קרייתא זו הלילא?
פורים הוא יום מיוחד ונשגב, המדגיש את הנהגתו של הקב"ה בעולם. הוא יום מאוד שמח, ואף על פי כן לא אומרים בו הלל שהוא ביטוי לתוספת טובה ושמחה. הגמרא (מגילה יד, א) ערה לכך, ושואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים, ומשיבה שלוש תשובות: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ… קרייתא זו הלילא… אכתי עבדי אחשורוש אנן".
כבר ממבט ראשון ניכר כי יש פער בין התירוץ שאומר שעצם קריאת המגילה היא ההלל, ובין שני התירוצים האחרים – שלא אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ ושעדיין היו עבדי אחשוורוש. לפי התירוץ של "קרייתא זו הלילא" משמע שאכן צריך לומר הלל בפורים, אלא שאנו אומרים אותו בתצורה שונה. לפי שני התירוצים האחרים אכן אין לומר הלל כלל בפורים.
אם נעמיק נראה שהתירוצים האלה לא רק משיבים על השאלה אם אומרים את ההלל או לא אומרים אותו, אלא הם מציעים שני מבטים שונים בעניין משמעותה של מצוות היום: קריאת המגילה. כיצד להסתכל על המצווה הזו? האם הקריאה מבטאת משהו נשגב מאוד, או דווקא מצוקה גדולה. לפי התירוצים שאין אומרים הלל על נס שאירע בחוץ לארץ ו"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" המגילה נתפסת כמעין אילוץ. אם היינו נגאלים מעבדות אחשוורוש ודרים בארץ ישראל היינו אומרים הלל כמו שצריך, אבל במצב הנוכחי נאלצים להסתפק במקרא מגילה, זה כל מה שנותר ומתאפשר לנו. לעומת זאת, למאן דאמר "קרייתא זו הלילא", המגילה נתפסת באופן אחר לגמרי. הקריאה היא ההלל! השמחה היא כל כך עוצמתית עד שלא מסתפקים בענייני שמחה כלליים שנאמרים בהלל ה"רגיל", אלא מתארים את פעולת הקב"ה במציאות באופן מדויק על פי סיפור הגאולה. זהו ההלל הכי גדול.
הכפילות הפורימית
הרב שי האיר לי כי העניין הזה קשור לשתי הדעות בגמרא שמבררת מה המקור לקריאת המגילה ביום ובלילה. הגמרא מביאה שני פסוקים כמקור: "אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי" (תהלים כב, ג), "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" (שם ל, יג)". שוב, מוצגים לפנינו שני מבטים אפשריים, שתי מנגינות אפשריות, לקריאת את המגילה. את המגילה אפשר לקרוא כקריאת מצוקה: הקב"ה! כמה היה קשה ונורא, אקרא יומם ולא תענה! ניצלנו ברגע האחרון ועל כן אנחנו קוראים את המגילה. במבט זה כה גדולה חוויית המצוקה והתפילה, "דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט, לא), ורק מתוכה נדרשת הודאה על הנס. באופן הפוך לחלוטין ניתן לקרוא את המגילה לא בתור תפילה, אלא בתור שבח. לומר: כמה מדהים האופן בו הקב"ה מתכנן את הדברים! למען יזמרך כבוד!
אפשר לקרוא את המגילה ולהתמקד ב"וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (א, א). לראות את אחשוורוש האוחז ביד אחת בשלטון הגלות ובידו השנייה בכלי המקדש המשמשים בסעודתו, ולאור זאת להכריז בצער: "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". ואפשר גם לומר את ההיפך הגמור; נדמה לך שאחשוורוש מנהל את העולם? מה פתאום! הקב"ה מנהל את העולם! תבין שבכל מקום שנאמר במגילה "המלך" זהו מלכו של עולם (עי' מגילה טו, ב; אסתר רבה ג, י).
