א-ל נקמות ה'
בפרשיות האחרונות קראנו איך הקב"ה מכה את מצרים בעשר מכות. השבוע נקרא על הנס הגדול, קריעת ים סוף בו הקב"ה מציל את עם ישראל, ובו זמנית מאבד את מצרים בים. בעשר המכות מספר מטרות – יש יעוד בסיסי של נקמה במצרים. הרמת קרן ישראל שסבלו שנים ארוכות בשעבוד המצרי. בני ישראל סובלים, רגילים להיות מוכים ונרצחים. והנה הקב"ה מכה ומרוצץ את המצרים מכה אחר מכה. הנביאים מלאים בנבואות ארוכות שכל גוי שיפגע בישראל יקבל את עונשו, נבואות שמפרטות את העונש של כל אומה ואומה שפגעה בישראל. לדוגמא, הפסוק שקראנו בהפטרה "אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה…" (ירמיה מו, כח) וכדברי אור החיים (שמות י, א) שהצדיקים שמחים בראותם את נקמת ה' ברשעים שהרעו לעם ישראל:
ויאמר ה' אל משה. אמר ל' אמירה רכה גם הזכיר שם הרחמים לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם לזה אמר ל' אמירה והזכרת שם הרחמים כי הם דברים הסועדים את לבו:
אור החיים מדקדק בלשון ה' יתברך אל משה כששולח אותו להכות את מצרים ומשתמש בביוטי רך "ויאמר" ובשם ה' של מידת הרחמים. ומיישב שכלפי השליח משה, יש בו בשורה משמחת, הנקמה במצרים סועדת את לב משה.
ביסוס האמונה
תפקיד נוסף יש לעשר המכות – לבסס את האמונה של עם ישראל בה' יתברך. גילוי של מלך העולם על עם ישראל כולו, ביטוי מוחשי לכך שהקב"ה מנהיג את העולם, ומתייחס למה שמתפתח במציאות. וכדברי הרמב"ן (שמות יג, טז):
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
בתחבולות תעשה לך מלחמה
בהמשך דברינו נעיין בפן נוסף שבני ישראל חוו בזמן עשרת המכות. לימוד איך ההשתקעות האובססיבית בחומר מאבדת את הדעת. נקדים ונעיין בבירור איך הקב"ה מצווה להציג לפרעה את הצורך לשחרר את בני ישראל ממצרים (שמות ג, יח):
"ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלוקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו"
ה' מצווה את משה לדרוש מפרעה לשחרר את בני ישראל עבור זביחה לה' לשלושה ימים בלבד. הדבר טעון ביאור, למה שלא ידרוש משה לשחרור מלא של עם ה'. מדוע לבוא בערמה ובתחבולה, כשאפשר לדרוש דברים ברורים ולהוציא את בני ישראל בגאון? יש מהפרשנים שעמדו על העניין. נזכיר את דברי אור החיים בריש פרק ג (פסוק יח):
למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות? ונראה לומר כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו', וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם…
אור החיים מזכיר מדרש המתאר שישראל ראו את תכשיטי המצרים בימי החושך, ומקשה למה לא לקחו את התכשיטים כבר באותו הזמן. למה הם חיכו לסיום ימי החושך ונזקקו לבקש התכשיטים מנשות מצרים? ומבאר שהקב"ה ציווה לבני ישראל לעשות תכסיס שיגרום למצרים לרדוף אחר בני ישראל ברגע שהבינו שישראל יוצאים לנצח. על ידי שהמצרים חשבו שבני ישראל יוצאים רק לשלושה ימים, עד שנתנו התכשיטים רק על דעת להחזיר אותם לאחר מכן, הם התמרמרו ורדפו אחר ישראל עד שנאבדו בים.
