לא תחמוד

א. עיון בגמרא- לא תחמוד לאינשי בלא דמי- משמע להו'

הגמרא בב"מ (ה:) דנה בשאלה האם החשוד על הממון הוא חשוד גם על השבועה וממילא לא ניתן להשביעו.
הגמרא מביאה הוכחה לכך שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה מדבריו של רב הונא. רב הונא  סובר שנפקד שטוען שאיבד חפץ- חייב להישבע על כך שאין החפץ ברשותו, אף במידה והוא מוכן לשלם ולא להישבע. הטעם לדברי רב הונא הוא מחמת החשש שהנפקד נתן עיניו בחפץ ורצה לקחת אותו לעצמו ולשלם על כך.
מכאן רצתה הגמרא להוכיח שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה. שהרי במקרה זה לא ניתן לומר שהנפקד מנסה להשתמט בינתיים עד שימצא את החפץ, שהרי הוא מתכנן לשלם על החפץ, ולקחת את החפץ עצמו ללא רשות בעלים! א"כ ודאי שהוא חשוד על הממון, ובכל זאת ניתן להשביעו לדעת רב הונא.
הגמרא דוחה הוכחה זו ועונה במילים אלו: 'לא תחמוד לאינשי- בלא דמי משמע להו'.
ההבנה הפשוטה בדברי הגמרא היא שאמנם יש בלקיחת חפץ תמורת תשלום איסור משום 'לא תחמוד', מכל מקום היות ובני האדם  סבורים שאין איסור לקחת ממון חברו במידה והוא משלם לו על כך, אין האדם נעשה חשוד על הממון וממילא ניתן להשביעו..
על גמרא זו נציב מספר שאלות:

• האם באמת טעו האנשים ויש איסור לא תחמוד אף כשמשלם?
• על פניו בפשטות הפסוקים היה מקום להבין שאיסור לא תחמוד הוא במחשבה בלבד, האם מדברי הגמרא ניתן להוכיח שאין הדבר כן, וכל האיסור הוא בלקיחה, או שבאמת אף בזה טעו האנשים שלא ידעו שאיסור לא תחמוד הוא רק במחשבה?
• מדוע הגמרא דנה במקרה שלנו באיסור לא תחמוד, והלוא לכאורה הלוקח ממון חברו שלא מדעתו עובר על איסור 'לא תגזול (ויקרא יט, יג) האם באמת זה משנה אם הוא שילם לחברו שלא מרצונו?

ב. עיון בפסוקי התורה- בין לא תחמוד ללא תתאוה

איסור לא תחמוד הינו דיבר אחד מתוך עשרת הדיברות. עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים- בפרשת יתרו (שמות כ) ובפרשת ואתחנן (דברים ה), האופן שבו מוצג איסור לא תחמוד אינו זהה בב' המקומות.
בפרשת יתרו נאמר (דברים ה, יד):

לא תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ: לֹא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ:

ואילו בפרשת ואתחנן נאמר איסור זה באופן אחר:

וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ:

יש להעיר כי  בעוד בפרשת יתרו מוזכר לשון אחד לגבי 'בית רעך'  ו'אשת רעך עבדו וכו' והוא לשון 'לא תחמוד', בפרשת ואתחנן מוזכר לשון שונה לכל אחד מהם, לעניין בית רעך ושדך וכו', נוקטת התורה לשון תאוה, לעניין 'אשת רעך' נוקטת התורה לשון חמדה.
פרשני התורה נחלקו האם מדובר בשינוי לשון בלבד, או ב2 איסורים שונים.

ג. בין רש"י לרמב"ם האם מדובר ב2 איסורים, האם איסור של לא תחמוד הוא ללא מעשה?

מדברי רש"י נראה שמדובר בשינוי לשון בלבד, וכך כתב:

ולא תתאוה – לא תירוג אף הוא לשון חמדה, כמו (בראשית ב, ט) נחמד למראה, דמתרגמינן דמרגג למחזי:

וכך כתב במפורש בדעתו הרא"ם בעל ספר המזרחי:

ואם כן אין הבדל בין לא תתאוה דדברות אחרונות, ובין לא תחמוד דדברות ראשונות.

אמנם מדברי הרמב"ם (גזלה ואבדה פרק א הלכות ט-יא) עולה שמדובר ב2 איסורים שונים וזה לשונו:

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר "לא תחמד" (שמות כ יד),
ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר "לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך"-(דברים ז' כה) חימוד שיש בו מעשה…
כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.