שתי נקודות המבט האפשריות על המגילה, הן למעשה שתי נקודות מבט על פורים עצמו. הרבה מהדרשות של פורים סובבות את הנקודה הזאת, וממילא גם ההכנה לפורים צריכה להיות סביב הנקודה הזאת. פורים הוא יום גדול וקדוש, ואנחנו יודעים עד כמה הוא יום משמעותי בעבודת ה' שלנו, וכמה אנחנו מקבלים ממנו ויונקים ממנו מצד אחד, ומאידך גיסא הוא יום "מצחיק" שנוגע בנקודות הכי נמוכות ופשוטות של החיים. מצד אחד "כיפורים כ-פורים" (ע"פ המופיע בתיקוני הזוהר נז), והוא חושף את עומק התפיסה לפיה הקב"ה הוא מנהל העולם. ומצד שני, בפורים אנחנו לא צמים כמו ביום הכיפורים. את הנשגב אנחנו מורידים למקומות הכי נמוכים עד לכדי הווי של משתה ושמחה ו"חייב איניש לאיבסומי בפוריא", דברים שאיננו ששים אליהם כל השנה. פורים מייצג את שני הצדדים האלה, ובמהלכו אנחנו מנסים לשלב תובנות מאוד גבוהות עם חיים מאוד פשוטים.
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר
נשוב ונתבונן בשלוש התשובות שבגמרא לשאלת קריאת ההלל, אשר משקפות את שלושת הקשיים שבפורים. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" משקף את היעדר השלטון יהודי, כשאחשוורוש הוא השליט עלינו. "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ", עצם הגלות והשהייה מחוץ לארץ ישראל היא קושי עצום. "קרייתא זו הלילא", ואף על פי שהיא הלל, שם שמיים כלל לא מוזכר בה באופן גלוי ובהקשר הזה מפורסמים דברי הגמרא (חולין קלט, ב): "אסתר מן התורה מנין? 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר' (דברים לא, יח)".
ברוך ה' אנחנו היום כבר במצב הפוך לגמרי. יש לנו שלטון עצמי בארץ ישראל, ואנחנו זוכים לומר הלל ביום העצמאות על הנסים שהתרחשו לנו. הקב"ה מאיר פניו אלינו. יחד עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש תמיד התמודדויות ובעיות, בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. כיצד מתמודדים עם המצוקות הללו? מה עושים עם תחושת ההסתר הזו, וכיצד מאירים את החושך?
כל המועדים מחברים אותנו לריבונו של עולם ומאירים את המקומות החשוכים באמצעות קישורם לבית המקדש, המסמל את הקשר החי בינינו ובין ריבונו של עולם. בשלושת הרגלים ישנה חובת עלייה לרגל; מרכז עניינו של יום הכיפורים הוא עבודת הכהן הגדול במקדש; בראש השנה יש לכל הפחות קרבן מוסף, ובמקדש תוקעים בשופר גם בשבת; חנוכה ודאי קשור גם הוא למקדש. בניגוד לכל אלה, פורים הוא יום שאינו שייך כלל לעבודת המקדש, ונראה כאילו הוא נקבע באופן שממש מתאים לזמננו, כשלצערנו אין לנו בית מקדש. מה אם כן מסמל את הקשר בינינו ובין הקב"ה בפורים? כיצד יש להאיר את החשיכה על פי עבודת יום הפורים? ננסה להשיב על שאלה זו על ידי התבוננות בארבע מצוות היום, ומתוך כך נבין גם כיצד יש להתכונן ליום הגדול הזה.