בזה מרוויח שאלה בולטת בפשט, למה הקב"ה מספר למשה כבר בזמן שליחתו הראשונה למצרים שבני ישראל ישאלו כלי כסף וזהב ויצאו ברכוש גדול? הלא זה יקרה רק בסוף המכות. על פי דבריו מיישב, שדברי ה' נועדו לבאר למה יש לומר לפרעה שצריכים ישראל לצאת לשלושה ימים בלבד. והוא כדי לגרום למצרים להסכים להשאיל כלי כסף וזהב, מה שידחוף אותם לרדוף אחרי ישראל למדבר. הוא מוסיף שהקב"ה סידר העניין באופן שאינו שקר גמור, ואף אינו מתייחס אליו יתברך, וכך לשונו (שם):
ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, וגם לשון זה לצד מעלת קדושו אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו אלא הם בני ישראל ידברו כזה, ולזה אמר תיבת ועתה פי' לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ועתה היה הכונה על זה הדרך נקרה עלינו ואמר נלכה וגו'.. והבינותי באמרי נועם באומרו שלח את עמי ויחוגו לי במדבר כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר כי שם נפלו פגריהם ואת בניהם הכניס ה' לארץ…
למרות שמותר להערים ולגנוב דעת מי שמשעבד אחר בניגוד לרצונו, כפי שמצינו במספר דוגמאות אותם מזכיר אור החיים בספרו, הוא מרכך את היחס בין העורמה לקב"ה בשלוש נקודות: ראשית הוא מדקדק שהשקר אינו גמור, לא נזכר בשום מקום שהם יחזרו, אלא רק תיאור זמן לכמה זמן ילכו. נוסף לכך, המילה "ועתה" נועדה להפריד בין המלים שאומרים השליחים בשם ה', ובין המילים הבאות שלהם. ועוד שאכן בני ישראל הגדולים שיצאו ממצרים חטאו ומתו במדבר ולא התקדמו למקום אחר.
טעות אנושית
אור החיים בפרשת בא (שמות י, ז) מוסיף להסבר מימד נוסף:
וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבידת מצרים אחר כך ושתקו והלכו להם ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה וכמעט ספו תמו כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים ומן הסתם לא יאמן כי כ"כ טפש היה והגם כי הקשה ה' את רוחו עכ"ז צריך שתהיה לו איזה סברא שבה יתגלה טפשותו ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלשת ימים והגם שכתבנו שם (לעיל ג' י"ח) כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא (ה' א') ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני (פסוק ג'), זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'.
מה ההיגיון של פרעה להמשיך להתעקש לשמור את בני ישראל במצרים? אמנם אמרה התורה שה' הקשיח את לב פרעה, אך עדין צריך להבין מהו צד ההיגיון שעל פיו נהג. מה השקיט את לב עבדי פרעה לא לעשות מרד כדי למנוע מהמלך שלהם להוביל אותם לאבדון. מה ענה פרעה לעבדיו שאמרו לו הטרם תדע כי אבדה מצרים?
ואבין דבר כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר שהכוונה הוא לשוב אחר כך הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל ומזה נפל הטעות כי יש בדבר שני צדדין הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב"מ הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפוץ ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב' ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה' כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול וזה לך האות המופלא שערום יערים
מברר אור החיים שעצם הבקשה של משה לצאת ממצרים לשלושה ימים היא שגרמה לו לטעות הגדולה. פרעה והמצרים לא היו טיפשים, הם הבינו היטב שבני ישראל מתכננים לצאת 'שלא על מנת לשוב'. וממה ששאלו לצאת לג' ימים גרם להם לישיבות מלוכה רבות בהם חקרו מה המטרה של העורמה הזו. המסקנה שלהם הייתה שיש לפניהם שני אפשרויות: או שטענת יציאה לג' ימים היא עורמה. ומהתחבולה שבבקשה יש ללמוד שמלך ישראל ח"ו אינו כל יכול, ולכן אינו פונה באופן ישיר. או שאכן לא קצרה יד מלך ישראל, והם אכן מתכננים לצאת לג' ימים בלבד. המסקנה שלהם הייתה שיש בטענת ג' הימים עורמה וממילא אין טעם להיכנע. מלך ישראל אינו יכול לשחרר אותם בכוח. והראיה היא שאינו בא בטענה ישירה, אלא בעורמה.