מדברי הרמב"ם עולה שאיסור לא תחמוד הוא רק כאשר ישנו מעשה בפועל, בעוד איסור לא תתאווה הוא איסור המתקיים במחשבה בלב בלבד.
האם רש"י חולק על הרמב"ם וסובר שאיסור לא תחמוד הוא במחשבה בלבד?
קשה לומר כן שהרי מפשט הגמרא עולה לכאורה שקיים איסור גם בלקיחת חפץ, אלא שאנשים סברו שזה רק כשלא נתן מעות. נראה שההבנה הנכונה היא שהאיסור הוא גם כשנתן מעות. אך גם אם נאמר שהאיסור הוא רק כשלא נתן מעות, עולה בבירור שהאיסור מתבצע יחד עם לקיחת החפץ- משמע שיש צורך במעשה על מנת לעבור על האיסור!
אמנם  היה מקום לדחות ולבאר  שאכן יש איסור בעצם המחשבה של חמדת הממון, אך הוא קיים גם במידה ולקח.
אך אין ביאור זה מתיישב על הדעת, שלפי זה יוצא שלקיחת הממון לא מעלה ולא מורידה, ואם כן לא מובן מדוע תלתה הגמרא את איסור לא תחמוד בכך שלקח בפועל את ממון חברו?
לאור כך נראה לבאר  שאף רש"י מודה שאין איסור בעצם חמדת הממון בלבד, ואף הוא יודה שהאיסור קיים רק בצירוף מעשה, אלא שלדעתו אין חילוק בזה בין איסור לא תחמוד לאיסור לא תתאוה.
לפי הבנה זו יוצא שרש"י אינו מחמיר בעניין איסור של מחשבה בלבד, אלא אדרבה מקל הוא, וסובר שלא קיים איסור במחשבה בלבד, ואףלאו של 'לא תתאווה' מתקיים רק על ידי מעשה שהרי לשיטתו מדובר באותו הלאו של 'לא תחמוד'.
אמנם מצינו בדברי ראב"ע שכתב במפורש שאיסור לא תחמוד הוא במחשבה בלבד וזה לשונו:

לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. (אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק כ פסוק יד (פרשת יתרו)

ר' אברהם אבן עזרא סבור שאיסור לא תחמוד הוא במחשבה בלבד. על כן הוא מקשה כיצד ניתן לצוות שלא לחמוד? ומשיב ראב"ע שכאשר האדם מבין בשכלו שאין זה שייך לו, כך גם הוא אינו חומדו.
מכול מקום נראה, שאין זה עולה בקנה אחד עם סוגייתנו וכפי שהערנו, וכבר העיר על זה ר' אשר וייס במנחת אשר (פרשת יתרו) וכך כתב:

רבים תמהו בדברי האבן עזרא הלא פשוט לפי"ד חז"ל דאין האדם עובר בלאו דלא תחמוד אלא בחימוד שיש בו מעשה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"ט מגזילה), וסהמ"צ (ל"ת רס"ה), ומקורו בדברי המכילתא. ונחלקו הראשונים האם עובר בלאו זה אף אם נתן דמים או רק בלא נתן דמים, אך כו"ע מודים דאם לא קנה את מה שחמד בו לא עבר בלאו ואין האדם עובר על חמדת הלב כל עוד לא הוציא מחשבתו הרעה מן הכח אל הפועל, ויש לתמוה אפוא בדברי האבן עזרא.
אך כל אלה לא ידעו את דרכו של רבינו האבן עזרא בפירושו עה"ת לפרש לפי פשוטו של מקרא ולא לפי מסורת ההלכה וכמ"ש בעצמו בהקדמה לפירושו עה"ת.

ר' אשר וייס מניח כדבר פשוט שמדברי חז"ל עולה שאיסור לא תחמוד הוא רק בצירוף מעשה וכפי שביארנו. לאור כך טוען ר' אשר וייס  שראב"ע  'אזיל לשיטתו' ומפרש את התורה לאו דווקא על פי חז"ל, אלא על פי פשוט של מקרא.

לאור כך נראה שיותר נכון לבאר בדברי רש"י שסובר שהאיסור הוא רק עלי ידי מעשה, שהרי דרכו של רש"י לפרש את הפסוקים על פי חז"ל.