ארבע מצוות – ארבע בחינות
המצווה היסודית בפורים היא מקרא מגילה, ובכל שנה מחדש אני חושב על כך שקריאת המגילה לכאורה מנוגדת מאד להווי של פורים. פורים קורא לנו "לזרום", לשמוח, להתבסם ומתוך כך להסיר מעלינו איזו כבדות של יום יום. כנגד תנועת הנפש הזו, עומדת קריאת המגילה במלוא רצינותה ודורשת להקפיד על כל כך הרבה פרטים. אתה חייב להיות בשיא הריכוז ולשמוע קול מילה שנקראת מתוך הקלף והדיו המסוימים הכשרים, שכח מ"לזרום", עכשיו אתה חייב לשבת! המגילה במובן הזה מייצגת את התורה על כל דקדוקיה ופרטיה המחייבים, הדורשים תשומת לב והקפדה. אם כן, הדבר הראשון והמרכזי המחבר אותנו לקב"ה בזמן שאין לנו מקדש, בפורים ובמשך השנה כולה, הוא לימוד התורה. לכן כל כך מתאים שעם כל החגיגה של המשתה והשמחה בפורים תיקנו חז"ל לקרוא את המגילה, שתהיה לנו לעוגן מול כל הזרימה והשמחה. את התובנה הזו יש לקחת ברצינות בחודש אדר, בו לפעמים מורגשת בישיבות חולשה בלימוד. כהכנה לשמחה הגדולה ולטבעיות המתפרצת, עלינו להתחזק בלימוד התורה היציבה לקראת החג, על מנת להכין כלים לקליטת האורות הגדולים.
המצווה השנייה ביום הפורים היא משלוח מנות איש לרעהו, ובמילים פשוטות: "בין אדם לחברו". לצד לימוד התורה, אדם צריך לשים לב לחבריו, והדברים פשוטים וברורים. שמחת פורים מחזקת את הקשרים בינינו. לא רק לימוד תורה מחזק את הקשר שלנו לה'. גם על ידי תיקון העניינים שבין אדם לחברו, הבא לידי ביטוי באמצעות משלוחי המנות, ניתן להתקרב לקב"ה. אם עלבת במישהו, אם חלילה רבת עם חבר, פורים הוא זמן להשיב את השלום ביניכם ולתקן את היחסים על ידי נתינת משלוח מנות. כהמשך לכך, אעיר שיש להיזהר ולהישמר שמא שמחת הפורים והמשתה תגרור פגיעה בזולת ח"ו.
המצווה השלישית, היא מצוות מתנות לאביונים. מסתבר שעל גבי קומת ה"בין אדם לחברו" שמיתקנת באמצעות משלוח מנות, ישנה קומה נוספת שזוקקת התייחסות ותיקון. הגמרא (חולין סג, א) שואלת מדוע נקראת החסידה בשם זה, ומשיבה: "שעושה חסידות עם חברותיה". ישנה דרשה חסידית ידועה, התמהה מדוע החסידה היא עוף טמא אם היא כזו בעלת מידות העושה חסד עם חברותיה? והתשובה בגוף השאלה, שהיא עושה חסד רק עם חברותיה ולא עם שאר העופות זולתה. האדם צריך לצאת מעצמו, ולראות גם את הסובבים אותו הרחוקים ממנו. לכך מחנכת מצוות מתנות לאביונים, בנתינת צדקה לעני שאינך מכיר כלל. מצוות מתנות לאביונים באה לומר: תסתכל גם על מי שמחוץ לחבורה שלך, תדאג גם למסכנים ולעניים. הישיבה יוצאת כל שנה לפעילות מחוץ לישיבה, והמשמעות של המסורת החשובה וארוכת השנים הזו היא שביום הפורים אנחנו מחפשים להידבק ולשמוח לא רק בחברינו, אלא גם לדאוג לאומללים ולשמח את אלה שגורלם לא שפר עליהם. במנהג זה הישיבה צועדת בדרכו של הרמב"ם (הל' מגילה ב, יז):
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". מי שנועל את דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה עניים ומרי נפש אין זו שמחה מצווה אלא שמחת קרסו.
אני מבקש בהזדמנות זו לחזק את המנהג שלנו, ולקרוא לכולם לצאת לפעילות בלב פתוח מתוך רצון אמיתי לשמח את החלשים והמסכנים.