לאחר שבע מכות קשות ונוראות נכנסים עבדי פרעה לפני מלכם וטוענים לו "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָֽבְדָה מִצְרָֽיִם" (שמות י, ז), פרעה מתייחס לטענה שלהם, מזמין את משה ומאפשר לו לצאת ללא הטף, משה לא מסכים ופרעה ממשיך בעיקשותו. צריך להבין איך הוא יישב את דעת העבדים שלו, איך הוא הצליח להשקיט אותם? מבאר אור החיים שטענת העבדים לפרעה הייתה: האם אינך שם לב שהמכות שאנו סובלים מגיעים ממלך העולם שאין בידו מעצור. בטענתם הם מנסים להוכיח כאפשרות השנייה, שאכן כוונת ישראל לצאת לג' ימים בלבד. כדי לשכנע את עבדיו שבני ישראל מערימים ומכוונים לצאת לעולם, קורא פרעה למשה ואומר לו אני מוכן לשחרר אתכם ללא הילדים. משה לא מסכים ומזה מוכיח פרעה לעבדיו שטענת היציאה לג' ימים היא עורמה. ממילא הם הסיקו שמלך העולם ח"ו אינו כל יכול, ונכון להתעקש ולא לשחרר את ישראל.
יצר הרע מבטל את השכל
לאור דברי אור החיים אנו פוגשים בממד נוסף של החוויה של בני ישראל ביציאת מצרים. הם צופים במלך מצרים, רואים אותו חוטף מכה אחר מכה. מכות נאמנות שמוכיחות שה' הוא מלך העולם שהוא המבדיל בין ישראל למצרים. ואין עוד כוח בעולם שמשתווה למעשיו. ולמרות הכול פרעה עומד עיקש ולא מוכן לשחרר את בני ישראל. בני ישראל שואלים ומבררים, מהו ההיגיון שמחזיק את פרעה ומונע ממנו לשלוח את ישראל? מה עומד בדעתו? ושומעים שהוא מדייק מטענת היציאה לג' ימים שה' יתברך ח"ו אינו כל יכול. מול כל המכות הניתכות ארצה פעם אחר פעם, נעצרות בתזמון מדויק שמשה רבינו מגדיר, עומד פרעה נתפס לדיוק בדברי משה רבינו שמבקש לצאת לג' ימים בעורמה, ומסיק שאם הוא יתעקש מול ה' יתברך הוא יתגבר עליו ובני ישראל לא ישתחררו.
בני ישראל חווים את דרך ההתנהלות של היצר הרע, את התחכום שלו לתפוס נקודה מסוימת שממנה יש 'קושיה' על המבט הכללי. להפוך את הקושיה לוודאי. לבנות עליה תזה שלימה, ולמשוך את האדם אחריה למרות שהיא סותרת את כל המבט הנורמלי והיסודי הנראה במציאות.
ארץ מצרים הייתה מקום מלאה בטומאה קשה. התורה מצווה עלינו "כְּמַֽעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַֽעֲשׂוּ וּכְמַֽעֲשֵׂה אֶֽרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַֽעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶם לֹא תֵלֵֽכוּ" (ויקרא יח, ג), מכאן למדו חז"ל שהמצב הרוחני במצרים היה קטסטרופלי. ההשתקעות האובססיבית בחומר עד לשקיעה בחטאים ובטומאה גרמה לשכל של פרעה ומצרים לעבוד בשיטת היצר הרע. אם יש איזו קושיה על האמונה, איזו נקודה בה היא איננה מובנת לנו, שוב מחליטים שהכפירה היא הנכונה למרות שזה סותר את כל השכל הישר של האדם. פרעה מנהיג את כל מצרים לאבדון לפי ההתמקדות בקושיה שלו. למה ה' מבקש לצאת לג' ימים ולא דורש שחרור בגאון. חכמי מצרים הספיקו לתרץ תשובה לשאלה, היא לא הייתה תירוץ של 'אפשר לומר' או 'אולי יש להסביר' אלא הם המציאו את התירוץ כיסוד מוכרח ועל פיו ממשיך פרעה להחזיק את בני ישראל בעבדות באובססיביות שמביאה את מצרים אל קיצה.