כדברינו בפירוש רש"י, עולה במפורש מדברי הסמ"ג (לאוין קנח) שכתב שאיסור לא תחמוד הוא רק כשיש מעשה,והוסיף שהאיסור הוא רק כשלא שילם דמים, בהמשך הוסיף הסמ"ג להשיג על הרמב"ם במה שכתב שאיסור 'לא תתאוה' הוא לאו בפני עצמו, וכתב שודאי לאו אחד הוא, שאם לא כן יוצא שחמור יותר הלאו לגבי הבית שהוא במחשבה בלבד, מאשר לאשת איש שהוא רק במעשה.
מדבריו עולה במפורש שכאשר אנו טוענים שמדובר בלאו אחד, הפירוש הוא שגם הלאו של 'לא תתאווה' הוא במעשה, ואין הכוונה שגם הלאו של 'לא תחמוד' הוא במחשבה בלבד, וכך נראה לבאר גם בדברי רש"י.

ד. האם איסור לא תחמוד הוא רק כשהמקח לא חל?

אם כן יוצא עד כאן לכאורה שישנה הסכמה שהאיסור של 'לא תחמוד' הוא רק על ידי מעשה[1] אך עדיין נחלקו הראשונים בהגדרתו של איסור חימוד:
מדברי הרמב"ם (גזילה פרק א הלכות ט- י) עולה לכאורה כי איסור לא תחמוד חל גם במציאות שהצד השני מתרצה למכירה.

על כך משיג עליו הראב"ד וכותב שפשוט שאין האדם עובר על האיסור במידה והמוכר מתרצה. לשיטתו, האיסור חל רק במקרה שהמוכר לא אמר רוצה אני.
המגיד משנה ביאר שהראב"ד סבר שאם לא אמר המוכר 'רוצה אני'- לא חל המקח, ולכן עבר על איסור לא תחמוד. אך הרמב"ם סבר שבלאו הכי- המקח חל, ואף אם לא אמר רוצה אני, ועל כורחך שהאדם עובר על איסור לא תחמוד גם כשקנה את החפץ על פי דין.
הנה מדברי הראב"ד נראה כי דעתו היא שאיסור של לא תחמוד חל רק במציאות שלקח חפץ שאינו שלו.

על דברי הראב"ד יש לשאול והרי כבר עבר על איסור גזל?
מוכרחים לומר בדעת הראב"ד שאיסור לא תחמוד חל רק על גבי איסור נוסף של לא תגזול דיעה זו הוזכרה בתוספות (ב"מ ה: ד"ה 'בלא דמי').

יוצא אם כן שלפי הראב"ד איסור לא תגזול בא אך ורק על גבי איסור נוסף של 'לא תגזול'.
זאת בניגוד לדעת הרמב"ם שיתכן ולא יגזול כלל ועדיין יעבור על איסור 'לא תחמוד'.

יש לברר מהי שורש מחלוקתם?

במבט ראשון, ניתן לומר שנחלקו בשאלה- האם איסור לא תחמוד הוא בגדרי איסור והיתר או בענייני ממון.
לדעת הראב"ד איסור 'לא תחמוד' הוא חלק ממערכת דיני הממונות, וממילא רק במידה ועבר על איסור ממוני- הוא עובר על איסור לא תחמוד.
ולעומת זאת לדעת הרמב"ם, איסור לא תחמוד כלל אינו שייך לדיני ממונות אלא הוא בגדרי איסור והיתר, ולכן על אף שמחזיק ממון כדין-עובר על איסור לא תחמוד משום שחמד דבר שאינו שלו.

אמנם על דברי הרמב"ם יש 2 דברים הזוקקים ביאור:

• מדוע סבר הרמב"ם שיש צורך במעשה בפועל, אם בלאו הכי לא גנב במעשה זה.
• כיצד כתב הרמב"ם מחד שלאו של לא תחמוד הוא לאו שאין בו מעשה ולכן אין לוקים עליו ומאידך כתב שאין עוברים עליו אלא אם כן עשה מעשה וזה לשונו: "ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד"

תשובה אחת לש2 שאלות אלו היטיב לבטא הרב חנן פורת ז"ל בשם הרב משה גנץ וזה לשונו:

והנה לפני למעלה מארבעים שנה בהיותי תלמיד בישיבת מרכז הרב זכיתי לשמוע הסבר ישר לדברי הרמב"ם מפי ידידי ורעי הרב משה גנץ במסיבת שבע ברכות לנישואיו (…ואני מחזיק טובה לכל אלה שהטו אוזנם לשמוע את דבריו, ולא הפסיקוהו באמצע כמקובל בדרשות חתנים…).