המצווה הרביעית בפורים היא משתה ושמחה. השמחה היא חלק יסודי בעבודת ה' שלנו. אנחנו רוצים להתחבר לריבונו של עולם ולעבוד אותו לא רק באמצעות אידיאלים גדולים של לימוד תורה וקיום המצוות שבין אדם לחברו. אנחנו רוצים לעשות זאת בכל חלקי אישיותנו ובכל כוחות הנפש הנטועים בנו, ולכן נעבוד את ה' גם בחוויית חיים של שמחה פשוטה. אנחנו לא מתחנכים לפרישה מהחיים, כמו שאומר החבר בספר הכוזרי (ב, נ): "התורה הא-לוהית לא העבידתנו בסגופים". התורה לא מכוונת אותנו להתנתק מהחיים הרגילים, ומותר להיות חלק מהעולם. כמובן שאנחנו אנשים של איזון וגבולות ואין הכוונה שעלינו להתבסם בכל ימות השנה, אבל בכל אופן מצוות משתה ושמחה בפורים מדגישה את הרצון לעבוד את ה' בכל כוחות החיים הטבועים בנו.
אלו ארבעת הצדדים של יום הפורים. מקרא מגילה מייצג את החשיבות היסודית של לימוד התורה, משלוח מנות מייצג את האחווה החברית, מתנות לאביונים מבטא את הדאגה לחלשים בחברה, והמשתה מבטא את חוויית החיים השמחה והפשוטה ואת החיבור הטבעי לעולם.
מקדושת המקדש לקדושת הפורים
בפרשת השבוע אנחנו מצווים על בניית המקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח). כמו שאמרנו, פורים תוקן לזמן בו אין לנו בית מקדש. מרכז העבודה בבית המקדש היא הקרבת הקרבנות, ואף על פי כן, ארבעת הרעיונות שהעלנו מתוך מצוות יום הפורים באות לידי ביטוי במקדש. שמעתי מאבי מורי שבבית המקדש מצויים שלושת הדברים עליהם עומד העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. לשכת הגזית, מושבה של הסנהדרין, מקום הוראת התורה, נמצאת לצד המקדש.
גם האחווה ההדדית נמצאת בבית המקדש. שלוש פעמים בשנה מתאסף העם כולו, וזה וודאי מחזק את האחווה. חז"ל תיקנו תקנות על מנת לחזק את היסוד הזה, והמשנה (חגיגה ג, ו) אומרת שבזמן הרגל אין חילוקים בין שכבות העם, וכולם נאמנים על התרומה, כנלמד מהפסוק: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ, יא). בבית המקדש התקיימה גם צדקה במעלה עליונה של מתן בסתר, כדברי הרמב"ם (הל' מנתות עניים י, ח):
הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.
נמצא אם כן, שאמנם עיקר המקדש הוא עבודת הקרבנות, אבל אין בכך שלמות בלא הצד של התורה והצדקה. כמובן שגם משתה ושמחה היו בבית המקדש. אכילת הקרבנות, ולפחות קודשי קודשים, נעשתה בבית המקדש ממש. זה דבר תמוה בעינינו, שהרי אם בימינו מישהו ייכנס לבית הכנסת עם מנת בשר היינו מעירים לו על כך! אבל בית המקדש מסמל את החיבור הטבעי והשמח שלנו לחיים. הוא לא "היכל" שקט ואריסטוקראטי, אלא הוא מקום שוקק חיים ומלא שמחה, שהלויים שרים בו, וריח הקטורת אופף אותו. יחד עם זאת, מובן כי בית המקדש הוא מקום שהכניסה אליו דורשת טהרה וקדושה. ניתן לסכם ולומר שבית המקדש הוא מקום שאינו סותר את החיים, אלא מחבר אותם אל הקודש.
באותו האופן, המשתה והשמחה של פורים דורשים הכנה רבה. אם אדם יגיע למשתה של פורים ללא הכנה ראויה, התוצאות עלולות להיות לא טובות. בימים הקרובים נדרשת מאיתנו הכנה גדולה מתוך התבוננות בארבע מצוות היום, מצוות תורה, של מקרא מגילה, דיבוק חברים של משלוח מגילה, עזרה הדדית ואחווה כללית של מתנות לאביונים, ומתוך כך ממילא המשתה והשמחה הפשוטה בחיבור לחיים יביאו אותנו לרמות גבוהות מאוד של קדושה והתמלאות ברוח. וכשם שבימים ההם "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר", כן תהיה לנו.