השבוע הישיבה עוסקת בהתרוממות ועליה בעניין השימוש בטלפונים החכמים. הן בעניין הסינונים והן בכלל, בשקיעה שלנו לעסוק במדיה. מוטל עלינו ללמוד מהחוויה של מכות מצרים. לא לתת לעצמנו להתנהל על פי תירוצים שונים שנולדים מקושיות. אלא על פי מבט כללי שמוצא את דרך המלך. צריך לשבת ולחשוב מה מוסיף לנו לאושר הרוחני של החיים. אלו מראות מסייעים לנו לבנות את האישיות באופן שנתקרב לה' יתברך, ולדאוג שנראה את החוויות שישכללו אותנו להיות בני זוג נאמנים.
להתעלות מעל החומר
אנו מוצאים להתנהלות השיקוע בחומריות דוגמא נוספת, במוסר האתון לבלעם: לאחר שהאתון עוצרת מפאת מלאך ה' שעומד כנגד הדרך, בלעם מכה אותה בפעם השלישית. בשלב זה ה' פותח את פי האתון שאומרת לבלעם "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (במדבר כב, כח) האתון דורשת מבלעם להסתכל על המציאות בהסתכלות כללית, להסתכל על כלל המציאות ולא רק על נקודה מסוימת מתוכה. בלעם נאלץ לענות לשאלתה " וַיֹּאמֶר לֹא" (שם), הקב"ה נותן לאתון, שחיה חיים טבעיים ומבינה שדברים מתנהלים לפי המבט הכללי, ללמד את בלעם מוסר. השפלות בחומר מביאה את האדם למצב שהוא בוחן את המציאות באופן כה מעוות שהוא פחות אף מהאתון.
הגמרא בפרק ב' דברכות (יג, ב) מתארת איך לקרוא קריאת שמע: "תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו". הרב קוק, בספרו עין איה מבאר את גמרא זו ואומר שהמבליט את ייחוד ה' מכיר שכל הקיים בעולם נברא עבור המטרה הנעלה של כבוד ה'. מי שמודע לכך שכל הבריאות נבראו על ידי הקב"ה, מכיר בזה שכל הפעולות שלנו הינם בעלי משמעות. יש לכל דבר ודבר מטרה. מרגע הקימה ועד השינה יש לנו עוד ועוד פעולות בעלי תוכן של התקשרות עם ה' יתברך. ולכן הוא זוכה לחיים ארוכים. המטרה של אדם זה כה נשגבה שהיא זקוקה להרבה ימים ושנים כדי לשכלל ולפאר את מטרת החיים שלו. כדי להגיע למטרה גדולה צריך להקדים לה הרבה הקדמות. לפעול עבורה הרבה פעולות, ולכן הוא זוכה לחיים ארוכים. לעומת זאת מי שחי את חייו ללא מטרה, אינו זקוק לחיים ארוכים. מי שאינו מכיר בכך ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו" (אבות ו, יא), אינו מקשר את החיים שלו למטרה הנשגבה של כבוד ה'. וממילא כל רגע של החיים שלו הוא בודד, מנותק מהבא אחריו ומזה שלפניו. הוא פועל כל פעולה בפני עצמה ללא שיהיה לה קשר רציף עם הסובבים אותה. וממילא אינו זקוק לחיים ארוכים. וכך כותב זאת הרב:
אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו תגדל ערך מטרתו. ע"כ צריך שיחי' חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית. מה שא"כ מי שאין לו בחייו מטרה, א"כ כל רגע בחייו בודד הוא, ומאחר שהם עוברים, אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר. והנה פרי האריכות באחד, הוא למען השרש בנפשו, כי מתוך שהשי"ת הוא אחד, שולט בעולמו ביחודו, וכל מה שברא ברא רק לתכלית נשגבה ומיוחדה, ואנו צריכים ללכת בדרכיו, לשום כל חיינו מטרה לתכלית מרוממת. מאריכים לו ימיו ושנותיו, למען יוכל להגדיל פעלים למטרת התכלית המקודשת, שכל שירבה בהצעות תגדל תפארת התכלית.