ר' משה הבהיר, שאכן לדעת הרמב"ם אין האיסור חל אלא על עצם חמדת הלב ולא על התוצאות שבאו בעקבותיה, אלא שלחמדת הלב יש רמות שונות של עוצמה, החל מהרהור חולף וכלה בתשוקה אובססיבית שאינה נחה עד שתשיג את מטרתה, ובא הרמב"ם לומר שאין עוברים על לא תחמוד שבלב אלא אם כן היתה עוצמתו כה גדולה עד שהביאה לכלל מעשה. המעשה כשלעצמו אינו אפוא אלא מעין מדד ב'סולם ריכטר' של עוצמת החמדה.

אכן ביאור זה- עונה על 2 הקשיים שהעלנו בדברי הרמב"ם. בדעת הרמב"ם

• הצורך במעשה אינו מצד לקיחת הממון, אלא בכדי להגדיר את רמת העוצמה של התאווה.
• אין מדובר בלאו שיש בו מעשה משום שהמעשה הינו רק 'סימן' לעוצמת החמדה שהייתה בליבו.

אמנם הסבר זה אינו מתיישב לי היטב. משום שיש קושי לומר שהמעשה מהווה 'סימן' בלבד לחמדת הלב, שהרי לכאורה שיתכנו מצבים שבהם עבר על חמדת הלב באותה עוצמה ורק הסימן היה חסר, וכי לא יתכן שאדם יחמוד דבר ביותר ולא יביאו לידי מימוש?
במידה ונאמר שאין זו 'סיבה' בלבד, אלא תנאי הכרחי לאיסור במעין 'לא פלוג'- חזרה השאלה מדוע לא יחשב כלאו שאין בו מעשה?
נראה לחדד את סברת הרמב"ם על פי לשונו שלו הלקוחה מלשון המכילתא:

התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים,

לענ"ד נראה שהרמב"ם עצמו מבאר את גדרי איסור לא תתאוה וכן לא תחמוד כגדרי סייג והרחקה לאיסור הגזל. כלומר, התורה אוסרת עלינו מחשבה החפצה בממון חברנו, משום שהיא עשויה לדרדר אותנו לידי גניבה ממש. על כן האיסור הקל יותר היא עצם המחשבה להפציר בחבר שיביא את ממונו.
העבירה החמורה יותר היא עשיית מעשה ההפצרה בפועל מתוך חמדת הלב, משום שהמרחק בין מעשה זה למעשה גזילה קרוב מאוד.
מתוך כך, נוכל לפרש שהסיבה שאין זה נחשב כלאו שיש בו מעשה, למרות שעוברים עליו רק עם מעשה, היא משום שהמעשה האסור הוא הגזל, ו2 האיסורים הקודמים הם נלווים לאיסור המרכזי, וכגודל עוצמתם כך חומרתם, אך לא ניתן להחשיב את מעשה החימוד כלאו שיש בו מעשה, משום שבמעשה עצמו אין איסור, ודווקא חמדת הממון הנלווית לו היא הבעייתית מצד שהיא עשויה להביא למעשה האיסור עצמו שהוא חמדת הממון.
על פי דברינו ניתן לומר שאכן בתאווה ובחמדה אין איסור מעשי כאן בעולם מצד עצמו, וכל האיסור הוא חמדת הלב, אלא שאיסור התאווה, הוא כאשר חמדה זו כלל לא באה לידי ביטוי במציאות, ולכן הסיכון שיבוא על ידיה לידי איסור ממשי הוא קטן יותר.
שונה היא בזה איסור חמדת הממון שבה האדם פועל במציאות על פי חמדה זו. שוב, הפעולות שהאדם פועל בעולם אינם אסורות מצד עצמם, ועל כן הינם בגדר לאו שאין בו מעשה. אך מכול מקום המרחק ממעשה המותר שבה מכוח מחשבת איסור, לידי ביצוע מעשה ממש כמו גזילה הוא קרוב ממש.
לפי דברינו ניתן לבאר לכאורה מדוע כתב הרמב"ם שהאיסור הוא רק ב'כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו', ומקורו במכילתא שם נאמר

לא תחמוד כלל בית שדה ועבד ואמה ושור וחמור פרט וכל אשר לרעך חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל
מה הפרט דבר שהוא קונה ומקנה אף הכלל דבר שהוא קונה ומקנה

