בפורים במובנים רבים. המסירות שעליה דיברנו בוודאי מתגלה גם אצל אסתר, שמוכנה לאבד את כל שהיה לה למען הצלת עם ישראל. מגילת אסתר מסתיימת בתיאור שלפיו מרדכי הוא המשנה למלך אחשורוש, אבל מה עם אסתר?! היא נשארת אצל אחשורוש. על דבריה למרדכי "כאשר אבדתי אבדתי" דורשים חז"ל "כאשר אבדתי מבית אבא – כך אובד ממך"[18]. היא לא יכולה עוד לחזור למרדכי.
זה לא שאסתר פעלה במסירות, הרגה את אחשורוש, ברחה עם מרדכי, והם חיו באושר ועושר. פורים לא נגמר כך. פורים זו מסירות עילאית שלוקחת בחשבון גם את האפשרות לאבד את כל מה שהיה לך לפני כן.
כמובן שיש במגילת אסתר גם את הערבות ההדדית, ואת האחריות. במגילת אסתר אין שם שמים, אבל יש תפילה:
"לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי"[19].
לא מדובר פה רק על אחדות, אלא יש פה גם גילוי אכפתיות. כולם מתגייסים – הם מתפללים עבור אסתר ואסתר ונערותיה משתתפות איתם בצום.
אני חושב שגם מצוות הפורים מאוד נוגעות לזה: מתנות לאביונים ומשלוחי מנות איש לרעהו – ברור שזה ממש מסירות בתשומת לב ובאכפתיות לאחר. זה חלק מהמצווה גם לשמח אביונים וגם לשלוח משלוח מנות איש לרעהו שהכוונה היא להרבות את האחווה. גם מצוות משתה ושמחה קשורה לעניין הזה. אפשר להתבונן על משתה ושמחה בשני כיוונים: משתה ושמחה יכול להגדיל את האגו של האדם, אבל אם המשתה מתקיים בצורה מתוקנת הוא פועל הפוך ומביא לאחווה בין הסועדים. המשתה והשמחה מחזקים את החבורה[20].
משה רבנו הוא האדם המובחן היחיד שיש עליו עיקר באמונה. על פי הרמב"ם, מי שחושב שמשה רבנו הוא כמו כל הנביאים – כופר באחד מעיקרי האמונה. ברור שהפער בינינו לבין משה רבנו הוא אין סופי, אך לימדה אותנו התורה – שעלינו ללכת בדרכיו של משה רבינו ולהתחזק בנשיאה בעול עם חברינו, וכך נעלה במסילה העולה בית אל.
[1] מושב זקנים שמות כז כ
[2] זוהר פנחס רמ"ו, א'.
[3] עבודת ישראל,ויחי, ד"ה לישועתך קיויתי ה'י
[4] משנה ברורה סימן תק"פ ס"ק ט"ו, ערוך השולחן שם סעיף ג', נטעי גבריאל לפורים פרק י"ג, ד'.
[5] חלק א' מאמר י"ח.
[6] משנה אבות ו', ו'.
[7] בעל שם טוב שמות, פרשת כי תשא.
[8] העמק דבר במדבר י"ב, ג' ו'הרחב דבר' שם.
[9] נדפס בספר 'קומי אורי'. ניתן ללומדו גם בקישור הזה: https://galeinai.org.il/books/toc_h2_0_18_3/toc_h1_22
[10] תפארת שלמה מועדים רמזי פורים, "ובכן אבא אל המלך".
[11] שם.
[12] ראה את לשון הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות עבודה זרה: יח כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה.
[13] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ד', הלכה ה'.
[14] טור או"ח, רצ"ב.
[15] שמונה קבצים ז קלז – עיין שם באורך בפיסקאות הסמוכות לפיסקה זו
[16] אומרים בשם ר' פינחס מקוריץ: צדיק גמור הוא זה שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור הוא זה שאוהב רשע שאינו גמור. ועיין גם 'מידות הראי"ה' – כעס
[17] על פי תלמוד בבלי מגילה י"ג עמוד ב'. עיין בהרחבה בליקוטי שיחות מאת הרבי מליובאוויטש כרך טז – שיחה לז' אדר (הופיע גם בתרגום לעברית)
[18] תלמוד בבלי מגילה ט"ו עמוד א'.
[19] אסתר ד', ט"ז.
[20] עיין באריכות סנהדרין קג: "גדולה לגימה.."