נמצאנו למדים שעובד ה' המכיר שכל חייו עם כל פרטיהם הרבים והמגוונים נועדו למטרת הוספת כבוד ה' בעולם, רואה את העולם באור כללי וישר. וממילא זוכה לפעול בעצמים השונים הנראים כאלו הם מפוזרים בעולם עבור מטרה אחת נעלה. הוא מאחד את על המעשים המגוונים והשונים לאידיאל משותף. לעומת זאת מי שחי את חייו לפי טבעיות החיים החומריים, חי ללא מטרה מאחדת, מתמקד בכל מעשה ומעשה שלו בנקודה פרטית חדשה, וממילא לא ראוי שיזכה לחיים ארוכים.
לאחר מכן הגמרא מזכירה שלמרות שמאריכים בד' של האחד אין לפספס את הח': "אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת" (ברכות יג, ב), ממשיך הרב ומבאר את דברי הגמרא כהמשך לדברים הקודמים (שם):
…הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגב בפעולתו בהגלותו לעין כל בהדרו, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דיבר, שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כיצור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה הוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.
כדי ללמוד את אחדות ה' בעולם באופן שיש לנו תפקיד לבטא אחדות זו בכל מעשינו, יש להתבונן במעשי ה' המופלאים המורים על כך שיש לעולם התחלה וסוף, בסיס ממנו מתחיל ומטרה להיכן היא עתידה להגיע: באות ח' שמבטא את השמים והארץ. שבעת הרקיעים והארץ, צד נמוך וצדדים עליונים. או להתבונן על הזמן שה' טבע בעולם – שבעת ימי השבוע, ומעלה שהיא מעל הזמן. שהוא כנגד המציאות הטבעית והכוח שמניע אותה למעלה גבוהה יותר.
שיר חדש בלב
בפרשתנו עם ישראל מגיע לדרגה של שירה. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א). רש"י שם מבאר את הביטוי 'ישיר' בלשון עתיד "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה…אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה". הדבר טעון ביאור. למה התורה משתמשת בביטוי עתיד ביחס לשירה? מה המשמעות לכך שהלב שלהם אמר להם לשיר וכך עשו? המהר"ל מבאר שהשירה נובעת מהתרוממות הנפש, מקריאה פנימית של האדם. ולא כתוצאה של כפיית האישיות על ידי השכל. ולכן התורה מבהירה את המעלה של השירה. מצב בו מתנגנים לאדם ניגונים של שיר לה' יתברך. דרגה בה הנפש מתבוננת בטוב האלוקי, בחיים הקשורים לנצח שהוא נותן לנו ומרננת בשיר לה' (מהר"ל, גור אריה שמות טו, א):
וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר – וכן עשה', ויש לומר מפני שהפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה – מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד:
עם ישראל שחווה את השפלות של השקיעות בחומר, שרואה את פרעה וחכמיו מאבדים את השכל הישר ומובילים את מצרים לאבדון. קמים ורודפים אחר בני ישראל להיכנס לתוך הים הבקוע על סמך טעויות קשות הנובעות מתאוות חומריות, מתעלה לראות את היושר שבמציאות. את ההדרכה האלוקית שמתחילה ביציאת מצרים, בהתגברות על החומר וממשיכה בקו ישר עד לבנית המקדש. כדבריהם בשירת הים "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז), בני ישראל נפגשים עם דרך שמקשרת את חיי העולם הזה עם חיי הנצח ומתעלה לדרגה גדולה של שירה ושבח למנהיג העולם.