וביאר ערוך השולחן (שנט, י)

וביאור הדבר נראה שאם ראובן למד איזה חכמה ואיזה מלאכה ושמעון חמד בלבו חכמה זו או מלאכה זו והשתדל והרבה רעים על ראובן עד שלמדו והייתי אומר שגם זה הוא בכללא דלא תחמוד לזה מיעטה התורה דוקא דבר שהוא בקנין שכשהיא אצל ראובן איננו אצל שמעון לאפוקי חכמה ומלאכה אינם בקנינים

אם נסבור  שהאיסור הוא בעצם חמדת הלב, אז מדוע מדובר דווקא בחפץ שניתן לקנותו?
אך לפי דברינו נראה שהכול מתישב, משום שכל האיסור הוא סניף לאיסור לגזול, ולכן בדבר שלא ניתן לגזול, אין איסור על עצם המחשבה.
עוד מתבאר לפי דברינו עניין נוסף שהקשה ר' אשר וייס, והוא שאם נאמר שכל האיסור הוא מצד דיני ממונות, כיצד זה מתקשר לאיסור שלא לחמוד אישה.
אך לפי דברינו נראה שהביאור נפלא, שהרי האיסור הוא לחמוד דבר שחמדתו עשויה להביאך לאיסור, ועל כן הוא הדין באיסור אשת איש.

פחות משווה פרוטה- האיסור וההשבון

המנחת חינוך (מצוה לח) חקר האם יהיה אסור לחמוד בפחות משווה פרוטה
ר' אשר וייס רצה לטעון שהיות והאיסור הוא בחמדת הלב- אז ודאי שלכל הפחות לדעת הרמב"ם יש לאסור גם בפחות משווה פרוטה. אך בעניין ההשבה כתב שלכאורה אין סיבה שהרי העבירה היא במידה הרעה ולא בממון.
אף לפי דברינו נראה שאכן יש לאסור אף בפחות משוה פרוטה שלא יבוא גם לגזול וזה אסור אף בפחות משוה פרוטה, ולעניין ההשבון- יש לפלפל.

כעת נענה על השאלות שהצבנו לעיל על פי הראב"ד והרמב"ם:

• האם באמת טעו האנשים ויש איסור לא תחמוד אף כשמשלם?
 לדעת הרמב"ם- האיסור הוא רק כשמשלם משום שעלול להביאו לידי גזל (אם לא משלם, אז זה גזל ממש ולא קשור לאיסור לא תחמוד)
 לדעת הראב"ד- יש איסור כשמשלם במידה והאדם אינו רוצה במכר משום שגזלו כמו המקרה אצלנו- אך אם הוא רוצה במכר אין איסור.

• על פניו בפשטות הפסוקים היה מקום להבין שאיסור לא תחמוד הוא במחשבה בלבד? האם מדברי הגמרא ניתן להוכיח שאין הדבר כן, וכל האיסור הוא בלקיחה, או שבאמת אף בזה טעו האנשים שלא ידוע שאיסור לא תחמוד הוא רק במחשבה?
בין לפי הרמב"ם ובין לפי הראב"ד האיסור הוא במחשבה, אלא שלפי הראב"ד איסור המחשבה מותנה בכך שיעשה איסור מתוך מחשבת חימוד, ולפי הרמב"ם האיסור הוא בחימוד שעלול להוביל לידי גזל או איסור אחר.

• מדוע הגמרא דנה במקרה שלנו באיסור לא תחמוד, והלוא לכאורה הלוקח ממון חברו שלא מדעתו עובר על איסור 'לא תגזול (לא תגזול-ויקרא יט, יג) האם באמת זה משנה אם הוא שילם לחברו שלא מרצונו?
 לפי הרמב"ם מדובר במציאות שלא גזל אלא רק חמד.
 לפי הראב"ד נאלץ לדחוק כמו הראשונים שכתבו שאכן ישנו איסור גם בגזל, אלא שהיה מקום לומר שהאנשים יחשבו שדווקא גזל אין פה, אבל מכול מקום חמדת הלב יש כאן, והאמת שאף זה אינו קיים.

[1] בניגוד ללאו של 'לא תתאוה' שלגביו קיימת מחלוקת שמא ניתן לעבור עליו במחשבה בלבד,ובניגוד לדברי ראב"ע שכנראה נאמרו כפירוש לפשוטו של מקרא בלבד ולא למעשה